מלאכים זוטרים

פרק 1 – קוברים את אריה

אריה שכב בתוך הגוף שלו ולא ממש הבין מה קורה. גיורא וניסים הסתכלו בו מהצד ולא התערבו, בגלל שהיתה התערבות... ניסים כבר הרגיש קוצים. לא נוח היה לו לעמוד מהצד ולא לעשות כלום, בזמן שהקברנים זורקים על הפנים של אריה, כף אחרי כף של אדמה. "זה כבר לא מצחיק", אמר ניסים לגיורא, "אתה לא חושב, שהגיע הזמן להגיד לו משהו?". גיורא חייך. האכפתיות של ניסים ביחס לאנשים שמתו לא מזמן, שעשעה אותו מאד. הוא ידע בדיוק מאיפה האכפתיות הזו באה. גם לו פעם היה אכפת, הרי גם הוא עצמו היה פעם "הבחור החדש". אבל אחרי יותר ממאתיים לוויות (מבלי לספור את אלו שהוא השתתף בהן כשהיה חי), נקודת מבטו לגבי החיים המוות וכל מה שקורה בהמשך, הפכה יותר צינית וקרה. הוא ידע שהזמן והניסיון עושים את שלהם. ובסופו של יום, הייתה זו עבודה ככל עבודה אחרת.

בכל זאת, הוא זיהה הזדמנות. "אתה יודע מה", הוא ענה לניסים "אני מוכן שנעשה את זה, רק קודם תודה שהפסדת בהתערבות". ניסים השתתק. נראה היה שהוא באמת עומד להפסיד בהתערבות, אבל הוא עוד לא היה מוכן להודות בכך. אחרי הכול, כבר היו מאחוריו שמונה הפסדים רצופים... כלומר; שמונה מחיקות זיכרון ושמונה פעמים 'שנת יופי' שהיה עליו לעבור. לכן, אין זה מפתיע שהוא לא היה מוכן להיכנע כל כך מהר. אחרי הכול, יש גבול למה שמלאך זוטר יכול לסבול. לפיכך, הוא היה מוכן לתת לאריה להיקבר לגמרי לפני שיודה כי הפסיד בפעם התשיעית. וכך הם המשיכו לחכות, בזמן שאריה שוכב לו בתוך הקבר ותוהה מה עליו לעשות.

הוא כבר ניסה לצעוק, אבל גילה מהר מאוד שזה לא עובד. אמו ואחיותיו לא שמעו אותו וכך גם אשתו ובנותיו. גם ככה קשה לצעוק כשאתה שכוב על גבך בלי יכולת לזוז. מעליו הוא שמע את הרב קורא פרקי תהילים ואת אמו בוכה בכי תמרורים. זה היה נורא, לשמוע את הבכי הזה שלה, אבל בשלב זה, כל מה שהוא יכל לעשות, היה לשכב שם למטה ולהקשיב לשניהם.

זה לא שהוא לא ניסה לקום ולצאת משם קודם לכן. למעשה, זה היה הדבר הראשון שהוא ניסה לעשות כאשר הוא 'התעורר', אם אפשר לקרוא את זה כך... אבל ברגע שהוא ניסה לזוז, כדי לצאת מהקבר ולהפסיק את הלוויה המטופשת הזו, הוא הרגיש מייד תחושה מאוד לא נעימה, שזיעזעה אותו בכל הגוף. היה זה מעין רטט חשמלי, מלווה בכאב חזק ומפלח, שעבר בו מכף רגל ועד ראש וגרם לו לקפוא מיד על מקומו. התחושה היתה מחרידה... קצת דומה להזזת רגל רדומה, רק שהכאב היה הרבה יותר נורא. אחרי ההתנסות הזו, הוא החליט להימנע מכל תנועה מיותרת. האמת היא שקשה להאשים אותו. אילו היה לו ניסיון קודם, מן הסתם הוא היה יודע כי עזיבת הגוף הגשמי אכן כרוכה באי נוחות רבה. הייתה לכך סיבה טובה, אחרי הכול אף אחד שם למעלה לא רצה שרוחות רפאים נוספות, יסתובבו להן חופשיות בעולם, כפי שזה קרה בעבר כל כך הרבה פעמים. אבל אריה לא מת קודם לכן או לפחות הוא לא זכר את זה. לכן הוא רק שכב לו שם וראה איך כף אחרי כף של אדמה נזרקת עליו, חרד מהחשכה הסופית והבלתי נמנעת שהולכת וקרבה.

עד שלבסוף אותה כף אחרונה נזרקה עליו וכיסתה את פניו כליל. זה תפס אותו בהפתעה. הוא לא היה מוכן לחשיכה המוחלטת שבאה בפתאומיות. התזוזה הראשונה שלו נעשתה ללא מחשבה. בזמן שהוא קפץ לישיבה, הזרם הנוראי עבר בגופו, וזה רק דחף אותו להמשיך, להתרומם ולהגיע למצב של עמידה. בעודו קם, הוא הבחין לשמחתו כי תחושת העקצוץ הולכת ומתעמעמת ועד שהוא הגיע למצב של עמידה מלאה פסקו העקצוצים לגמרי. ההחלטה המהירה לקום, כמו גם הזמן הקצר שהוא נזקק לו כדי להגיע לעמידה, הפתיעו אותו. הוא מעולם לא היה אתלטי במיוחד או מהיר החלטה. עכשיו, כשהוא עמד, הוא הרגיש הרבה יותר טוב, ואפילו קליל. מרוב שמחה על השינוי שחל במצבו, הוא אפילו לא שם לב שהגוף שלו נותר למטה.

למרות שהוא כבר עמד בתוך הבור, ושהראש שלו בלט מעל שפת הקבר, ההלוויה נמשכה כסדרה. הוא שוב ניסה לצעוק בתקוה שמישהו ישמע. אבל הרב המשיך בשלו ואפילו הגביר את קולו. "זה מגוחך" הוא חשב וקפץ מושך את עצמו החוצה אל מעבר לשפת הקבר. אך גם זה לא שינה דבר. הרב המשיך במלמוליו הרמים, אמו של אריה המשיכה להתייפח בקול קורע לב ואילו שאר המלווים המשיכו לעמוד בשתיקתם.

למעשה, רק עכשיו הוא הבחין כי איש מהנוכחים שהכיר ובהם בני משפחתו, קרוביו, הבוס שלו, כמו גם כמה מחבריו הקרובים, לא שם לב למפנה הדרמתי שהתרחש בלוויה. לכן, כדי לברר את העניין עד תומו, אריה נעמד ממש מול הרב, והחל מנפנף בידיו באינטנסיביות לנגד עיניו הממושקפות. אבל נראה היה שהרב היה שקוע לגמרי בקריאה וכאילו להכעיס, מתעלם לחלוטין מנפנופיו של אריה. מימינו של הרב עמדה אמו הבוכייה של אריה ביחד עם אחיותיו שחיבקו אותה. הוא רצה ללטף אותה, לנסות לנחם אותה ויותר מכל הוא רצה לגרום לה להפסיק את הבכי הנורא הזה, שעכשיו הציק לו עוד יותר מכפי שזה היה, כששמע אותו מתוך הקבר. אבל משהו, איזה פחד בלתי מוסבר, עצר בעדו מלהושיט את ידו.

מימין להן, עמדה אשתו מימינה ומשמאלה הבנות עידית ומיכל. הוא ראה עד כמה אשתו חיוורת ואפילו משקפי השמש הענקיים לא הצליחו להסתיר את הדמעות שזלגו חרש על פניה. נראה היה שהבנות נאחזות בה אבל גם מחזיקות אותה ואם לא, היא וודאי הייתה מתמוטטת. עלה על דעתו כי עבר זמן רב מאז שהוא ראה אותה בוכה. זה שבר את לבו ויחד עם זה הייתה בכך גם הפתעה. קשה היה לו לדמיין את אשתו בוכה עליו. בכלל קשה היה לו לדמיין אותה בוכה... על כל דבר שהוא. היא הייתה חזקה כל כך, תמיד יודעת מה צריך לעשות. אריה נזכר שזו הייתה אחת הסיבות שהם התחתנו כל כך מהר. גם אז הייתה זו היא שידעה שזה הדבר הנכון לעשות, ואריה, שידע היטב את מקומו, קיבל את דעתה.

הבנות לא בכו. אריה שיער, שזה בגלל שהן צעירות ועדיין לא הפנימו את מה שקרה. כאילו אבא שלהן עדיין בעבודה, ועוד מעט כשיהיה ערב הוא יחזור מאוחר, כרגיל, כשהן כבר תהיינה שקועות בשינה עמוקה.

קצת מאחורי אשתו, עמד הבוס שלו. או נכון יותר להגיד; הבוס שלו לשעבר. ידו המנחמת... הייתה מונחת על כתפה של אשתו. אריה תמה על כך, מפני שהבוס שלו מעולם לא היה הטיפוס המנחם. למרות שמו שהיה מנחם או לפחות כך נכתב בתעודת הזהות שלו. מאחורי גבו בעבודה, כולם קראו לו 'בעל הבית', ולא כשם חיבה. אריה שם לב, שחוץ מהבוס אף אחד מהאנשים שהוא עובד איתם, לא הגיע. בדיוק כמו שקרה ב'בריתה' של מיכל, הבת הצעירה, רק שלוש שנים קודם לכן. גם אז אף אחד מהעבודה שלו לא הגיע, למרות שכולם אמרו שיבואו ולמרות הקייטרינג העשיר שאשתו התעקשה להזמין, שהיה נורא מגוון.

אריה המשיך לסקור במבטו את הקהל המצומצם שהגיע ללוויה שלו. ואז, תוך כדי סקירה משכו את עיניו שני גברים שעמדו מרוחקים מעט מכל השאר. הסיבה לכך, לא נבעה מכך שהם היו מוכרים לו, נהפוך הוא, הם משכו את תשומת לבו מפני שהוא לא זיהה אותם כלל. הוא כבר שמע על אנשים שהסתננו לחתונה, אבל ללוויה?! במיוחד הטרידה אותו העובדה, שאחד מהשניים חייך בעליזות, דבר שכלל לא תאם את האווירה ואילו השני לעומתו, נראה כאילו הוא שקוע ביגון עמוק וגם זה לא נראה לאריה מתאים, בהתחשב בכך שהוא אפילו לא הכיר אותו. פתאום הוא תפס כי היה דבר נוסף בשניים האלה שהיה יוצא דופן, במיוחד בנסיבות אלו – שניהם הסתכלו עליו.

אריה השיב להם מבט בוחן וככל שעבר הזמן, הוא הבחין בעוד דברים מוזרים. למשל, הוא היה מוכן להישבע שהם נראים קצת שקופים. לא פחות מוזרה מכך הייתה העובדה ששניהם לבשו מעין גלימות. הבגד הזה נתן להם מראה כאילו הם בדיוק חזרו מטיול במזרח. אך למרות כל הסימנים והרמזים הבולטים האלה, אצל אריה עדיין לא נפל האסימון. הוא לא קלט עדיין שעומדים מולו מלאכים. זוטרים אמנם, אבל מלאכים. כפי שהוא לא ממש הפנים את העובדה שהוא כבר מת. הוא החל להתקדם לעברם, וניסה לחשוב מה לומר. אבל עוד לפני שהתנסחו לו המלים, קטע הבחור שעמד מימין את מחשבותיו ואמר "שלום אריה, באנו כדי להודיע לך, שאתה מת".

* * *

"מי א..." גמגם אריה. "אני ניסים וזה גיורא...", המשיך החייכן כאילו הכול כרגיל, אך הוא לא הספיק לסיים את המשפט, וכבר קטע אותו חברו. "- בואו נקצר קצת את העניינים," התפרץ גיורא בגסות לשיחה, "אנחנו מלאכים... ואתה כבר מת. הייתי מסביר לך בדיוק מה זה אומר, אבל אני בטוח שכבר ראית את הקונספט הזה כבר בכל מיני סרטים הוליוודים, ויש לך תמונה כלשהי, גם אם מעוותת ככל שתהיה, של מה שהולך לקרות בהמשך... עכשיו תראה - אין לנו הרבה זמן, אז במקום שנבזבז אותו על שאלות ותשובות, שלא באמת יעזרו לך להתרגל למצב החדש שלך יותר מהר, כדאי שנתחיל להתקדם לכיוון היציאה". אריה לא יכול היה שלא לשים לב עד כמה שטון הדיבור של גיורא היה נרגז. גיורא לא ניסה אפילו להסתיר את זה. הוא הזכיר לאריה מפקד נרגן שהיה לו בצבא. ״מה מעצבן אותו כל כך...״, חלפה מחשבה בראשו של אריה, אבל בנסיבות אלו הוא העדיף להימנע מלשאול.

גיורא לא חיכה לתגובה בכל מקרה, הוא התחיל ללכת לכיוון שביל היציאה מבית הקברות, וניסים מיהר בעקבותיו. אריה התמהמה רגע קל – ואז מיהר להדביק אותם.

ההליכה אל מחוץ לבית הקברות לקחה יותר זמן משאריה ציפה, למרות שלא ברור מה היה המקור לתחושה הזו. הרי הוא לא היה ממש נוכח כשנשאו את גופתו לתוך בית הקברות. למעשה הם התקדמו החוצה במהירות גבוהה יחסית, כשגיורא מוביל בחזית, ואריה וניסים משתרכים במאסף. אריה עדין תהה מה הרגיז כל כך את גיורא. ניסים קלט את זה. "אל תשים לב אליו" אמר לאריה בלחישה, כשהוא מחווה בידו לכיוונו של גיורא. "הוא בדיוק הפסיד בהתערבות". "התערבות, איזו התערבות?", שאל אריה. "ההתערבות עליך", אמר ניסים כאילו זה ברור מאליו. "הוא פשוט היה בטוח שאתה תישאר בקבר עוד זמן רב, לפחות עד שהאדמה תכסה אותך לגמרי. כפי ששמת לב בוודאי, שלעזוב את הגוף הגשמי שלך זו תחושה קצת מוזרה". "מוזרה? זוהי תחושה איומה", מחה אריה, "למה זה כל כך כואב, אם זה מה שאמור לקרות בכל מקרה?". "זה סוג של מנגנון שאנחנו משתמשים בו, כדי שאנשים לא יעזבו את הגוף שלהם מוקדם מדי, לפחות ככה אמרו לי בחפיפה...". "אני עוד יכול לחזור אליו?" שאל אריה. הוא התחיל לחשוש שההחלטה לעזוב את גופו הייתה נמהרת מידי. "יש אפשרות כזו" ענה ניסים, "אבל זה לא ממש כדאי. ברגע שהתולעים מתחילות לאכול אותך זה מדגדג שאפשר להשתגע וגם הריח לא משהו, כי אתה מתחיל להירקב עוד לפני זה. אבל אל תתפוס אותי במילה, אני יודע את כל זה רק משמועות".

הם המשיכו ללכת עד שהדביקו את גיורא, שנעצר כמה מטרים לפני היציאה. "המכשיר אצלך?" הוא שאל. ניסים הנהן, מכיס ניסתר בגלימה שלו הוא משך והוציא מכשיר שחור ומלבני והושיט אותו לגיורא. המכשיר הזה נראה כמו איזה טלפון סלולרי מיושן, כבד ומסורבל. גיורא התחיל ללחוץ על הכפתורים רצף ארוך של מספרים, בעוד ניסים ואריה מחכים בסבלנות. "אז מה קורה עכשיו?", שאל אריה את ניסים. "עכשיו הולכים לחדר מיון". היה זה דווקא גיורא שענה, תוך כדי לחיצה על הכפתורים. הטון שלו היה קצת פחות עצבני ונראה היה שהוא נירגע. אריה גירד את פדחתו, "חדר מיון, זה לא מאוחר מדי בשביל זה?". "זה לא חדר מיון כזה" אמר ניסים, "זה חדר שבו מחליטים אם לשלוח אותך לגן עדן או לגהנ..". "אהם... כחכך גיורא בגרונו בהגזמה, ואז חזר לתקתק על המכשיר. "כלומר 'למקום האחר'", תיקן ניסים את עצמו. התיקון היה כמעט מידי, אך ניסים ידע שאריה בוודאי שם לב. הוא כעס על עצמו, על זה שלא נזהר בלשונו. הייתה זאת פעם נוספת שהוא שכח לשמור על הפה שלו. וכשאתה מלאך זוטר, אתה פשוט חייב שיהיה לך טקט, לשים לב בדיוק למה שאתה אומר ואיך אתה אומר את זה.

ואכן כפי שנסיים חשש, למרות התגובה המהירה של גיורא, וההשתתקות המידית שלו, הכוונתו האמתית שלו, לא נעלמה מעיניו של אריה. בכל מקרה, אריה לא כל כך ידע איך להגיב. הוא הסתכל על ניסים ואז על גיורא, ולא נראה היה שמישהו מהם ציפה לתגובה. כך או כך הוא החליט, שלעת עתה אולי עדיף באמת שהוא ימנע מלשאול שאלות נוספות.

גיורא המשיך לתקתק על כפתורי המכשיר. עכשיו כשכבר היה ברור שניסים הוא זה שניצח בהתערבות, כל מה שעניין את גיורא זה להביא את אריה כמה שיותר מהר למעלה. הוא סיים להקליד את הרצף האחרון של המספרים. בעודו לוחץ על הלחצן האחרון, הופיע בינו לבין ניסים גרם מדרגות נעות, שהמשיך ועלה אל תוך ענן לבן וצמרירי ששט לו מעליהם.

"אחריך" אמר ניסים לאריה, והחווה בידו לכיוון המדרגות. אריה העיף מבט אחרון לאחור, בטרם עלה על גרם המדרגות שנע חרש כלפי מעלה. ניסים וגיורא עלו בעקבותיו. המדרגות נעו באיטיות. אריה שמח על שסוף סוף יש לו מעט זמן לעצמו. היה לו צורך בשקט כדי לנסות להסדיר את הבלגן שהתרוצץ לו בראש. הוא שקע במחשבות. מהרהר על חייו שהסתיימו, על יום מותו ועל המשפחה שהשאיר מאחור.

בעוד אריה מנצל את הזמן שיש לו ואת השקט, כדי לעשות חשבון נפש. ניסים לעומתו נתקף במצב רוח דברני. "המדרגות האלה ממש איטיות, אולי כדאי לדבר עם פליקס שיבדוק אם אפשר לזרז אותן קצת". "אתה חושב שזה לאט?" ביטל גיורא את דבריו. "זה ממש לא לאט, עד לפני שנתיים בכלל לא היו לנו מדרגות נעות. עבדנו עם מדרגות רגילות. זה היה לאט. אני זוכר איך פליקס ואני היינו מלווים את הזקנים למעלה," המשיך גיורא "וזה היה סיוט. היינו מחכים שעות עד שהם היו מטפסים מדרגה אחרי מדרגה. לא פעם זה נמשך יומיים עד שהיינו מגיעים". "אה, אני אני חושב, שפעם פליקס סיפר לי משהו על זה" נזכר ניסים, "הוא אמר שקראתם למדרגות הזה בשם מיוחד... זה היה משהו תנכי..." "סולם יעקב", ענה גיורא. "קראנו להן כך על שם אותו סולם שיעקב ראה בחלומו איך מלאכים עולים ויורדים בו... אבל מה, אתה יכול להיות בטוח שאם אלו היו המדרגות שהופיעו בחלומו של יעקב, הוא היה זקוק ליותר מלילה אחד כדי להספיק לחלום את כולו...".

הם המשיכו לדבר, ובעוד הם משוחחים, נקטעו מחשבותיו של אריה לרגע והוא העיף מבט אחרון למטה, אל בית הקברות. רחוק מתחתיו, עדיין יכול היה לזהות את דמויותיהם של בני משפחתו, השכנים, והבוס המנוול שגרם להתקף הלב שהרג אותו. ממרחק כזה, הוא כבר לא יכול היה לשמוע את מלמולי הרב, או את הבכי של אמו. אבל הוא שם לב איך הבוס שלו לשעבר, מנחם את אשתו ואגב כך הוא מלטף את שיערה של מיכל בתו הצעירה. כל כך הרבה פעמים בעבר, אריה חשב שעליו להתפטר מהעבודה הזו, אבל לבסוף הוא היה צריך למות כדי לעזוב אותה. וכל זה קרה באשמתו של מנחם. היה בו חלק שרצה לרוץ למטה ולתת ל'בעל הבית' אגרוף בפרצוף, אבל הוא שכנע את עצמו מהר מאוד שאין בכך טעם. אפילו עכשיו אחרי מותו ואחרי שכבר לא היה לו מה להפסיד, נשאר אריה פחדן כמו שהיה תמיד.

כעבור זמן מה, החלו המדרגות לנוע אל תוך הענן שאריה ראה מלמטה עוד קודם לכן. הענן היה סמיך מאוד ולמרות שניסים וגיורא עמדו במרחק של כמה מדרגות מאחורי אריה, הם נראו עכשיו כמו צלליות בערפל. אריה שב להסתכל קדימה, אך לא ראה דבר מבעד לדוק הערפל הלבן ואז בפתאומיות התפוגג הערפל ונעלם בבת אחת. והמדרגות הגיעו אל סופן.

בסופן של המדרגות השתרע מצע של עננים. ממש ממולו, יכול היה אריה להבחין בדלת עץ לבנה וסגורה, שמשכה את עיניו. ברור היה לו כי הדלת ממתינה לו שיכנס בה. מאחוריה ניתן היה לראות את השמיים עם מעט עננים, כמו איזה ציור. הדבר עורר בו תהיות. לשם מה יש שם דלת אם אין מאחוריה חדר, ואם אין חדר, אז לאן היא מוליכה.

הדלת משכה כל כך את תשומת ליבו של אריה, עד שהוא כמעט ולא שם לב, כי לא רחוק מהנקודה בה נגמרו המדרגות הנעות, התגלתה דמותו של בחור צעיר. הבחור נשען על מעקה שנראה כאילו הוא בנוי מעננים ועישן סיגריה. מאחוריו, על מעקה הענן, ניצב שעון חול ענק שנראה מוגזם בגודלו. הוא היה כל כך גדול, שאריה תהה אם יהיה מסוגל להפוך אותו לבדו. אך מה שנראה עוד יותר מוזר זה שהחול בשעון החול הזה לא ירד מלמעלה למטה.

"מה המצב, איתן?" שאל ניסים את הבחור הצעיר. "תגיד יש לך במקרה סיגריה?". איתן זרק לו חפיסה ומבטו של אריה, שהשתוקק בעצמו לסיגריה, עקב אחרי תנועתה באוויר. "עזוב עכשיו את השטויות", גער גיורא בניסים "אנחנו נכנסים עכשיו לחדר מיון, ואתה ממש לא רוצה לתת לפליקס סיבה להתעצבן עליך". ניסים שהחליט לשמוע בעצתו של גיורא, שם סיגריה אחת מאחורי האוזן וזרק לאיתן את החפיסה בחזרה.

לא היה חוק שאסר על מלאכים זוטרים לעשן, אבל יחד עם זאת ההנהלה לא ראתה זאת בעין יפה. ולמרות שגיורא לא אהב להודות בזה, פליקס היה עכשיו חלק מההנהלה.

בלא עיכוב נוסף, הם ניגשו אל הדלת הלבנה שמשכה את תשומת ליבו של אריה קודם לכן. ניסים פתח אותה ושלושתם נכנסו לחדר שהיה כולו לבן. שם, מאחורי שולחן גדול, ישב בכורסת עור לבנה מי שהיה ככל הנראה פליקס. פליקס היה קירח לחלוטין. למעשה כמעט לא היה לו שיער. כלום על הראש - ובקושי היה ניתן להבחין בגבות או ריסים. ולמרות זאת, היה משהו יפה ומרשים מאד בפנים שלו. פניו היו בהירים ולעיניו היה גוון כחול מרהיב. המראה שלו היה כמעט לא אנושי. גם הוא לבש גלימה לבנה, צחורה כל כך שהקנתה לדמותו מעיין הילה מוזרה, שיותר מכל הזכירה לאריה פרסומת של אבקת כביסה. מאחוריו, על הקיר, היה מסך שטוח ענק שלא הקרין דבר. ועל השולחן היה מונח מה שניראה כמו תיק מסמכים ישן וחום , ועליו נכתב במרקר עבה בצבע שחור השם 'אריה'.

"בואו נראה מה יש לנו כאן..." אמר פליקס בקול עמוק ובטון ענייני. "ניסים – אתה תהיה הסנגור של אריה, ואילו אתה גיורא תייצג את התביעה". אריה שם לב שגיורא עיקם את פרצופו ומורת רוחו לא נעלמה גם מעיניו של פליקס. "תראה גיורא, אתה לא יכול להיות כל הזמן 'השוטר הטוב'. חוץ מזה, שמעתי שהפסדת בהתערבות, כך שממילא הערב שלך הולך להיות לא משהו...". אריה האזין בדריכות לכל מילה שיצאה מפיו של פליקס. הוא תהה מה בדיוק עומד על הכף, ומה יקרה אם הוא יפסיד? הוא חשש שעבורו התוצאה עלולה להיות הרת גורל הרבה יותר מ"ערב, שהוא לא משהו..."

"טוב", אמר פליקס, "אז בואו נשמע את הטיעונים שלכם , ניסים אתה מתחיל". ניסים עמד שם, ולא אמר מילה. היה ברור שהוא רוצה להגיד משהו, אך הוא נותר שותק כמו דג. "נו...", אמר פליקס, מנסה לדרבן אותו לדבר. "אה... אה..." מלמל ניסים בעצבנות. "אה, אה – מה? "אני מצטער, זה ..., האמת היא שאני לא כל כך מוכן", אמר ניסים בקול מתנצל. "לא מוכן?! למה אתה מתכוון – אתה רוצה להגיד שלא קראת את התיק?" שאל פליקס בתדהמה. "קראתי," ענה ניסים. "אבל רק את החלק של...". "רק את החלק של התביעה" השלים פליקס את המשפט שלו. "יש לך מושג כמה זה לא מקצועי, לקרוא רק חצי תיק". "פשוט חשבתי, שכמו בפעמים קודמות אני אצטרך לנמק מדוע הוא כן צריך ללכת לגיהינום" גימגם ניסים. אריה הזדעזע לשמע הדברים נאמרים בצורה כה ישירה. בתור מי שהיה במרכזו של הדיון הגורלי הזה, הוא היה רוצה לשמוע את ניסים אומר איזה מונולוג מבריק, משהו שנשמע כאילו נלקח מסדרת טלוויזיה שעוסקת בבתי משפט. אומנם זה היה ברור למדי כשניסים התחיל למלמל, שזה לא מה שעומד לקרות. אבל זה עוד ניחא. עכשיו פתאום מסתבר, שאותו מלאך זוטר שאמור להגן עליו, בכלל התכונן לקטרג עליו ולנמק מדוע עליו ללכת אל... "המקום האחר!" גער פליקס בניסים, קוטע את מחשבותיו של אריה. "אתה חייב ללמוד להפסיק להשתמש במילת ה-ג' בנוכחותם של מועמדים. חוץ מזה, נראה כי למרות שאתה כבר שבועיים כאן, עדיין לא סיימת לקרוא את ה'מדריך למלאך מתחיל'." (ניסים עשה חישוב מהיר והגיע למסקנה שהוא כבר כמעט שלושה שבועות במסוף, אבל החליט שלא זה הזמן להעלות את הנתון הזה). "אם היית קורא אותו אז וודאי היית יודע שאי אפשר לבוא לדיון בצורה כזו. זו פשוט חצי עבודה. בתפקיד הזה, אתה חייב לבוא מוכן לכל מצב". גיורא, עמד כל הזמן הזה בשקט, אבל נראה כנהנה מרצף החבטות המילוליות שפליקס הנחית על ניסים. הוא לא יכול היה שלא לחייך קצת. היה נחמד לראות את פליקס נוזף בניסים, לשם שינוי. שכן, בשלושת השבועות בהם ניסים היה בתפקיד, היחס של פליקס כלפיו, גרם לגיורא לחשוב, שניסים הוא המלאך הזוטר המועדף על פליקס.

אך חמתו של פליקס לא נותרה שמורה רק לניסים. "ואתה," הפנה פליקס את כעסו כלפי גיורא. "אתה זה שאמור ללוות אותו, אתה אמור לדאוג שהוא לא יסתפק רק בחצי עבודה". "אני?!", החלה גיורא למחות "אבל...". "שום אבל!", השתיק פליקס את גיורא. גיורא חשב שפליקס עומד לשטוף אותו - וזה לא היה רחוק מהמציאות, אבל פליקס החליט לא להגיד דבר נוסף שעלול לחמם את האווירה עוד יותר. במקום זה הוא החליט לעשות משהו. משהו שלא עשה אף פעם קודם לכן. הוא החליט להפסיק את הדיון באמצע.

"טוב, נראה לי ששמעתי מספיק להיום, עכשיו תעופו לי מהמשרד".

האמירה הזאת תפסה את אריה בהפתעה גמורה. אך נראה שלא רק אותו, אלא גם את ניסים וגיורא, שמעולם לא ראו דיון בחדר מיון שנפסק לפני שהגיע להכרעה. שכן למרות ההוראה החד משמעית של פליקס, הם נותרו לעמוד שם מבולבלים כמו איזה חתול שקפא במקומו, מסונוור מאורותיה הגבוהים של מכונית.

פליקס דאג לא להחצין זאת, אך למעשה הוא הפתיע קצת גם את עצמו. זו היתה הפעם הראשונה מזה זמן רב שנתן לכעס שלו להשתלט עליו. אך כיוון שהוא כל כך זעם על קלות הדעת של ניסים וגיורא, הוא החליט להישאר בשלו. לכן הרכין את ראשו, כשהוא מעיין בניירות שהוציא מהתיק של אריה, והחל לרשום הערות. מתעלם מזה, שהשלושה עדיין עומדים במשרדו. "מה קורה איתי?" שאל אריה, ומיד הצטער על זה. "אותו תיקחו למטה" אמר פליקס מבלי אפילו להסתכל לכיוונם של ניסים וגיורא, תוך הוא מצביע על אריה. "אבל פליקס, אתה לא חושב שזה קצת מוגזם?", החליט ניסים סוף סוף למלא את תפקידו כסנגור, "בכל זאת, כרגע הוא מת מהתקף לב מיותר בעבודה, אצל אותו בוס שמזיין את אשתו...". דבריו של ניסים נפלו על אריה כמו ערימת לבנים, כאילו מצבו לא היה מעורער גם ככה. "לא אל המקום האחר, יא אידיוט", זרק פליקס, לעברו. "בחזרה למטה. תמחקו לו את הזיכרון ותחזירו אותו לעוד סיבוב.". ניסים היה נבוך מטעותו, אך עוד לפני שהספיק להתנצל, גיורא שהתעשת סוף סוף תפס אותו ואת אריה בזרועותיהם וגרר אותם אל מחוץ לחדר המיון והרחק מחמתו של פליקס.

אריה היה מזועזע לחלוטין. רק לפני רגע הוא היה בטוח שהוא נשלח לגיהינום, ועכשיו במקום להתנחם בעובדה שהוא חוזר לחיים, מחשבותיו התרוצצו בראשו סביב העובדה שאשתו בגדה בו עם הבוס שלו. הוא חשב לעצמו שגם בשבילו, זה בהחלט הפך להיות ערב לא משהו.

השלושה החלו בהליכה על מצע העננים, כאשר שוב גיורא מלפנים, וניסים ואריה משתרכים מאחוריו. "אני לא מאמין שהיא הזדיינה אתו..." מלמל אריה לעצמו. אבל לא ניסים ולא גיורא, לא התייחסו אליו. גיורא מיהר קדימה, וניסים ניסה לעמוד בקצב שלו. מבחינתו של גיורא, מהרגע שנסתיים השימוע של אריה ונתקבלה החלטה בעניינו, כבר לא הייתה לאריה שום חשיבות. כל מה שהוא רצה היה להפטר ממנו כמה שיותר מהר, ואז ללכת לראות איזה משחק בחדר ההתאוששות. ההליכה נראתה לאריה יותר ארוכה ממה שהיא הייתה באמת. אך לבסוף הם הגיעו לגרם מדרגות נעות שירדו בחזרה למטה לתוך הערפל. "טוב, שלום ולא להתראות", זרק גיורא לעברו של אריה. ועוד לפני שאריה הספיק אפילו להחזיר לו מבט, גיורא הסתובב על עקביו והתחיל להתרחק משם. "תתעלם ממנו," אמר ניסים בביטול, ואריה לא יכול היה שלא לשים לתבנית החוזרת, בה ניסים מצדיק את התנהגותו של גיורא. "הוא סתם עצבני, כי פליקס קיבל את הקידום במקומו וזה לא נעים לו לחטוף ממנו על הראש. לי זה לא אכפת, כי אני הכי חדש פה, עוד לא חצי שנה אפילו. ובתפקיד הזה אני בקושי שבועיים-שלושה, בגלל זה אני גם לא לגמרי נגמלתי מאלו", אמר כשהוא מדליק את הסיגריה ששלף מאחורי אוזנו. הוא הדליק אותה עם הבוהן, כמו שתמיד מראים בסרטים שהשטן עושה. אריה לא הצליח להבין מה גורם לניסים להרגיש כל כך בנוח ולדבר אתו כאילו שהוא החבר הכי טוב שלו, בעוד שרק לפני מספר דקות הוא היה מוכן ומזומן להיות התובע בעניינו, מחפש נימוקים איך לשלוח אותו ישירות לגיהינום... כלומר – ל'מקום האחר'...

"תראה," אמר ניסים, "פליקס החליט להחזיר אותך למטה. זו אולי לא כניסה לגן העדן, אבל אלו עדין חדשות טובות. אתה תיכנס לגוף של תינוק, שעומד להיוולד לזוג נחמד בשם דוד וחנה גרוס. היא מורה בתיכון, הוא מרצה באוניברסיטה. גם הפעם השם שלך יהיה 'אריה', אלא שהפעם תהיה בן בכור במקום להיות הבן האמצעי, מה שאומר שככל הנראה יהיו לך הרבה יותר זיונ... טוב, בוא נאמר שמסיבות רבות יהיו לך חיים יותר קלים הפעם". "אני בהחלט מקווה", מלמל אריה. הוא העיף מבט אחרון בניסים כדי לבדוק אם יש לו עוד אי אילו 'דברי חוכמה' להשמיע לו לפני שהוא יתחיל לרדת. אבל ניסים לא הוסיף דבר. בנקודה זו אריה שהחליט כי הוא היה מספיק זמן על ה'ענן' הזה. הוא עלה על המדרגות הנעות היורדות למטה, ודמותו נעלמת בערפל. ניסים החליט להישאר שם ולסיים את הסיגריה, לפני שהוא חוזר לחדר ההתאוששות. הדבר האחרון שהוא רצה היה שפליקס יראה אותו מעשן. הוא לקח עוד שאיפה ארוכה, עודו נושף את העשן וגיורא צץ לידו.

"איפה אריה?" שאל גיורא. ניסים זיהה מיד בקולו של גיורא שמשהו מאוד לא בסדר. הוא ציפה שגיורא יכעס על זה שהוא מעשן או על מה שקרה בחדר המיון, אבל הבעתו של גיורא הייתה יותר מכל נסערת. "הוא כבר ירד, עכשיו הוא מן הסתם במחצית הדרך למטה, למה?" "אל תשאל איזה טמטום נפל עלינו" , אמר גיורא "שכחנו למחוק לו את הזיכרון". "שכחנו?" התרעם ניסים "זה היה התפקיד שלך, אתה זה שהפסיד בהתערבות".