גן עדן זה כאן

1. המפץ הגדול: פתח דבר

שום דבר בחיים האלה לא הכין אותי ללילה ההוא, אותו לילה מכונן שהפך את חיי על פיהם וחילק אותם בצורה הכי עמוקה, באופן הכי מילולי שקיים, ללפני ואחרי.

חזרתי מעוד נסיעת עסקים שגרתית. אשת נדל"ן ממולחת שקונה, מוכרת ומשביחה קרקעות בארץ ובעיקר בחו"ל, ועל הדרך גם מתפרנסת בשפע. הגעתי בטיסת לילה מאוחרת, בסופו של יום שהתחיל אי־שם בלילה הקודם, בטיסת בוקר מוקדמת.

הטיסה בחזרה תמיד התישה אותי. הייתי עייפה ורעבה ורק חיכיתי להגיע כבר הביתה. חלמתי על סיר הקציצות שמחכה לי, על הריח של הבית, התגעגעתי לטעם של משפחה. כשהגעתי, כבר הייתי עייפה מכדי לאכול. ויתרתי על הסיר, עשיתי סבב נשיקות קצר ונכנסתי בשקט לחדר השינה כדי שחלילה לא אעיר אף אחד.

האור הקטן במסדרון הספיק בשביל שאפשוט את היום ואתארגן לשינה, שייחלתי לה כל כך. בזמן שהתפשטתי בעייפות וזרקתי מעלי את הבגדים, לפתע ראיתי אותו. הייתי בטוחה שאני מדמיינת, שהכול בראש שלי. מאיפה בכלל הבליחה המחשבה ההזויה הזאת? זאת כנראה העייפות המצטברת, שכנעתי את עצמי. הרי הוא מת, חיים אל־עזר. אחי הקטן והאהוב נפטר רק כמה שבועות לפני כן וכולנו ליווינו אותו בדרכו האחרונה. הוא מת, זה סופי, המשכתי לשכנע את עצמי, והתמונה שלו, עטוף בטלית ומוכן לקבורה, עלתה שוב ושוב בראשי.

מיהרתי להיכנס למיטה, הסתובבתי לצד השני ועצמתי עיניים. שכבתי במיטה, אבל משהו בתוכי לא הרפה. פקחתי עיניים בבהלה, והוא היה שם. שוב. מחייך. לבוש כמו בימיו הטובים, נראה בריא וחסון, ובעיקר מאושר. כנראה השפעת האבל הרבה יותר משמעותית ממה שחשבתי, מיהרתי לפטור את החיזיון בניתוח רציונלי. אין סיכוי שאני רואה אותו. כנראה לא עיבדתי את הכאב וחזרתי לשגרה מהר מדי. בכל זאת, אובדן טרי של אח קטן. יכול להיות שבאמת לא הקדשתי לזה את הזמן והמחשבה הנדרשים.

נזכרתי איך המתנו למוות שלו, שיביא איתו את ההקלה המבורכת ויגאל אותו כבר מייסוריו; כמה ציפינו לו, שייקח איתו את כל הסבל הבלתי־נגמר שהיה מנת חלקו של הילד הקטן והמתוק הזה. אבל זה נגמר. זה נגמר, הזכרתי לעצמי. הוא מת, הוא כבר לא כאן.

* * *

שבועיים קודם לכן, בערב שבת, שנפל בדיוק על ראש חודש סיון, הוא עוד היה כאן.

הרב מלמל משהו על התאריך החשוב הזה, שבו רק צדיקים זוכים למות, ואני חייכתי בנימוס ועניתי בלבי שצדיקים לא אמורים לסבול ככה, בטח שלא ילדים. רק חיכיתי שיוציא כבר את המניין שלו החוצה כי רציתי להיפרד בשקט, באינטימיות המשפחתית שלנו.

הדופק שלו היה יציב, וגם הסטורציה היתה סבירה. מדהים איך למדנו כל כך מהר לקרוא את המכשירים שבהם תלינו את אושרנו. אלישע הרופא נכנס לחדר כדי לשכנע אותנו, שוב, להתחלק למשמרות, ללכת הביתה להתקלח ולשמור על הכוחות שלנו. "במיוחד את", הוא הצביע עלי, בעודי מיניקה את עלמה, התינוקת הקטנה שלי. עלמה נולדה לתוך המציאות הזאת, מציאות של פרידה, ולא משה גם היא ממיטתו. היה לה מזרן לצדנו, ושם ישבנו כולנו, מנשנשות חטיפים כמו בעיצומו של טיול שנתי ורק ממתינות למלאך המוות שיבוא כבר.

מחוץ לחדר נשמעו פתאום קולות שירה ונגינה. מקורן היה חבורת מתנדבים של זכרון מנחם, שנהגו לשמח את ילדי המחלקה ועברו ממיטה למיטה. על חדר 11 נהגו לדלג. "החדר הסופני", הם קראו לו; הסוויטה המפוארת שמארחת את המשפחה בימים האחרונים. האווירה בחדר הכבידה עלי, הרגשתי שאין לי אוויר. יצאתי החוצה וביקשתי מהם שייכנסו. בפנים היינו שלוש אחיות, אמא אחת ותינוקת קטנה, יושבות בצפיפות סביב המיטה ושרות לצלילי הגיטרה. כל אחת בתורה בחרה לשיר את השירים האהובים עליו. עליה. כל אחת שרה את עצמה.

כשהגיע תורי פצחתי בשירת "הללויה" והייתי בטוחה שהוא סומך על הבחירה שלי. שרתי בדבקות. בכיתי את הסבל, התאבלתי על האובדן ועל הפרידה המתקרבת, ולפתע קלטתי שהשירה נעצרה ורק אני, בעיניים עצומות, ממשיכה. "הללויה... הללויה..." שרתי. "הללויה..." התחננתי בלבי, נאבדת במילים העוצמתיות של לאונרד כהן.

"זהו. זה נגמר", "ברוך דיין האמת", קלטתי אט־אט את המלמולים סביבי.

צי של רופאים ואחיות בוכות עטו על החדר. כולם אהבו אותו. ואותנו. משפחה מיוחדת כזאת. אי־אפשר שלא.

אני זוכרת שבאותם רגעים לא בכיתי. זה היה מהיר ומפתיע. רגע אחד הוא עוד נשם ונאנח בסבל, וברגע הבא כבר לא. מכאן הכול היה מהיר עוד יותר, כמו בסרט שמישהו הריץ קדימה. לא משהים את המת. ערב שבת, ערב ראש חודש, דבר לא ימנע לארגן הלוויה גדולה בתוך שעה. בית העלמין, קבר, שבעה קצרה שארכה יומיים וחצי, שגם הם היו יותר מדי, וזהו. חוזרים לשגרה.

* * *

באיזשהו שלב כנראה נרדמתי, כי הדבר הבא שאני זוכרת הוא אותו מעיר אותי בבוקר, מחייך. מדבר אלי. שמעתי אותו בבירור. וגם ראיתי. הוא מת, הזכרתי לעצמי. יש מצב שאני מאבדת את זה, או שגידול מתפתח גם לי בתוך הראש, אבחנתי את עצמי בהשראת המחלקה האונקולוגית.

הרצתי בראשי שוב את הסרט של הלוויה הכואבת, נצמדתי בכוח לתמונה הקשה שלו עטוף בטלית, מוכן לקבורה. תיצמדי לזה, פקדתי על מוחי. אל תתעסקי בשטויות ובהזיות שווא. התכסיתי בפוך העבה שלי, שאין מחסה טוב ממנו מהעולם, עצמתי עיניים חזק־חזק ורק ניסיתי לברוח מהמחשבות. אך ככל שהתאמצתי להתעלם מהקולות ומהחזיונות, נראה שהם רק הלכו והתעצמו. המסרים היו מאוד חד־משמעיים, אפילו לא הייתי צריכה לפענח או לפרש אותם. הכול היה מונח בתוך המוח שלי, כמו נלחש או הוקלד לתוכו.

הימים האלה איימו להטריף אותי, הרגשתי את הקרקע בוערת תחת רגלי, או ליתר דיוק בוערת בתוכי, בתוך המוח, ששרף מכאב. ראשי הלם והזרמים המעקצצים בתוכו לא הרפו. הם היו גם הקש ששבר אותי ושלח אותי למיון. סי־טי ראש ואחריו גם MRI. הכול נראה בסדר. שום ממצאים חשודים שיכולים להסביר את התופעה. מחר אתייעץ עם ד"ר מגד, פסיכיאטר הבית שלנו, אמרתי לעצמי. הוא בטח יֵדע להסביר מה קורה לי בראש. קבעתי תור לפגישה איתו ומיד הרגשתי הקלה. כשמגד בסביבה, אני תמיד מרגישה רגועה.

כאבי הראש והזרמים לא פסקו, ויחד איתם הגיע גם מידע, שזרם וזרם ללא הרף. המידע היה ברור כל כך, אבל אני התעקשתי לתייק אותו בתיקיית "שטויות" במוחי וניסיתי להתעלם ממנו בכל דרך אפשרית, עד הרגע ההוא, הרגע שאין דרך אחרת לתאר אותו אלא כ"מפץ הגדול".

זה היה יום חמישי. נחְתי בצהריים, כהרגלי בקודש, ותוך כדי הניסיון לנמנם הינקתי את עלמה. "סיס, סיס..." הקול שלו דחק בי, "אני חייב להגיד לך משהו, משהו אחרון שאולי יעזור לך להבין שזה אכן אני. את שומעת, סיס?" הוא לחש, ואני תהיתי למה הוא לוחש, הרי הוא מדבר בתוך הראש שלי. "מחר עומדת להתרחש רעידת אדמה. יסערו רוחות השמים ותגעש הארץ..." המשיך הילד בשפת תהלים מליצית. "את שומעת? תכתבי את זה, או שתספרי על זה למישהו, רק כדי שלא תחשבי אחר כך שאת שוב ממציאה".

זה הולך ומחמיר מרגע לרגע, חשבתי. יש מצב שאני באמת מאבדת את זה?

ד"ר מגד אמר שאני נראית לו שפויה לחלוטין ועוברת את מבחן המציאות, אז מה זה הדבר הזה? ניסיתי לחזור לישון, אבל עם פיסת המידע הזאת במוחי כבר לא ממש הצלחתי. ואז ראיתי מעין חיזיון, הבזקים של רעידת אדמה. זה משפיע עלי, אני בטח מדמיינת רעידת אדמה שראיתי פעם בטלוויזיה, הרגעתי את עצמי. הרי כל הרעידות דומות, וזו בטח תמונה ישנה שקפצה לי לראש. אבל ככל שניסיתי לשכנע את עצמי, הבנתי שאני לא יכולה להתעלם מזה עוד. קמתי וסיפרתי על זה למי שהיתה אז בת זוגי, צחקנו יחד עלי ועל נבואות הזעם שלי והמשכנו כרגיל.

שיחת הטלפון ממנה בצהרי היום למחרת לא היתה מצחיקה כלל. "תדליקי רדיו", היא אמרה לי בבהלה. "מה שחיים אמר לך אתמול על רוחות השמים והארץ הגועשת? זה בדיוק מה שקורה כרגע ביפן. צונאמי ורעידת אדמה".

הייתי בדיוק בדרך חזרה מעוד מטפלת שהלכתי אליה במטרה להתמודד עם התחושות הלא ברורות הללו שהפציעו בחיי, מפני ששיוועתי לקצה־קצהו של הסבר שיניח את הדעת, שייתן לי קצת שקט. הלב שלי דפק במהירות. ויתרתי על הסידורים של יום שישי, חתכתי ברמזור ודהרתי הביתה. רציתי רק לרוץ לחדר השינה ולמצוא אותו בצד השמאלי של המיטה, שם הוא חיכה לי בשבועות האחרונים. מה לעזאזל קורה כאן? חיים אחי מת, אז מי מדבר איתי? תהיתי, מחזיקה בעובדת מותו כאילו זה הדבר האחרון המשאיר אותי בשפיותי. אם הוא מת, איך בדיוק הוא מדבר איתי ומהיכן? ומה זה המוות בכלל? האם יכול להיות, רק אולי, שיש חיים אחריו?

פתחתי את הדלת ורצתי היישר לחדר השינה. "מה אתה רוצה?" שאלתי בלי שום מילות נימוס והסתכלתי עליו לצד המיטה. עוד לא הבנתי שהוא בתוכי. "מה אתה רוצה?" צעקתי שוב.

"אני בסך הכול רוצה לשחק איתך", הוא השיב לי בחיוך קורץ ומתגרה של ילד שיש לו כל הזמן שבעולם. "אני רוצה ללמד אותך את משחק החיים... מהמקום שאת נמצאת בו את לא באמת יכולה לראות את האמת כולה. לא מעניין אותך להבין באמת איך היקום הזה עובד? בסך הכול את משחקת לא רע, יחסית למישהו בלי הרבה ידע..."

"אני באמת שיחקתי לא רע, עד שאתה באת והפרעת לי כאן", עניתי.

"יש לך מושג כמה ידע אצור במקום שאני נמצא בו?" הוא חייך אלי.

"לא. אין לי מושג. ואין לי בכלל מושג איפה אתה נמצא. עד לפני זמן קצר יכולתי להישבע שאתה בהר המנוחות, קבור ליד בני המשפחה הטרגית הזאת, ששמונה מהם נקטלו בבת אחת בתאונת דרכים. בוא נדבר באמת על המקום שאתה נמצא בו... איפה זה בדיוק?"

"אני כאן. בדיוק כאן", הוא המשיך לחייך, ואני חיפשתי אותו למעלה, מעל ראשי.

"לא למעלה", הוא צחק. "אני כאן, בתוך הראש שלך, בשדה התודעה שלך. אני מנסה לדבר איתך כבר כמה שבועות, אבל היה צורך בלא פחות מרעידת אדמה וצונאמי כדי שתקשיבי לי".

מאותו רגע, במשך חודשים, כל מה שעשיתי היה רק להיניק את עלמה ולכתוב באובססיביות כל מילה וכל פיסה של מידע. המילים שצפו וקצפו בתוכי, ומתוכי החוצה, המידעים הגיעו ללא הפסקה, כמו פצצה של אור שאני מנסה לרוץ אחריה ללא הצלחה; היא מהירה ממני. היד שלי לא עמדה בקצב הכתיבה. אם עד לאותו רגע שיחקתי במונופול, קניתי ומכרתי בתים, עכשיו עברתי ללונה פארק מטפיזי ענקי, עם אינסוף מתקנים ואפשרויות שהלכו ונגלו לפני, עוד קצת בכל יום.

ימים שלמים ישבתי על הספה הלבנה שלי בסלון ולא הפסקתי לכתוב. מדי פעם קמתי לחלץ עצמות וחזרתי לספה. ישבתי וכתבתי עוד ועוד, בכתב יד, במחברות שהתמלאו בזו אחר זו. מדי פעם הייתי מתגלגלת בצחוק קולני לנוכח בדיחה פנימית שעברה בתוכי, מודעת לכך שמבחוץ אני אולי נראית מוזר, אבל התמוגגתי מההומור הציני המשובח של חיים אחי הקטן.

מהר מאוד הבנתי שהגעתי לנקודת האל־חזור. אחרי שהוא לימד אותי לראות את המציאות דרך העיניים שלו, לא יכולתי לחזור לראות אותה כמקודם. התחלתי להתבונן בה מנקודת מבט חדשה, של צופה; מפרספקטיבה אחרת לגמרי. השולחן כבר לא היה שולחן, הטלוויזיה כבר לא היתה טלוויזיה. הכול נהפך לעיסה אנרגטית, לתנועה אינסופית במרחב. "קוונטיקה", הוא קרא לזה והכתיב לי שלושה ספרי מדע שחובה עלי לקרוא בטרם ילמד אותי את השיעור הבא. "שלושה ספרי מדע? איך אספיק?" התלוננתי, שלא לדבר על כך שמדע אף פעם לא היה הצד החזק שלי.

"תקשיבי, סיס, כל מה שאת צריכה לעשות זה פשוט להניח את הספר מתחת לכרית שלך ולתת פקודה לתודעה להטעין את תוכנו. את תתעוררי מהשנ"צ והמידע יהיה בתוכך", הוא הסביר.

"איפה היית בשנות הלימודים שלי?" צחקתי, מתקשה לקבל את התשובה. אני, שכל כך התקשיתי לקרוא חומרי עיון, צריכה להטעין ספרי מדע לתודעה שלי. אבל משהו בתוכי החליט להתמסר. נכנסתי למיטה, הנחתי את הספר הראשון מתחת לכרית ונרדמתי. בשעה 16:00 הוא העיר אותי.

"עכשיו את מבינה?"

"מבינה מה?" ניסיתי לגרש את קורי השינה מעיני.

"עכשיו את מבינה את מה שהסברתי לך על הקוונטים?"

ופתאום אור פנימי. מפץ גדול. נזכרתי בכול. הבנתי הכול.

מאותו הרגע הייתי באורגזמה תודעתית שלא ידעה שובע. רציתי עוד ועוד מההסברים המדויקים הללו. המדע ריתק אותי, והתחלתי לחקור וללמוד גם בשעות הערות, מתוך מודעות מלאה. גמעתי בשקיקה את ההסברים הפיזיקליים לכל התופעות, והאח הקטן־גדול המשיך להכתיב לי עוד ועוד מידע.

הבנתי שמדע ואמונה לא רק שאינם סותרים זה את זה, אלא הם תומכים זה בזה ומשלימים תחום את משנהו. הבנתי שמדובר בשני סוגים שונים של פעילות מוחית. "עכשיו אלמד אותך איך עובדים עם כל אונה, כי כאן מתחיל המשחק האמיתי", הוא חייך אלי. "את צריכה רק להסכים, לאפשר. כל היתר כבר גדול ממך. אל תנסי לשלוט בזה ואל תנסי בכוח, תני לרוח להוביל במשחק הזה".

"למי?"

"לרוח. לא משנה. רק תתמסרי ותעצמי עיניים. מוכנה לצאת לדרך?"

באותה שנייה, באותו חלקיק של רגע, לא היתה מוכנה ממני.