מלחמות המאפיה 3: מוציא לפועל אכזר

פרולוג סרגיי איוונוב

לפני שזאמיר הרס את חיינו, אימא שלי תמיד אמרה שכאשר דלת אחת נסגרת, דלת אחרת נפתחת. היא נהגה לומר זאת, כשהמזל שלנו הלך ואזל, ובקושי היה לנו מספיק אוכל, או כשהאורות שלנו היו כבים משום שלא שילמנו את חשבון החשמל.

באופן כלשהו, היא ואבא שלי מצאו את הדרך לפתוח את הדלת הבאה. המצב בביתנו היה משתפר עד לרצף האירועים הבא, כך שתמיד התייחסתי אל דלתות חדשות שנפתחות כאל תסריט חיובי.

עד שזאמיר הראה לי את המציאות.

מאז שאבא שלי מת, ראיתי את הדלת נפתחת, אך היא לא הייתה מלאה באור או בדרכים לפתור בעיות. הדבר היחיד שהדלת החדשה ייצגה מאז, הוא מסלול המוביל אל סיטואציה חדשה, שנראה שייצרה בעיות נוספות, הרוחשות מכאב עמוק יותר.

הלילה, דלת חדשה נפתחת. תחושת החרדה מציפה אותי, כשהטלפון שלי מצלצל. "אלואיז, את כבר אחרי בדיקת הביטחון?" אני נמצא בשדה התעופה, ממתין לה כבר למעלה משעה. הנהג שלי חנה במגרש החניה. על פי מסך הטיסות הנוחתות, הטיסה שלה כבר נחתה, אבל היא לא הגיבה להודעות שלי. זאת לא הפעם הראשונה שהיא שוכחת להודיע לי מתי ירדה מהמטוס, ולא תמיד קל לה לצלוח את הטרמינל, אבל הפעם, זהו פרק הזמן הארוך ביותר שחיכיתי לה.

בחודשים האחרונים, קריירת הדוגמנות של אלואיז זינקה באופן משמעותי. אנשים מזהים אותה בכל מקום שאליו היא הולכת, ומבקשים חתימות. למרות שהיא לא מודה בזה, היא אוהבת את תשומת הלב. היא מוכנה לעצור כל דבר שהיא עושה ולחתום. רציתי להוסיף שומר ראש שישמור עליה, אבל היא סירבה.

המבטא הצרפתי הבולט שלה נשמע דרך הקו. "יקירי, אני כל כך מצטערת. שכחתי להתקשר אליך מוקדם יותר היום. אני לא מגיעה לשיקגו בסוף השבוע הזה."

בור נפער בבטני. "זאת בדיחה?"

קולה הופך כועס. "לא. יש פתיחה של מועדון לילה חדש, שהסוכנות שלי רוצה שאשתתף בה."

אני נע לעבר פינה ריקה מאנשים, אומר את הדברים בקול רגוע, אבל רותח בתוכי. "אני בשדה התעופה עכשיו."

"סליחה. הייתי מאוד עמוסה, וזה פרח מזיכרוני."

כלומר, היא לא חשבה עליי.

היא בכלל חושבת עליי אי פעם?

"ארוחת הערב המקדימה לחתונה של אחי מתחילה בעוד שעה. החתונה מחר!" אני נובח.

אלואיז נאנחת. "אל תהיה דרמטי. אראה אותך בסוף השבוע הבא."

הלסת שלי רוטטת. אני מעביר את ידי בשערי. "אל תטרחי לבוא. אנחנו גמרנו."

"מה? אל תדבר שטויות. אטוס אליך בסוף השבוע הבא," היא אומרת, כאילו להחמיץ את סוף השבוע של החתונה של אחי, זה לא סיפור גדול.

אמרתי הרבה דברים לאלואיז במהלך השנים, אבל מעולם לא אמרתי לה שגמרתי איתה. אני נושם דרך האף ועוצם את עיניי. "אמרתי לך לפני חודשים לתכנן להיות כאן בסוף השבוע הזה. זה אירוע גדול עבור המשפחה שלי. הברזת לי בפעמיים הקודמות, והפעם אפילו לא טרחת להגיד לי שאת לא באה."

"טסתי אליך והפתעתי אותך כדי לפצות על זה."

"כן, כי היית חרמנית בטירוף, ונשארת לארבע שעות בלבד, כדי להזדיין," אני פולט.

היא ממלמלת משהו בצרפתית, ואז אומרת באנגלית, "תפסיק להיות תינוק. אראה אותך בסוף השבוע הבא."

"לא, את לא תראי. שיהיו לך חיים טובים, אלואיז." אני מנתק, שולח הודעה לנהג שלי להגיע ויוצא החוצה בסערה אל תוך השלג. מבין כל הדברים המגעילים שאלואיז עשתה, את הדבר הזה אני לוקח באופן אישי.

היא מעולם לא התחייבה לי. אנחנו רואים זה את זה רק כשהיא בשיקגו. אבל היא יודעת כמה האחים שלי חשובים לי.

אני גם כך כבר נסער מספיק. האחים שלי ואני יצרנו במכוון מלחמה בין שתי משפחות הפשע החזקות ביותר. הראיות ששתלנו כדי להפליל את הבריונים של זאמיר פטרוב התגלו סוף־סוף, וזה קישר אותם אל מותו של לורנצו רוסי.

במשך חודשים, חיכינו שהראיות יצוצו. נדרשה ממני כל הסבלנות שבי, כדי לא לחשוב על זה באובססיה. אם משהו היה משתבש, זה היה מסכן את העסקה שבוריס עשה עם זאמיר בתמורה לחופש שלנו.

לאימא שלי נוצר חוב כלפי זאמיר כשאבא שלי מת. האחים שלי ואני לא ידענו על כך. ואז בוריס גילה. הייתי בן שתים־עשרה, כשזאמיר חטף אותה. הוא הכריח אותנו ללמוד לענות ולהרוג גברים, כדי להציל את חייה. אני לא זוכר באיזה לילה עם זאמיר זה היה, שאימא שלי כבר לא הייתה מסוגלת להביט בי. כשהוא הרשה לה לחזור הביתה, היא לא הייתה מסוגלת לסבול להיות איתי באותו חדר.

לא קיבלנו את אימא שלנו בחזרה. הצלנו את הקליפה של אישה שהייתה פעם היא. האישה שחזרה הביתה, בקושי דיברה עם האחים שלי, והתעלמה לגמרי ממני. זמן קצר לאחר מכן, היא הרגה את עצמה. הגעתי הביתה, וראיתי מים זורמים מתחת לדלת חדר האמבטיה. שברתי את הדלת, ומצאתי את אימא שלי בתוך אמבטיה מלאה בדם.

במשך חמש שנים, בקושי ישנתי. אף פעם לא ידעתי מתי זאמיר יתקשר. סיוטי לילה רדפו אותי.

קולות של גברים, ריח הריקבון שלהם ותמונות פניהם מלאות הכאב, מילאו כל מחשבה שלי, יום ולילה. שום דבר מזה לא נעלם אף פעם. חרדה אחזה בי. אם אירדם ואחמיץ את שיחת הטלפון שלו, יהיה לזה מחיר שנצטרך לשלם. למדתי, בליל הלוויה של אימי, מה קורה כשאתה לא עושה מה שזאמיר רוצה. האחים שלי קיבלו מושב בשורה הראשונה כדי לצפות.

ואז, כשהייתי בן שבע־עשרה, בוריס חתם על עסקה לחופש שלנו. אנחנו לא באמת חופשיים. פעם בשנה, בוריס עדיין של זאמיר. פירוש הדבר הוא, שאנחנו עדיין שלו. חלק מהעסקה – משמעו, שבשאר השנה, האיוונובים הם מחוץ לתחום.

עד כה, זאמיר מילא את חלקו בעסקה. אני לא מאמין שזה יימשך לנצח. אי אפשר לעשות עסקים עם השטן, ולצפות שהוא יעמוד במילה שלו.

מאז ותמיד חיכיתי שהנעל השנייה תיפול. בכל פעם שבוריס מקבל ממנו הודעה, המתריעה בפניו, שזאמיר יצטרך אותו לאיזה מעשה סאדיסטי שהוא תכנן, הנחישות שלי להרוג אותו ולהרוס כל דבר שהוא חלק ממנו, מתעצמת. קשיי השינה שלי עשויים להימשך שבועות. לפעמים אף יותר מחודש. לזיין את אלואיז היה הדבר היחיד שהרגיע אותי. מלבד מאשר בחודשים האחרונים. בפעמים המעטות שראיתי אותה, הניצוץ שאני בדרך כלל מרגיש כלפיה, כבר לא היה שם. היא התחננה בפניי לקבל את הזין שלי, כמו שהיא תמיד עושה כשאנחנו יחד. במובנים מסוימים, היא הפכה יותר נואשת מאי פעם לקבל את מה שאני נותן לה.

הבעיה היא שהביטחון העצמי שלה, שבדרך כלל מעורר בי הערצה, הפך לאגו. היא הפכה לסנובית. ההערות שהיא בדרך כלל שומרת לאחרים, מצאו את דרכן אליי. למרות שאני שולט בה בחדר המיטות, לעולם לא הייתי רוצה להיות הסמרטוט שלה, אם בפומבי ואם כשאנחנו לבד. משום מה, היא נמצאת תחת הרושם שזה בסדר להתייחס אליי כאל כזה. אני לא בטוח מתי זה השתנה. כל כך הרבה דברים קורים, עד שרק לאחרונה הבחנתי בזה.

כשבוריס כינס פגישה ואמר לנו שהמלחמה החלה, חשתי שזה מרגיע אותי. הייתם חושבים שמלחמה הייתה עושה את ההפך, אבל זה היה כאילו הייתה לי אורגזמה מדהימה ואחר כך עישנתי ג'וינט. הרגשתי כל כך הרבה שלווה. ואז הוא הטיל עוד פצצה, והרטט בלסתי וההתכווצויות של חזי, התחילו מחדש.

ראש המאפיה הפולנית, ברונו זילינסקי, ביקר את ג'ובאני רוסי בכלא. ג'ובאני הוא אביו של לורנצו, וראש המאפיה האיטלקית. דבר שגורם לי אי נוחות. אם הם יוצרים ברית נגד הפטרובים, יהיה קשה יותר לשמור על שיווי משקל בין הצדדים. המלחמה עלולה לפעול נגדנו כבומרנג.

המילים של אימא שלי, "כשדלת אחרת נסגרת, דלת אחרת נפתחת," מצלצלות באוזניי, אבל אני לא בטוח שאני מחבב את מה שאני רואה בצד השני. דבר אחד שלמדתי הוא שאתה צריך לבחור את הדלת שלך בחוכמה. העובדה שאלואיז הבריזה לי, וחיכיתי לה שעה בשדה התעופה במהלך סוף השבוע של החתונה של אחי, היה רק הציפוי שעל העוגה.

אישה אנוכית.

כל דבר ביחסים בינינו קשור אליה. הייתי צריך לסיים את העניינים איתה כבר לפני זמן רב. המשכתי לחשוב שאנחנו טובים מדי יחד, ושהיא תוותר בסופו של דבר על הקטע של 'אני לא בנויה למערכות יחסים', ותתחייב אליי.

הדבר היחיד שהיא רוצה זה את הזין שלי.

כמובן, כל מי שקרוב אליי חושב שהיא כלבה. היא אישה חזקה. אני אוהב את זה אצלה. היא מסוגלת לעמוד על שלה, ולא נותנת לאחרים לנצל אותה. בפומבי, היא כמו דג פיראניה. היא תאכל ותירק אותך החוצה, אם רק תסתכל עליה לא נכון. זאת תכונה שאני מצטער שלא הייתה לאימא שלי. אולי כך היא לא הייתה נופלת טרף לזאמיר.

מעולם לא נזפתי באלואיז על המעשים שלה. זה מדליק אותי לראות את גישת האלפא שלה כלפי אנשים אחרים. אני לא מדבר על הפעמים שבהם היא מגעילה בלי שום סיבה, אלא על הפעמים שבהן אחרים המעיטו בערכה. פעם אחת, מישהו התייחס לעובדה שאנחנו יחד, והיא שחורה ואני לבן. זו הייתה אישה, כך שלא יכולתי להראות לה את זעמי, כמו שהייתי עושה אילו זה היה גבר, אבל אלואיז העמידה אותה במקומה.

כשאנחנו לבד בחדר השינה, היא לא יכולה לעשות שום דבר מבלי לבקש את רשותי. בדרך כלל, זה בזמן שהיא מתחננת. היא כנועה. אני ההפך ממנה, דורש שליטה מלאה. כשאני חווה אותה משתנה והופכת מהאישה העוצמתית, התופסת פיקוד, זאת שהיא מראה לעולם לאישה שבוטחת בי באופן מלא, שאקבע כל מהלך ומהלך שלה, זה משהו שמחרמן אותי. הפעם הראשונה שבה הראיתי לה מי שולט כאן, בלבלה אותה. היא לא הייתה רגילה לזה. אף אחד לא גרם לה להיכנע לכל רצונותיו או לוותר על השליטה שלה. היא לא הבינה איך היא מסוגלת לאהוב את זה כל כך. זה יצר אצלה התמכרות ורצון לעוד. ראיתי את זה. זה צד שלה שאף אחד אחר לא זוכה לראות.

טוב, לא הרבה אנשים לפחות.

אני יודע שהיא יוצאת עם גברים אחרים כשהיא לא בשיקגו. גם אני חופשי להיפגש עם נשים אחרות. רק לעיתים רחוקות אני מנצל את החופש שלי, ולא שואל את אלואיז פרטים על הזמנים שבהם אנחנו לא יחד. שאלתי פעם אחת, וזה הרס את סוף השבוע שלנו. לכן, אני מתרחק מהנושא, ומעמיד פנים שזה לא קורה.

אבל זה קורה. היא הודתה בזה בפניי כשהייתה שיכורה לילה אחד. היא גם התוודתה שהיא אוהבת אותי, אמרה שאני הגבר היחיד שבאמת נותן לה את מה שהיא צריכה, ושהיא רוצה להיות רק איתי.

ואז היא התעוררה פיכחת בבוקר שלמחרת, ולמרבה הנוחות שכחה את כל מה שפלטה.

היא קפצה על המטוס הראשון שיצא משיקגו, וכשניסיתי שוב לדבר איתה על זה שאולי נהפוך את הקשר לרציני, היא אמרה לי שהייתה שיכורה, ושהיא לא התכוונה למילה אחת ממה שאמרה.

העניינים בינינו היו מתוחים לזמן מה. החלטתי להתרחק ממנה ולהגיד לה שגמרנו. ואז בוריס התחיל לחזר אחרי נורה בסתר, ונגררנו לתוך העניינים של האו'מאלים עם משפחת רוסי.

כשזאמיר שלח לו הודעה, והוא נעלם, הרגשתי צמרמורת. ואז אלואיז הופיעה בפתח דלתי, וביליתי שתים־עשרה שעות בשליטה בה ובזיונים, עד שהגיע הזמן לאימון הכושר עם האחים שלי. הלכתי לאימון, חזרתי הביתה, הערתי אותה והמשכתי לענות אותה עד שהיא איבדה את קולה מרוב עונג.

היא יצאה לטיסה שלה, ושוב הרגשתי רגוע. לאחר מכן, החלטתי להתעלם ממנה שוב, בשל חוסר היכולת שלה להתחייב אליי.

בפעם הבאה שראיתי אותה, לקחתי אותה לפתיחה הגדולה של המסעדה שהאחים שלי ואני השקענו בה. בתחילה, לא יכולתי לשים על זה את האצבע, ואז זה הכה בי. הרגיז אותה להיות עם המשפחה שלי. היא לא רצתה שאקח אותה לארוחת ערב נחמדה ולא רצתה לבלות את הערב עם האנשים שבחיי. היא הייתה כאן רק בשביל הזין שלי.

ההתנהגות הזאת - של כלבה מרושעת - התחילה לעצבן אותי, וכשהתרחש הריב עם לורנצו רוסי, היא קיבלה את משאלתה. לקחתי אותה הביתה ונתתי לה את מה שרצתה, אבל זה לא הרגיע אותי כמו בדרך כלל, וזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה.

עכשיו אני זוכה להיות בכל אירועי סוף השבוע, לבדי.

אני נכנס למכונית ומדליק ג'וינט, מוכרח להירגע. אני לא יכול להיכנס לארוחת הערב המקדימה לחתונה של אנה ודימיטרי, ללא שמחה אמיתית עבורם. זהו אחד הזמנים הנדירים שבהם האחים שלי ואני זוכים לחגוג, ואין סיכוי שאתן לאלואיז להרוס את זה.

הנסיעה למסעדה לא ארוכה. אני מכניס לפי סוכריית מנטה, משפשף את ידיי בחומר חיטוי בניחוח לימון, ומנסה לכסות עד כמה שניתן על ריח העשב שעולה ממני. בתוכי עדיין שוררת סערה, אבל לא גרועה כמו שהייתה בשדה התעופה.

אני מגיע ועושה כל מה שצריך. כשמקסים מופיע לבד, אני מופתע. אני לא שואל אותו איפה אספן, ואני אסיר תודה על כך שאף אחד לא שואל למה אלואיז לא איתי.

הם ככל הנראה מרגישים הקלה.

זה לא סוד שהאחים שלי לא מחבבים אותה. הם מעולם לא אמרו דבר, אבל אני לא טיפש.

אני עושה כמיטב יכולתי לשכוח ממנה, וליהנות מהמשפחה שלי. בסוף הערב, מקסים מתקרב אליי במהירות ונוהם, "אני צריך שתבוא איתי."

"לאן?"

"ל'יללת החתול'."

אני מרים גבות. "ברצינות?" 'יללת החתול' הוא מועדון לילה של חשפנים וחשפניות. יש בו כל דבר שאתה יכול לבקש לעצמך, אם אתה מחפש לילה של צרות.

"כן."

"זאת הדרך שלך להתגבר על מה שקורה בינך לבין אספן?"

"לא מצחיק," הוא נובח.

אני מרים את ידיי. "תירגע. בסדר. אני לא עושה שום דבר מרגש. אז אני מניח שנלך לבלות את הערב ב'יללת החתול'. אבל אתה רוצה להגיד לי למה אנחנו הולכים לשם?"

הוא מזעיף מבט. "כדי להביא את האישה שלי."

החרדה שלי מתגברת כשהוא אומר לי שאספן והחברות שלה נמצאות בסוויטת האח"מים של ווס פטרוב.

כשאנחנו פורצים את הדלת, בנו של זאמיר, ווס, ושלושת חבריו הבריונים, מחזיקים, כל אחד מהם, אישה על ברכיו. אדריאן תופס בנעילת צוואר את הבחור שלהם שמופקד על הדלת. אני רק מעיף מבט באספן, ויכול לראות שהיא שיכורה ולא מאוד נלהבת להיות על ברכיו של ווס. הפחד שלה מהתסריט הנוכחי שבו אנחנו מתפרצים פנימה עם אקדחים וסכינים שלופים, ניכר על פניה.

אני מתעלם מהנשים האחרות. כל מה שאני רואה זה חדר מלא פטרובים שאני רוצה לחתוך, לכתוש ולזרוק לאריות, שייהנו.

אחרי שאנחנו זורקים כמה איומים לאוויר, אנחנו מוציאים את הנשים מהחדר. אדריאן ואני נשארים. אנחנו נסוגים לאט וממהרים לצאת מהמועדון. מקסים עומד ליד המכונית שלו, והקלה ממלאת את פניו. אדריאן ואני נכנסים לחלק האחורי של הרכב השני עם שלוש מחברותיה של אספן. לאחת מהן יש שיער ורוד, והיא מתיישבת על אדריאן ברגע שהוא מתיישב. "תודה שהצלת אותנו," היא אומרת.

הוא בוהה בה.

הבלונדינית מפתלת את אצבעותיה ומתכווצת. "תודה. מצטערת על זה."

אני עומד לענות לה, כשהאישה שלידי מחליקה את ידה על ירכי. חשמל עובר בי ומגיע ישירות אל הזין שלי. אני מסתובב ומזכיר לעצמי לנשום.

היא מהממת. עורה הכהה זוהר כנגד האור העמום במכונית. עיני השקד שלה ננעצות בי. הן מלאות ביטחון, אבל זה ביטחון שונה מזה של אלואיז. לשלה יש חמימות וקור. זה ניגוד שמעולם לא ראיתי קודם לכן. שפתיה בשרניות ובולטות. אני חושב על תריסר דברים שונים שאני רוצה לעשות עם הפה שלה.

היא מניחה את פניה ממש צמוד אל פניי. "אתה האח הצעיר ביותר מבין האיוונובים?"

"כן."

"בן שלושים ושלוש, נכון?"

"בפעם האחרונה שבדקתי."

היא בוחנת אותי מלמעלה למטה, ובבטני ניצתת התרגשות. היא פורעת את החלק העליון של שערי. "אז אתה שועל כסוף צעיר?"

"קורה!" החברה הבלונדינית שלה רוטנת.

אני לא משיב. מבין כל האחים שלי, השיער שלי התחיל להאפיר ראשון. השיער של מקסים הוא הדומה ביותר לשלי מבין כל אחיי. לבוריס יש רק כמה קווצות שיער אפורות. דימיטרי גילח את ראשו. כשהערתי משהו לגבי שערי, מקסים אמר לי לא לדאוג בעניין, וטען שזה גורם לנשים דווקא להימשך אליו יותר.

קורה מתעלמת מהחברות שלה ורוכנת קרוב עוד יותר. ניחוחות של טקילה ושל פרחים מתערבבים בנחיריי ומלהיטים את גבי. עיניה מתמקדות בשפתיי וקודחות בערמומיות בעיניי. "מה אתה חושב על קוגריות?"

"קורה!" האישה נוזפת בה שוב, ותוך כדי כך מניחה את ידה על פיה וצוחקת.

אני מלקק את שפתיי, בוחן אותה, והיא מקרבת את ידה קרוב יותר למפשעה שלי. אני מושיט יד אל שערה, כמעט גונח כשאני מרגיש כמה הוא רך, עם רמז קל בלבד לחספוס. אני מסובב אותו סביב אגרופי. אוחז בידה שנמצאת על ירכי, מקרב אותה אל ידה השנייה וסוגר את אצבעותיי סביב מפרקי ידיה. "זה תלוי עד כמה הקוגרית מסוגלת לעמוד בקצב."