התיקון

חשכה. זה מה שמחכה לכל אחד מאיתנו ברגעינו האחרונים. איימוס דקר חשב על כך כשהתיישב בכיסא ובחן את הגופה.

אן ברקשייר שכבה על שולחן מתכת בחדר המתים של האף־בי־איי. כל בגדיה הופשטו מעליה והונחו בשקית ראיות לבדיקה בהמשך. גופה העירום היה מכוסה בסדין. פניה הפגועות כוסו גם הן, אך הבד הוכתם מדמה ומרקמותיה הפגועות.

נתיחה שלאחר המוות נדרשה על פי חוק, אף על פי שלא היה ספק באשר לסיבת מותה של האישה.

בתפנית יוצאת דופן, וולטר דאבני לא מת. עדיין לא, בכל אופן. הרופאים בבית החולים שאליו הובהל לא צפו שהוא יחלים, אפילו לא שיחזור להכרה. הקליע חדר ישירות למוחו. היה זה נס שהוא לא מת מייד.

אלכס ג׳יימיסון ורוֹס בּוֹגַרט, שניים מעמיתיו של דקר בכוח המשימה המשותף שכלל אזרחים וסוכני אף־בי־איי, היו עכשיו עם דאבני בבית החולים. אם ישוב להכרה, הם ירצו לקלוט כל דבר שהוא עשוי לפלוט שיסביר מדוע רצח את אן ברקשייר במקום פומבי ואחר כך ניסה לשים קץ לחייו. דאבני לא יתאושש עד למצב שיוכלו לתשאל אותו, אמרו להם הרופאים.

ולכן לעת עתה ישב דקר בחשכה והביט בגופה המכוסה.

אף שהחדר לא היה בעצם אפל מבחינתו.

בעיני דקר היה החדר בצבע כחול עז. מכה כמעט קטלנית שספג במגרש הפוטבול שיבשה את המסלולים החושיים שלו, מצב הידוע כסינֶסתֶזיה. בעיניו היה המוות מיוצג על ידי צבע כחול. הוא ראה אותו ברחוב כשדאבני הרג את ברקשייר.

והוא ראה אותו עכשיו.

דקר מסר תצהירים למשטרת וושינגטון ולאף־בי־איי, כמו שעשה השומר שהצטרף אליו במקום האירוע. לא היה להם הרבה מה לומר. דאבני שלף אקדח וירה בברקשייר ואחר כך בעצמו. זה היה ברור כשמש. מה שלא היה ברור זה למה הוא עשה את זה.

אורות התקרה נדלקו, ואישה בחלוק מעבדה לבן נכנסה לחדר. הפתולוגית הציגה את עצמה כלין וֵיינרַייט. היא הייתה בשנות הארבעים לחייה והיו לה תווי פנים דחוסים ורדופים מעט של אדם שראה כל סוג של אלימות שבני אדם מסוגלים להפעיל זה על זה. דקר קם, הראה לה את תג הזיהוי שלו ואמר שהוא בכוח משימה של האף־בי־איי ושהוא היה עד לרצח.

דקר הסתכל על טוד מיליגן, החבר הרביעי בכוח המשימה המשותף, שנכנס לחדר. החברה החמישית בצוות, ליסה דֶוֶונפורט, פסיכולוגית במקצועה, לא חזרה לקבוצה, והעדיפה במקום זאת לחזור למרפאה פרטית בשיקגו.

מיליגן היה באמצע שנות השלושים לחייו, מטר ושמונים גובהו, בעל שיער קצוץ ומבנה שנראה כאילו נחצב מגרניט. הוא ודקר התנגחו ביניהם תחילה, ועכשיו הסתדרו שניהם היטב, עד כמה שדקר הצליח להסתדר עם מישהו.

דקר התקשה בקשרים עם בני אדם. זה לא היה כך תמיד, אבל הוא לא היה האדם שהיה בעבר.

נוסף על סינֶסתזיה סבל דקר גם מהיפֶּרתימֶזיה, או זיכרון מושלם, אחרי חבלת מוח מאותה מכה קשה בקריירה הקצרה מאוד שלו בליגת הפוטבול הלאומית. המכה שינתה את אישיותו והפכה אותו מאדם חברותי שאוהב ליהנות לאדם מרוחק וחסר יכולת לזהות רמזים חברתיים – יכולת שנראית מובנת מאליה לרוב בני האדם. אנשים שפוגשים אותו לראשונה מניחים שהוא על הרצף האוטיסטי.

וייתכן שהם אינם טועים כל כך בהשערתם.

״מה שלומך, דקר?״ שאל מיליגן. הוא לבש, כתמיד, חליפה כהה ותחתיה חולצה לבנה נקייה ומעומלנת וענב עניבה מפוספסת. לידו נראה דקר לבוש הבלויים כמעט כמו הומלס.

״טוב יותר משלומה,״ אמר דקר והצביע על גופתה של ברקשייר. ״מה אנחנו יודעים עליה עד כה?״

מיליגן הוציא מכיס פנימי של הז׳קט שלו לוח כתיבה אלקטרוני קטן וגלל למטה בצג. בשעה שעשה זאת הביט דקר כשוויינרייט הסירה את הסדין מעל גופתה של ברקשייר והכינה את הכלים הדרושים לנתיחה.

״אן מרדית ברקשייר, בת חמישים ותשע, לא נשואה, מורה מחליפה בבית ספר קתולי במחוז פרפקס. היא חיה, או ליתר דיוק חייתה, ברֶסטון. לא נמצאו קרובי משפחה, אבל אנחנו עדיין בודקים.״

״למה היא הגיעה לבניין הובר?״

״אין לנו מושג. אנחנו אפילו לא יודעים אם לשם היא הלכה. היא לא הייתה אמורה ללמד היום בבית הספר.״

״מה עם וולטר דאבני?״

״בן שישים ואחת, נשוי, אב לארבע בנות בוגרות. קבלן מצליח שעובד בשביל הממשלה, בין היתר בשביל האף־בי־איי וסוכנויות אחרות. לפני כן הוא עבד עשר שנים בסוכנות לביטחון לאומי. הוא גר במקלין בבית גדול ומצליח יפה בעסקיו.״

״הצליח יפה בעסקיו,״ תיקן אותו דקר. ״אשתו והבנות?״

״דיברנו עם אשתו. היא היסטרית. הבנות פזורות ברחבי הארץ. אחת גרה בצרפת. כולן יבואו לכאן.״

״יש למישהי מהן מושג למה הוא עשה את זה?״

״לא דיברנו עם כולן, אבל שום דבר לא צץ עד עכשיו. הן עדיין בהלם.״

דקר שאל כעת את השאלה המתבקשת מאליה. ״יש איזשהו קשר בין ברקשייר לדאבני?״

״רק עכשיו התחלנו לברר, אבל עדיין לא גילינו שום דבר. אתה חושב שהוא סתם חיפש לירות במישהו לפני שהתאבד, והיא הייתה הכי קרובה אליו?״

״היא בהחלט הייתה הכי קרובה,״ אמר דקר, ״אבל אם אתה מתכוון להתאבד, למה להרוג בדרך אדם חף מפשע? מה הטעם בזה?״

״אולי הוא יצא מדעתו. ייתכן שנמצא ברקע שלו משהו שיוכל להסביר את איבוד השליטה שלו.״

״היה לו תיק מסמכים ותג זיהוי. נראה שהוא היה בדרך לבניין הובר. הוא היה בדרך לפגישה?״

״כן. גילינו שהייתה לו פגישה בקשר למיזם שהחברה שלו טיפלה בו בשביל האף־בי־איי. שגרתי לגמרי.״

״אז הוא איבד שליטה, ובכל זאת הצליח ללבוש חליפה ולהגיע לפגישה שגרתית?״

מיליגן הנהן. ״אני מבין שזה לא הגיוני, אבל זה בכל זאת אפשרי.״

״הכול אפשרי, כל עוד לא הוכח אחרת,״ השיב דקר.

דקר ניגש לעמוד ליד ויינרייט. ״כלי הרצח היה בָּרֶטָה תשעה מילימטר. פצע הכניסה בבסיס הצוואר נוצר כתוצאה מירי מלמטה. היא מתה מייד.״

ויינרייט הכינה מסור סטרייקר שהיא תשתמש בו לפתוח את גולגולתה של ברקשייר ואמרה: ״זה בהחלט תואם את הפצעים החיצוניים.״

״אם דאבני ימות, את תערכי את הנתיחה?״

היא הנהנה. ״האף־בי־איי מוביל את החקירה מכיוון שדאבני עבד בשבילם וזה קרה בפתח הבניין שלהם. אז אני הכתובת בשבילך.״

דקר הסב את פניו ואמר למיליגן: ״האף־בי־איי כבר מינה צוות לחקירת המקרה?״

מיליגן הנהן.

״מי בצוות? אתה מכיר אותם?״

״אני מכיר אותם טוב מאוד כי אלה אנחנו.״

דקר מצמץ בעיניו. ״תחזור על מה שאמרת.״

״צוות בוגרט, כלומר אנחנו, מונה לחקור את המקרה.״

״אבל אנחנו עובדים על חקירות שהופסקו.״

״על זה הייתה הפגישה היום. שינו את המשימה שלנו. מחקירות שהופסקו לחקירות בעיצומן. ומכיוון שאתה היית במקום כשקרה הרצח הזה, הגיוני שיטילו עלינו לעבוד עליו. קיבלנו אישור.״

״אף על פי שאני עד ראייה לפשע?״

״הרי אין שום ספק בקשר למה שקרה, דקר, והיו הרבה עדי ראייה למה שהוא עשה. הם לא זקוקים לך.״

״אבל אני באתי הנה לעבוד על חקירות שהופסקו,״ מחה דקר.

״לא אנחנו מחליטים על זה, דקר. הממונים עלינו עושים את זה.״

״והם יכולים פשוט לשנות את זה? בלי לשאול אפילו?״

מיליגן ניסה לחייך, אבל כשראה את הבעת פניו המוטרדת של דקר, נעלם החיוך מפניו. ״זאת ביורוקרטיה, דקר, ואנחנו צריכים למלא הוראות. לפחות זה מה שרוס ואני עושים. אני מניח שאתה וג׳יימיסון יכולים לסרב, אבל הקריירה שלי באף־בי־איי.״ הוא השתתק לרגע. ״אנחנו נמשיך לרדוף אחרי הרעים, אבל בפשעים חדשים. אתה עדיין תוכל לעשות את מה שאתה עושה טוב כל כך.״

דקר הנהן, אבל לא נראה כי דבריו של מיליגן הרגיעו אותו. הוא הביט על גופתה של ברקשייר. הצבע הכחול תקף אותו מכל הכיוונים. הוא חש בחילה קלה.

ויינרייט הסתכלה על השם בתג הזיהוי של דקר. ״רק רגע. איימוס דקר. אתה זה שלא שוכח שום דבר?״

כשדקר לא אמר דבר מיהר מיליגן לומר: ״כן, זה הוא.״

ויינרייט אמרה: ״שמעתי שהצלחתם לפענח כמה מקרים ישנים בחודשים האחרונים. בעיקר את המקרה של מלווין מארס.״

״זאת הייתה עבודת צוות,״ אמר מיליגן. ״אבל לא היינו מצליחים לעשות את זה בלי דקר.״

דקר נע והצביע על כתם סגול על גב ידה של ברקשייר. ״מה זה?״

״בוא נבדוק מקרוב,״ אמרה ויינרייט. היא תפסה זכוכית מגדלת קבועה בזרוע מסתובבת ומיקמה אותה מעל הכתם. אחר כך היא הדליקה אור וכיוונה אותו לכף ידה של המתה. אחרי שהסתכלה מבעד לזכוכית המגדלת היא אמרה: ״זה נראה כמו חותמת כלשהי.״

דקר הסתכל מבעד לזכוכית המגדלת. ״הוֹספִּיס דוֹמיניוֹן.״ הוא הסתכל על מיליגן, שכבר הקליד את המילים בלוח הכתיבה האלקטרוני שלו.

מיליגן קרא את מה שהופיע על הצג. ״בסדר, מצאתי. זה הוספיס ליד בית החולים רסטון. הם מטפלים במקרים סופניים, כמובן.״

דקר הסתכל על ברקשייר. ״אם הסימן עדיין על היד שלה, היא כנראה נכנסה לשם היום. מקלחת הייתה מוחקת את זה.״

״אתה חושב שהיא הלכה לבקר מישהו?״ שאל מיליגן.

״היא לא הייתה בדיוק במצב סופני, עד שדאבני הרג אותה.״

הוא יצא במהירות בלי להוסיף מילה.

ויינרייט הסתכלה על מיליגן בגבות מורמות לנוכח היציאה הפתאומית הזאת.

״הוא עושה את זה לעיתים קרובות,״ אמר מיליגן. ״אני כבר התרגלתי לזה.״

״אתה כנראה אדם טוב יותר ממני,״ אמרה ויינרייט והרימה את המסור. ״כי אם הוא ימשיך לעזוב כך, אני עלולה לתקוף אותו במסור הזה.״