אקדמיית לנקסטר 2: מיליון נשיקות

עברו שלוש שנים, ארבעה חודשים, יומיים וכמה שעות מהרגע הראשון שראיתי אותה.

הבחורה הכי יפה שפגשתי.

האסון המוחלט של חיי.

היא הגיעה לפנימיית לנקסטר ביום הראשון של השנה הראשונה שלנו, ואף אחד לא ידע מי היא. חדשה וחסרת ניסיון, פתוחה ומכילה עם החיוך הארור הזה שנראה חרוט על פניה באופן קבוע. כל הבנות בכיתה שלנו נשבו מייד בקסם שלה. עקבו אחריה לכל מקום שאליו היא הלכה. רצו נואשות להיות חברות שלה, אפילו נלחמו על התואר הנחשק 'החברה הכי טובה שלה'. הן חיקו את הסגנון הבלתי מתאמץ שלה, והיא גרמה לכל בית הספר לגעוש בכל פעם שהיא עיצבה את שערה בצורה אחרת או ענדה זוג חדש של עגילים.

אפילו הבנות הגדולות יותר, מהשכבות שמעלינו, נמשכו אליה. הן היו מרותקות לחלוטין אל בחורה תמימה למראה, בעלת עיניים ירוקות, שבקושי דיברה איתי עשר מילים בכל הזמן שלה כאן.

שמעתי מיותר מאדם אחד שאני מפחיד אותה. מטיל עליה אימה. שאני כל מה שהיא חוששת ממנו, ובצדק.

הייתי אוכל אותה. בולע אותה בשלמותה – ונהנה מכל שנייה.

והיא יודעת את זה.

אנחנו הפכים מכל בחינה שאפשר לחשוב עליה, אבל גם יש בינינו הרבה קווי דמיון שהשתיקה יפה להם. זה פאקינג הדבר הכי מוזר.

היא מנהיגה שכולם הולכים בעקבותיה, והיא שולטת בשקט בבית הספר, בדיוק כמוני. אבל הכתר שלה קל יותר. עשוי מזכוכית דקה ומשמחת חיים אוורירית עם אפס ציפיות. בעוד שלי כבד ומסורבל, מזכיר לי את חובותיי למשפחתי. לשם שלי.

ללנקסטרים.

אנחנו אחת המשפחות העשירות במדינה, אם לא בעולם. המורשת שלנו התחילה לפני שנים רבות. אני הבעלים של בית הספר הזה – פשוטו כמשמעו – ושל כל מי שנמצא בו. למעט אדם אחד.

היא אפילו לא מסתכלת עליי.

"למה אתה בוהה?"

אני לא טורח להסתכל לכיוון החבר הכי טוב שלי, עזרא קייהיל כשהוא שואל אותי את השאלה המטופשת הזאת. אנחנו עומדים בכניסה הקדמית של בית הספר ביום שני אחרי חופשת חג ההודיה, האוויר של שעת הבוקר המוקדמת קר מספיק כדי לחדור דרך מעיל הצמר העבה שלי. הייתי צריך ללבוש מעיל כבד יותר. ואני בטח לא אכנס פנימה. עדיין לא.

אני עושה את זה כמעט בכל בוקר, מחכה לבוא המלכה, ליום שבו היא תכיר בנוכחותי.

נכון לעכשיו, אני זוכה לאפס אחוזים של הכרה.

"אני לא בוהה," אני סוף־סוף עונה לאוזי, קולי סתמי. אדיש.

כלפי חוץ אני מתנהג כאילו לא אכפת לי מכלום או מאף אחד. קל יותר ככה. תאמינו לי, אני לגמרי מודע לכך שאני קלישאה מוחלטת, אבל זה עובד לי. אכפתיות פירושה להודות בפגיעות, ואני הבן זונה הכי פחות פגיע בכל בית הספר הזה. שום חרא לא נדבק אליי. מעולם לא היו ממני ציפיות. האחים הגדולים שלי חושבים שאני הכי בר מזל מבין כולנו, אבל אני לא חושב כך.

לפחות הם זוכים להכרה על בסיס קבוע. לפעמים אני חושב שאבא שלי לגמרי שכח מקיומי.

"אתה מחפש אותה שוב."

הראש שלי מסתובב במהירות לכיוונו של עזרא, המבט שלי קשוח וקר, אבל הוא מתעלם ממני, התגובה היחידה שמעידה על כך שהוא מודע לנוכחותי היא החיוך הזה שמעקם את שפתיו. "מתי אני לא?" השאלה חדה. כמו סטירה לפנים, לא שאכפת לו.

המזדיין ממש צוחק עליי. "פאק על כל ההמתנה הזאת. כמה זמן זה כבר ככה? אתה צריך לדבר איתה."

אני משנה את התנוחה שלי כנגד העמוד הקר שעליו אני נשען, כל גופי נינוח, משדר אדישות, אף שעמוק בפנים אני מתכווץ, המבט שלי נודד אליה שוב. ושוב.

תמיד.

רֵן בומונט.

היא צועדת במעלה השביל לעבר הכניסה לבית הספר. לכיווני. החיוך הנינוח על פניה מקרין אור, מטיל את הזוהר הייחודי שלה על כל מי שנקרה בדרכה, מכניס אותם לטראנס. היא מברכת את כולם – מלבדי – בקול הגבוה הזה, אומרת להם בוקר טוב בנחמדות כאילו היא פאקינג שלגיה. ידידותית ומתוקה, וכל כך יפה לעזאזל, עד שכמעט כואב להסתכל עליה יותר מדי זמן.

מבטי סוטה אל ידה השמאלית, אל המקום שבו רצועת הזהב הדקה נצמדת סביב הקמיצה שלה, יהלום יחיד וקטנטן משובץ בה. טבעת הבטחה שהיא קיבלה באחד הטקסים הדפוקים האלה שבו נערות צעירות לפני גיל ההתבגרות צועדות בתהלוכה בשמלות צנועות בצבעי פסטל, שבהן אין אפילו סנטימטר של עור שערורייתי שנראה לעין.

בני זוגן הם האבות שלהן, גברים שנחשבים מאוד בקרב החברה, שאוהבים להיות בעלים של דברים, כולל נשים. כמו הבנות שלהם. בשלב כלשהו בערב הן עוברות טקס משפיל שבו הן עומדות מול האבות שלהן וחוזרות אחריהם על נדר צניעות בזמן שהטבעת נענדת על האצבעות שלהן. כאילו זו חתונה.

מוזר בטירוף, אם אתם שואלים אותי. אני שמח שאבא שלי לא אילץ את אחותי הגדולה שרלוט לעבור את השטויות האלה. זה נשמע כמו משהו שהוא היה נהנה ממנו.

רן הקטנה שלנו היא בתולה וגאה בזה. כולם בקמפוס יודעים על הנאומים שהיא נושאת בפני שאר הבנות, על כך שהן צריכות לשמור את עצמן למען הבעל שלהן לעתיד.

זה פאקינג מעורר רחמים.

כשהיינו צעירים יותר, הבנות בכיתה שלנו הקשיבו לרן והסכימו איתה שהן צריכות לשמור את עצמן, להעריך את גופן ולא לתת אותו לנו, יצורים מגעילים וחסרי תועלת. אבל אז כולנו התבגרנו קצת והתחלנו במערכות יחסים או במזמוזים לא מחייבים. בזו אחר זו איבדו חברותיה את בתוליהן.

עד שהיא נשארה הבתולה האחרונה בשכבה הבוגרת.

"אתה מבזבז את הזמן שלך על זה, לנקסטר," אומר החבר הטוב השני שלי, מלקולם. המזדיין הוא מלונדון ועשיר יותר מאלוהים, ובגלל זה והודות למבטא הבריטי שלו, כל הבנות בקמפוס זורקות עליו את התחתונים שלהן. הוא אפילו לא צריך לבקש. "היא מתנשאת, ואתה יודע את זה."

"זו אחת הסיבות שהוא רוצה אותה," עזרא אומר, הוא מכיר אותי טוב. "הוא מת לחלל אותה. לגנוב את כל הפעמים הראשונות שלה מאותו בעל מסתורי שיהיה לה יום אחד. זה שלא יעניין לו את התחת אם היא בתולה או לא."

החבר שלי לא טועה. זה בדיוק מה שאני רוצה לעשות. פשוט להוכיח שאני יכול. למה לשמור את עצמך לאיזה גבר מזויף שלא יעשה דבר מלבד לאכזב אותך בליל הכלולות שלך?

טיפשי כל כך.

מלקולם בוחן את רן כשהיא עוצרת ומדברת עם קבוצה של בנות, כולן צעירות ממנה. כל אחת מהן מכרכרת סביבה כאילו היא אימא אווזה והן האפרוחים שלה, להוטות למעט תשומת לב ממנה.

"גם לי לא יהיה אכפת שיהיה לי משהו איתה," מלקולם ממלמל, מבטו מצטמצם כשהוא ממשיך לבהות בה.

אני נועץ בו מבט רצחני. "תיגע בה ואתה פאקינג מת."

הוא מטה את ראשו לאחור וצוחק. "תעשה לי טובה. אני לא מעוניין בבתולות. אני מעדיף שלנשים שלי יהיה קצת ניסיון."

"אני ממש לא אוהב את זה שהן מפחדות מזין," עזרא מוסיף ולופת את החבילה שלו להדגשה.

אני מתעלם מהצחוק שלהם ומתמקד שוב ברן, המבט שלי סוקר אותה מלמטה למעלה. היא לובשת ז'קט כחול עם הסמל של לנקסטר, מתחתיו חולצה לבנה מכופתרת שנמתחת על השדיים המלאים שלה, וחצאית קפלים משובצת שמסתיימת בדיוק מעל לברך. תמיד צנועה, רן שלנו. על רגליה הגרביים הלבנים שמעוטרים במלמלה, ונעלי דוקטור מרטינס בסגנון מרי ג'יין.

סימן המרד היחיד שלה – גם אם הוא קטן. הנעליים האלה סחררו את הבנות של לנקסטר כשהיא הופיעה איתן בבית הספר ביום שבו חזרנו מחופשת החורף בשנה הראשונה שלנו. הן טלטלו לגמרי את הבנות. כולן בלנקסטר נעלו מוקסינים. זה היה כלל לא כתוב.

עד רן.

בתחילת השנה השנייה שלנו, כמעט כל בחורה מזוינת בלנקסטר נעלה נעליים בסגנון מרי ג'יין – דוקטור מרטינס או מותג אחר. מצחיק שאף אחת מהן שנועלת את הנעליים האלה לא משפיעה עליי כמו רן.

הנעליים התמימות לכאורה וגרבי הילדה הקטנה. החצאית המשובצת והלחיים הסמוקות והדרך שבה היא תמיד מסתובבת בקמפוס בארוחת צהריים או אחרי הלימודים עם סוכרייה על מקל מזוינת בפה, שפתיה אדומות ועסיסיות מהממתק. אני רואה אותה עם הסוכרייה בין השפתיים וכל מה שאני יכול לדמיין זה את רן על הברכיים שלה מולי, היד שלה עוטפת את הזין שלי כשהיא מובילה אותו לתוך פיה המזמין, כשהטבעת המטופשת ההיא שאביה היקר נתן לה, נוצצת באור.

זה מה שאני רוצה. את רן על ברכיה, מתחננת לזין שלי כשאני דוחה אותה. כי אני אדחה אותה בסופו של דבר. אני לא נכנס למערכות יחסים. הן פגיעוּת שאני לא צריך. אני מבין את הדרך שבה אבא שלי התייחס לאחיי הגדולים כשהם הביאו נשים הביתה כדי לפגוש את המשפחה. גרנט הביא את חברתו, שבעצם עובדת אצלו – ואבא ניסה להתחיל איתה, כמובן. אחי השני פין אפילו לא טורח להביא אישה להכיר את המשפחה.

לא שאני יכול להאשים אותו.

ויש גם את אחותי, שרלוט. אבא שלנו מכר אותה לכל המרבה במחיר, ועכשיו היא נשואה לגבר שהיא אפילו לא מכירה. הוא בחור הגון, אבל זה מצב מחורבן.

אין סיכוי שאני אתן לאבא שלי להתערב במערכות היחסים שלי. הדרך הטובה ביותר להימנע מזה?

לא להיכנס למערכת יחסים.

אני חושב על בן הדוד שלי, וויט. איך הוא הסתבך בשערורייה קטנה בשנה האחרונה שלו בלנקסטר עם בחורה שהוא עומד להתחתן איתה עכשיו. יש להם אפילו ילד – מחוץ לנישואים, השערורייה האולטימטיבית עבור משפחת לנקסטר. אימא שלי קוראת לאשתו לעתיד של וויט 'זבל מוחלט', אבל זה מה שקורה במשפחה כמו שלנו. המוניטין שלנו הולך לפנינו, ולפעמים בסופו של דבר הוא מוכתם.

הרבה פעמים זה קורה.

והארוסה של וויט היא לא זבל. היא מאוהבת בו, ואף אחד לא יכול לסבול את השטויות שלו כמו סאמר.

רן מתקרבת ואני מזדקף יותר, מנסה לפגוש במבטה, אבל כרגיל, היא מסרבת להסתכל עליי. אני כמעט צוחק כשהיא אומרת בוקר טוב למלקולם ולעזרא.

היא לא אומרת לי מילה ארורה כשהיא חולפת על פניי ונכנסת לבניין בלי להסתכל לאחור, ואחריה הבנות הצעירות שכולן נועצות בי עיני איילה גדולות, כל אחת ואחת.

ברגע שהדלת נסגרת, עזרא מתחיל לצחוק שוב, הוא חובט בברך שלו להדגשה.

"אתה מנסה למשוך את תשומת הלב של הבחורה הזאת כבר יותר מדי זמן, והיא עדיין לא סופרת אותך. תוותר על זה."

האתגר הוא מה שמניע אותי, הם לא רואים? הם לא מבינים?

"היא עושה מסיבה, אתה יודע," מלקולם אומר ברגע שהצחוק של עזרא דועך.

"לכבוד מה?" אני שואל בעצבנות.

"יום ההולדת שלה. אלוהים," מלקולם מניד בראשו. "יחסית למישהו שכביכול אובססיבי לרן בומונט, אתה לא יודע עליה יותר מדי, אה?"

"אני לא אובססיבי." אני מתרחק מהעמוד וניגש לעמוד קרוב יותר לחברים שלי, זקוק לכל פיסת מידע. "מתי המסיבה הזאת?"

חופשת החורף תהיה בעוד שלושה שבועות, אנחנו בעיצומה של עבודה על פרויקטים והכנות למבחני הסיום של סמסטר הסתיו האחרון שלנו כבוגרים, ואנחנו כבר תשושים. קרעתי את התחת שלי עבור ציונים לא חשובים, מאחר שיש לי אפס תוכניות ללמוד בקולג' אחרי שאסיים את הלימודים. בספטמבר, כשמלאו לי שמונה־עשרה, קיבלתי את קרן הנאמנות הראשונה שלי מתוך שלוש. חוץ מזה, האחים שלי רוצים שאעבוד איתם במשרד הנדל"ן שלהם. למה לי ללכת לקולג' כשאני יכול פשוט לעבוד ולקבל רישיון לעסוק בנדל"ן ואז לכבוש את העולם באמצעות מכירת בתי יוקרה או תאגידי ענק? לאחים שלי יש שתי מחלקות, בתי מגורים וחטיבות מסחריות.

מה שאני באמת מעדיף זה לטייל בעולם במשך שנה או שנתיים אחרי שאסיים את הלימודים. לא לעבוד בכלל. לספוג את התרבות ואת האוכל. את הנוף ואת ההיסטוריה. בסופו של דבר אוכל לחזור לניו־יורק, להתחיל לעבוד לקראת רישיון הנדל"ן שלי, ואז להצטרף לעסק של האחים שלי.

יש לי אפשרויות, למרות מה שהזקן עשוי לחשוב.

"יום ההולדת שלה יוצא בערב חג המולד, אבל היא ציינה שהיא עושה מסיבה למחרת. ביום פתיחת המתנות," מלקולם אומר. "החג הכי לא מוערך, אני חייב להגיד."

"חג שהבריטים המציאו כדי לקבל עוד יום חופש, אם אתה שואל אותי," אני ממלמל.

"המקבילה הבריטית לבלאק פריידי," אוזי מוסיף בחיוך.

מלקולם זוקף אצבע אמצעית לעבר שנינו. "טוב, אם היא עושה מסיבה, אני בהחלט הולך."

"גם אני," אוזי אומר בהתלהבות.

אני מזעיף פנים. "אתם מוזמנים, שני מטומטמים?"

מלקולם נוחר בלעג. "ברור. אני מבין שאתה לא?"

אני מניד בראשי באיטיות ומשפשף את הסנטר. "היא לא מדברת איתי, אז היא בטח לא תזמין אותי למסיבת יום ההולדת שלה."

"היא בת שמונה־עשרה ומעולם לא התנשקה," עזרא מגביה את קולו, מנסה להישמע כמו ילדה, אבל נכשל כישלון חרוץ. "אתה צריך להתגנב למסיבה ולנשק אותה, לנקסטר."

"אם רק היה לה מזל כזה," אני אומר, מתענג על הרעיון שלו.

הרבה יותר מדי.

"הזוג בומונט עשירים בטירוף," מלקולם מזכיר לנו. "האבטחה במסיבה הזאת תהיה מהטובות שיש, עם כל האומנות היקרה הזאת שתלויה על הקירות שלהם. חוץ מזה, אבא שלה שומר עליה כמו נץ מזוין. בגלל זה יש לה את טבעת ההבטחה על האצבע."

עזרא מעמיד פנים שהוא מצטמרר. "זה קריפי אם אתה שואל אותי. להבטיח את עצמך לאבאל'ה? זה גורם לי לתהות מה קורה במשפחה הזאת."

אני שונא את הכיוון שאליו המחשבות שלי מובילות אותי אחרי ההערות של עזרא. אני מקווה מאוד שאין שום דבר מוזר, ואפילו לא מעז לחשוב על זה – שיש גילוי עריות בתוך משפחת בומונט. קשה לי להאמין, אבל אני לא מכיר אותה או את משפחתה. אני יודע רק מה שאני רואה, ואני לא רואה כמעט כלום, לפחות לא כמו שהייתי רוצה.

"היו הרבה בנות בבית הספר הזה שענדו טבעות הבטחה שהן קיבלו מאבא שלהן," מלקולם אומר. "כולן חיקו את רן. זוכרים? זו הייתה חבורה של בנות בכיתה שלנו ובשכבה של השנה הראשונה כשהיינו בשנה השנייה."

רוגז ממלא אותי. "הטרנד הזה מת מוות איטי וכואב."

אני די בטוח שרן היא היחידה שעדיין עונדת את הטבעת.

"נכון," מלקולם אומר בחיוך ערמומי. "עכשיו כולן חבורה של זונות, מתחננות לקבל את הזין שלנו."

אני צוחק, אף על פי שאני לא מוצא את מה שהוא אמר משעשע במיוחד. למלקולם יש דרך ממש מעצבנת להעליב נשים. כן, כולנו חבורה של מניאקים מיזוגיניים כשאנחנו מבלים יחד, אבל אף אחד מאיתנו לא קורא לבנות 'זונות' כמו מלקולם.

"זה כינוי משפיל," עזרא אומר, וגורם לשנינו להסתכל עליו. "אני מעדיף נותנות. זונה זה פשוט כל כך... מרושע."

"ונותנות לא?" מלקולם צוחק.

אנחנו סוטים מהמסלול. אני צריך להחזיר את נושא השיחה לרן.

הציפור הקטנה והמתוקה שמפחדת מהחתול המרושע והמגעיל עם הניבים.

ממני.

"אם היא באמת עושה מסיבת יום הולדת, אני רוצה הזמנה," אני אומר להם, הקול שלי תקיף.

"אנחנו לא יכולים לחולל ניסים," עזרא מושך בכתפיו באדישות. אבל מה אכפת לו? הוא כבר הוזמן. "אולי כדאי לנסות גישה עדינה יותר עם רן. תהיה נחמד לשם שינוי, במקום לנעוץ בה עיניים כל הזמן כמו אידיוט."

אני זועף באופן אוטומטי כשאני רואה אותה. איך אני יכול להיות נחמד כשכל מה שאני רוצה זה לזיין אותה?

כלומר לזיין אותה עד אובדן חושים. אני רואה אותה, ואני מייד מתמלא תאווה. כשאני רואה אותה מוצצת סוכרייה על מקל בין שפתיה, עומד לי. בעיני אחרים היא רן המתוקה והעדינה.

אני רואה אותה אחרת מהם. אני רוצה אותה... אחרת מהם.

אין לי עוד דרך להסביר את זה.

"הוא זורח רק מלחשוב עליה," מלקולם מציין. "הוא מקרה אבוד. תוותר על זה, חבר. היא לא בשבילך."

מה לעזאזל הוא יודע? אני לנקסטר, למען השם.

אני יכול לגרום לכל דבר לקרות.

גם לזיין בתולה.