חמישה

"אין ספק שזה אחד מאותם רגעים שקשה להפריז בחשיבותם. רגעים שבהם אתה מרגיש על בשרך ממש את משק כנפי ההיסטוריה..." יונתן צור, כתב החדשות הוותיק של ערוץ 2, ניסה באמת ובתמים למצוא משפטים פחות עמוסי קלישאות לתיאור המתרחש על חוף ימה של העיר אשקלון. אבל הוא לא הצליח. השנים הרבות ששידר בטלוויזיה לא עזרו לו לצנן את התרגשותו. עם ההתרגשות — כרגיל אצלו — באו הניסוחים המוגזמים: "מי היה מאמין שישראל, המדינה הקטנה שהוקמה רק לפני פחות משבעים שנים מתוך שברי וקרעי ההיסטוריה של העם היהודי, תחזור שוב לעמדת החלוץ שלפני האנושות ותהיה הראשונה שתשלח חללית מסחרית לכיבוש החלל?"

מחדר הבקרה של הטלוויזיה הורו לו להמשיך לדבר כדי למשוך זמן עד לשיגור שמתעכב. "זה כנראה יהיה רק בתשע ושתים־עשרה דקות, עשר דקות איחור," הודיעה עוזרת ההפקה הצעירה. הוא לא ממש התקשה למצוא עוד ועוד מילים: "אכן קשה לא להתרגש למראה דגל ישראל שהוכנס על ידי הטייסים לתוך החללית. איתו הוכנס לחללית גם ספר תורה קטן, שהוסתר באחד מצריפי מחנה המוות אושוויץ והועלה ארצה על ידי אחד הניצולים, כאות לניצחונו של העם היהודי על כל אלה שקמו לכלותו. זהו רגע היסטורי. שוב חוזר העם היהודי לעמדת החלוץ!"

"נדמה לי שמיצינו את המטאפורה הזאת, יונתן. די!" לחש לו באוזנייה במאי השידור, "תעבור פשוט לתיאור ההתרגשות בשטח."

"...ההתרגשות פה על חוף ימה התכול של אשקלון רבה," יונתן לא התבלבל, "הרבה אירועים זכה לראות חוף ימה של אשקלון, המשמשת יישוב לבני האדם כבר למעלה מחמשת אלפים שנה. זוהי אחת מהערים הקדומות בעולם. הגלים פה ראו את הכנענים באים והולכים, את הפלישתים, הפיניקים, הרומאים, הביזנטים, הערבים, הצלבנים — עוד רבים וטובים זכו הגלים לראות באים והולכים, אבל מחזה כזה המים האלה טרם זכו לראות. האדם פורץ סוף־סוף לעולמות חדשים. לא ייאמן."

"אלוף, היונתן הזה," צחק במאי השידור אל נתב הקול שישב לצדו, "הוא יכול ללהג שעות בלי להפסיק. תן לו תצוגת אופנה בחדרה תחתית, והוא כבר יהפוך את זה לצעד הכי חשוב שהאנושות אי־פעם עשתה. הוא מדהים — או, תודה לאל, הנה ראש הממשלה מתחיל לנאום," הוא רכן למיקרופון שלפניו והורה: "יונתן, תעביר את השידור אליו."

גם ראש ממשלת ישראל, שנאם לפני שיגור החללית, לא הצליח להתחמק מהקלישאות. ניכר היה כי גם הוא, שזה לו נאומו הפומבי הראשון מאז נבחר במפתיע, מתרגש מאוד. מראה ספר התורה שליווה יהודים עד למותם בשואה וכעת נשלח עם החללית המסחרית הראשונה שיוצאת למסע סביב כדור הארץ כמו סיפר את הסיפור כולו. "העם היהודי, הקטן והמוכה," הטעים כל מילה, "שרק לפני עשרות שנים נדמה היה כי מרצחיו מצליחים למחות אותו מעל פני האדמה, שוב הוכיח את גדולתו. אומה קטנה כל כך הצליחה בכוח השכל והתבונה של בניה להיות הראשונה שמשגרת חללית אזרחית מסחרית לחלל. אנחנו כל כך גאים להיות שוב אומה פורצת דרך לעולם כולו. מי שהיו הראשונים להאמין באל אחד והעניקו לעולם את ספר התורה הנצחי ואת חזון הנביאים, שוב מוכיחים כי מציון תצא תורה, ואולי מכאן תתחיל תקופה חדשה של האנושות, תקופה של פריצה וכיבוש החלל, כיבוש שאולי יביא להפסקת המלחמות על כדור הארץ הקטן שלנו ולהפניית משאבים כלפי חוץ, אל עולמות חדשים שיש לכבוש ולגאול ביחד כאנושות אחת מאוחדת."

ראש הממשלה עשה הפסקה קלה, לגם מכוס המים שהונחה לפניו ואז המשיך, "אני גאה במיוחד בכך שבין אחד־עשר הנוסעים והנוסעות הראשונים, חלוצי החלל, יש נציגוּת לכל הקבוצות והמגזרים בישראל — גברים ונשים, דתיים וחילונים, ערבים ויהודים, נוצרים ומוסלמים, מזרחים ואשכנזים, אנשי עיר ותושבי כפר, צעירים וזקנים. כולם, כולם נמצאים יחד במפגן חד־פעמי של אחדות מדינת ישראל. מפגן חד־פעמי של ניצחון האדם על הטבע, ובמקרה זה — על החלל הקרוב לנו. ניצחון שמושג רק בכוח האחדות שבינינו, בין כל בני האדם." הוא עצר לרגע, הפנה את מבטו אל נוסעי החללית שישבו לצד הבמה בגבם אל המצלמות, חליפותיהם הכחולות בולטות, והגביר מעט את קולו כשאמר: "דרך צלחה, נוסעים יקרים. זִכרו היום שאתם לא רק שגרירי האומה והמדינה. אתם חלוצים של האנושות כולה. אתם העיניים של האנושות, אתם הפנים שלה ברצועת החלל החדשה שאנו כובשים היום. אנו נושאים אליכם את עינינו ומחכים לכם פה בשובכם. אנחנו הרי הבאים בתור... דרך צלחה!"

מחיאות הכפיים הרועמות איפשרו לעוזרו האישי להתקרב מאחורי גבו של ראש הממשלה וללחוש לו בבהלה: "רוברט צ'רלסטון, אדוני. שכחת!"

ראש הממשלה החוויר באחת, סימן לקהל להפסיק למחוא כפיים ומיהר להוסיף: "אני מצטער. את האיש החשוב ביותר כמעט שכחתי לציין. אני באמת נרגש מאוד. ידידי הטוב, מר רוברט צ'רלסטון, שתרם את ההון הראשוני שאיפשר את פריצת הדרך לפרויקט הזה ובזכותו למעשה זכתה ישראל להיות המדינה הראשונה שמשגרת חללית אזרחית מסחרית לחלל. רוברט חובש פה שני כובעים — גם כמי שמימן חלק ניכר מהפרויקט האדיר הזה, וגם כנציג יהדות התפוצות והגיל השלישי מבין אחד־עשר הנוסעים. מגיעות לו ולאשתו לין תודות רבות. בוב, האם תהיה מוכן לומר כמה מילות ברכה?"

רוברט צ'רלסטון, לבוש בחליפה כחולה שסמל הפרויקט — מגן דוד שאחד ממשולשיו הוא טיל החללית — רקום על דשה, התקרב למיקרופון. לאחר שהחליף חיבוק מהיר עם ראש הממשלה הכריז בעברית צחה: "תודה לכבוד ראש ממשלת ישראל וחברי היקר. זה אכן יום מיוחד עבורי. לפני שש־עשרה שנים, כשביקשו ממני לתרום לפרויקט החללית האזרחית הישראלית פרצתי בצחוק. חשבתי בלבי, מהו הסיכוי שישראל הקטנטונת תצליח במקום שבו אומות אדירות וחברות־ענק נכשלו? אבל כשבאו ואמרו לי שיש איזה גילוי של אסטרו־פיזיקאי צעיר מישראל, גילוי שבזכותו ניתן יהיה לבנות חלליות אזרחיות להיסעים המוניים ובזול, מה שישנה את העולם וגם יסייע לכבוש עוד רצועה בחלל — מיד הסכמתי. אין כמו המוח היהודי. בעזרת השם, נַראה גם פה לאנושות את הנתיב לעולמות חדשים. אני גאה להיות יהודי, ובכיס אני סוחב איתי את ה..."

רוברט שלף מכיס החליפה שלו מעטפה קטנה ובתוכה פתק מנוילן. המצלמות הרבות שנכחו במקום ניסו להתמקד בפתק ללא הצלחה. "זה הדבר היחיד שנשאר לי מאבי," המשיך בהתרגשות, "את הפתק הזה הוא נתן לי רגע לפני שלקחו אותו הנאצים, יימח שמם, וירו בו על גדת הדנובה בבודפשט. הפתק הזה ליווה אותי כל חיי..." רוברט היטיב את משקפיו על חוטמו, הוציא את הפתק מהמעטפה וקרא ממנו: "בני היקר, אל תשכח: שמע ישראל, אדונַי אלוהינו, אדונַי אחד..."

הכול מחאו כפיים כשהגבר הזקן, שהוכתר רק לאחרונה על ידי עיתוני הכלכלה בארצות הברית כיהודי העשיר ביותר בעולם, מחה את עיניו, ירד מן הבמה והצטרף אל קבוצת הנוסעים שנעמדו כעת בשטח שגודר עבורם לצד הבמה. כולם לבשו את אותן חליפות כחולות עם סמל החללית על הדש, וגבם עדיין היה מופנה אל העיתונאים הרבים שמילאו את השטח שלפני הבמה. ראש הממשלה ירד אף הוא מהבמה, ואיפשר לקריין לשוב למיקרופון ולהמשיך בטקס: "תודה לכבוד ראש ממשלת ישראל ותודה למר צ'רלסטון. כעת אני מזמין את אחד־עשר הנוסעים שנבחרו, לעלות אל הרכב שייקח אותם לאתר השיגור. כפי שקבעה ועדת ההיגוי של הפרויקט המרגש הזה, אנחנו נחשוף את שמותיהם לראשונה מיד לאחר השיגור. בינתיים הרשו לי לברך אותם ואת שלושת הטייסים שיטיסו אותם בשם העם, בשם מדינת ישראל ובשם האנושות כולה בברכת 'צאתכם לשלום ושובכם בשלום.'"

מנחה הטקס חזר על דבריו באנגלית כשהנוסעים והנוסעות — צ'רלסטון בראשם — נבלעו במיניבוס, והוא החל לנסוע אל עבר אתר שיגור החללית שנבנה בסמוך לקו החוף. צוותי הטלוויזיה הרבים כיוונו את מצלמותיהם אל עבר הרכב, אך לא הצליחו לקלוט את פניהם של הנוסעים. בינתיים החלה החללית לחמם את מנועיה. "אכן יום גדול," המשיך ללהג מגיש ערוץ 2 מהאולפן המרכזי, "מיד נעבור בשידור חי לחדר הבקרה, שם יזניק נשיא מדינת ישראל את החללית, ומרגע זה נשדר בערוץ מיוחד — ערוץ 222 בממיר שלכם — שידורים חיים, עשרים וארבע שעות ביממה, מהחללית אל העולם כולו. אנחנו יוצאים להפסקת פרסומות קצרה מאוד — שלוש פרסומות בסך הכול — ומיד אחריה נמשיך במבצע השידורים המיוחד הזה. זה אולי הזמן להזכיר, כי ברגע שהחללית תצא לדרכה תיחשף סוף־סוף רשימת הנוסעים שעד עתה נותרה חסויה, למעט נוסע הכבוד מר צ'רלסטון ולמעט פרופסור עידן שיר, אבי ההמצאה שאיפשרה את הפריצה המדעית הזאת."

השידור, שהועבר לאולפן הראשי, איפשר ליונתן לנגב את הזיעה שהצטברה על מצחו ולסמן למאפרת לגשת אליו. "יונתן, אתה חיוור. אתה מתרגש באמת, אה?" סנטה בו המאפרת הקבועה שלו, שמיהרה להתקרב ולאבק בפודרה את לחייו. "טוב, אפשר להבין, לא בכל יום אדם זוכה לשדר רגע היסטורי כזה."

"זה לא רק זה," לחש לה יונתן, "אולי טעיתי, אבל נדמה לי שבין הנוסעים ראיתי את פרצופו של ח'אלידי."

"ח'אלידי?" עצרה המאפרת. "מי זה ח'אלידי?"

"הרוצח." יונתן שוב החל להזיע, כתמים גדולים הסתמנו מתחת לחליפתו ועל מצחו.

"תזכיר לי."

יונתן משך בכתפיו. "אולי טעיתי, אני יודע? ראיתי רק מזווית העין, ואת יודעת שהרשימות האלה נשמרו מכל משמר כדי למנוע לחצים. סביר שטעיתי. זה לא הגיוני."

"אתה עם החושים העיתונאיים המחודדים שלך לא עושה טעויות כאלה סתם. מאיפה זה בא לך?"

טיפשה, חשב בזעם. מאיפה זה בא לי? מאיפה זה בא לי?! אין יום שהוא לא חושב על ח'אלידי. חסרת רגישות שכמוה. הרי היא בטוח יודעת מה קרה לבתו. מי לא שמע על כך?

"אני יודע..." ענה בהיסוס, "עוד אחת מהשטויות שעוברות לי בראש..."

גערות המפיק באוזנייה קטעו לו את המשך התשובה, "יונתן, אתה חייב להזיז את הישבן החטוב שלך ולעבור כבר לניידת — השידור מחדר הבקרה מתחיל עוד דקה. קדימה!" הוא המשיך להתלבט עוד חלקיק של רגע, אבל אז מצא את עצמו רץ עם שאר הכתבים אל עבר ניידות השידור המיוחדות שחנו לצד המגרש. כוחו של הרגל. שלושים וחמש שנות שידור הרי לא הולכות ברגל.