המעון של מיס פרגרין לילדים משונים 3: ספריית הנשמות



המפלצת עמדה במרחק הושטת לשון. היא נעצה את עיניה בגרוננו, ובמוחה המצומק התרוצצו פנטזיות רצחניות. רעבונה אלינו חִשמל את האוויר. מרגע היוולדם כמהים החלולים לנשמות משונים, ואנחנו היינו מסודרים מולה כמו על מגש: אדיסון, בגודל חטיף, עמד לרגלי בדריכות ובאומץ בזנב מתוח; אֶמה, המסוחררת עדיין מהנפילה, נשענה עלי והתקשתה להפיק להבה חזקה מלהבת גפרור, ואני נשענתי בגבי על תא הטלפון ההרוס. מאחורי החבורה הקודרת שלנו נראתה תחנת הרכבת התחתית כמו מועדון לילה אחרי פיגוע. קיטור התפרץ בשריקה מצינורות מפוצצים ועטף אותנו בענני רפאים. מסכים מנופצים התנדנדו מהתקרה על זרועות שבורות. הבזקים היסטריים של תאורת החירום האדומה השתקפו בים רסיסי הזכוכית שהשתרע עד המסילה ונראה כמו כדור דיסקו ענקי. היינו לכודים בין קיר מצד אחד לשברי זכוכית עד מעל גובה הקרסול מהצד האחר, במרחק שני צעדים בלבד מיצור שהאינסטינקט היחיד שלו הוא לפרק אותנו. ולמרות זאת הוא לא ניסה אפילו להתקרב אלינו. הוא נראה נטוע ברצפה, מתנדנד על עקביו בראש מורכן כמו שיכור או סהרורי, ולשונותיו סבך של נחשים שהרדמתי בהפנוט.

אני. אני עשיתי את זה. ג'ייקוב פורטמן, אפס מאופס מחור קטן בפלורידה. היצור הזוועתי הזה, העשוי כולו מאפלה צרופה וסיוטי ילדים ישֵנים, לא רוצח אותנו כרגע רק כי אני ביקשתי ממנו. כי אני ציוויתי עליו באופן חד־משמעי להוריד את הלשון שלו מהצוואר שלי. עזוב אותי, אמרתי. עמוד, אמרתי בשפה לא מוכרת, בצלילים שלא ידעתי שפֶּה אנושי מסוגל להפיק. ולמרבה הפלא הוא ציית. עיניו הסתכלו עלי במבט מתריס אבל גופו נכנע. איכשהו אילפתי את המפלץ, הטלתי עליו כישוף. אלא שישנים מתעוררים לבסוף וכישופים מתפוגגים, במיוחד כישופים שהוטלו במקרה. ומתחת לפני השטח הרגועים של החלול, הרגשתי שהוא רותח.

אדיסון נעץ את אפו בשוק שלי. ״תכף יבואו עוד רשפים. היצור ייתן לנו לעבור?״

״תדבר אתו שוב,״ אמרה אמה בקול עמום והמום. ״תגיד לו לעוף מפה.״

חיפשתי את המילים, אבל הן חמקו ממני. ״אני לא יודע איך לדבר אתו.״

״לפני דקה ידעת,״ אמר אדיסון. ״נשמעת כאילו בלעת שד.״

לפני דקה, כשעוד לא ידעתי שאני מסוגל לעשות את זה, המילים עמדו לי על קצה הלשון ורק חיכו להיאמר. עכשיו, כשרציתי לומר אותן שוב, הרגשתי כאילו אני מנסה לדוג בידיים ריקות: בכל פעם שאני נוגע בדג הוא מחליק לי בין האצבעות.

״לך מכאן!״ צעקתי.

המילים בקעו מפי באנגלית. החלול לא זז. זקפתי את גבי, הסתכלתי בכעס לתוך עיניו השחורות כפחם וניסיתי שוב.

תסתלק מכאן! תעזוב אותנו!

שוב באנגלית. החלול הטה את ראשו כמו כלב סקרן, ולא עשה שום צעד.

״הוא הלך?״ שאל אדיסון.

שניהם לא ידעו איך הוא מגיב, רק אני ראיתי אותו. ״ממש לא,״ אמרתי. ״אני לא מבין מה קורה.״

הרגשתי מטופש ועלוב. כל כך מהר המתנה שלי נעלמה?

״לא משנה,״ אמרה אמה. ״חלולים לא אמורים לציית רק כי מבקשים מהם יפה.״ היא הושיטה את ידה וניסתה להדליק אש, אבל הניצוץ כבה מיד והמאמץ התיש אותה, כנראה. הידקתי את אחיזתי במותניה כדי שלא תיפול.

״אל תבזבזי את כל הכוח שלך, גפרורית,״ אמר אדיסון. ״עוד נצטרך אותו.״

״אני אלחם בו גם בידיים קרות אם לא תהיה ברֵרה,״ אמרה אמה. ״העיקר שנמצא את כולם לפני שיהיה מאוחר מדי.״

כולם. תמונתם ליד המסילה הלכה והתפוגגה לנגד עיני: הוראס בבגדיו המהודרים שהיו עכשיו קרועים ומקומטים; ברונווין, שכוחה לא הועיל מול אקדחי הרשפים; אינוק המסוחרר מהפיצוץ; יו, שניצל את המהומה כדי לחלוץ את נעליה הכבדות של אוליב ולהפריח אותה לאוויר; אוליב, שאחד הרשפים תפס אותה בעקב רגלה ומשך אותה למטה לפני שהספיקה לרחף אל מחוץ להישג ידו. כולם בוכים באימה, עולים לרכבת בבעיטות ובאיומי רובה, נעלמים. ואִתם העִתית שכמעט נהרגנו בחיפושים אחריה. מיטלטלים בקרביה של לונדון אל גורל מר ממוות. כבר עכשיו מאוחר מדי, חשבתי. היה מאוחר מדי ברגע שהחיילים של קוֹל פרצו למסתור הקפוא של מיס רֶן. היה מאוחר מדי בלילה כשחשבנו שאחיה המרושע של מיס פרגרין הוא העתית האהובה שלנו. אבל נשבעתי בלבי שנמצא את החברים ואת העתית שלנו ויהי מה, גם אם לא נגלה בסוף אלא גופות, גם אם הגופות שלנו יצטרפו לערֵמה.

אז זה המצב: איפשהו באפלה המהבהבת יש מוצא אל הרחוב. דלת, מדרגות, מדרגות נעות הרחק ליד הקיר הנגדי. אבל איך נגיע לשם?

תעוף מפה כבר! צרחתי לחלול. פעם אחרונה ודי.

באנגלית, כמובן. החלול געה כמו פרה אבל לא זז. אין טעם. המילים נעלמו.

״אני מציע תוכנית חליפית,״ אמרתי. ״הוא לא שומע בקולי, אז בואו נעקוף אותו ונקווה שהוא לא יזוז.״

״נעקוף אותו מאיפה?״ שאלה אמה.

כדי לשמור על מרחק ביטחון מהחלול נצטרך לדשדש בערמות של שברי זכוכית, אבל הרסיסים יקרעו לגזרים את שוקיה החשופות של אמה ואת כפותיו של אדיסון. ניסיתי לחשוב על פתרון אחר: את הכלב אני יכול לסחוב, אבל מה עם אמה? אני יכול למצוא שבר זכוכית חד וארוך ולדקור בו את היצור בעיניים, טכניקה שכבר הוכיחה את עצמה בעבר, אבל אם לא אהרוג אותו במכה אחת, אין ספק שהוא יצא מהקיפאון הזמני ויהרוג אותנו. הדרך הנוספת היחידה לעקוף אותו הייתה המעבר הנקי משברי זכוכית שבינו לבין הקיר. אלא שהמעבר היה צר, רוחבו שלושים־ארבעים סנטימטרים לכל היותר. גם אם נצמיד את גבנו לקיר עדיין נהיה קרובים מאוד אליו. ואם נתקרב כל כך לחלול, או אם חלילה ניגע בו במקרה, הוא עלול להתעורר מהמצב ההיפנוטי השברירי שמונע ממנו לזוז. אלא שכל עוד לא נצמיח כנפיים ונעוף מעליו אין לנו דרך אחרת.

״את יכולה ללכת קצת?״ שאלתי את אמה. ״או לפחות לצלוע?״

היא יישרה את הברכיים, הרפתה קצת ממותני ובדקה אם רגליה מצליחות לשאת את משקל גופה. ״אני יכולה לצלוע.״

״אז תשמעו מה נעשה: נצמיד את הגב לקיר ונעבור לידו במעבר הזה. אין פה הרבה מקום, אבל אם ניזהר...״

אדיסון הבין את הרעיון ונרתע בחזרה אל תא הטלפון. ״כדאי להתקרב אליו כל כך?״

״סביר להניח שלא.״

״הוא עלול להתעורר אם...״

״הוא לא יתעורר,״ אמרתי בביטחון מעושה. ״רק אל תעשו שום תנועה פתאומית, ומה שלא יהיה, אל תיגעו בו.״

״אתה העיניים שלנו עכשיו,״ אמר אדיסון. ״שהציפור תעזור לנו.״

הרמתי שבר זכוכית ארוך ויפה מהרצפה והכנסתי אותו לכיס. הלכנו שני צעדים קטנים אל הקיר, הצמדנו את הגב לאריחים הקרירים, והתחלנו ללכת לאט־לאט לכיוון החלול. עיניו נעו והתבייתו עלי. כעבור כמה צעדים אטיים הצדה אפפה אותנו מכל עבר צחנת חלול כל כך חריפה שדמעות הציפו את עיני. אדיסון השתעל ואמה סתמה את האף.

״רק עוד קצת,״ אמרתי בקול גבוה משלווה מאולצת. הוצאתי את שבר הזכוכית מהכיס, החזקתי אותו כשהקצה המחודד פונה אל החלול, ועשיתי עוד צעד, ועוד אחד. עכשיו כבר היינו במרחק נגיעה ממנו. שמעתי את לבו פועם בחזהו, ומאיץ את פעימותיו עם כל צעד שלנו. הרגשתי שהוא מתוח כולו ומאמץ כל סנטימטר בגופו בניסיון לסלק את ידי המגושמות מלוח הבקרה שלו. אל תזוז, אמרתי בתנועות שפתיים באנגלית. אתה שלי. אני שולט בך. אל תזוז.

הכנסתי את הבטן, זקפתי את הגב והצמדתי את כל החוליות לקיר, ואז התחלתי להשתחל לרווח הצר שבין הקיר לבין החלול.

אל תזוז. אל תזוז.

צעד הצדה, לסגור. צעד הצדה, לסגור. עצרתי את נשימתי, ואילו נשימתו של החלול הואצה ונעשתה שורקנית ולחה. ענן שחור דוחה עלה מנחיריו. הוא בטח מרגיש דחף בוער ממש לטרוף אותנו, בוער כמו הדחף שלי לרוץ. אבל לא רצתי, זאת תהיה התנהגות של טרף, לא של אדון.

אל תזוז. אל תזוז.

עוד כמה צעדים, ממש עוד רגעים ספורים, ונעבור אותו. בין החזה שלי לכתף שלו היה רווח בעובי שערה.

אל ת...

הוא זז. בתנועה חדה אחת הפנה החלול את גופו וסובב את ראשו אלי.

גופי התאבן. ״אל תזוזו,״ אמרתי, הפעם בקול, לאמה ולאדיסון. אדיסון טמן את ראשו בין כפותיו ואמה קפאה במקומה ולפתה את זרועי כמו מלחציים. התכוננתי נפשית לבאות: ללשונות, לשיניים, לסוף.

לך מפה, לך מפה, לך מפה.

אנגלית, אנגלית, אנגלית.

חלפו כמה שניות, ולמרבה התדהמה לא נהרגנו. החזה של החלול עלה וירד, אבל חוץ מהנשימות, נראה שהוא שוב הפך לאבן.

החלטתי לנסות והתקדמתי לאורך הקיר מילימטרים ספורים בלבד. החלול עקב אחרי בהטיית ראש קלה. הוא התביית עלי כמו מחט של מצפן וגופו היה מתואם לחלוטין עם גופי. אבל הוא לא עשה שום צעד ולא פער את מלתעותיו. אילו הכישוף המוזר שהטלתי עליו היה מופר, כבר היינו מתים.

החלול רק צפה בי וחיכה להוראות שלא ידעתי איך לתת. ״אזעקת שווא,״ אמרתי, ואמה פלטה אנחת רווחה קולנית.

עברנו את החלול, התנתקנו מהקיר והתחלנו להתרחק ממנו בשיא מהירות הצליעה של אמה. כעבור כמה צעדים הצצתי לאחור. החלול הסתובב וכל גופו פנה אלי.

עמוד, לחשתי באנגלית. טוב מאוד.

חצינו ענן קיטור ולעינינו נגלו המדרגות הנעות. הן לא נעו, לא היה חשמל. סביבן זהרה הילה חיוורת של אור יום, שגרירה פתיינית של העולם שמעלינו. עולם החיים, עולם ההווה. העולם שבו יש לי הורים. שניהם כאן, בלונדון, נושמים את האוויר שאני נושם. במרחק הליכה ממני.

הַיי, מה שלומכם?

לא יעלה על הדעת. ומה שעוד יותר לא יעלה על הדעת: ממש לפני חמש דקות סיפרתי לאבא שלי הכול. בראשי פרקים לפחות: אני דומה לסבא. אני משונה. הם לא הבינו, אבל לפחות עכשיו הם יודעים וירגישו קצת פחות נבגדים מההיעלמות שלי. קולו של אבא המפציר בי לחזור הביתה עדיין הדהד בראשי, וכשצלענו אל האור נאבקתי בדחף פתאומי ומביש להתנער מאחיזתה של אמה ולהתחיל לרוץ, להימלט מהחשֵכה החונקת, למצוא את ההורים שלי ולבקש את סליחתם, ואז לזחול למיטה הרכה שלהם במלון, ולישון.

וזה מה שהכי לא יעלה על הדעת. אין סיכוי. אני אוהב את אמה ואמרתי לה את זה, ובשום אופן לא אשאיר אותה כאן ואסתלק. ולא כי אני אצילי, אמיץ או אבירי, אני לגמרי לא כזה, אלא כי אני חושש שאם אעזוב אותה, אתרסק.

ומה עם כל השאר? החברים האומללים, האבודים שלנו. אנחנו חייבים למצוא אותם. אבל איך? הרכבת שלקחה אותם מכאן הייתה האחרונה שהגיעה לתחנה, ואחרי הפיצוץ והיריות שהרעידו את הקירות הייתי בטוח שאף רכבת נוספת לא תגיע בקרוב. זאת אומרת שיש לנו שתי אפשרויות, שתיהן איומות: ללכת בעקבותיהם במנהרות בתקווה שלא ניתקל בחלולים נוספים, או לעלות במדרגות ולהתייצב מול מה שמחכה לנו למעלה, צוות חיסול של הרשפים כנראה, ואז להתארגן ולתכנן.

ידעתי איזו אפשרות אני מעדיף. נמאס לי מהחושך, ועוד יותר נמאס לי מהחלולים.

״בואו נעלה,״ אמרתי, וכיוונתי את אמה אל המדרגות הלא־נעות. ״נמצא מקום מוגן, ועד שתתאוששי נתכנן את הצעד הבא.״

״ממש לא!״ היא אמרה. ״אנחנו לא יכולים לנטוש את כולם, ולא משנה איך אני מרגישה.״

״אנחנו לא נוטשים אף אחד. אבל בואי נהיה מציאותיים. אנחנו פצועים וחסרי הגנה והם בטח כבר יצאו מהרכבת התחתית. יכול להיות שהם במרחק קילומטרים מכאן, בדרך למקום אחר. איך נמצא אותם בכלל?״

״כמו שמצאתי אתכם,״ אמר אדיסון. ״עם האף שלי. לאנשים משונים יש ריח אופייני ורק כלבים מסוגי יכולים להריח אותו. ובמקרה, אתם חבורת משונים ריחנית במיוחד. הפחד מגביר את העוצמות, כמדומני, ולא התקלחתם כבר...״

״אז בואו נלך אחריהם!״ קראה אמה.

היא משכה אותי אל המסילה בכוח מפתיע. התנגדתי, והייתה לנו מין משיכת חבל קטנה בידיים. ״לא, לא. אין סיכוי שהרכבות פועלות עכשיו, ואם ניכנס לשם ברגל...״

״לא אכפת לי שזה מסוכן. אני לא עוזבת אותם.״

״זה לא רק מסוכן, זה חסר טעם. הם כבר לא שם, אמה.״

היא הרפתה ממני והתחילה לצלוע אל המסילה. היא מעדה לרגע והתייצבה. תגיד משהו, אמרתי בתנועות שפתיים לאדיסון, והוא עקף אותה וחסם את דרכה.

״הוא צודק, לצערי. אם נלך אחרי החברים שלנו ברגל, עקבות הריח שלהם יתנדפו הרבה לפני שנמצא אותם. אפילו לכישורים מופלאים כמו שלי יש מגבלות.״

אמה הסתכלה על המנהרה, ואחר כך החזירה את מבטה אלי בארשת מעונה. הושטתי לה את ידי. ״בואי נלך, בבקשה. זה לא אומר שאנחנו מתייאשים.״

״בסדר,״ היא אמרה בכבדות. ״בסדר.״

אבל כשהתחלנו ללכת אל המדרגות בקע פתאום קול מהמסילה החשוכה שמאחורינו.

״אני כאן!״

הקול היה חלש אבל מוכר, והמבטא רוסי. האיש המתקפל. נעצתי את עיני באפלה וראיתי אותו רק בקושי, שרוע ליד המסילה וידו מונפת. הוא נורה במהלך המאבק וחשבתי שהרשפים דחפו אותו לרכבת עם כולם. אבל הנה, הוא מנופף לנו.

״סרגיי!״ צעקה אמה.

״אתם מכירים אותו?״ שאל אדיסון בחשדנות.

״הוא היה אחד הפליטים המשונים של מיס רֶן,״ אמרתי. נדרכתי כולי לשמע יללות סירנה מרוחקות שהגיעו אלינו מלמעלה. הצרות בדרך, אולי במסווה של עזרה, וחששתי שההזדמנות היחידה שלנו לצאת מפה בלי היתקלויות הולכת וחומקת מידינו. אבל אי אפשר להשאיר אותו כאן.

אדיסון עקף את תלוליות הרסיסים הגבוהות ביותר ורץ אליו. אמה הרשתה לי לתמוך בה שוב, וקרטענו בעקבותיו. סרגיי שכב על צדו, מכוסה שברי זכוכית ושותת דם. הקליע פגע באיבר חיוני כלשהו. משקפי המתכת הדקים שלו היו סדוקים, והוא ניסה לסדר אותם על אפו כדי להיטיב לראות אותי. ״זה נס, זה נס,״ הוא אמר בצרידות, בקול חלש כמו תה דלוח. ״שמעתי אותך מדבר בשפה של המפלצות. זה נס.״

״זה לא נס,״ אמרתי וכרעתי לידו על ברכי. ״וזה כבר נעלם. אני לא מצליח יותר.״

״אם יש בך מתנה, היא קיימת לנצח.״

קולות דיבור וצעדים הגיעו לאוזני מהמדרגות הנעות. פיניתי כמה שברי זכוכית כדי שאוכל להרים את האיש המתקפל. ״ניקח אותך אתנו,״ אמרתי.

״תשאירו אותי כאן,״ הוא אמר במאמץ. ״אני גוסס...״

התעלמתי מדבריו, תחבתי את ידי מתחת לגופו והרמתי אותו. הוא היה ארוך כמו סולם אבל קל כנוצה, ושכב בזרועותי כתינוק מגודל. רגליו הכחושות השתלשלו מעבר למרפק שלי וראשו נשען על כתפי.

שתי דמויות שעטו במורד המדרגות האחרונות. הן נעמדו בתחתיתן מוקפות אור יום חיוור והסתכלו אל החשכה הלא־מוכרת. אמה הצביעה על הרצפה, וכרענו בשתיקה על הברכיים. קיווינו שהם לא יראו אותנו, שהם סתם שני אנשים שרוצים לנסוע ברכבת, אבל אז שמעתי רחש של מכשיר קשר ושניהם הדליקו פנסים. אלומות האור השתקפו בז'קטים הבוהקים שלהם.

אולי הם שוטרים או פרמדיקים, ואולי רשפים מחופשים. לא ידעתי, עד ששניהם, בתיאום מושלם, הסירו את משקפי השמש הספורטיביים שלהם.

ברור.

בזה הרגע הצטמצמו האפשרויות שלנו בחצי. נשארה לנו רק המסילה, המנהרות. אין לנו סיכוי להיות מהירים מהם כשאנחנו פגועים כל כך, אבל עדיין נוכל להתחמק אם הם לא יראו אותנו, ולעת עתה, בכל התוהו ובוהו של התחנה ההרוסה, הם עוד לא ראו אותנו. אלומות האור של פנסיהם ניהלו דו־קרב על הרצפה, ואמה ואני התחלנו לסגת אל המסילה. אם רק נצליח להתגנב אל המנהרות בלי שישימו לב... אבל אדיסון, לעזאזל אתו, לא זז.

״בוא כבר,״ לחשתי בכעס.

״הם פרמדיקים והאיש הזה צריך עזרה,״ הוא אמר בקול רם מדי, ומיד התרוממו קרני האור מהרצפה ונעו אלינו.

״אל תזוזו!״ קרא אחד הגברים בקול רועם והתחיל לשלוף אקדח, ואילו האחר גישש אחר מכשיר הקשר.

ואז קרו בזה אחר זה שני דברים מפתיעים. הראשון: ממש כשעמדתי להוריד את האיש המתקפל למסילה ולקפוץ אליה עם אמה, בקעה צפירה עזה מתוך המנהרה ואורו הבוהק של פנס קדמי בודד נגלה לעינינו. משב הרוח המעופש העיד כמובן על רכבת ששבה לפעול איכשהו, למרות הפיצוץ. השני, שעליו בישרה לי התכווצות מכאיבה בבטן: החלול התעורר מקיפאונו והתחיל לדלג לעברנו. רגע אחרי שהרגשתי אותו, גם ראיתי אותו. הוא חתר לעברנו בענן קיטור, שפתיו השחורות פעורות ולשונותיו חובטות בחלל האוויר.

היינו לכודים. אם נרוץ למדרגות הרשפים יירו בנו. ואם נקפוץ למסילה הרכבת תדרוס אותנו. ואי אפשר לעלות לרכבת, כי עד שהיא תעצור יחלפו עשר שניות לפחות, ושתים־עשרה עד שהדלתות ייפתחו, ועוד עשר עד שהן ייסגרו שוב, ובינתיים נמות בשלוש מיתות שונות. אז עשיתי את מה שאני עושה תמיד כשאין לי שום רעיון, הסתכלתי על אמה. לפי הייאוש שנשקף מעיניה ידעתי שהיא מבינה שאנחנו אבודים, ולפי שיניה החשוקות, שהיא מתכוונת לפעול בכל זאת. אבל רק כשהיא התחילה לדדות קדימה בידיים מושטות נזכרתי שהיא לא רואה את החלול, וניסיתי להגיד לה שהוא כאן, לתפוס אותה, לעצור אותה, אבל לא הצלחתי להוציא מפי אף מילה ולא יכולתי לאחוז בה כי הייתי מפיל את האיש המתקפל, ואז אדיסון נעמד לידה והתחיל לנבוח על הרשף, ואמה ניסתה לשווא להדליק אש: ניצוץ, ניצוץ, כלום, כמו מצית בלי דלק.

הרשף פרץ בצחוק, דרך את האקדח וכיוון אותו אליה. החלול רץ אלי ויילל בתיאום מושלם עם חריקת בלמי הרכבת שמאחורי. ידעתי שסופנו הגיע ושאין לי שום דרך למנוע אותו. וברגע ההוא משהו בי נרגע לחלוטין וגם הכאב שהרגשתי כתמיד בגלל קרבתו של החלול נמוג. הכאב הזה דמה לצווחה צורמנית, וכשהיא גוועה גיליתי בתוכי צליל נוסף, מלמול על סף ההכרה.

מילה.

עטתי עליה. תפסתי אותה בשתי ידיים. נשמתי נשימה עמוקה, וזרקתי אותה כמו הגשה אדירה במשחק בייסבול. אותו, צעקתי בשפה שלא הייתה שלי. הגיתי רק שתי הברות, אבל הן נשאו תלים של משמעות, וברגע שנפלטו מגרוני התוצאה הייתה מידית. החלול הפסיק לרוץ אלי, ממש נעמד במקום ואפילו החליק קצת, פנה בתנועה חדה הצדה והצליף באחת מלשונותיו, והלשון חצתה את הרציף ונכרכה שלוש פעמים סביב רגלו של הרשף. הרשף איבד שיווי משקל ופלט ירייה שפגעה בתקרה, ואז נפל על גבו והתרומם באוויר בעודו צורח ומפרפר.

לרגע החברים שלי לא הבינו מה קרה. הם עמדו פעורי פה, והרשף האחר צרח במכשיר הקשר, ובינתיים שמעתי את דלתות הרכבת נפתחות בנשיפה מאחורי.

זאת ההזדמנות שלנו.

״בואו!״ צעקתי, והם באו. אמה מיהרה בצליעה ואדיסון רץ לה בין הרגליים, ואני ניסיתי לדחוף את האיש המתקפל הארוך והחלקלק מדם מבעד לפתח הצר, עד שלבסוף התפרצנו כולנו יחד לתוך הקרון.

עוד יריות הדהדו. הרשף ירה בחלול בלי לראות אותו.

הדלתות התחילו להיסגר, ומיד נפתחו שוב. ״נא לזוז מהדלת,״ ביקשה בעליזות הודעה מוקלטת.

״הרגליים שלו!״ אמרה אמה והצביעה על הנעליים שנעל האיש המתקפל על רגליו הארוכות, שחרטומיהן בצבצו מהפתח. מיהרתי למשוך אותן פנימה, ובשניות הארוכות שחלפו עד שהדלתות נסגרו ירה הרשף המונף באוויר עוד כמה יריות פרועות לכיוון החלול, עד שלחלול נמאס ממנו והוא הטיח אותו בקיר. הרשף צנח על הרצפה בערבוביה דוממת של איברים.

הרשף האחר התחיל לרוץ אל היציאה. גם אותו, ניסיתי להגיד, אבל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. הדלתות נסגרו, והרכבת היטלטלה בכבדות ויצאה לדרך.

הסתכלתי סביבי וגיליתי לשמחתי שהתפרצנו לקרון ריק. מה היו הרגילים חושבים עלינו?

״את בסדר?״ שאלתי את אמה. היא ישבה זקופה והתנשפה בכבדות, ועיניה בחנו אותי במבט חודר.

״בזכותך,״ היא אמרה. ״באמת אמרת לחלול לעשות את זה והוא שמע בקולך?״

״נראה לי שכן,״ אמרתי, וגם אני התקשיתי להאמין.

״מדהים,״ היא אמרה בקול שקט. לא ידעתי אם היא מתפעלת או מבוהלת או שניהם.

״הצלת את חיינו,״ אמר אדיסון, ונעץ את חוטמו בעדינות בזרועי. ״אתה ילד מיוחד.״

האיש המתקפל צחק, ואני השפלתי את מבטי וראיתי אותו מחייך אלי בפנים מעוותות מכאב. ״אתה רואה?״ הוא אמר. ״אמרתי לך, זה נס.״ פניו הרצינו, והוא אחז בכף ידי ותחב בה פיסת נייר מרובעת קטנה. תצלום. ״אשתי והבן שלי,״ הוא אמר. ״האויבים שלנו חטפו אותם מזמן. אם תמצא את החטופים, אולי...״

הסתכלתי על התצלום ונדהמתי. זאת הייתה תמונה קטנה של אישה ובזרועותיה תינוק. אין ספק שסרגיי הסתובב אתה הרבה זמן. הדמויות היו נחמדות, אבל התמונה עצמה, או התשליל, ניזוקה מאוד. אולי היא ניצלה בדוחק משרֵפה, ונחשפה לחום עז שעיוות ופיצל את הדמויות. עד היום סרגיי לא אמר מילה על המשפחה שלו. מאז שהכרנו אותו הוא לא דיבר אלא על גיוס צבא של משונים. הוא רצה לעבור מלולאה ללולאה, ולקבץ משונים שניצלו מהפשיטות והרדיפות ונותרו כשירים. הוא לא סיפר לנו למה הוא רוצה צבא, אבל עכשיו הבנתי: כדי להציל אותם.

״נמצא גם אותם,״ אמרתי.

שנינו ידענו שהסיכוי קלוש, אבל זה מה שהוא רצה לשמוע.

״תודה,״ הוא אמר, וגופו התרפה בשלולית הדם המתפשטת.