דבר מדהים אחד

16

זה היה כאילו הענק באדמה שמע את קמרון קורא בשמו. קודם שהספיק להשלים את המשפט, קודם שמאזיניו הספיקו להשוות את סיפורו לסיפורם, קודם שהספיקו להרגיש הערצה או צער או תודה, הבניין רעד ונאנק. משהו התרסק למעלה, ומעל ראשיהם חלף רעד דרך התקרה, כאילו היתה עשויה מנייר.

"רעידת משנה!" צעק קול. מישהו התחיל לצווח. מישהו פרץ בבכי. איש אחד פצח בתפילה בלתי מובנת, "אלוהים, שזה ייגמר, שזה ייגמר מהר ודי!" בשעה שבוססה במים בדרכה אל פתח הדלת תהתה אומה מה רצה המתפלל שייגמר — רעידת האדמה, הכלא הזה או חייהם? רגע אחד, היא רצתה למחות. עדיין לא סיפרתי את הסיפור שלי.

בדלת שלה היה רק אדם אחד: מר פריצ'ט, שזנח את הצעיף שטאריק השאיל לו ורעד בבגדיו התחתונים. בלי בגדים הוא נראה קטן בהרבה מכפי שאומה חשבה. הוא נאחז בשני צדי הדלת בזרועות פשוטות, ואיבריו היו דקים כמו חבלים והזכירו קדושים נוצרים זקנים בציורים מימי הביניים. אומה נאלצה להתכופף מתחת לבית שחיו כדי למצוא מקלט. המים כבר הגיעו עד אמצע ירכיהם, וברגע שהבניין הפסיק לרעוד, אומה נוכחה שרגליה החלו לאבד תחושה במים הקרים, אם כי זרועה עדיין פעמה. היא שקלה לטבול אותה במים. ואז תפסה שהיה אמור להיות עוד מישהו בדלת שלה. וכשהסתכלה דרך האפלולית, ידעה מי זה וקראה בשמו. קמרון! קמרון!

קמרון שכב מקופל על השולחן בתנוחת עובר. הוא נראה לאומה כמו הילד שלא נולד בחלומותיו. כששמע אותה קוראת בשמו הוא פקח את עיניו ונתן בה את אותו מבט ילדי ולא כועס. הוא אחז בפנס שהחזיק את הסוללות האחרונות שנותרו להם והרים מעט את אגרופו, כמו כדי לומר שהוא ישמור עליו עד שיוכל לתת לה אותו. גושי טיח כיסו את השולחן וניקדו את פניו וידיו, אבל נראה שהוא לא נפגע.

אומה התקדמה חזרה לשולחן במים השחורים, המנימוֹסינה שלהם, ברֵכת הזיכרון, ששאבה מתוכם את סודותיהם הכמוסים ביותר. נראה שהתקרה מחזיקה מעמד, אבל גם אם לא, היא לא היתה מסוגלת להשאיר את קמרון לבדו. הם כולם הרי ימותו ממילא, אלא אם כן יתחולל בקרוב נס. כשחיבקה אותו הרגישה שגופו של קמרון קר מהרגיל — אבל מה היה רגיל עוד? לבו פירפר כציפור לכודה. היא שמעה חרחורים בכל נשימה שנשם. הוא שיגר אליה חיוך קטן וחיוור. על רקע שתיקתו, ההערות על תקווה וסליחה שהתכוונה להציע נראו לה נדושות. מי היא בכלל שתדבר? האם היא לא פגעה באנשים הקרובים לה ביותר: בראמון, בכך שלא אהבה אותו במידה שהוא אהב אותה; באמהּ, בכך שסירבה לשמוע את האזהרות שהיא ניסתה להזהיר אותה; באביה, בכך שכשהיה זקוק לאוזן קשבת, היא הפנתה לו עורף. סלחו לי, אמרה להם בלבה. אבל בזה לא נמצא לה הסיפוק שטמון בחיבוק של גוף אימהי חם, או בהעברת כף יד על לסת עוטה זיפים סקסיים של זקן בן לילה, או בהישענות על חזה שאינו עוד שרירי ושאיפת הריח המוּכּר מילדות של מי קולון "אולד ספייס".

רעידת המשנה הסתיימה כמדומה. אחרים העזו לצאת מפתחי הדלתות שלהם וניסו לעמוד על מידת הנזק כשהם מביטים בדאגה בתקרה. ג'יאנג, שפניה היו סמוקים וקודחים, אמרה לאומה שעליהם לדאוג שקמרון ישב זקוף, כי זה אולי ישפר את נשימתו. לילי עזרה להם להושיב אותו. ריח הגז היה בפירוש חזק יותר, אבל איש לא העיר על כך. הם טיפסו שוב על השולחנות וקיפלו את ברכיהם בניסיון לייבש את הרגליים בסחבות שהיו פעם סארי בצבע של תקווה. מנגלאם בדק את מפלס המים ואמר שבקצב הזה המים יגיעו לגובה השולחנות בתוך שעה. הם יצטרכו אז להביא את הכיסאות מקצה החדר, להעמיד אותם על השולחנות ולשבת עליהם. השולחנות האלה יוכלו להחזיק רק שני כיסאות כל אחד. שלושה אנשים יצטרכו להכניס את כיסאותיהם למשרד של מנגלאם, שם השולחן גדול יותר. אבל עדיין נשאר זמן לסיפור האחרון לפני שהקבוצה תתפצל.

"לא התגעגעתי אל הורי בכלל," פתחה אומה. "כשנסעתי ללמוד בקולג', אני מניחה שאפשר לומר שהייתי חסרת לב ואנוכית כמו צעירים רבים אחרים. אמי קיבלה את זה קשה, אבל אבי..."

קודם שהספיקה להמשיך בכרוניקה של בגידותיה כבת, נשמעו רעשים מעל. כולם התכווצו, אבל אלה לא היו נהמות של רעידת אדמה. נשמעו דפיקות וחבטות, התרסקות של רהיטים. הם דימו ששמעו מנועים פועלים, דלת נסגרת בטריקה.

"זה אנשים!" אמר טאריק. "מצילים!" כולם נשאו את עיניהם, ועל פניהם מאבק בין הִתעלוּת לחוסר אמון. הם אחזו זה בזרועו של זה. גברת פריצ'ט ולילי עיקמו את כפות ידיהן סביב הפה וצעקו לעזרה, והאחרים הצטרפו אליהן. אבל שום מענה לא נשמע מלמעלה. הדפיקות נחלשו, כאילו נסוגו. כשגוש גדול של טיח נפל למים, הוא הפחיד אותם והם השתתקו.

טאריק נעמד על השולחן ומתח את צווארו. הוא רצה לראות דרך החור בתקרה. אבל הזווית לא היתה מתאימה. "אני אלך עכשיו אל הצד השני של המחיצה," הוא אמר, "ואעלה על כיסא או משהו כדי לנסות לראות מה קורה שם." הוא קפץ למטה והתיז מים לכל עבר.

"אני בא איתך," אמר מנגלאם ולקח את הפנס. "אנחנו יכולים לקשור רצועת בד אל עמוד ולהניף אותה דרך החור."

מר פריצ'ט, שנכנס בקושי למכנסיו, מיהר אחריהם. גם אומה השתוקקה ללכת איתם, אבל קמרון נשען על ידה הטובה, והיא לא רצתה להזיז אותו.

"תזהירי אותם," לחש קמרון. "יש גופה, במים — נפלה מהקומה העליונה כשהתקרה התמוטטה." היא הביטה בו בהלם. עד לאותו רגע, מאחר שהשלימה עם הרעיון שהיא עלולה למות, חשבה שמשמעותו של המוות מובנת לה, אבל זה היה רק מושג מופשט. הגופה הזאת, נפוחה וצפודה ומתחילה להרקיב, שהיתה במרחק של חמישה־עשר מטרים שאי אפשר לברוח מהם, עשתה את המוות לאימה מוחשית.

קמרון נגע במרפקה. "אל תצעקי — אנשים עלולים להיכנס לפאניקה. לכי אחריהם. אני אהיה בסדר."

"לכי, אני אשגיח עליו," אמרה מאלאתי מצדו האחר של קמרון. אומה הרגישה את ידה היציבה העדויה צמידים של מאלאתי חובקת את פלג גופו העליון של קמרון. היא נמלאה ענווה בפני השקט של מאלאתי לנוכח מה שהן שמעו הרגע.

המחשבה להיכנס לתוך המים שבהם שכב המת מילאה את אומה סלידה, אבל קמרון חיכה. היא ירדה בזהירות, אך לא יכלה להימנע מלרעוד. היא עקפה את המחיצה ונעצרה בקצה החדר. מר פריצ'ט היה כפוף ופינה פסולת מאזור שהיה בדיוק מתחת לקרע בתקרה שהתמוטטה. זה, היא הניחה, המקום שבו נפל המת. היא דמיינה את הנחיתה הכבדה. היא קיוותה שהוא מת לפני שנפל, שהוא לא נאלץ לטבוע בשחור הנוזלי. טאריק ומנגלאם גררו ספה במים. הם התכוונו להעמיד אותה על צדה. אחד מהם יטפס עליה והאחרים ייצבו אותו.

"אחרי שאפנה קצת מקום כאן, נצטרך למצוא מוט כדי לקשור אליו חתיכת בד," אמר מר פריצ'ט. "מישהו יכול לעזור לי?"

"חכו!" קראה אומה בתקיפות. "זוזו משם!" אבל כבר היה מאוחר מדי. בקרן האור של הפנס שמנגלאם כיוון אליה, היא הבחינה בהלם שעל פניו של מר פריצ'ט. המים הכהים ניתזו מעלה כשהוא הניח למשהו כבד ליפול ונסוג. היא שמעה אותו מקיא ומועד בחושך. נשמעה התזה נוספת. היא חרקה שיניים וחלפה על פני הגופה בדרך אליו.

"נגעתי בה," אמר מר פריצ'ט לאומה בין עוויתות הקאה, כשהיא ניסתה למשוך אותו למעלה.

"ששש. זה בסדר," היא אמרה וטפחה על גבו.

"מה קרה?" קרא טאריק מקצה החדר. כשסיפרה לו הוא שמט את קצה הספה ופלט קללה.

מנגלאם נראה מושפע פחות מהם. הוא נראה רגוע יותר, לאמיתו של דבר. השקיעה של קמרון אילצה אותו ליטול על עצמו את האחריות שהיתה צריכה להיות שלו מלכתחילה. "אנחנו יכולים לעקוף את האזור הזה," הוא אמר. "בואו נעמיד את הספה כאן. היא לא תאפשר לנו ראות טובה, אבל זה יספיק. אנחנו חייבים להזדרז. אם יש אנשים שם למעלה, הם יסתלקו אלא אם כן נודיע להם שאנחנו לכודים כאן. מר פריצ'ט, תחזיק בבקשה את קצה הספה. אומה, תביאי את המוט ההוא שליד הקיר."

לאחר שנערכו כך מחדש הם עשו כמצוותו של מר מנגלאם. אומה גילתה שהיא יכולה לתפקד כל זמן שהיא מרוכזת במטלה שלפניה ולא חושבת על המים הזורמים אליה מהגופה ומזהמים אותה במוות. בתוך דקות הם העמידו את הספה על צדה. טאריק טיפס עליה, הרים את המוט גבוה ככל שיכול דרך החור, ונופף במרץ בדגל המאולתר. אומה כיוונה את הפנס אל הסמרטוט הכחול. כשהם צעקו לעזרה, הקבוצה שבחדר האחר הצטרפה אליהם, כמו מקהלה מהשאול. טיח נפל שוב, אבל הם המשיכו. מה יש להם להפסיד? נשמע רעש גדול למעלה, כמו התפוצצות. אחר כך דממה. בגרונות ניחרים, כשהיה ברור שלא נשמע עוד כל רעש מעל, הם הרימו ידיים, אחד־אחד. כמה מהם התייפחו מעט. אחרים ישבו ללא מילים, הרוסים מכאב. דקות של תקווה שניתנו להם רק כדי שייגזלו מהם היו הבדיחה הקוסמית האכזרית ביותר, העלבון הסופי.

הסוללות גוועו. באור המתעמעם של הפנס ראתה אומה את חבריה מתקפלים לתוך עצמם, מתחמקים איש מעיני רעהו, ידיים מאוגרפות בצדי הגוף או מכסות את הפנים. מנגלאם הוציא בקבוק שעדיין היה בו ויסקי והעביר אותו בין כולם. כמה אנשים לגמו פה ושם, אבל אפילו העונג הזה לא שימח אותם במיוחד. נעשה קשה יותר לנשום. אומה נזכרה בשיעור טבע מחטיבת הביניים. גז הורג אנשים בכך שהוא תופס את מקום החמצן הקל ממנו. כשבמרתף יצטבר די גז, הם ייחנקו.

יותר מדי בעיות, כולן ללא פתרון. לא היה מה לעשות אלא להמשיך בסיפור שלה.

כשהגיע הזמן ללכת לקולג' בחרתי במקום רחוק מהבית, אפילו שהורי העדיפו את ההפך. זה לא שהיו לי איתם יחסים רעים או שהם היו עריצים כמו הורים הודים מהגרים אחרים. פשוט רציתי לפרוץ החוצה בעצמי בלי נוכחותם המגוננת. אף פעם לא עלה על דעתי שגם הנוכחות שלי היתה מגוננת עבורם. הקולג' שבחרתי היה בטקסס: יקר ופרטי, עם מוניטין שהורֶה יכול להשוויץ בו. ועדיין, הפיתוי העיקרי לגבי היה המרחק שלו מהבית.

אמי קיבלה קשה את ההיעדרות שלי. אף שהיתה מנהלת מצליחה בדרגה בכירה למדי בחברה שלה, היא הגדירה את עצמה בעיקר כאֵם וכעקרת בית, והתגאתה בארוחה הודית שהיא הכינה יותר מאשר בלקוח חדש שהשיגה. בחודש הראשון שלי בקולג', בכל פעם שאמא שלי ואני דיברנו בטלפון היא היתה פורצת בבכי, ובד בבד מתעקשת שאתאר לה כל פרט של היום שלי. אבי דרש ממנה לקחת את עצמה בידיים. השאלות ששאל אותי היו קצרות ובסיסיות — מה מצב בריאותי, האם אני עומדת בעומס הלימודים, האם אני זקוקה לכסף — והתשובות החד־הברתיות שלי סיפקו אותו. הוא תמיד סיים את השיחה בבדיחה על האפשרות שיהיה לי חבר — על פי רוב אותה בדיחה — בזמן שאמי מחתה בקו השני. שמחתי שאבי מתמודד יפה כל כך עם העזיבה שלי. התפעלתי משלוות הנפש שלו. עד אותו זמן הייתי קרובה יותר לאמי, אבל עכשיו חשתי שינוי קל בתחושת הנאמנות שלי.

אוכלוסיית הסטודנטים בקולג' היתה שונה מבית הספר התיכון שלי, אבל לא באופן קיצוני. אהבתי את הקמפוס עם הצמחייה הטרופית העשירה והאלגנטיוּת הדרומית הישנה; את החדר ליחיד במעונות, שיכולתי לעצב כמו שרציתי; את הסימפוזיונים הקטנים בספרות שבהם מרצים מפורסמים התייחסו אלי כמו אל אדם מבוגר, מה שבעמקי לבי לא הייתי בטוחה שאני; את בתי הקפה שהיו פתוחים עד שתיים בלילה, ושבהם ניהלו סטודנטים דיונים אינטלקטואליים לוהטים; ואת המסיבות שאפשר היה לקבל בדרגות חריף, בינוני או מתון. האזהרות של אמי כנראה נדבקו אלי איכשהו. ההנאות שבחרתי היו בלתי מזיקות.

ערב אחד, חודשיים אחרי תחילת הסמסטר, אבי התקשר אלי. זה היה יוצא דופן מסיבות שונות, אם כי חשבתי על זה רק אחר כך. שיחות הטלפון המשפחתיות שלנו התקיימו בדרך כלל בסוף השבוע, כשדקות השיחה בטלפון הנייד היו חינם. בדרך כלל אמי יזמה אותן. והשעה היתה בקושי חמש אחר הצהריים בקליפורניה, כלומר שאבי — שעבד עד מאוחר — התקשר מהמשרד.

אבי אף פעם לא ביזבז זמן על פטפוטים. "עכשיו, אחרי שהתמקמת בקולג' והצלחת יפה בבחינות מחצית הסמסטר," הוא אמר, "אני כבר יכול לספר. אני מתכוון להתגרש. לאמך ולי לא נשאר שום דבר משותף חוץ ממך — ואנחנו שיגרנו אותך בהצלחה לעולם." הוא השתתק לרגע, ואני תהיתי (כאילו הוא זר) מה הוא מרגיש. אם הוא מתוח.

"כל חיי עשיתי מה שאחרים ציפו שאעשה," הוא המשיך. "את הזמן שנותר לי, כמה שיהיה, אני רוצה לחיות כמו שאני רוצה. יש לך שאלות?"

עלה על דעתי שהוא לא קלט כמה מגוחך נשמע המשפט האחרון הזה שלו. רציתי לצחוק אבל פחדתי שברגע שאתחיל לא אוכל להפסיק. הוא כנראה הסיק מכך שאין לי שאלות, כי הוא המשיך.

"עדיין לא אמרתי לאמך כלום. אני מציע שלא תתקשרי אליה עד שתהיה לי הזדמנות לבשר לה את החדשות. אעשה זאת במהלך השבוע הבא." הוא שם לב לשתיקתי והוסיף, "אני בטוח שאת מצטערת, אבל תשתדלי לראות את זה מנקודת המבט שלי. האם זה הוגן לבקש ממני להישאר בקשר שהורג אותי?" בזמן שהירהרתי בפועַל שבחר, הוא נפרד ממני והבטיח להתקשר אלי שוב עם עדכון.

לאחר שהוא ניתק נשכבתי וניסיתי להבין מה בדיוק קרה. במשך כמה רגעים תהיתי אם שיחת הטלפון של אבי היתה בחלום. כל השנים האלה הייתי בטוחה, באופן הבלתי מודע שבו אנחנו מרפרפים על פני הדברים המוחלטים של חיינו, שהנישואים של הורי טובים. הם ניגשו אל פעילויותיהם המשותפות — גידול ילדה, אירוח, נסיעות, צפייה בסרטים וגינון — בהתלהבות. בתוך הגבולות שהציבה תרבות מוצאם הם הביעו חיבה, התנשקו בבוקר כשיצאו לעבודה, התחבקו בתצלומים, התפעלו מבגד חדש, ישבו צמודים על הספה כשהאזינו לתקליטורים של ראבּינדרָנאת טאגור. לעתים קרובות הם קראו יחד על הספה, אבי כשראשו נח בחיקה, והוא מעלעל בשבועון, ואמי מלטפת בפיזור הדעת את שערו בעודה קוראת רומן בנגאלי.

האם זאת לא היתה אהבה? אם כן — והייתי מהמרת על זה בחיי — איך התפורר הדבר הזה בן לילה? האם כל הדברים בעולם יכולים להתפורר כך, בפתאומיות כזאת? מה הטעם אם כך להשתדל להשיג משהו?

בתוך כל השאלות המטפיזיות האלה צצו מפעם לפעם כמה שאלות מעשיות: האם אישה אחרת מעורבת בסיפור? ומה יקרה לאמי אחרי שאבי יספר לה? אבל השאלה האחרונה היתה רטורית. אני כבר ידעתי שהיא לא תשרוד את המהלומה.

העברתי במיטה את יום המחרת ואת זה שאחריו בניסיון להבין מה קורה. היה לי חדר לבד, בלי שום שותפה שתשאל מה לא בסדר. לא ציחצחתי שיניים ולא התרחצתי ולא אכלתי, אם כי שתיתי שלוש פחיות קולה שהיו במקרר הקטן שלי. לא הלכתי לשיעורים. זה היה אני ראשוני וישן שלי, שהיה קבור עמוק וחרד מתוצאות. אבל האני החדש רק משך בכתפיים והדליק את הטלוויזיה. הטלפון הנייד שלי צילצל, בדקתי את מספר המטלפן, וכשראיתי שזה אבי, מתקשר שוב מהמשרד, כיביתי את המכשיר.

ביום השלישי עמדתי בפני הדחף לגשת למרצים שלי, להעמיד פנים שהייתי חולה ולבקש את המטלות שהחמצתי. במקום זאת יצאתי לנסיעת שיטוט בעיר ואכלתי צהריים במסעדה איטלקית מפוארת ששמתי עליה עין זה שבועות. האוכל היה מצוין כמו שקיוויתי. הזמנתי יותר מדי ממנו, וגם יין, אבל במקום לבקש שיארזו לי את השאריות, אכלתי הכול. כשחזרתי לחדר ישנתי כל אחר הצהריים, והרגשתי דקדנטית ומשועממת כמו אציל רומי. התעוררתי עם כאב ראש ונזכרתי ששיעור הקיקבוקסינג שלי הוא באותו ערב. שקלתי לוותר גם עליו, אבל חיזקתי את עצמי במים קרים ובמנה כפולה של כדורי טיילֶנוֹל והלכתי לשיעור.

שיעור הקיקבוקסינג התקיים בחלק של העיר שהורי היו מכנים מפוקפק, עם מכוני קעקועים וחנויות וידיאו למבוגרים. (אבל מספיק עם הורי. אוציא לי אותם מהראש.) נודע לי על השיעור מעלון פרסומת שקיבלתי בבית קפה שישבתי בו יום אחד, מתוך סקרנות. אני לא יודעת בדיוק למה התחלתי בו או מה גרם לי להמשיך. אולי זה מפני שהמשתתפים האחרים היו כל כך שונים ממני.

בכיתה מצאתי את עצמי בדרך כלל ליד גֶ'רי, אישה רזה כמו מקל עם שיער בגוון אדום שלא ראיתי מעולם. הצלעות שלה בלטו דרך בגד הגוף השחור ההדוק שלבשה, אותו בגד כל שבוע. היא עבדה בחנות לבגדים יד שנייה שנקראה "וֶרי וינטאג'". היא היתה מאופרת בכבדות וצעקה בפראות בכל פעם שחבטה, אבל היה לה קסם נערי. מזוויות אחדות היא נראתה כבת שלושים, ואז פתאום היא היתה מחייכת והופכת לנערה בגיל ההתבגרות. לא יכולתי שלא לחייך חזרה או להקשיב לה אחרי השיעור, כשהיא שיעשעה אותי בסיפורים על הבגידות האחרונות של החבר שלה, שבאופן קבוע היא כמעט עזבה אותו.

באותו ערב היתה בחיוכה של ג'רי עליצות תזזיתית, ובאמצע השיעור, הפסקת המים, היא התקרבה אלי ולחשה, "נחשי מה, זרקתי את הבנזונה!" אחר כך, כשפשטנו את הבגדים ספוגי הזיעה במלתחת הנשים, היא אמרה, "אני מוכנה לעזוב את החור הדוחה הזה. יש לי חברה בניו יורק — אמרה שתסדר לי שם עבודה ותרשה לי לגור אצלה עד שאמצא דירה. אם היתה לי מכונית, הייתי עפה מכאן ככה." היא סימנה בנקישה רמה של האגודל והאמה.

"לי יש מכונית," שמעתי את עצמי אומרת. "וגם אני מוכנה לעזוב."

"לא באמת!" היא אמרה. "את לא לומדת בקולג' או משהו?"

"כבר לא."

לקח לנו רק כמה דקות לסכם את הפרטים. היא תלך ל"ורי וינטאג'" מחר אחר הצהריים ותיקח את המשכורת האחרונה. אני אגיע בארבע עם המכונית לכתובת שהיא נתנה לי. היא כבר תהיה ארוזה ומוכנה. נצא לדרך. היא תשתתף במחצית מהוצאות הדלק.

התהפכתי והסתובבתי רוב שעות הלילה מהתרגשות אסורה וקרובה לקדחת; או שמא זה היה הסיפוק מנקמה שבוצעה כהלכה? לקראת הבוקר התנמנמתי ולא שמעתי את השעון המעורר. בקושי הספקתי לתחוב כמה בגדים למזוודה על גלגלים ולהניח במכונית קופסת נעליים מלאה בדיסקים. הרגשתי צביטה בלב כשהסתכלתי סביבי בחדר. עיצבתי אותו רק חודשיים לפני כן, עם פוסטרים של ציורים אימפרסיוניסטיים, תמונות באטיק ושלושה עציצים. אבל אמרתי לעצמי שאז הייתי בחורה אחרת. בדרך לג'רי עצרתי בבנק והוצאתי כל מה שהיה בחשבון העובר־ושב שלי — למעלה מאלף דולר — בשטרות קטנים. חילקתי את הכסף לערמות והחבאתי אותן במקומות שונים — בתא הכפפות, מתחת לשטיח שבצד הנהג, בתיבת האיפור שלי. באותו רגע לא הרגשתי שאני יכולה לתת אמון במישהו.

לא הייתי צריכה למהר. כשהגעתי לבית העלוב שג'רי שכרה בו חדר, לא היה שם איש. חניתי בצלו של עץ מימוזה גדול ושקעתי שוב בתנומה שהיתה הפעם רצופת קרעי חלומות. דמויות מימי הולדת בעבר נגלו לי, תמיד עם עוגה ורודה שאמי קישטה בתותי שדה (אף שיום הולדתי חל בחורף) והציגה בגאווה על השולחן במטבח. השולחנות השתנו כשעברנו לבתים שונים. מספר הנרות שעל העוגה גדל. אבל תמיד היו התותים שאמי חרשה את השווקים כדי למצוא, כי אהבתי אותם. ותמיד היה הטקס של תצלום משפחתי אחר כך. אבי היה מציב את החצובה, מכוון את המצלמה על טיימר ורץ לעמוד לידנו בדיוק בזמן כדי להיכנס לתמונה. אחר כך הצטופפנו מעל התמונות וצחקנו על הפגמים שעשו אותן משעשעות יותר: פה פעור של מישהו, כתם של קרם על לחי של מישהו, ראש חתוך בקצה התמונה. אבל בחלום־זיכרון שלי השתנתה הבעת הפנים של אבי. הוא המתין בסבלנות סטואית שאסע ללמוד בקולג', שאצליח בבחינות חצי הסמסטר הראשונות ואוציא אותו לחופשי.

התעוררתי בבהלה מהדפיקות של ג'רי על חלון המכונית. היא היתה מלאת כעס. המנהל ב"ורי וינטאג'" סירב לשלם לה — ולמעשה נזף בה שהיא מתפטרת בלי הודעה מראש, אף שאמרה לו שמדובר במקרה חירום. היא נזפה בו בחזרה. לבסוף הוא נתן לה חצי ממה שהיה חייב לה, הקמצן, ואיים להתקשר למשטרה אם לא תסתלק. היא ארזה תיק אחד בלבד — זה כל מה שעניין אותה לקחת — ומעט צידה לדרך, מוצקה ונוזלית. אבל היא כנראה לא תוכל לממן את החלק שלה בהוצאות הדלק. היא מעכה את האף בהתנצלות.

אמרתי לה שזה בסדר. נסתדר. עיניה נצצו כשהיא שקלה את המשמעויות הכספיות של ההכרזה שלי. (האם אני בחורה עשירה?) היא נעלמה בתוך הבית כדי להביא את חפציה. כשחזרה השמש כבר התחילה לשקוע. היא זרקה מזוודה לתא המטען, ובזהירות רבה הניחה שקית נייר חומה בין רגליה, על הרצפה של מושב הנוסע. ראיתי את הצוואר של שני בקבוקים — ויסקי, הנחתי, או רום. ג'רי כיוונה אותי אל חנות המכולת השכונתית ושם, כפי שהבטיחה, קנתה מצרכים: צ'יפס בטעם בצל, עוגיות, פחיות קולה וסֶוֶון־אפ, קרח בקלקר ושרוול של כוסות חד־פעמיות.

עשר דקות לאחר מכן, כשעצרנו באור אדום על כביש הגישה לכביש המהיר, אמרה ג'רי, "תראי!" בצד הכביש עמד צעיר עם תרמיל קמפינג ושיער פאנקיסטי מפוספס בכחול. על שלט הקרטון שהחזיק היה כתוב, זקוק לטרמפ צפונה, אשתתף בדלק. לפני שהספקתי לעצור בעדה, היא הורידה את החלון.

"לאן אתה צריך?" היא קראה אליו.

"לאן אתן נוסעות?"

"לניו יורק."

"נשמע בסדר," הוא אמר.

"רגע אחד," אמרתי, אבל לא בתקיפות. הייתי מוקסמת מהשיער שלו ומהחולצה השחורה הבלויה שלבש, שהכריזה לכל העולם שהוא בחור זועם, צעיר ועני. היה לו עגיל בשפה והוא סבל מתת־תזונה כמו ג'רי. מעולם לא נסעתי באותו רכב עם טיפוס כמוהו. דמיינתי את ההבעה שהיתה עולה על פניו של אבי אילו ידע מה קורה פה. ג'רי הסתובבה לאחור ופתחה את הדלת האחורית. חשבתי שראיתי אותם מחליפים מבט מהיר של שותפות לדבר עבֵרה ותהיתי אם היא תיכננה את זה. אי־נוחות עברה בי, לצד תמונות של גופתי מושלכת מתחת לגשר עם צוואר משוסף, אבל האור ברמזור התחלף. אנשים מאחורינו צפרו. הטלפון הנייד שלי צילצל. הסתכלתי בזהות המטלפן. זה היה אבי. הצעיר קפץ פנימה, והמשכנו בדרך.

הם התחילו לשתות עוד לפני שיצאנו מהעיר, סוון־אפ וסוון־אפ עם ויסקי, עם יותר ויסקי מסוון־אפ, אם כי הם שתו לאט, באלגנטיות, כשקוביות הקרח מקשקשות בכוסות הקלקר. ג'רי העבירה לי כוס ואני ייצבתי אותה בין הרגליים ולגמתי ממנה מדי פעם. הרגשתי את השפעת האלכוהול כמעט מיד. לא אכלתי כל היום.

נסענו בכביש המהיר מזרחה. אורות הקניון נעשו קטועים, ואחר כך נעלמו. עברנו על פני שדות ארוכים של צמח גבוה, אולי תירס צעיר? לא היה ירח, והאדמה סביבנו נראתה קדמונית ובראשיתית וצופנת סוד. לא ראינו שום כלי רכב אחרים. ג'רי אמרה, "אני לא חושבת שאנחנו עדיין בקנזס," ועברה למושב האחורי כדי לארח לחברה לריפלי. זה השם שבו הצעיר הציג את עצמו. ("קוראים לי ריפלי — תאמינו או לא, כמו למוזיאון המשוגע.") הם לעסו צ'יפס ודיברו על אנשים ומקומות שהם שנאו בעיר שעזבנו. ג'רי העבירה לי שקית של חטיפי צ'יטוֹס ועוד כוס קלקר מלאה, אבל הצ'יטוס היו שמנוניים ועשו לי בחילה. או שאולי זה היה ה"סיגראם" שלא הייתי רגילה אליו. אחר כך נשמעו קולות של תשוקה. עיני נדדו אל המראה הפנימית, אבל היה חשוך מכדי לראות הרבה פרט לצורות דבוקות ומתנועעות בעוויתות. המכונית סטתה אל מעבר לקו האמצע. פעם, פעמיים. תהיתי איך זה יהיה אם אניח לה להמשיך כל הדרך אל הצד השני, אולי אפילו אל החתך האפל של התעלה שלצד הכביש, אם ההלם של הטרגדיה יחבר את הורי שוב זה לזה. איחסנתי את הרעיון בראש תחת הקטגוריה בהחלט אפשרי, אבל לפי שעה עצרתי בצד ימין והכרזתי שאני זקוקה להפסקה.

יצאנו החוצה בצעדים לא יציבים כדי ללכת לשירותים. אני התעקשתי על הפרדה בין המינים: בנים בצד ימין של השדה ובנות בצד שמאל. ג'רי וריפלי כיבדו את רצוני. התבואה לא היתה תירס — עוד טעות מצדי. הצמח הגיע עד לבית השחי והיו לו זרעים, כמו חיטה או עשב בר. ריפלי העביר את הידיים על הגבעולים והכריז שזאת שעורה, אבל הוא לא היה מהימן.

אחר כך ישבנו על מכסה המנוע וריפלי גילגל לנו ג'וינטים. כבר ניסיתי מריחואנה במסיבות, אבל רק שאיפה או שתיים, ואף פעם לא עם אלכוהול. שאפתי שאיפות ארוכות שגרמו לי להשתעל. ג'רי הראתה לי איך להחזיק את העשן בריאות להשפעה מרבית. כעבור זמן־מה נשענו על השמשה הקדמית והסתכלנו בשמים. הכוכבים היו בהירים במיוחד. בתוך דקות הם התחילו לפעום. שמתי את היד על הלב. הוא פעם באותו קצב. יד של מישהו אחר נחה גם היא על החזה שלי. לא הזזתי אותה משם. עצמתי עיניים. בתוך העפעפיים שלי הסתחררו צבעים, קליידוסקופ פרטי וחי משלי.

פתאום ג'רי צעקה, "אלוהים! תראו מה זה!"

פקחתי את העיניים בבהלה, והשמים היו מלאים באותם צבעים מסתחררים שראיתי קודם בתוך העפעפיים. שבילים של אדום בעיקר, אבל גם ירוק וצהוב. שכחתי לנשום. מסכים של אור ערפילי שטו אל האופק, מנוקדים בפרצי אור. זה היה כמו מחזה מתוך שר הטבעות.

ריפלי ניסה להגיד משהו, אבל הלשון שלו לא שיתפה פעולה. לבסוף, באוצר מילים מעומעם מהדרת קודש, הוא התפרץ באמירה, "זה זוהר צפוני ארור." הדבר נראה הגיוני להדהים. בשמים ובארץ יש דברים רבים מאלה שכתובים בספרי הגיאוגרפיה שלנו. התבוננו בזוהר. אולי דקות, אולי שעות. לבסוף מילא החיזיון הזה את חברי בתשוקה, והם פנו אל המושב האחורי. הם הזמינו אותי להצטרף אליהם. כשסירבתי ג'רי צימצמה את עיניה בניסיון להעריך אם אני מעליבה אותם ואם עליהם לעשות משהו בעניין. אבל ריפלי אמר "מה שאת רוצה" וסגר את דלת המכונית בטריקה.

הזוהר רעד קלות ואחר כך המשיך להציג את הדרו. נכנסתי לתוך השדה, גבעולי השעורה המזוקנים דקרו את גבי. הקצוות השעירים דיגדגו לי בלחיים. התגלגלתי על האדמה ותוך כדי כך שיטחתי גבעולים עד שפיניתי די שטח לראות את הזוהר בבירור. מסביב היה ריח מעופש ובוצי של חפרפרות או דביבונים או משהו נסתר יותר. מעולם לא שכבתי על אדמה חשופה בלילה. לחצתי אליה את כפות ידי. איזו טיפשות מצדם של בני אדם לנסוע בעולם לחפש אחר ההיסטוריה. מתחת לשׁכמות ומעל לראשי השתרעו ההיסטוריות הקדומות מכולן: אדמה ושמים. גדילי אור — לא האדומים והירוקים שחשבתי קודם, אלא גוונים שלא היה לי שֵם בשבילם — גילמו את המסתורין שלהם. עד מהרה שקעתי בשינה עמוקה ביותר.

כשהתעוררתי הזוהר נעלם והותיר אחריו שובל אדום בשמים, כמו גחלים באח אחרי מסיבה. בגדי היו רטובים מטל. ראשי היה צלול. חזרתי למכונית, דליתי מעט מים קרים מהצידנית ושטפתי את הפנים. ג'רי וריפלי ישנו על המושב האחורי באיברים שמוטים ובפיות פעורים. פחדתי מהם קודם כי הם ידעו כל כך הרבה דברים על החיים שאני לא ידעתי — אבל עכשיו לא פחדתי עוד. משהו קרה שם בשדה, כששכבתי והתבוננתי בשמים, הבנה חדה שאינני יכולה לשלוט בחייהם של אחרים — אבל שגם הם לא יכולים לשלוט בחיי שלי.

סובבתי את המכונית בסיבוב פרסה גדול והתחלתי לנסוע בחזרה העירה. התקליטורים שלי היו מאחור, אז הדלקתי את הרדיו (בקול נמוך) כדי שלא אירדם. כעבור זמן־מה היו חדשות. באחד ממפעלי הכימיקלים שממזרח לעיר אירעה התפוצצות גדולה. עשרים כבאיות נשלחו להתמודד עם הלהבות. המצב היה עכשיו בשליטה, אם כי התושבים בקרבת המפעל התבקשו להימנע מלפתוח חלונות ודלתות ומלשתות מים מבקבוקים עד להודעה חדשה.

ההסבר הזה לזוהר שלי היה מאכזב, אבל בלי קשר למקורו, מחול האורות שמעל השדה הלילי העניק לי משהו שהעובדות לא יכלו לקחת.

הייתי כמעט בכניסה לעיר כשג'רי וריפלי התעוררו. היו הרבה מחאות קולניות וחבטות אגרופים וערעור על שפיותי ופליטות של איומים גסים. קיבלתי את כל אלה בשלווה. נמצאתי במושב הנהג, אחרי הכול. ירדתי מהכביש המהיר ביציאה שבה אספתי את ריפלי, עצרתי בתחנת דלק וביקשתי שיצאו מהמכונית. משהו כנראה השתנה בהתנהגותי, כי הם צייתו ללא ויכוח. בכל המהומה שקמה איש לא הזכיר את הזוהר.

נסעתי בחזרה למעונות, התקלחתי, אכלתי מעט דגני בוקר והגעתי לשיעורים בזמן. לא החמצתי הרבה. לא יהיה קשה להשלים את החסר. אנשים הסתכלו על השקיות מתחת לעיניים שלי והניחו שחליתי בשפעת. לא הכחשתי. אספתי את הכסף — לא הוצאתי אפילו לא דולר אחד — והחזרתי אותו לבנק.

אחר כך האזנתי להודעות שהצטברו לי בטלפון הנייד. עשרים ושתיים בסך הכול: שמונה־עשרה מאבי, שנשמע מודאג יותר ויותר בניסיון להבין מה קורה לי. חשבתי על כך שהוא כמעט הרס לי את החיים. אחר כך אמרתי לעצמי, לא. אני זו שהלכה עד הקצה. ואני זו שנסוגה משם.

כשהוא התקשר באותו ערב עניתי לו. כששאל איפה לכל הרוחות הייתי, השבתי בשתיקה צוננת שהחזירה אליו את השאלה. הוא כנראה הרגיש באותו שינוי שגרם לג'רי וריפלי לצאת מהמכונית בשקט.

"מה שסיפרתי לך לפני כמה ימים," הוא אמר, "כל מה שאני יכול לומר זה שאני לא יודע מה עבר עלי."

הוא רצה שאביע תודה, אבל סירבתי לשתף פעולה.

"אולי נכנס לי ג'וק לראש או משהו," הוא אמר.

לא השבתי.

"מה שאני מתכוון לומר זה..." הוא דיבר מהר מדי, והמילים נתקלו זו בזו... "אני כבר לא מתכוון לבקש מאמך להתגרש. אני רוצה שתשכחי את כל השיחה ההיא שהיתה לנו." הוא כנראה הבין את הגיחוך שבבקשה הזאת, כי הוא תיקן אותה. "אני אודה לך אם לא תעלי את העניין הזה באוזני אמך." היתה בקולו נימה של הפצרה.

הסכמתי. ביטחונו חזר אליו, והוא שאל את השאלות הרגילות על בריאותי, הלימודים והיציבות הפיננסית שלי, ואני עניתי את התשובות הקצרות הרגילות. כשהמצב שב לקדמותו, הוא ניתק את השיחה בהקלה.

אבל הדברים לא חזרו לקדמותם. היחסים בין הורי לביני השתנו. אני נהגתי, וראיתי אותם במראה הפנימית: קטנים יותר, מכוּוצים. אמי, המתעלמת משבריריות הקשר שעליו התבססו חייה. אבי ללא האומץ להמשיך במה שרצה באנוכיות, בהסתר, אבל באמת. מאוחר יותר אסלח על הכול, אבל נכון לעכשיו התרחקתי מהם. אולי ההתרחקות הזאת היתה מתרחשת בכל מקרה, בזמנה. אבל אני הרגשתי שדחקו אותי לתוכה, כאילו קילפתי פצע מגליד לפני שנרפא לגמרי, והשארתי נקודה ורודה פועמת, שמתוכה שוב מבצבץ קילוח דק של דם. וכשהתחלתי קשר בעצמי, נזהרתי שלא לחשוף את תוכי, את המקום באמי שהיה מתנפץ לו ידעה על בגידתו של אבי.

לא הבנתי — עד רעידת האדמה הזאת, עד היום — שהזהירות הזאת היא סוג גרוע יותר של בגידה, בגידה באני שלי. הגיע הזמן שאשתנה.

שוב נשמעו קולות מלמעלה, רעש נוקש, מתקדם, כאילו ענק כלשהו — הפעם עם נעלי ברזל — החליט לצאת לטיול. אולי אלה המחלצים, ואולי חלקים של הבניין שעומדים להתמוטט. איש לא קפץ. זה כָּאב מדי לקוות לשווא. אבל עיני הכול היו ערניות. הם היו ערים לאפשרויות ומוכנים לקבל אותן. בזמן שאומה היתה עסוקה בסיפור שלה, אנשים שינו מעט את התנוחה. טאריק ישב בין ג'יאנג ללילי, ושתיהן הניחו את ראשיהן על כתפיו. מנגלאם הגיע אל שולחנה של אומה והניח את זרועו סביב כתפה של מאלאתי. גברת פריצ'ט כיסתה את מר פריצ'ט בצעיף השחור, והוא לא התנגד. קמרון, שנלחץ עוד יותר אל אומה עקב הסידורים החדשים האלה, טפח על ברכה כאילו לומר, עבודה טובה.

אבל הם לא ידעו שהסיפור עוד לא הסתיים.

גשם של טיח החל לרדת וכיסה את החבורה הקטנה בלבן אפרפר, עד שהם נראו כפסלים שגולפו מאותו חומר. אומה ידעה שנותרו לה רק דקות אחדות למצוא את המילים המתאימות לתאר איך — זמן רב לאחר שסיימה את לימודיה וחזרה לקליפורניה להמשך לימודים — קם העבר לתחייה בדמותה של שיחת טלפון. על הקו היתה ג'רי, וקולה נשמע כמו חריקת נייר זכוכית. אומה לא זיהתה אותה עד שג'רי הזדהתה.

ג'רי אמרה שהיא גוססת. היא לא מסרה פרטים. היא גם לא ביקשה כסף, כפי שאומה הניחה תחילה שתעשה.

"הי," היא אמרה, "את זוכרת את הזוהר שראינו בלילה ההוא, כשכמעט נסענו לניו יורק? זה היה משהו, נכון?"

אומה הסכימה.

"את זוכרת," אמרה ג'רי, "אני הייתי זאת שהצביעה על זה? אתם אפילו לא הייתם מבחינים בזה אלמלא אני. כל כך מסוממים הייתם."

"כן, זה נכון," אמרה אומה.

"אנשים לא מאמינים לי כשאני מספרת להם. הם אומרים שכנראה הייתי שיכורה ודמיינתי את זה. או שזה היה משהו אחר, משהו רגיל לגמרי. אבל זה היה זוהר צפוני באמת, נכון? כי אם לא, אני רוצה לדעת."

לא היה פנאי להיסוסים. אומה אמרה, "זה היה זוהר צפוני."

"את אומרת את האמת? אנשים משקרים לי כל הזמן. נמאס לי מזה. אני רוצה לדעת את האמת על הדבר האחד הזה לפני שאני מתה."

"אני אומרת לך," אמרה אומה. "זה היה זוהר צפוני."

ג'רי צחקה ואחר כך השתעלה שיעול מחריד יבש שנמשך עוד ועוד. כשיכלה שוב לדבר היא אמרה, "ידעתי! כל הבני זונות האלה שניסו לשגע לי את השכל. נעים לשמוע אותך מדברת על זה. אני דפקתי לי את החיים בגדול, בהמון דרכים. עשיתי המון שטויות. אבל לפחות ראיתי דבר מדהים אחד."

ואז היא ניתקה. אומה לא שמעה ממנה שוב. אבל מחשבותיה חזרו שוב ושוב אל הלילה הסוריאליסטי שלהן יחד, חוויה שהיא לעולם לא היתה חווה אלמלא שיחת הטלפון הגורלית של אביה. היא תהתה אם עשתה את הדבר הנכון כששיקרה לאישה שכנראה רצתה ממנה רק דבר אחד: את האמת לפני שמתה. אבל אולי זה לא שקר? האם האורות לא היו באמת סוג של זוהר, והקסם שלהם חולל באומה שינוי והעניק לה אומץ לשנות את חייה, כיוון שהאמינה שבאמת יש זוהר צפוני? אומה חשה פתאום צורך עז לשאול את בני החבורה מה דעתם על כך.

הנקישות נעשו רמות יותר. הענק היה בדרכו מטה. ובעודם ממתינים לראות מה יקרה עכשיו, החלה אומה לספר את סוף הסיפור שלה.