מסע אל החיים

1

"יש שנולדים גדולים... ויש שהגדוּלה נופלת עליהם..."

— ויליאם שייקספיר1

מנהטן

ימינו אנו

9 בדצמבר

כמו בכל בוקר, נתן דל אמיקו התעורר משני שעונים מעוררים בו־זמנית. הוא תמיד תיכנת שני שעונים: אחד מחובר לחשמל, אחד על סוללות. מלורי חשבה שזה מגוחך.

אחרי שטרף חצי קערת קורנפלקס, הוא לבש חליפת ריצה וזוג נעלי ריבוק משומשות ויצא לריצה היומית.

המראה במעלית הציגה בפניו השתקפות של גבר עדיין צעיר, בנוי לתלפיות ופניו יגעות.

אתה צריך לצאת לחופש, נתן יקירי, חשב לעצמו ובחן מקרוב את העיגולים השחורים שהשתכנו תחת עיניו במהלך הלילה.

הוא רכס את הז'קט עד לצווארון, עטה כפפות פרווה וחבש כובע צמר של היאנקיז.

נתן גר בקומה עשרים ושלוש של בניין סן רמו, אחד ממבני הפאר באפר וסט סייד שהשקיף על מערב הסנטרל פארק. ברגע שהוציא את אפו, ערפל לבן קר נמלט משפתיו. עדיין היה חשוך, ובנייני המגורים לאורך הרחוב החלו להגיח מתוך הערפל. יום קודם לכן הוכרז בתחזית שירד שלג, אבל התחזית טרם התממשה.

הוא הלך ברחוב בצעדים קטנים. אורות חג המולד וזרי הצינית התלויים בכניסות הבתים שיוו לשכונה אווירת חג. נתן חלף על פני המוזיאון לתולדות הטבע, ולאחר ריצה של מאה מטרים נכנס לסנטרל פארק.

בשעה הזאת ובקור הזה המקום היה כמעט שומם. רוח קפואה מנהר ההדסון נשבה במסלול הריצה סביב מאגר המים, אגם מעשה ידי אדם ששכן באמצע הפארק.

אף שלא היה ממש מומלץ לרוץ בשביל הזה עוד לפני עלות השחר, נתן פנה אליו ללא חשש. הוא רץ כאן כבר כמה שנים, ושום דבר רע לא קרה לו. נתן שמר על קצב ריצה יציב. האוויר היה צורב, אבל הוא לא היה מוותר על שעת הכושר הזאת בעד שום הון שבעולם.

לאחר שלושת־רבעי שעה של מאמץ הוא עצר בטרוורס רואד, הרווה את צימאונו והתיישב על הדשא.

ביושבו שם חשב על החורפים המתונים בקליפורניה, ועל קו החוף של סן דייגו שהציע קילומטרים של חופים אידיאליים לריצה. לרגע הוא איפשר לצחוקה של בתו בוני לפלוש למחשבותיו.

הוא התגעגע אליה מאוד.

פניה של מלורי אשתו ועיניה הגדולות והכחולות עלו גם הן בראשו, אבל הוא הכריח את עצמו לא להתעכב עליהן.

די לסובב את הסכין בתוך הפצע.

ובכל זאת הוא נשאר בדשא, אחוז באותה ריקנות עצומה שהרגיש בכל פעם שנסעה. רִיק שבלע אותו מבפנים זה כמה חודשים.

מעולם לא העלה בדעתו שכאב יכול ללבוש צורה כזאת.

הוא הרגיש בודד ואומלל. לרגע קט דמעות חיממו את עיניו בטרם סחפה אותן הרוח המקפיאה.

הוא שתה עוד מים. מאז שהתעורר הרגיש התכווצות משונה בחזה, מעין דקירת כאב שחסמה את קנה הנשימה שלו.

הפתיתים הראשונים החלו לרדת. הוא קם אפוא וחזר אל הסן רמו בצעדים רחבים כדי להתקלח לפני שיֵצא לעבודה.

נתן טרק את דלת המונית. הוא נכנס במהירות אל מגדל הזכוכית שבו שכנו משרדי מארבל את מארץ' בפינת פארק אווניו ורחוב 52.

מבין כל משרדי עורכי הדין בתחום העסקים בניו יורק, מארבל זכה להצלחה רבה. הוא העסיק יותר מתשע מאות עובדים ברחבי ארצות הברית, כמעט מחצית מהם בעיר הזאת.

נתן התחיל את הקריירה שלו במטה בסן דייגו, שם הפך עד מהרה ליקיר המשרד עד כדי כך שאשלי ג'ורדן, השותף הבכיר, מינה אותו לשותף. המשרד בניו יורק היה נתון בתנופת התפתחות, ואז בגיל שלושים ואחת נתן ארז את חפציו וחזר לעיר נעוריו כדי להתמנות לסגן ראש מחלקת מיזוגים ורכש.

מסע יוצא דופן בגילו.

נתן מימש את שאיפתו: הוא הפך ל"מוריד גשם", מתווך עסקאות בכיר ואחד מעורכי הדין הראשונים והידועים בתחום. הוא הצליח בחייו. לא מפני שהרוויח כסף בבורסה או נהנה ממשפחתו. לא, הוא הרוויח כסף מכוח עבודתו. מהגנה על אנשים פרטיים ותאגידים ומאכיפת חוקים.

מבריק, עשיר וגאה בעצמו.

כזה היה נתן דל אמיקו.

נתן הקדיש את כל הבוקר לפגישות עם העובדים הכפופים לו כדי לעבור על העניינים השוטפים.

בסביבות הצהריים אֶבּי הביאה לו קפה, בייגל עם שומשום וגבינת שמנת.

אֶבּי שימשה עוזרת אצלו כבר כמה שנים. היא הסכימה לבוא בעקבותיו מקליפורניה לניו יורק בגלל היחסים הטובים ביניהם. בתור רווקה בגיל העמידה, היא היתה מסורה לעבודתה וזכתה לאמונו המוחלט של נתן, שמעולם לא היסס להאציל עליה סמכויות. ניתן לומר שאבי ניחנה ביכולת עבודה יוצאת דופן שאיפשרה לה לעמוד בקצב שהכתיב הבוס שלה — אם לא לעבור אותו — גם אם נאלצה בחשאי לשתות מיצי פירות בתוספת ויטמינים וקפאין.

כיוון שלא נקבעה לו שום פגישה בשעה הבאה, ניצל נתן את ההזדמנות לשחרר את העניבה. הכאב בחזהו לא פסק. הוא שיפשף את רקתו והתיז על פניו מעט מים קרים.

תפסיק לחשוב על מלורי.

"נתן?"

אבי נכנסה זה עתה בלי לדפוק על הדלת כדרכה כשהיו לבד. הצעירה עידכנה אותו לגבי לוח הזמנים לאחר הצהריים, ואז הוסיפה:

"חבר של אשלי ג'ורדן התקשר הבוקר. הוא מבקש פגישה דחופה. בחור בשם גארט גודריץ'..."

"גודריץ'? אף פעם לא שמעתי עליו."

"הבנתי שהוא חבר ילדות שלו, רופא ידוע."

"ומה אוכל לעשות עבור כבודו?" שאל וקימט את מצחו.

"אין לי מושג. הוא לא אמר שום דבר. רק שלפי ג'ורדן, אתה הטוב מכולם."

וזו היתה האמת: הוא לא הפסיד אף משפט בקריירה שלו. אף לא אחד.

"נסי להשיג לי את אשלי."

"הוא יצא לבולטימור לפני שעה. אתה יודע, התיק של קייל..."

"אה, כן, נכון... באיזו שעה הגודריץ' הזה אמור להגיע?"

"קבעתי איתו בחמש."

היא יצאה מהחדר אבל חזרה והציצה בפתח הדלת.

"כנראה תביעת רשלנות רפואית," שיערה.

"אני כמעט בטוח," אמר וחזר למסמכים שלפניו. אם כך, הוא יעביר את הלקוח לטיפול המחלקה שבקומה הרביעית.

גודריץ' הגיע קצת לפני השעה חמש. אבי הכניסה אותו למשרד מבלי שימתין.

הוא נראה גבר בשיא אונו, גבוה ובנוי לתלפיות. מעילו הארוך היה ללא רבב, והחליפה היוקרתית שלו הדגישה את קומתו המרשימה. הוא נכנס למשרד בצעד נחוש ונעמד במרכז החדר. מבנה גופו החסון הקרין נוכחות עוצמתית.

הוא פשט את מעילו בתנועת יד רחבה ומסר אותו לאבי. אז העביר אצבעות בשערו האפרפר והמסודר — הוא נראה בשנות השישים לחייו, אבל ממש לא קירח — ליטף את זקנו הקצר באיטיות והישיר מבט חודר ועז אל עיניו של עורך הדין.

ברגע שעיניו של גודריץ' ננעצו בעיניו שלו, נתן הרגיש אי־נוחות. נשימתו הפכה מאומצת, ולרגע מחשבותיו התבלבלו.

מתוך הלילה השנים־עשר, מערכה שנייה, תמונה 5, תרגום: דורי פרנס. מתוך אתר שייקספיר ושות'