היכלות בשמיים

מרדכי פּוֹלֶן אינו זוכר איך הגיע לבית הקפה שבו הוא עומד. הוא מביט סביבו על השולחנות והכיסאות ומרחרח בחשדנות. המקום ריק כמעט, ורק בחורה בודדה יושבת ליד שולחן פינתי מרוחק, שקועה בספר קטן ולוגמת מתוך כוס.

הוא סוקר אותה מכאן ומכאן, את תנועות ידה על פני הדפים, את תנוחת גופה על הכיסא. הרהור של פליאה עולה בו: איזה מין סוד מוצנע בתוך האישה, מין איבר פנימי ונסתר, שום דבר בולט, שום דבר מתנדנד, ממש שום דבר. איך מרגיש מין דבר כזה? בוודאי אחרת מכל מה שהוא מכיר. קשה להאמין – בני אדם אמנם שונים זה מזה, אבל עד כדי כך!?

הוא ניגש אליה. "תסלחי לי, אפשר לראות לך בבקשה?"

היא זוקפת את ראשה במבט קשה. "אל תהיה גס."

"בבקשה, חסך של שנים משתולל בתוכי. לחץ הדם מנפח לי את העורקים."

היא מחזירה את פניה אל הספר.

"זה שום דבר בשבילך. את מורידה קצת את המכנסיים, רק עשרים או שלושים סנטימטרים, אני מציץ, שלוש־ארבע שניות, וגמרנו. בלי מגע יד, שום סיכוי לזיהום, אף אחד לא יֵדע."

"אני אפילו לא יודעת איך קוראים לך."

"בדיוק. אנונימיות מוחלטת. קרוב לוודאי שלא ניפגש שוב לעולם. מה זה משנה לך אם אראה לך פעם אחת?"

"ומה עם הבושה?"

"אני לא אצחק. אני מבטיח."

"זאת לא הנקודה. זהו האיבר שלי, האיבר הפרטי שלי."

"גם המרפק שלך הוא שלך."

"נו, באמת."

"אני לא אקח אותו ממך. הוא יישאר אצלך כל הזמן."

"אני לא מתכוונת להראות אותו לסתם מישהו."

"מה הסיפור הגדול? יש מיליונים כמוהו בעולם, וכולם די דומים. אני מתערב שלא היית יכולה לזהות את שלך בין מאה אחרים."

"די. אני עסוקה."

"אני רואה שאת לא משתמשת בו כרגע. הוא סתם יושב לו שם למטה ולא עושה כלום."

"תחזור לשולחן שלך."

"תראי לי לפחות חצי. איזה חצי שאת רוצה."

"אני יכולה להראות לך את המרפק."

"איכשהו זה לא ירגיע אותי."

"אני לא יכולה. באמת לא יכולה."

פּוֹלֶן מתעורר במיטה ותחושה אפלה רובצת עליו. "איזה חלום מבחיל," הוא ממלמל. "איך הצליח לחדור לי לראש רעיון מתועב כזה?"