ביבי: סיפור חיי

אחים 1972

ב־1972 שֵירַתִּי כקצין בסיירת מטכ"ל. לילה אחד חזרתי ליחידה עם הצוות שלי מאימון באזור ים המלח. הבסיס היה כמעט ריק מאדם.

"כולם נסעו לנמל התעופה", אמר הש"ג, היחיד שנותר בבסיס. "נחטף מטוס. החוטפים הנחיתו את המטוס בישראל והם מאיימים להוציא להורג את כל הנוסעים".

הצטרפנו במהירות ליתר אנשי היחידה בנמל התעופה לוד, במרחק של עשר דקות נסיעה מן היחידה. התברר שארבעה מחבלים פלסטינים, שני גברים ושתי נשים, חטפו יום קודם לכן מטוס של חברת סבנה שהיה בטיסה מבלגיה לישראל. כשהנחיתו את המטוס בלוד, דרשו החוטפים שישראל תשחרר מהכלא 315 מחבלים, שיטוסו איתם במטוס החטוף למדינה ערבית. אם ישראל לא תמלא אחר דרישותיהם, הם איימו, יפוצצו את המטוס על 94 נוסעיו ואנשי צוותו.

המטוס הוסע לפינה צדדית בשדה, ושם ניקבו בחשאי חיילי היחידה את גלגליו.

שר הביטחון משה דיין התחיל לשאת ולתת עם המחבלים במטרה להרוויח זמן שיאפשר ליחידה לאלתר דרך להשתלט על המטוס. אבל איך מסתערים על מטוס חטוף? איש עדיין לא ניסה לעשות זאת, אף־על־פי שבין 1968 ל־1972 אירעו 326 חטיפות וניסיונות חטיפה של מטוסים ברחבי העולם.

באחד ההאנגרים בשדה התעופה תרגלנו הסתערות על מטוס זהה. הופתענו לגלות שיש לו כניסות רבות, ושאפשר לפתוח את דלתות החירום שעל הכנפיים אם הולמים עליהן מבחוץ. תרגלנו את השימוש באקדחי בָּרֵטָה קטני קליבר, שלא הכרנו עד אז. הורו לנו להחביא אותם במגפיים. הקלצ'ניקובים ותת־המקלע עוזי ששימשו אותנו בדרך כלל היו גדולים מדי להסתרה, וממילא כוח האש שלהם היה מסכן את הנוסעים בחילופי האש עם המחבלים.

דיין הודיע למחבלים שישראל נענית לדרישותיהם. היא תשחרר את המחבלים הכלואים ותשלח מכונאים שיכינו את המטוס לטיסה למדינה ערבית לפי בחירתם.

התוכנית היתה פשוטה וגאונית. 16 מחיילי היחידה ילבשו סרבלים לבנים של מכונאים. נעמיד פנים שבאנו להכין את המטוס להמראה ונתפוס עמדות בכל הפתחים של המטוס. עם קבלת סימן מוסכם, נסתער פנימה דרכם, נחסל את המחבלים ונשחרר את בני הערובה.

על כל אחת מהכניסות הופקד מפקד צוות מהיחידה, שיהיה אחראי על הפריצה מהפתח שלו. כמפקד צוות בכיר הוטל עליי להסתער יחד עם שני לוחמים דרך דלת היציאה על אחת מכנפי המטוס.

בזמן ההכנות ניגש אליי לפתע אחי הבכור, יוני, גם הוא קצין בסיירת מטכ"ל, שכבר לא היה מפקד צוות אלא בעל תפקיד בכיר יותר. בעבר, כקצין בצנחנים, הוא הספיק להילחם במלחמת ששת הימים ובקרבות נוספים ונודע כלוחם נועז. הוא היה מבוגר ממני בשלוש שנים ובכיר ממני בדרגה ובתפקיד.

"גם אני נכנס", אמר יוני. "יש לי ניסיון קרבי יותר מלכל אחד אחר ביחידה".

זה נכון, חשבתי, אבל לא רלוונטי. הפקודות בצה"ל, שלא לדבר על השכל הישר, הכתיבו שאחים אינם משתתפים יחדיו באותו מבצע, לא כל שכן במבצע מסוכן כמו זה, עם מספר זעום של לוחמים ובמרחב מוגבל כל־כך.

"לא תוכל להשתתף", אמרתי לו, "מפני שאני בפנים!"

"אז אחליף אותך", הוא ענה.

"אתה לא יכול להחליף אותי. אלה החיילים שלי", התרעמתי.

"אז ניכנס שנינו", הוא התעקש.

"יוני, על מה אתה מדבר?" השבתי כמוצא אחרון. "מה אם יקרה לשנינו משהו? תחשוב על אבא ואמא".

את תשובתו לא אשכח לעולם.

"ביבי", הוא אמר, בהדגישו כל מילה, "החיים שלי הם שלי והמוות שלי הוא שלי".

הוכיתי בהלם. תשע שנים קודם לכן, כשהיה בן 17, כתב יוני לידידה: "המוות אינו מפחיד אותי. אינני מפחד מהמוות, משום שאינני מייחס ערך לחיים ללא מטרה. ואם יהיה עליי להקריב את חיי כדי להשיג את מטרתם, אעשה זאת ברצון". אמנם קראתי את המכתב הזה רק אחרי שיוני נפל, אבל בשדה התעופה בן־גוריון חשתי אצלו את אותה נחישות.

"אני לא עוזב, ואתה לא נכנס!" אמרתי לו לאחר שעיכלתי את דבריו.

מתוך אי־הסכמה, פנינו למפקד היחידה אהוד ברק. הוא פסק לטובתי. חזרתי והצטרפתי לאנשיי, לקראת ההסתערות.

סרטון של צה"ל שצולם אז בנמל התעופה מראה את יוני, זועף, פוסע הלוך ושוב כארי בסוגר. בזמן שהמתין בשטח ההיערכות יחד עם שר הביטחון משה דיין, שר התחבורה שמעון פרס ואחרים, עלִינו — 16 ה"מכונאים" — על "רכבת" של קרוניות לנשיאת מזוודות שהסיעו אותנו אל המטוס החטוף. נעצרנו במרחק של כמאה מטרים ממנו, ליד נקודת ביקורת של הצלב האדום. סוכם עם המחבלים שאנשי הצלב האדום יבדקו אותנו אחד־אחד כדי להבטיח שאיננו חמושים. היה זה תכסיס שהגה דיין כדי להונות את המחבלים, שכלל הבאת כמה אוטובוסים עמוסים ב"מחבלים" — לכאורה אלה שהיו אמורים להשתחרר במסגרת העסקה.

בעוד החוטפים משקיפים על הנעשה מתא הטייס ומן הדלת הקדמית של המטוס, בדק אותנו נציג הצלב האדום. תוך כדי בדיקה שלי, הוא הרגיש באקדח המוחבא במגף ופלט בצרפתית "Mon Dieu" ("אלוהים"). למרות זאת, הוא לא הזהיר את המחבלים. בניגוד לתיאורים שנפוצו אחר־כך, לא שלפתי את האקדח מהמגף ולא עשיתי דבר שהיה בו כדי לסכן את המבצע. רק הגבתי בשקט בצרפתית הבסיסית שידעתי: "Dieu est grand" ("אלוהים גדול").

קיבלנו רשות להתקדם.

חייליי ואני טיפסנו על הכנף. חיכינו לשמוע את שריקת המשרוקית על ידי מפקד היחידה אהוד ברק, שעמד על המסלול מתחתינו. השריקה נועדה להיות האות להסתער על המטוס. הצוות שלי כלל את החייל הוותיק שלי אריק גרסטל, ועוד איש מילואים של היחידה שעבד כמאבטח באל על.

כיוון שהמאבטחים אומנו היטב בשימוש באקדחים בתוך מטוסים, כמה שיותר מיוצאי היחידה שעברו הכשרה כזו שולבו במבצע. אחד מהם היה מרדכי רחמים, שב־1969 סיכל באומץ התקפה של מחבלים על מטוס אל על בנמל התעופה של ציריך.

רגע לפני שעמדנו להסתער, טפח על שכמי המאבטח שהוצמד לי.

"ביבי", הוא אמר, "תגיד לאהוד לעצור את המבצע".

"למה?" שאלתי, "מה הבעיה?"

"אין שום בעיה", הוא ענה בשלווה. "באתי הנה בטיסה מלונדון. המטוס היה מלא, ולא יכולתי להגיע לשירותים. ברגע שנחתנו, החבר'ה מהיחידה תפסו אותי ולא נתנו לי הזדמנות ללכת".

"אתה מוכרח ללכת עכשיו?"

"עכשיו", הוא השיב בתוקף.

"גדול או קטן?" שאלתי.

"גדול".

קפצתי מן הכנף והסברתי לאהוד את המצב. הוא עיכב את מתן השריקה. איש המילואים קפץ מן הכנף ונכנס מתחת לגוף המטוס. לאחר שעשה את צרכיו, חזר לעמדתו על הכנף.

ברק שרק במשרוקית. הלמנו על הדלת והיא קפצה החוצה. מחבל שעמד במעבר ירה לעברנו כמה כדורים ורץ אל קדמת המטוס. הוא נורה בידי אחד מאנשינו שנכנס למטוס דרך הכנף השנייה. מחבל נוסף שהיה בקדמת המטוס חוסל על ידי מרדכי רחמים שהסתער לעבר תא הטייס.

אחד הכדורים שנורו לעברנו פגע במצחה של אישה צעירה שישבה ליד הדלת. גופה צנח קדימה. היא נהרגה במקום. יחד עם חייליי זינקתי פנימה וחיפשתי את שתי המחבלות.

"כאן! "הנה אחת מהן!" צעק אחד הנוסעים, בהצביעו על אישה שישבה באחד המושבים. משכתי בשערה והפאה שחבשה ניתקה מראשה. תפסתי אותה בשיער והקמתי אותה על רגליה.

"איפה מטעני הנפץ?" צעקתי, מחשש שהמטענים יופעלו ויפוצצו את המטוס על יושביו. אחד מוותיקי היחידה, מרקו אשכנזי, גם הוא מאבטח מטוסים, רץ לעברנו וצעק, "ביבי, תן לי לטפל בה!"

לפני שהספקתי לעצור בעדו היכה מרקו את האישה בפניה באקדחו. כדור בודד נפלט. הכדור עבר דרך המחבלת וחדר לזרועי השמאלית. הרגשתי כאילו מישהו הלם בי בפטיש עשרה קילו.

המבצע כולו ארך פחות משתי דקות. שני המחבלים הגברים נהרגו, שתי המחבלות נלכדו בחיים. מבין נוסעי המטוס, הנפגעים היחידים היו האישה הצעירה שהיתה סמוכה אליי כשפרצתי למטוס, ועוד נוסע שרץ לעברו של עוזי דיין, מפקד צוות ביחידה ואחיינו של משה דיין, כשנכנס למטוס דרך כניסה אחרת. עוזי חשב שהאיש הוא מחבל וירה כמה כדורים בבטנו. למרבה המזל, הנוסע שרד.

הוּרדתי מהמטוס והושכבתי על המסלול. חובש הזריק לי מורפיום כדי להקל על הכאב. מרחוק ראיתי את יוני רץ לעברי, מודאג מאוד. כשהתקרב אליי, הוא ראה שאני חי ובהכרה מלאה. בעומדו מעליי, הוא הבחין בכתם הדם על שרוול סרבל המכונאים הלבן שלבשתי.

חיוך רחב התפשט על פניו.

"אתה רואה, ביבי", אמר. "אמרתי לך לא ללכת".

***

היה לי מזל. הכדור פגע לא בעצב ולא בעצם. לאחר שהרופאים הוציאו את הקליע, נותרה רק צלקת. חזרתי לשרת כמפקד צוות ביחידה והשתחררתי כעבור שנה. יוני נשאר בצבא, וכעבור שלוש שנים מונה למפקד היחידה.

ב־4 ביולי 1976, ארבע שנים לאחר הצלת חטופי סבנה, הוביל יוני את אנשיו במבצע להצלת נוסעי מטוס חטוף אחר. הפעם היו אלה טרוריסטים גרמנים ופלסטינים שחטפו מטוס אייר פרנס לאחר שהמריא מאתונה, שהיתה חניית ביניים שלו בדרכו של המטוס מתל־אביב לפריז. המחבלים הורו לקברניט להנחית את המטוס באנטבה שבאוגנדה, בלב אפריקה. כלקח מסבנה, הם היו בטוחים שהרחק באוגנדה ידה של ישראל לא תוכל להשיגם.

הם טעו.

הפשיטה על אנטבה הפכה לאחד ממבצעי ההצלה המפורסמים ביותר בעת המודרנית. דרו מידלטון, הפרשן הצבאי של הניו־יורק טיימס, תיאר אותה כ"מבצע חסר תקדים בהיסטוריה הצבאית". ביום המחרת פרסם העיתון מאמר מערכת תחת הכותרת "לידתה של אגדה". ואכן, הפשיטה על אנטבה היתה לאגדה. יוני עצמו, שנפל במהלכה, יצא מאלמוניותו בן־לילה. בחוגים צבאיים הוא כבר היה ידוע כמפקד משכמו ומעלה, אינטליגנטי ביותר ומסור לחלוטין למדינת ישראל, חייל מעוטר שסיכן את עצמו בקרב שוב ושוב. עוד לפני נפילתו כתב עליו משה דיין בספרו: "אינני יודע כמה בחורים מסוגו של יוני יש לנו. אני מאמין שמספרם מספיק לישראל כדי שתוכל לעמוד במבחנים החמורים הצפויים".

עבורי ועבור עדו, אחיו הצעירים, היה יוני אח מופלא, כוכב הצפון שלנו, שעזר לנו לנתב את דרכנו בנפתולי החיים. הוא שימש לנו דוגמה ומופת. בצמתים רבים בחיי הוא העניק לי תמיכה ועצה.

אך השפעתו עליי היתה עמוקה עוד יותר. כל חייה, נאבקה מדינת ישראל על עצם קיומה. כל עוד יוני היה בחיים, הייתי בטוח, הוא יהפוך לדמות מפתח ויסייע בהבטחת עתידה.

כשנודע לי שיוני נפל באנטבה, הרגשתי שחיי הגיעו לקיצם. הייתי בטוח שלעולם לא אתאושש. כדי להבין מדוע חשתי כך אחלוק איתכם, הקוראים, את המאורעות הדרמטיים בחיי שגרמו לי לחוש כך. אספר לכם גם כיצד ההקרבה והמופת של יוני סייעו לי להתגבר על יגון שאין לו נחמה, דחפו אותי אל המאבק הציבורי בטרור, והובילו אותי להיות ראש ממשלת ישראל שכיהן בתפקיד יותר זמן מכל ראשי הממשלה האחרים, נחוש לסייע בהבטחת קיומה ועתידה של המדינה היהודית.