האולימפיים

mendelebooks

כולם אומרים שקיבלתי את היופי של אימא ואת האופי של אבא. אבא שלי מסודר ומאורגן בדיוק כמוני. בעצם, ירשתי את השיגעון לפתקים צהובים ממנו. אימא שלי יותר מבולגנת ומאפשרת לאבא לשלוט על כולנו איך שהוא רוצה.

כשאנחנו מוציאים מהארון את אלבום התמונות המשפחתיות מהימים שההורים שלי רק הכירו, אני מגלה כמה אני ואימא דומות. השיער שלי חום וגלי בדיוק כמו שלה והעיניים של שתינו כחולות. אימא תמיד התגאתה בצבע העיניים שלה, כי רק היא קיבלה אותן מבין שמונת אחיה. לי יש גם מעט נמשים על הפנים שבעבר ניסיתי להסתיר, אבל היום אני יותר שלמה איתם.

לאימא יש חנות בוטיק קטנה במרכז העיר לבגדי מעצבים שהיא מביאה מצרפת ואיטליה. אני יודעת שזה נשמע בורגני ופתטי, אבל אלו הבגדים הכי מיוחדים בעולם והרבה נשים בעיר קונות בחנות שלה.

מאז ומתמיד אימא ניסתה לשנות את הבחירות האופנתיות שלי. בהתחלה על־ידי השמלות הרחבות שבחרתי לברבי האהובה עליי, ובהמשך בבגדים שאני לבשתי. עד היום היא מתקשה לקבל שלכל אחת מאיתנו יש את הסגנון שלה.

לרוב אימא נועלת נעלי עקב ולובשת שמלות קצרות עם גזרות מיוחדות. אני מעדיפה מכנסי ג'ינס צמודים וחולצת טי־שרט פשוטה, אבל נכנעת לתחנוניה שאלבש שמלה אלגנטית כשמדובר באירוע משפחתי חגיגי במיוחד.

גם לאבא יש את השיגעונות שלו. הוא מסתובב רוב היום לבוש בחליפות מחויטות (אימא אומרת שזה הרגל שנשאר לו מהימים שהיה עורך דין, היום הוא כבר לא). אם לומר את האמת, אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו לובש משהו שהוא לא חליפה או פיג'מה. תבינו: אבא שלי כל־כך מאורגן, שאנשים משלמים לו כדי שיארגן להם את החיים. הוא סוג של קואוצ'ר פיננסי לעסקים קטנים (עד היום אני מנסה להבין מה זה בדיוק אומר).

יש לאבא בטן עגלגלה כמו לרוב האבות בגילו, אבל הוא חי איתה בשלום. אימא היא זאת שמעירה לו עליה. השיער שלו שופע למרות גילו והוא זוקף זאת לזכות סבא.

לאבא תמיד היה חשוב שיהיה בבית סדר יום קבוע. מאז שאני זוכרת את עצמי הוא התעקש שתהיה נוכחות של כל המשפחה גם בארוחת הבוקר וגם בארוחת הערב. בדרך כלל, הוא זה שמכין את ארוחות הבוקר (בעיקר כי השעון המעורר מצליח להעיר רק אותו) ואימא אחראית על ארוחות הערב (שלא מעט פעמים הופכות לפיצה ממרכז העיר).

אני זוכרת קיץ אחד שבו חזרתי הביתה מאוחר מהרגיל. אבא עשה בלגן שלם בגלל שפספסתי את ארוחת הערב. הוא סירב לדבר איתי בכל היום שלמחרת, ומאז אף אחד מאיתנו לא מעז לערער את השגרה הקטנה שאבא יצר לעצמו. אגב, הייתי בת חמש באותו הקיץ ונשארתי לאכול ארוחת ערב אצל סבתא, אבל זה לא כל־כך עניין אותו.

אחי הגדול, מייקי, יותר זורם עם השטויות של אבא. השם הרשמי שלו הוא מיכאל, אבל בכל שנה הוא מבקש שנאמץ לו כינוי אחר. בהתחלה זה היה מייקל, אחר־כך עברנו למייק ועכשיו נשארנו עם מייקי. אבא טוען שבסוף מייקי ירצה שכולנו נקרא לו מיכאל.

מייקי גדול ממני בשנתיים. השיער שלו חום כמעט כמו שלי, רק עם גוונים חמים יותר של שמש. העיניים שלו שחורות והוא גבוה ממני בחצי ראש. מאז החורף האחרון אנחנו כמעט ולא מתראים בגלל שהוא התגייס ליחידה קרבית.

אחי הקטן, עמית, הוא הילד הכי מתוק שאני מכירה. אני יודעת שאני משוחדת, כי הוא אח שלי וכל זה, אבל אני תמיד מנסה לחפש ילד יותר מתוק ממנו ולא מצליחה למצוא. הוא נראה בדיוק כמו מייקי, רק בגרסה מוקטנת וצעקנית יותר שלו.

הסיפור שלי עם עמותת "הקו החם" התחיל לפני שלוש שנים באחת מארוחות הערב המשפחתיות של אימא. עמית היה תינוק שרק בכה, ינק וישן באותה התקופה. אימא, אבא, אני ומייקי ישבנו סביב השולחן העגול במטבח. הארוחה הייתה די רגועה כי עמית נרדם ברגע שאימא הניחה אותו בעריסה. אני עד היום זוכרת ארוחות אחרות בהן הוא דווקא בחר לצרוח (תנסו אתם לאכול ארוחת ערב עם תינוק שצווח באוזן שלכם).

בדרך כלל לארוחות שלנו יש מבנה קבוע. אני יודעת שזה נשמע הזוי וטיפשי, עוד פעם המשפחה שלי עם השיגעון לסדר וארגון? אבל אני מבטיחה לכם שאם תבדקו את הארוחות המשפחתיות שלכם, אולי תגלו שגם להן יש סדר די בסיסי. בהתחלה ההורים שואלים איך היה בבית הספר או בחוג (באותה תקופה הייתי בחוג כדורסל ותרשו לי לא להרחיב בנושא). אחר־כך הילדים מנסים לתאר באופן הכי תמציתי שאפשר כמה הכול היה בסדר, ואז ההורים עוברים לספר על היום שלהם, ובדרך כלל הם ממשיכים לדבר עליו עד סוף הארוחה.

באותו הערב, הרגשתי משהו אחר באוויר. היה שקט מוזר, כאילו משהו עומד להתרחש בכל רגע. אבא היה הראשון להפר את השתיקה. "איך היה המבחן היום?"

כולנו עברנו לבהות במייקי, שהיה שקוע בעולם משלו וניסה לתפוס אפונה במזלג ללא הצלחה.

"מייק?" שאל אבא.

באותם הימים כולנו קראנו לו מייק. אבל מייקי לא ענה. הוא בהחלט שמע את אבא, אך החליט להמשיך להתעסק בצלחת שלו. הוא אפילו לא הרים את המבט מהצלחת, וזה היה מוזר. ממש מוזר. אני לא זוכרת אף ריב של מייקי עם ההורים, בעיקר כי לא היו כאלה. אז מה קורה פה?

"מיכאל? הכול בסדר, מתוק?" התערבה אימא.

כשההורים קראו למייקי מיכאל, יכולת לדעת שמשהו רע עומד לקרות. כמו ברק שמגיע לפני רעם, כמו עשן שמכריז על קיומה של אש. סיבה ותוצאה. ככה זה תמיד היה וככה זה תמיד יהיה.

מייקי נעמד בהפתעה והכיסא עף לאחור מתנופת הקימה שלו. הוא פתח את הפה כדי לדבר, אבל לא הצליח להוציא מילה. מעולם לא ראיתי אותו ככה.

לא עבר הרבה זמן עד שהתחילו גם הדמעות.

הפסקנו לאכול ובהינו בו. הרגשתי שאני צופה בציפור פצועה שמנסה לפרושׂ כנפיים ולעוף. הציפור מתאמצת, נלחמת בכנפיה השבורות, אך ללא הצלחה. אימא הביטה במייקי במבט דואג ואבא בהה המום אל חלל האוויר.

אחרי כמה ניסיונות כושלים, מייקי הצליח לדבר.

"נמאס לי מכל החרא הזה ולא מעניין אותי מה תחשבו ומה תעשו אבל אני הולך להגיד משהו ואתם מוזמנים לקבל את מי שאני או להעיף אותי מהבית. באמת שזה לא מזיז לי, הבנתם?" הוא פלט בדמעות.

אבא היה בהלם, מה נכנס בילד שלו באמצע ארוחת הערב? אימא פחות הקשיבה ויותר התפללה לאלוהי התינוקות הישֵנים שעמית לא יתעורר מהצעקות.

"תשמור על הפה שלך אם אתה רוצה שנצליח להבין אותך, ועל מה לכל הרוחות אתה מדבר?" שאל אבא, בטון הכי רגוע שהצליח לאמץ לעצמו בהתחשב בנסיבות.

"אני הומו."

בשלב הזה בשיחה הייתי עדה לשתיקה הכי ארוכה שנתקלתי בה בחיי. אם תשאלו אותי מה עבר לי בראש בזמן השתיקה הזאת, לא תהיה לי תשובה בשבילכם. אני חושבת שגם אימא ואבא לא בדיוק יזכרו מה עבר להם בראש באותו הרגע.

כולנו חזרנו למציאות כמה רגעים אחר־כך, כשעמית התחיל לצרוח מהחדר הסמוך וגילינו שהתפילות של אימא לאלוהי התינוקות הישֵנים לא עזרו. אימא קמה אליו ואבא הרגיש שזה הרגע הנכון להכניס לפה את חתיכת השניצל שהייתה באוויר במשך דקה וחצי. אני ישבתי בפה פעור מול צלחת חצי מלאה.

כשאימא חזרה לחדר, היא הייתה הראשונה ששברה את השתיקה. היא חיבקה את מייקי ואמרה לו שהיא ואבא לא יעיפו אף אחד מאיתנו מהבית. מיד אחריה, גם אבא קם וחיבק אותו. הוא אמר שהם דווקא מאוד קרובים להעיף את עמית מהבית, כי הוא התינוק הכי צווחן שהוא אי פעם הכיר. אחר־כך, קצת יותר ברצינות, אבא אמר שהדבר הכי חשוב לו בחיים זה שנהיה מאושרים.

אני חושבת שנכנסתי להלם מהבשורה של מייקי בעיקר בגלל שלא הפסקתי לחשוב על הידידה שלו, ליאורה, שהייתה באה אלינו כמעט כל יום וננעלת איתו בחדר. שלוש שנים אחר־כך הם סיפרו לי שהם נהגו לבהות בתמונות של גברים ולא להתמזמז כמו שתמיד חשבתי.

יומיים אחרי היציאה מהארון של מייקי, הרגשתי רע. מחשבות נוראיות הציפו אותי מכל עבר. עברו עליי שני לילות ללא שינה. מעולם לא פחדתי על מייקי כמו שפחדתי עליו באותה התקופה. הוא כבר היה בתיכון והגיוס שלו היה קרוב מאי פעם. דאגתי שהוא לא יסתדר. מה אם הבחורים שיהיו איתו יציקו לו? מה אם יצחקו עליו? מה אם יתעללו בו או יחרימו אותו?

לפעמים הפלגתי רחוק יותר במחשבות וחשבתי על המשפחה שתהיה לו, או שאולי בכלל לא תהיה לו משפחה?

היו לי הרבה שאלות, אבל פחדתי להציף אותן בפניו. פחדתי שהוא לא יבין אותי. פחדתי ממה הוא עשוי לחשוב אם אשאל את כל השאלות האלו.

באחד הימים, אחרי שחיפשתי במחשב תשובות לכל השאלות שהטרידו אותי (ותרשו לי לציין שהתשובות האלו היו נורא מבלבלות ומלחיצות), מצאתי מודעה עם מספר טלפון של עמותה שנקראת "הקו החם".

נער/ה - אם אתם צריכים מישהו שיקשיב לכם, פנו אלינו! אנחנו כאן בשבילכם לכל בעיה!

הסתובבתי עם מספר הטלפון של העמותה על אחד הפתקים הצהובים שלי במשך יומיים, וביום השלישי צלצלתי אליהם. בעשרים וחמש דקות קיבלתי תשובות לכל השאלות שלי. השיחה עם עמותת "הקו החם" הצליחה להפוך את המחשבות והפחדים על מייקי לכדי הרגשה אחת בטוחה ושלמה. הבנתי שהוא יהיה בסדר, ובאותו הלילה ישנתי כמו תינוקת.

אבל משהו בעמותה הזאת היה הרבה יותר משמעותי עבורי. זה לא היה רק מייקי. משהו בפעילות של "הקו החם" הצליח להרגיע אותי. שמחתי לדעת שיש מקום שאני יכולה להתקשר אליו בכל מצב שלא יהיה. הרגשתי שיש מקום שהוא הבית של כל אחד מאיתנו אם מישהו רק ירצה בכך.

התחושה הזאת דמתה למשהו שכבר חוויתי בעבר. כשהייתי קטנה, הייתי הולכת מדי פעם לישון אצל חברות. היינו משחקות משחקי קופסה, מחקות דמויות אהובות ובונות אוהל באמצע החדר. אחר־כך היינו נשפכות על המיטה, עייפות ותשושות מהיום הארוך והמצחיק שעברנו. אבל באמצע הלילה, כשכולם כבר ישנו, מצאתי את עצמי הולכת בשקט־בשקט, על קצות האצבעות, לחדר של ההורים שלה ומבקשת להתקשר לאימא. משהו דגדג לי עמוק בלב. רציתי שאימא תבוא לקחת אותי הביתה ותחזיר אותי למקום האמיתי שלי, למקום אליו אני באמת שייכת.

בשיחה ההיא עם עמותת "הקו החם" הרגשתי את אותה התחושה שהציפה אותי כשאימא הייתה באה לאסוף אותי בכל פעם מחדש מהבתים של החברות. הרגשתי שגם אני רוצה לקחת חלק בדברים החשובים שהם עושים שם. אבל למרות ההתלהבות מהפעילות של העמותה, זנחתי את הנושא לתקופת המבחנים, ושכחתי מהעמותה. החיים המשיכו במסלולם הרגיל והקבוע.

לא ציפיתי ששלוש שנים מאוחר יותר העמותה תיכנס שוב אל חיי, הפעם בדרך אחרת.

ניצה, יועצת בית הספר "ניצנים" בו אני לומדת, נכנסה לשיעור היסטוריה וסיפרה לכולנו על עמותת "הקו החם" ועל הדברים החשובים בהן מטפלת העמותה מדי יום. מסתבר שהעמותה נותנת מענה לעשרות אלפי נערים ונערות בשנה ואפילו מצליחה להציל חיים של לא מעט מהם. כשדיברה השתרר שקט בכיתה, דבר שלא אופייני לנו.

אני חושבת שכולנו נדהמנו לגלות שיש עמותה כזאת. שיש מישהו שאפשר לדבר איתו על כל צרה שנקלעת אליה. הרי מי מאיתנו לא זקוק לאוזן קשבת?

לא סיפרתי לאף אחד מהחברים שלי בכיתה שהכרתי את העמותה עוד לפני כן. לא סיפרתי ששלוש שנים מוקדם יותר נתקלתי במודעה של העמותה והתקשרתי אליה בעצמי. היחידה שידעה על הקשר שלי עם עמותת "הקו החם" הייתה שני, החברה הכי טובה שלי.

לקראת סוף השיעור הוסיפה ניצה שהעמותה יכולה להיחשב כאופציה לארגון בו נבחר להתנדב בפרויקט המחויבות האישית. היא אמרה שמספר התלמידים שיכולים להתנדב שם מוגבל, ולכן כל מי שמעוניין צריך לגשת אליה באופן מיידי.

ברגע שהצלצול נשמע, רצתי אליה במהירות ונרשמתי להתנדבות בעמותה.

יום למחרת כבר מצאתי את עצמי במשרדים של עמותת "הקו החם".