מלכי העולם התחתון 1: נדר של תשוקה וזעם

1

ג׳יו

פתחתי את דלת המרתף בחריקת צירים מנבאת רעות ונכנסתי לתוך זירת עינויים.

פשוטו כמשמעו.

נורה בודדת תלויה מלמעלה הטילה צללים על קירות של לבנים חשופות ועל האיש מחוסר ההכרה שהיה כפות לכיסא במרכז החדר. תחבושות שהיו פעם צחורות כיסו פצע ירייה קטן יחסית בבטנו, ועכשיו כבר הפכו אדומות, וריח מתכתי של דם מילא את נחיריי. האלימות באוויר עוררה בי תחושת התעלות.

האוכף שלי, ג׳קסון, פסע מצד לצד בחלל הקטן, חיוך מופרע על פניו וחזהו החשוף מרוח בכתמים ארגמניים. אם לשפוט על פי שורת החתכים המסודרים יפה ושפע הדם שכיסה את האסיר שלנו, נראה שג׳קסון התענג מאוד על המשימה של חילוץ המידע שביקשתי.

האסיר התגלה לצד גופותיהם של שניים מהאנשים שלנו ובסמוך לטנדר ריק שאמור היה להיות מלא בקוקאין. בקוקאין שלנו. בדרך כלל לא נהגתי להתעסק בעניינים כאלה, אבל זה היה המשלוח השלישי שלנו שנגנב החודש. האדם שהיה אמיץ מספיק לגנוב מאיתנו הוא ללא ספק בעל תעוזה. וגם פאקינג טיפש. איש לא העז להתעסק איתנו במשך שנים, והייתה סיבה טובה לכך. הנקמה תהיה מהירה ואכזרית. לצערי המצב היה מסובך מכפי שהייתי רוצה, כי זה קרה בשיקגו. לא אהבתי לחרבן על מפתן הדלת שלי על ידי הבאת סמים ישירות לניו־יורק. את עיר הרוחות החזקתי באחיזת ברזל בכף ידי, אבל כשלא הייתה לי שליטה מוחלטת בדברים זה גרם לעור שלי לעקצץ.

נאנחתי והתרחקתי מהדלת. “הוא סיפר לך משהו?״

“לא,״ ג׳קסון התיז את המילה והמשיך לפסוע מצד לצד כמו חתול עצבני.

זה לא הפתיע אותי. אם אני הייתי מחליט לגנוב מאיתנו משלוח הייתי מגייס למשימה מישהו שאין שום דרך לקשר אותו לכלום, מישהו שידע מעט מאוד, כי ההשלכות של פעולה שיש בה כזאת רמה של זלזול יהיו חמורות.

הטלפון שלי רטט בכיס. הצצתי וראיתי הודעה מאחד האנדרבוסים שלי, טומי. מילה אחת: האירים. אחריה הגיע צילום מסך של רשימת העברות בנקאיות לאדם בשם מר סטיבן וייט, המוכר גם כשק המדמם שישב בכיסא מולי. הכסף הגיע מחשבון בנק על שם מקגינטי החזקות. אחד העסקים ה״חוקיים״ של המאפיה האירית בשיקגו.

בתקופה האחרונה לא היו לנו שום עניינים איתם, אף על פי שלפני כמה שנים גרמנו למותו של פינגן, בן הדוד של פטריק אוהרה. הקשרים בין האירים לאיטלקים תמיד היו מהוססים. עכשיו הייתי צריך לנסות לקבוע אם מדובר בהזדמנות למנף את הקשרים או לחלופין, במלחמה. עד כמה שרציתי שראשים ייערפו בגלל החוצפה המזוינת הזאת, מלחמה הייתה גרועה לעסקים, ואם היה דבר אחד שהקפדתי לא לעשות, זה לנהוג בפזיזות. הייתה דרך אחת לגלות...

“תהרוג אותו.״

תוך שניות הגרון של השבוי שלנו הפך לפס אדום פעור שדם ניגר ממנו על הגוף המרוסק. אפשר להגיד שהיה מדובר במעשה של חמלה, לנוכח החיבה של ג׳קסון לעינויים ומצב רוחו הקודר ששאב את כל האוויר מהחדר.

“תשלח את הראש שלו לבר של פטריק אוהרה,״ הוריתי לו, ואז יצאתי מהחדר ועליתי במדרגות אל הבית הראשי.

פאדי אוהרה היה חכם מזה. או לפחות, הוא היה אמור להיות. האופן שבו הוא יגיב יגלה לי את מה שהייתי צריך לדעת. עשיתי את דרכי למשרד וסגרתי את הדלת, שאפתי את ריח העור והספרים הישנים ומזגתי לעצמי כוסית בורבון. הטעם המעושן צרב במורד גרוני ושיכך מעט את הכעס שלי. הדבר האחרון שהיה נחוץ לי עכשיו זה בעיות בשיקגו. הפסדתי כמה משלוחים ולמחסור בחומר היו השלכות — אובדן קשרים עסקיים, כניסה של מתחרים, אלימות, חילוקי דעות, משחקי כוח...

התיישבתי מאחורי השולחן וגמעתי את המשקה בלגימה אחת. משהו בכל המצב פשוט לא הסתדר לי, אבל לא הצלחתי לשים את האצבע על הבעיה. מלחמה ממשמשת ובאה. יכולתי להרגיש את זה, לטעום את העקצוץ הנחושתי של הדם באוויר, ומשהו בי התענג על זה. המחשבה על פאדי אוהרה פותח את הקופסה ומגלה בתוכה ראש כרות העלתה חיוך על פניי. עשיתי את זה כדי להעביר מסר, אבל יותר מזה, עשיתי את זה פשוט כי אני יכול.

המבט שלי נדד אל אורות העיר העמומים שלמטה, שהיו מרוחקים ממקום מושבי במרומי הפנטהאוז שלי. מוזיקה קלאסית נישאה ממערכת הסטריאו כששאפתי שאיפה מזככת, בניסיון למצוא רגע של בהירות בתוך הכאוס החדש שהתחיל.

האירים שלחו אלינו את החייל שהביא אליהם את הראש. בחתיכות. ואז הם תפסו משלוח נוסף בשווי של רבע מיליון דולר. משלוח שהגיע לשדה תעופה פרטי שאיש לא היה אמור לדעת עליו, מה שאומר שלא רק שהאירים מזיינים אותי בתחת, אלא שנוסף לכך יש חפרפרת בין שורות הארגון שלי.

בשנייה שבה ג׳קסון נכנס לפנטהאוז, יכולתי ממש לחוש את הטסטוסטרון והאלימות זורמים סביבי בחדר. הוא לקח את המוות של החייל באופן אישי. כולנו לקחנו את זה אישית. זה היה חוב דם. אבל יותר מזה, זה אמר שיש לנו אויב שלא חושש מפנינו, וזה היה נדיר במיוחד בימים אלה.

הסתובבתי אליו, פתחתי את הז׳קט וניגשתי לספה. טומי נכנס מייד בעקבותיו והלהבות מהאח ריצדו על ארשת פניו הקודרת.

“קיבלתי שיחת טלפון מעניינת הערב,״ התחלתי לדבר וג׳קסון התיישב.

“האירים צלצלו להתרפס ולהתחנן על החיים המזוינים שלהם?״ הוא שאל וחיוך מעוות התעקל על שפתיו.

“התרפסות מעידה על חרטה. החייל המבותר שלנו, לעומת זאת, מעיד על כך שאין להם אפילו טיפה של חרטה, ג׳קסון.״

הוא נהם לעברי כמו כלב תקיפה ארור.

“אז מי צלצל? אל תשאיר אותנו במתח,״ טומי ניגש אל הבר ומזג לעצמו משקה.

“סרג׳יו דונאטו.״ ראש המשפחה של שיקגו פנה אליי וזה היה כמעט בלתי צפוי. כמעט.

לא התערבנו בעסקים של האאוטפיט, ואף על פי שהמשפחה של שיקגו נהנתה בעבר מקשרים הדדיים מועילים עם ה״הנהלה״ הקודמת של הפמיליה הוותיקה כאן בניו־יורק, עבר הרבה מאז שהתחלנו למתג את עצמנו ככבשה השחורה של המאפיה האיטלקית. ובכל זאת, העניין המחודש שהם גילו בנו סיפק הזדמנות. פרצה שתאפשר לי לצאת מהסיפור בידיים נקיות לחלוטין.

“מתברר שגם הוא איבד חומר לאירים בשבועות האחרונים,״ התיישבתי על הספה ממול והנחתי את הקרסול על הברך. “הוא מציע ברית.״

טומי התיישב על מסעד הספה וערבל את הנוזל הענברי בכוס שלו. “למה? האאוטפיט והמאפיה האירית נלחמים כבר עשרות שנים, והם ימשיכו להילחם —״

“אלא אם כן כף המאזניים של הכוח תיטה הפעם לטובתם.״ הרמתי גבה, “דונאטו רוצה קוקאין. לנו יש נתיבי שינוע מאובטחים. לו אין.״

כבר חשבתי על כל הדרכים שבהן נוכל לנצל את המצב לטובתנו ועל האופן שבו אוכל להציג אותן בפני נרו. טכנית, הוא היה הבוס, אבל נרו היה בנוי למלחמה, לא לשלום. הוא יצבע את רחובות שיקגו באדום כשחיוך על פניו אם רק אאפשר לו, וזה היה הדבר היחיד שלא יכולתי להסתכן שיקרה. עבדתי קשה מדי. היה גבול לדברים שהסנטורים והתובע המחוזי ששיחדתי יוכלו להעלים מהם עין מבלי שיתחילו לחשוד בהם.

“בינתיים אנחנו נשאיל לו כוח אדם ונשק. הם יעשו את העבודה השחורה ויטפלו במאפיה, בזמן שהסיכון שאנחנו ניקח יהיה מזערי. בתמורה נמכור להם את הקוקאין ברווח של עשרה אחוזים.״

“אתה יודע שבכל מקום אחר אנחנו מרוויחים חמישים,״ הזדעף טומי.

הרמתי גבה. “זאת הסיבה שאנחנו לא באמת נקיים את החלק הזה בעסקה.״

“אתה מתכנן לזיין אותם,״ נהם טומי.

התכוונתי לעשות יותר מסתם לזיין אותם, אבל את זה שמרתי לעצמי. הם היו צריכים להתמקד רק בצעדים הקרובים, לא בעשרים הצעדים הבאים. התוכניות ארוכות הטווח שלי היו לא פעם מועדות לשינויים בהתאם למידת ההצלחה של התוכניות המיידיות יותר.

חיוך מעוות התפשט על פניו של ג׳קסון. “לי לא אכפת, כל עוד תהיה לי הזדמנות להרוג מישהו. לשבת בשילוב ידיים במשך שנתיים... שלום מזוין,״ הוא מלמל לעצמו.

טומי נחר בבוז. “ממתי אתה יושב בשילוב ידיים? רק לפני יומיים עינית את הבחור ההוא וכרתָּ לו את הראש.״

ג׳קסון נשף ושילב את זרועותיו על החזה עד שנרתיק האקדח שלו נראה כאילו הוא עומד להתפוצץ תחת משקל השרירים שלו. “זה לא אותו דבר. אף אחד כבר לא מחזיר מלחמה.״

צבטתי את גשר האף וייחלתי למצוא בתוכי את הסבלנות. “זה פחות או יותר הרעיון.״

“אז פשוט נכרות ברית עם האאוטפיט וזהו? הכול יטופל?״ טומי הדגיש את המילים ואז הטה את ראשו וגמע את שארית המשקה.

הרגשתי את הכעס מתפשט בעורקיי מהמחשבה על המחיר שהברית הזאת תגבה ממני, על מה שסרג׳יו דונאטו דרש. הרגשתי שלבה זורמת לי בוורידים, אבל זאת הייתה הזדמנות שאסור היה לי להחמיץ. אם אסכים לתנאים שלו, אוכל להרוויח מזה הרבה יותר ממה שהוא יהיה מוכן לתת. זאת הבעיה כשמנסים לכבול אריה ברגע שנדמה שהוא חלש. אריה אף פעם לא באמת חלש, והוא יקרע לך את הגרון. אני אגרום לדונאטו לדמם למוות כשזה יתאים לי, והברית היקרה שלו לא תוכל להציל אותו.

“אני מטפל בזה.״

עה לאחר מכן הייתי לבד כשצפצוף הטלפון הדהד בדממה שבדירה. פתחתי את ההודעה שהגיעה מאחד המודיעים שלי. ביקשתי ממנו להשיג לי כל פרט אפשרי על מיס אמיליה דונאטו, האחיינית של סרג׳יו דונאטו. המידע עליה כלל בקושי כמה משפטים.

אמיליה דונאטו. בת תשע־עשרה. בגיל שש־עשרה הוצאה ממוסד חינוך יוקרתי והועברה לחינוך ביתי. שני אחים, שניהם חברים באאוטפיט.

הפרטים על חייה היו מועטים, מה שאמר שלא ידעתי דבר וחצי דבר על מי שעתידה להפוך לאשתי בקרוב. המחשבה עוררה בי אי־נוחות, אבל זה היה המחיר שדונאטו דרש, ובאופן יוצא דופן כישורי המשא ומתן שלי לא אפשרו לי להימנע ממנו. זאת הייתה הדרך הישנה לכרות בריתות, ערובה מנותקת מהמציאות שהתבססה על המחשבה שגם לגברים מושחתים יש מידה מסוימת של כבוד שלא תניח להם לבגוד ב"משפחה". אבל משפחה היא לא טבעת על האצבע ונדרים שקריים, או אפילו דם. משפחה מורכבת מהאנשים שיהיו מוכנים למות לצידך.

לא דונאטו, ולא אף אחד אחר, יוכל לקנות את הנאמנות שלי. אבל אם היה דבר אחד שהצטיינתי בו, זה הפוליטיקה הזאת ולכן איכנס לברית הנישואים שדרש. הוא ימכור את האחיינית שלו למאורת האריה, ועם הבתולים שלה הוא יניח שהוא קונה לעצמו את הזכות להיות שותף בקבלת ההחלטות. אבל כל מה שהוא יקנה לעצמו זה מקום להשתחוות בו לרגליי. והבחורה? היא תשרת מטרה, אבל לא אגע בה. היא תקבל את כל מה שיהיה נחוץ לה עד שלא יהיה לי עוד צורך בה, כלי משחק יפה נעול במגדל. והיא תשלים עם זה, כי חינכו אותה לציית. הכשירו אותה לשרת.

המחשבה הרגיזה וריגשה אותי בו־זמנית. עצמתי עיניים ודמיינתי בחורה חסרת פנים שרועה מולי, כנועה, מוכנה לקבל כל מה שארצה לתת לה. הזין שלי התקשה והכרחתי את עצמי למחוק את התמונה מהראש. רמז לסלידה חדר מבעד לשכבת האדישות שבתוכה חייתי את חיי. הבחורה הזאת לא תהיה הרבה יותר טובה מזונה, בחורה שניטלה ממנה זכות הבחירה ואביה יכול למכור אותה לכל מי שהוא מוצא לנכון. העובדה שאני, עם המוניטין שלי, הייתי מה שהאאוטפיט מצא לנכון... העידה על כך שסרג'יו דונאטו לא רחש מידה רבה של הערכה לאחיינית שלו. וזה היה הגבול שלי — קו אדום, עבה ובלתי ניתן לערעור. בחירה. רציתי כניעה מרצון. בחורה שתתחנן לזין שלי, ולא בתולה מבוהלת. ועדיין, משהו חייתי בתוכי שאג מהמחשבה על הדם שלה מרוח לי על הזין.