ויליאם ונטון 4: ויליאם ונטון ומחולל האפוקליפסה

ויליאם עמד על הר גבוה.

נוף טרופי נפרש מול עיניו לכל עבר. השמש השוקעת, האדומה כאש, השתקפה באגם ענקי.

בעלי חיים ליחכו עשב במורדות הירוקים סביבו, ואורותיה של עיר ענקית הבהבו אי־שם במרחק.

המקום נראה כמו גן עדן.

ויליאם עמד להשתרע על הדשא, אבל לפתע הבחין בגבר בגלימה שחורה משתרך במעלה ההר. הוא גרר אחריו נערה, שניסתה להתנגד לו.

לבסוף הם הגיעו אל ראש ההר. פניו של הגבר היו חבויות מתחת לברדס כהה, אבל ויליאם זיהה את הנערה.

איסכּיָה זעמה ושאגה על האיש, שהתנהג כאילו בכלל לא אכפת לו.

לפתע פנה אליה, כרך את כפות ידיו הגרומות סביב צווארה והידק את אחיזתו.

"תשתמש בפירמידה!" נשמע קול ליד ויליאם.

הוא הסתובב וראה את בנג'מין, שהושיט לו פירמידה קטנה ממתכת.

ויליאם לקח את הפירמידה בידיים רועדות, הרים אותה, ובאותו הרגע פילח כאב איום ונורא את גופו. הוא שמט את הפירמידה בצעקה ונפל לאחור.

הגבר בגלימה הסתובב, וּויליאם פגש במבטו. עיניו העמוקות והקרות של אייבּרהם טָאלי ננעצו בו.

"ויליאם ונטוֹן," סינן אייבּרהם. "בקרוב ניפגש שוב. וכשזה יקרה, זה יהיה הסוף!"