הרפתקה מסתורית במצדה

1 ההודעה

הצלצול הדהד, והתלמידים נכנסו לכיתה. דקה אחר כך נכנסה המורה רבקה כשחיוך על פניה, וביקשה לשבת במקומות. המורה רבקה הייתה המורה הכי צעירה בבית הספר. זו הייתה השנה הראשונה שלימדה. התלמידים אהבו אותה. היא הניחה את תיק הקש שלה, נשענה על השולחן ואמרה בקול חגיגי:

"יש לי הודעה משמחת: בשבוע הבא נצא לטיול השנתי במצדה."

"איזה כיף!!!" צעקו מכל עבר.

"איפה מצדה?" שאל אריאל.

"אתה חי בישראל?" שאל רועי את חברו הטוב והצמיד את המשקפיים שלו לאף.

"מה לעשות, אני לא חכם כמוך," חייך אריאל.

"מצדה נמצאת בדרום, ליד ים המלח, במדבר יהודה," ענה רועי.

יהלי פקחה את עיניה החומות והתחילה לשאול: "כשנגיע..." אבל עצרה בחשש. עד לפני רגע היא חלמה כהרגלה. היא רצתה לדעת אם כשיגיעו למצדה, יעלו מייד. אבל היא חששה שאולי מישהו שאל את השאלה, והמורה כבר ענתה עליה.

"למה את חוששת לדבר?" שאל אריאל את יהלי.

"אני לא חוששת," ענתה יהלי בלחש והשפילה את מבטה. היא העבירה את האצבע שלה בשערה החום הארוך והגולש כך שיסתלסל בקצוות.

"את ממש חוששת!" קבע רועי בטון נחרץ.

"אם יהלי אמרה לכם שהיא לא חוששת, היא לא חוששת!" ענתה זוהר בקול רם ותקיף. היא הניעה את הראש שלה לצדדים, עצמה את עיניה, הרימה את הכתפיים ועיקמה את הפה כאילו היא אומרת, 'מה יש לשני הבנים האלה?'.

המורה המשיכה: "הטיול השנתי למצדה יֵצא בשתים עשרה בלילה. הנסיעה באוטובוס נמשכת שלוש שעות. בדרך נעצור להפסקה פעמיים, ולכן נגיע למצדה בארבע לפנות בוקר. נעלה ברגל ב'שביל הנחש' אל הפסגה."

"למה לא יוצאים בבוקר, בשעה הגיונית?" התלוננה אחת הבנות.

ומישהו גיחך: "ישנונית..."

"כדי לראות את הזריחה חייבים לעלות בחשֵכה," ענה רועי בחוסר סבלנות.

"אני שונא לקום בלילה," אמר אחד הבנים.

"נו באמת, מי אוהב לקום באמצע הלילה?" ענה אריאל.

"אני סקרנית לראות את מצדה," אמרה יהלי לזוהר שישבה לצידה. אריאל ורועי, שישבו מאחוריהן, האזינו להתלחששויות ביניהן.

"מה מסקרן אותך במצדה?" שאל אריאל את רועי.

"קרה שם אירוע נוראי ליהודים," השיב רועי כך שיהלי וזוהר ישמעו כמה הוא חכם וידען.

"מה קרה?" שאל אריאל.

"זה סיפור ארוך," ענה רועי.

אריאל פקח עיניים וחיכה שרועי יספר. אבל רועי שתק.

"נו..." אמר אריאל. אבל רועי המשיך לשתוק.

"אשמח לספר לכם," אמרה המורה.

"תספרי, תספרי," התחננה יהלי, מצמידה את כפות ידיה לחזה.

"כשהמורה מספרת, הראש שלי בעולם אחר," אמרה זוהר.

"למה, על מה את חושבת?" שאלה יהלי.

"אני ממציאה צעדים לריקוד היפ הופ," ענתה זוהר.

"האמת, הפעם הסיפור מעניין אותי. אבל בדרך כלל אני חושב איך אני משיג את כל היריבים שלי בריצה וזוכה בגביע של בית הספר," התפרץ אריאל לשיחה.

"בינתיים לא זכית בשום גביע," לגלג רועי.

"אתה מתנשא," אמרה זוהר.

"אנחנו צוחקים..." ענה רועי.

"את מתערבת בכל דבר. אנחנו חברים, ולכן מותר לנו לרדת זה על זה," צחק אריאל וטפח על העורף שלו. אחר כך הם נתנו זה לזה 'כִּיף' וחיבוק. אחד התלמידים העיר שהמורה מחכה לשקט, וארבעת התלמידים הזדקפו במקומם והביטו לעבר המורה.

היא הרימה את הכיסא הגבוה שלה שעמד מאחורי השולחן, והניחה אותו לפני השולחן בחזית. התלמידים סוף-סוף ישבו בשקט.

"הסיפור שאני עומדת לספר לכם, קרה בשנת 70 לספירה, כלומר לפני כאלפיים שנה," התחילה המורה לספר.

"באותה תקופה הייתה רומא אימפריה. היא שלטה על ארצות רבות מסביב לים התיכון, כולל ארץ ישראל. הרומאים דרשו מהיהודים בדיוק את מה שדרשו מעמים אחרים: להאמין באלים שלהם, לציית לחוקי רומא ולשלם להם מיסים. החברה היהודית התפצלה. חלק מהעם דרש להיות נאמנים לרומאים, וחלק לא הסכים לעשות את מה שהרומאים דרשו, והכריז על מרד בהם.

כשראו הרומאים שלא כל היהודים נכנעים, הם החליטו להילחם. חיילים הגיעו מרומא באוניות, מצוידים בכלי מלחמה. תחילה נלחמו הרומאים בירושלים והרסו את בית המקדש. אחר כך התפנו לכְבּוֹש מִבְצרים נוספים, ביניהם מצדה. הם הכו והרגו אלפי יהודים ללא רחמים ולקחו רבים בשבי. קבוצה של יהודים הִצליחה לברוח בזמן הלחימה בירושלים והִגיעה עד מצדה. במצדה היה הארמון של המלך הורדוס. הוא היה בנוי על צוק גבוה. היהודים התבצרו במצדה במשך ארבע שנים. חלק מהם היו לוחמים אכזריים ונקראו סיקריים על שם הפִּגְיוֹן שהחביאו בגלבייה שלהם. היהודים הרגישו בטוחים במצדה כי היא הייתה מוקפת חומה חזקה שלא אִפשרה כניסה לזרים. הרומאים תכננו מצור על מצדה עד שהיהודים ירעבו. כאשר היהודים ייאלצו לרדת מהצוק כדי להביא אוכל, ייקחו אותם בשבי ויהפכו אותם לעבדים. אך ליהודים במצדה היו מחסנים עצומים של אוכל ומים. כשגילה מפקד הצבא הרומאי שהיהודים אינם מודאגים מהמצור, הוא החליט לתקוף את מצדה בכל הכוח. היהודים ראו איך הרומאים עומדים לִכְבּוש את מצדה. המפקד שלהם, אלעזר בן יאיר, נשא נאום חשוב שנכתב ונשמר בספר היסטוריה עתיק. הוא כינס את כל היהודים שחיו במצדה – גברים, נשים וילדים – ונאם על חשיבותה של עצמאות, ציין שחיי עֶבֶד הם חיים נוראיים, ופסק שעדיף לבחור במוות מאשר בחיי עבדות. הגברים במצדה החליטו לערוך הגרלה: עשרת הלוחמים ששמם יעלה בגורל, הם שיהרגו את כל אנשי מצדה. בסוף הם הגרילו ביניהם מי יהיה האדם האחרון שיהרוג אותם עצמם ויתאבד. וכך היה."

"זה סיפור נוראי," אמרה יהלי.

"את משוכנעת שהאירוע הזה קרה באמת?" שאלה זוהר.

"כן," ענתה המורה.

"איך יודעים עליו?" התפלא אריאל.

"זה כתוב בספר 'מלחמות היהודים'," ענתה המורה.

"מי כתב את הסיפור הנורא הזה?" התעניין רועי.

"הכותב הוא יוסף בן מתתיהו. הוא היה מנהיג ומפקד יהודי בצפון הארץ וגם היסטוריון. הוא וחייליו מרדו ברומאים, אבל הרומאים הרגו את חייליו. כשהם הבינו שהוא יודע ארמית ויוונית, הם שינו את שמו ליוספוס פלביוס, ודרשו שיכתוב על המלחמות. את הסיפור על מצדה הוא שמע משתי נשים יהודיות שהתחבאו במצדה. הספר נשמר במשך אלפיים שנה."

"המנהיג במצדה פעל בטיפשות," אמר אריאל ועשה בראשו תנועה שהעיפה את הפוני שלו לצד.

"הוא היה במצוקה," הסבירה המורה.

"בשום מצב לא הייתי מסכימה שיהרגו אותי," טענה יהלי.

"אני הייתי מתווכח עם אלעזר בן יאיר, הייתי מקים קבוצה שתתנגד לו. בעיניי הדרך שבחר היא ההפך מגבורה," הביע אריאל את דעתו.

"מה, עדיף לחיות חיי עבדות?" הרהר בקול אחד הנערים בכיתה.

"ברור שעדיף להיות בן חורין, אדון לעצמך, אבל אם בחרת למרוד, אתה צריך להביא בחשבון שהעונש עלול להיות שתהפוך לעֶבֶד," ענה אחר.

"אילו הייתי חיה במצדה, הייתי מזהירה את האנשים מפני אלעזר המנהיג," אמרה זוהר.

"אין מה לדבר, הפתרון שהוא בחר מחריד," הסכימה איתם המורה.

"חבל שלא יכולנו להזהיר את אנשי מצדה מראש על מה שעלול לקרות," אמרו יהלי, זוהר, רועי ואריאל באותו רגע.

"וזו בדיוק המטלה שאני נותנת לכם," אמרה המורה.

"אוף, לא רוצים מטלות!" התלוננו הילדים. אף אחד מתלמידי הכיתה לא הבין איך קרה שארבעה תלמידים אומרים ביחד את אותו המשפט בדיוק. זה היה מוזר. הילדים שישבו קרוב אליהם אמרו שראו את העיניים של ארבעתם מנצנצות באדום ברגע שהמשפט נאמר.

אבל המורה המשיכה בשלה ואמרה שזו מטלה מיוחדת ומעניינת: "נסו להציל את אנשי מצדה."

"הם כבר מתו. אי-אפשר להציל אותם," התלוננו כמה תלמידים.

"נראה אתכם," חייכה המורה, "כִּתבו מכתב שבזכותו אנשי מצדה יינצלו."

התלמידים המשיכו להתלונן שהם לא יודעים למי לכתוב, באיזו שפה לכתוב ומה כבר אפשר להגיד. אבל המורה לא ויתרה.

"המטלה היא לשבוע הבא," אמרה בטון החלטי, לקחה את תיק הצד שלה והלכה.