חוג התריסר 2: ספיר

 

 

פתח דבר

 

לונדון 14 במאי 1602

 

 

 

 

רחובות סאת'רק היו חשוכים ונטושים. באוויר עמד ריח אצות, ביוב ודגים מתים. הוא הידק את אחיזתו בידה אוטומטית. "היינו צריכים ללכת לאורך גְדת הנהר. קל מאוד ללכת לאיבוד בסבך הסמטאות הזה," לחש.

"כן, וגנב או רוצח אורבים מאחורי כל פינה." היא נשמעה מרוצה. "נפלא, נכון? הרבה יותר טוב מאשר לשבת בחדר המחניק ההוא בטמפּל ולעשות שיעורי בית!" היא הרימה את שולי החצאיות הכבדות של שמלתה ומיהרה הלאה.

הוא לא היה יכול אלא לחייך. ללוסי היה כשְׁרון אמִתי לראות את הצד החיובי בכל מצב, בכל תקופה בהיסטוריה. אפילו אנגליה של תקופת שייקספיר, שהייתה אמורה להיות תור הזהב אבל נכון לעכשיו נראתה מאיימת מאוד, לא הפחידה את לוסי. להפך, אם כבר.

"חבל שיש לנו תמיד שלוש שעות לכל היותר," היא אמרה כשהשיג אותה. "הייתי נהנית מ'המלט' יותר אם לא הייתי רואה אותו בהמשכים." היא עקפה בזריזות שלולית בוץ. לפחות הוא קיווה מאוד שזה רק בוץ. היא ביצעה כמה צעדי מחול והסתחררה סביב עצמה. "'וכך המחשבה – היא שעושה אותנו פחדנים כולנו...'* נכון שזה היה נפלא?"

הוא הנהן, ונאלץ להשקיע מאמץ ניכּר כדי לא לחייך שוב. הוא חייך לעתים קרובות מדי בחברת לוסי. אם לא ייזהר הוא עלול להיראות כמו שוטה הכפר.

הם נמצאו בדרכם אל גשר לונדון. חבל שגשר סאת'רק, שנמצא במיקום נוח בהרבה לחציית הנהר, עדיין לא נבנה. אבל הם ייאלצו להזדרז אם אינם רוצים שמישהו יבחין שיָצאו לטיול החשאי הזה בראשית המאה השבע-עשרה.

כמה שהוא ישמח לפשוט את הצווארון המסולסל שלו, הלבן והנוקשה! הוא הרגיש כאילו הוא עונד את אחד מחרוטי הפלסטיק הגדולים האלה שעונדים לכלבים אחרי ניתוח.

לוסי פנתה בכיווּן הנהר. נראה ששייקספיר ממשיך להעסיק אותה. "כמה שילמת לאיש ההוא על מנת שייתן לנו להיכנס לתיאטרון ה'גלוב', פול?"

"ארבעה מהמטבעות הכבדים ההם – אל תשאלי אותי מה הערך שלהם." הוא צחק. "מי יודע, אולי עבורו זאת משכורת שנה שלמה."

"בכל אופן, זה פעל. המושבים היו מעולים."

הם צעדו בזריזוּת והגיעו אל גשר לונדון. לוסי עצרה, כפי שעשתה בדרכם אל התיאטרון, להסתכל על הבתים שנבנו ממש על הגשר. אבל הוא האיץ בה להמשיך. "את יודעת מה מר ג'ורג' אמר: אם תעמדי מתחת לחלון יותר מדי זמן, מישהו ירוקֵן לך סיר לילה על הראש," הוא הזכיר לה. "ואַת תמשכי תשומת לב."

"אבל לעולם אין לך מושג אם אתה עומד על גשר, נכון? זה נראה כמו רחוב רגיל לגמרי. אוי, תראה, פקק תנועה! הגיע הזמן שיבנו כמה גשרים נוספים."

בניגוד לרחובות הצדדיים, הגשר הָמה אנשים, אבל המון העגלות, הכרכרות וכיסאות האפִּיריון שניסו להגיע לגדה השנייה של נהר תמזה בקושי הצליח להתקדם סנטימטר. מהמשך הגשר שמעו לוסי ופול קולות אנשים, קללות, סוסים צוהלים, אבל הם לא הצליחו לראות מה בדיוק מעכב את התנועה. גבר בכובע שחור רכן מתוך חלון כרכרה ממש לצִדם. צווארון התחרה המסולסל שלו, הלבן והמעומלן, הגיע עד אוזניו.

"אין דרך אחרת לחצות את הנהר המסריח הזה?" הוא קרא אל הָרַכָּב שלו בצרפתית.

הרכָּב נענע בראשו. "גם אילו הייתה, כבר לא נצליח להסתובב – אנחנו תקועים! אני אלך מעט הלאה ברגל לברר מה קרה. אני בטוח שהתנועה תתחדש בקרוב, מיסְייה."

האיש רטן משהו והחזיר את ראשו אל תוך הכרכרה על כובעו וצווארונו, ואילו הרכָּב ירד מהכרכרה ופילס לו דרך בהמון.

"שמעתָ את זה, פול? הם צרפתים," לחשה לוסי בתענוג. "תיירים!"

"כן, נהדר, אבל אנחנו חייבים לזוז. לא נשאר הרבה זמן." הוא זכר במעורפל שקרא שבשָׁלב מסוים הגשר הזה נהרס, ובהמשך נבנה מחדש במרחק חמישה-עשר מטרים במעלֵה הנהר. זה לא היה מקום טוב לעשות בו קפיצת זמן.

הם הלכו בעקבות הרכָּב הצרפתי, אבל לאחר זמן-מה הפך המון האנשים וכלֵי הרֶכֶב כה צפוף שלא הייתה אפשרות להתקדם כלל.

"שמעתי שעגלה עם מטען של חביות שמן עלתה באש," אמרה לחלל האוויר אישה בהמשך הדרך. "אם הם לא ייזהרו, כל הגשר הזה יישרף."

"אבל לא היום, למיטב ידיעתי," מלמל פול ואחז בזרועה של לוסי. "בואי נחזור על עקבותינו ונעבור בזמן מהצד ההוא של הנהר."

"אתה זוכר את הסיסמה? רק למקרה שלא נספיק להגיע בזמן?"

"משהו על לפידים, לא?"

"גוּטָה קָוואט לָפידֶם, דבּיל. מים שוחקים אבן." היא צחקה ונשאה אליו מבט, עיניה הכחולות נוצצות מתענוג, ופתאום הוא נזכר במה שאחיו פוֹלְק אמר לו כשהתייעץ אתו לגבי הרגע המושלם לעשות את מה שרצה לעשות. "במקומך לא הייתי נושא נאומים ארוכים. פשוט עשֵׂה את זה," יעץ לו פולק. "במקרה הגרוע ביותר הנערה תסטור לך, וכך או כך אתה תדע בוודאות."

פולק תהה כמובן מי היא בדיוק הנערה שבּהּ מדובר, אבל פול לא רצה בדיונים האלה, שמתחילים עם "אתה יודע כמובן שכּל הקשרים בין משפחות דה וילייה ומונטרוז עסקיים לחלוטין?" ונגמרים עם "ויותר מזה, כל הנערות לבית מונטרוז הן מטומטמות קלות דעת, שבהמשך הופכות לדרקוניות נושפות אש כמו ליידי אריסטה."

מטומטמות קלות דעת, ממש! זה אולי היה נכון לגבי נערות אחרות לבית מונטרוז, אבל בהחלט לא לגבי לוסי.

לוסי, שאהב יותר ויותר עם כל יום חולף, שחָלק אִתהּ דברים שלא סיפר לנפש חיה. לוסי, מישהי שהוא יכול במלוא מובן המילה –

הוא נשם נשימה עמוקה.

"למה עצרתָ?" שאלה לוסי, אבל הוא כבר רכן אליה להצמיד את שפתיו אל שלה. למשך שלוש שניות הוא חשש שהיא עומדת להדוף אותו, אבל אז נראה שהיא מתאוששת מההפתעה. היא השיבה נשיקה, תחילה בהיסוס ואז מכל הלב.

למעשה זה ממש לא היה הרגע המושלם, ולמעשה הם מיהרו נוראות כי הם עמדו לחזור בזמן בכל רגע, ולמעשה...

פול שכח מהו ה"למעשה" השלישי. דבר לא היה חשוב חוץ מלוסי.

אבל אז הוא הבחין בדמות בברדס כהה ונסוג צעד בחשש.

לוסי הסתכלה עליו לרגע במבט רגוז למדי, אבל אז הסמיקה והשפּילה מבט. "מצטערת," היא מִלמלה נבוכה. "גם לארי קולמן מרגיש ככה. הוא אמר שאני מנשקת כמו מישהי שדוחפת לך לפרצוף חופן דומדמניות בוסר."

"דומדמניות?" הוא נענע בראשו. "ומי בשֵׁם שמים הוא לארי קולמן?"

עכשיו היא נראתה מבולבלת לגמרי, והיה קשה להאשים אותה. הוא היה מוכרח להסדיר את המהומה בראשו באופן כזה או אחר. הוא משך את לוסי אל אור הלפידים, אחז בכתפיה והסתכל לה עמוק בעיניים. "אז ככה, לוסי: קודם כול, את מנשקת קצת כמו... כמו טעם של תותים. דבר שני, אם אני אתפוס פעם את לארי קולמן, אני אכניס לו אגרוף. דבר שלישי, אל תשכחי איפה הפסקנו. אבל נכון לעכשיו יש לנו בעיה קטנה."

הוא הצביע ללא מילה על הגבר הגבוה שהגיח עכשיו מבּין צִללי עגלה ושוטט בנחת לעברם. האיש רכן אל חלון הכרכרה של הצרפתי.

העיניים של לוסי נפערו בבהלה.

"ערב טוב, הברון," אמר האיש. גם הוא דיבר צרפתית, ולמִשמע קולו, האצבעות של לוסי התחפּרו בזרוע של פול. "כמה נפלא לראות אותך. אתה נמצא מרחק ניכּר מפלנדריה." והוא הסיט לאחור את הברדס שלו.

קריאת הפתעה בקעה מתוך הכרכרה. "המרקיז המזויף! מה אתה עושה כאן? מה המשמעות של זה?"

"גם אני הייתי רוצָה לדעת," לחשה לוסי.

"האם זו דרך ראויה לפנות בה אל צאצא שלָך?" השיב האיש הגבוה בעליזוּת. "אני הנכד של הנכד של הנכד שלך, וגם אם אנשים נוהגים לכנות אותי האיש ללא שם, אני מבטיח לָך שבהחלט יש לי כזה. כמה שמות, למעשה. האם יורשה לי להצטרף אלייך בכרכרה? לא נוח לעמוד כאן, והגשר הזה יישאר פקוק לא מעט זמן." ובלי להמתין לתשובה או להסתכל סביב שוב, הוא פתח את הדלת ונכנס אל תוך הכרכרה.

לוסי משכה את פול שני צעדים הצִדה, אל מחוץ למעגל האור של הלפידים. "זה באמת הוא! רק צעיר בהרבה. מה נעשה עכשיו?"

"שום דבר," ענה פול בלחישה. "אנחנו לא יכולים לגשת אליו ולומר שלום! אנחנו לא אמורים להיות כאן בכלל."

"אבל איך זה שהוא כאן?"

"סתם צירוף מקרים מטופש. אסור בשום פנים ואופן שהוא יראה אותנו. בואי, אנחנו חייבים להגיע לגדה."

אבל איש מהם לא זז ממקומו. הם לטשו מבטים מהופנטים בחלון החשוך של הכרכרה, מרותקים עוד יותר מִשהיו מול במת תיאטרון ה"גלוב".

"בפּגישה האחרונה שלנו הבהרתי לְךָ היטב את דעתי." זה היה קולו של הברון שבקע מבּעד לחלון הכרכרה.

"כן, בהחלט!" קול צחוקו השקט של האיש האחֵר גרם לשֵׂער לסמור על זרועותיו של פול, אף שלא ידע מדוע.

"הַחְלָטָתִי לא השתנתה!" קולו של הברון רָעד קלות. "אני לא אמסור את המתקן השׂטני לידי הברית, ולא חשוב באֵילו אמצעים מרושעים תנסה לגרום לי לשנות את דעתי. אני יודע שאתה שליח השטן."

"על מה הוא מדבר?" לחשה לוסי.

פול רק נענע בראשו.

ושוב נשמע הצחוק השקט. "אבי אבותיי העיוור, צר המוחין! כמה פשוטים היו חייך – וחיי! – אילו היית מקשיב לי, לא להגמון שלך או לקנאים האומללים האלה של הברית. אילו רק היית מקשיב לקול ההיגיון, במקום למלמל תפילות. אילו רק היית מבין שאתה חֵלק מדבר גדול יותר מכּל מה שמספר עליו הכומר שלך בדרשות שלו."

נראה שתגובתו של הברון מסתכמת בתפילה. לוסי ופול שמעו אותו מגמגם אותה בשקט.

"אמן!" אמר המבקר באנחה. "אם כך זאת היא תשובתך הסופית?"

"אתה השטן בהתגלמותו!" אמר הברון. "צא מהכרכרה שלי ואל תַראה את פרצופך שוב לעולם!"

"כרצונך. עליי לציין רק דבר קטן נוסף. לא סיפרתי לך את זה קודם לכן כדי לא לטרוד את מנוחתך שלא לצורך, אבל על המצבה שלך, שראיתי במו עיניי, תאריך המוות הוא ה-14 במאי 1602."

"אבל זה," אמר הברון, "זה..."

"היום. בדיוק. והשעה כמעט חצות."

כל שנשמע מהברון הייתה התנשפות.

"מה הוא עושה?" לחשה לוסי.

"מפר את הכללים של עצמו." הצמרמורת של פול התפשטה עד העורף. "הוא מדבר על – " הוא קָטע את עצמו, כי תחושת בחילה מוּכּרת התחילה להתפשט בגופו.

"הרכב שלי עומד לחזור בכל רגע," אמר הברון, ועכשיו היה קולו מודאג בבירוּר.

"כן, אני בטוח בכך," השיב המבקר, שנשמע כמעט משועמם. "לכן עליי להזדרז."

היד של לוסי נשמטה אל הבטן. "פול!"

"אני יודע, גם אני מרגיש בזה. לעזאזל... אנחנו חייבים לרוץ אחרת ניפול אל תוך הנהר." הוא תפס בזרועה וגרר אותה אחריו, כשהוא מקפיד לא להסב את הפנים לעבר חלון הכרכרה.

"למען האמת, היית אמור למות בארץ הולדתך כתוצאה ממחלת שפּעת קשה," הם שמעו את האיש האחר אומר בעודם מתגנבים על פני הכרכרה. "אך כיוון שביקוריי הקודמים אצלך הם שהביאו בסופו של דבר לנוכחותך בלונדון היום, ואתה בבירוּר נמצא בקו הבריאות, הופר בכך שיווּי המשקל של עניין רגיש ביותר. לכן אני מרגיש שמחובתי לסייע למוות במלאכתו."

פול היה מרוכז בתחושת הבחילה שלו ובניסיון לחשב מה המרחק עד הגדה, ועדיין חִלחֲלה אליו חשיבות המילים הללו והוא עצר שוב.

לוסי דחקה בצלעותיו. "מהר!" היא לחשה ופתחה בריצה בעצמה. "יש לנו רק כמה שניות!"

בברכיים חלשות פול מיהר הלאה שוב, ובעודו רץ והגדה הסמוכה מתחילה להיטשטש לנגד עיניו, הוא שמע קול צרחה נוראה מתוך הכרכרה, ולאחריה התנשפות: "שטן שכמוך!" ואז השׂתררה במקום דִממת מוות.

 

 

 

* מתוך: שייקספיר, ויליאם, המלט. תרגום: דורי פרנס.