מסע בזמן עם אוגר

ממש מעבר לרחוב שבו עומד הבית שגרנו בו לפני שאבא מת (בפעם הראשונה) יש סמטה המובילה לרחוב אחר, ובה חלקת דשא עם כמה שיחים ועצים עירומים. כשהייתי קטן קראתי לה "הג'ונגל", כי ככה היא נראתה לי, אבל עכשיו כשאני מסתכל עליה, אני רואה שזה פשוט שטח ריק של בית שעדיין לא נבנה.

וכאן אני נמצא. על ראשי עדיין מונחת קסדת הטוסטוס שלי ואני יושב ומתחבא בתוך שיח באישון לילה, מחכה לפרוץ לבית הישן שלי.

יש כאן קופסה ישנה של עוף מטוגן שמישהו זרק, ואני מריח משהו מסריח וחמוץ, שאני חושב שאולי זה קקי של שועל. הבית חשוך, האורות כבויים. אני מביט למעלה לכיוון חלון החדר הישן שלי, החלון הקטן שמעל לדלת הכניסה.

במשך היום, צֶ'סְטֶרְטוֹן הוא רחוב די שקט - רצועה ארוכה ומתעקלת של בתים קטנים, דו-משפחתיים, העשויים מלבֵנים אדומות. כאשר הבתים נבנו לראשונה, כולם ודאי נראו זהים, אבל כעת הוסיפו הדיירים שערים מפוארים, חניות למכוניות, ואפילו עץ אראוקריה ענק שנשתל מחוץ לביתו של מר פְרֵייז'ר הזקן, לכן היום הבתים קצת שונים זה מזה.

השעה כעת כמעט אחת אחרי חצות, אין נפש חיה מסביב, וראיתי מספיק סדרות וסרטי פשע כדי לדעת בדיוק איך לא להתנהג באופן מעורר חשד. אם אתה מתנהג רגיל, אף אחד לא שם לב אליך. לעומת זאת, אם הייתי משוטט בעצבנות ברחוב, מחכה לזמן הנכון, מישהו עוד היה עלול להבחין בי כשאני מסתכל על הבתים ולהתקשר למשטרה.

מצד שני, אם אני פשוט הולך ברחוב, אז זה כל מה שאני עושה, וזה כמו להיות בלתי נראה.

(הקסדה על הראש היא הימור, או מה שסבא בַּיְירוֹן מכנה "סיכון מחושב". אם אוריד אותה, מישהו עלול לשים לב שאני אפילו לא מתקרב לגיל שבו מותר לרכוב על טוסטוס; אם לא אוריד אותה, אני נראה חשוד - אז אני עדיין מתלבט בעניין. בכל מקרה, אסיר אותה בקרוב).

תכננתי הכול בדרך לכאן. לפני בערך שנה, כשעוד גרנו כאן, כיבתה המועצה המקומית כל פנס רחוב שני בניסיון לחסוך כסף, אז הנקודה שבה החניתי את הטוסטוס די חשוכה.

אני יוצא מהשיחים בצורה הכי אגבית שאני מצליח לגייס, מוריד את הקסדה ומכניס אותה לארגז של הטוסטוס. אני מושך למעלה את הצווארון שלי, ובלי להשתהות, חוצה את הכביש לעבר בית מספר 40. שם אני עולה בשביל הגישה ועוצר בין הצללים, מוסתר היטב, הן על ידי גדר השיחים שמפרידה בין הגינה הקדמית של בית מספר 40 לבין הגינה של הבית הסמוך, והן על ידי ה'סקודה' הקטנה שעומדת בחניה.

בינתיים הכול זורם: הבעלים החדשים של הבית שלנו עדיין לא התפנו לתקן את דלתות החניה המקורה. למעשה, הן עוד במצב פחות טוב משהיו. לבֵנה מונחת לפניהן כדי לשמור אותן סגורות, וכשאני מתכופף להזיז אותה, נפתחת הדלת הימנית ונחבטת ב'סקודה'. לרגע אחד נורא אני חושש שהרווח קטן מכדי שאוכל להיכנס דרכו, אבל אני בכל זאת מצליח להשתחל פנימה. והנה אני, בחניה המקורה, המדיפה ריח של אבק ושמן ישן. הפנס שלי מאיר על הקירות מסביב וחושף ארגזים שהם עדיין לא פרקו. במרכז הרצפה, לוחות עץ כהים מכסים את הכניסה למרתף.

הנה עוד טיפ במקרה שאתם חושבים לפרוץ למקום כלשהו: אל תאירו מסביב יותר מדי עם הפנס שלכם. אור פנס מהבהב מושך הרבה תשומת לב, לעומת אור שנח במקום אחד. אז אני מניח את הפנס שלי על הקרקע ומתחיל להרים את הלוחות השמנוניים.

מתחת ללוחות יש גרם מדרגות מבטון, וכאשר אני יורד במדרגות, אני ניצב בחלל שגודלו כמטר מרובע, כאשר לימיני דלת מתכת קטנה שגובהה כחצי מגובהי עם גלגל פלדה, מין הגה מאובק המשמש לפתיחתה, כמו שרואים בספינות. הגלגל מקובע במקומו באמצעות בריח חזק עם מנעול קומבינציה.

אני מנסה לשרוק שריקת התלהבות קטנה, איזה "וואו!", אבל השפתיים שלי כל כך יבשות ממתח ומאבק עד שאני לא מצליח. במקום זאת, אני מסובב את מנעול הקומבינציה למספרים שאבא ציין במכתבו - חודש לפני יום-ההולדת שלי - תופס את ההגה בשתי ידיים ומסובב אותו נגד כיוון השעון. קצת התנגדות, אבל הוא נכנע בקול חריקה רכה, וכאשר הוא מסתובב, לפתע  הדלת נפתחת פנימה בקול אנחה זעיר של אוויר שנפלט.

אני אוחז בפנס שלי ומאיר את דרכי בעת שאני מתכופף ועובר דרך הדלת הקטנה. יש מדרגות יורדות נוספות וקיר מימיני, והיד שלי מוצאת מתג אור, אבל אני לא מעז לנסות אותו למקרה שזה לא מתג אור אלא מתג שמפעיל משהו אחר, אזעקה או משהו בסגנון, או שמאיר את החניה למעלה, או... אני לא יודע, בכל מקרה אני לחוץ מכדי להפעיל אותו, אז אני פשוט בוחן הכול באמצעות קרן האור הצהובה-לבנה של הפנס.

המדרגות מובילות לחדר שגודלו כמחצית מגודלו של חדר האורחים שלנו בבית, אבל התקרה שלו נמוכה יותר, בגובה של מבוגר.

לאורך קיר ארוך אחד ניצבות ארבע מיטות קומתיים, כולן מוצעות - שמיכות, כריות, הכול. יש קיר שבולט לתוך החדר, ומאחוריו חדר שירותים וסוג של מכונה עם צינורות וזרנוקים שיוצאים מתוכה. יש שטיחים על רצפת הבטון הלבנה וכרזה על הקיר. הכרזה בצבעים דהויים של כתום ושחור, ובה תמונה של אמא, אבא ושני ילדים בתוך עיגול, והמילים "להגן ולשרוד" כתובות באותיות לבנות גדולות. ראיתי כבר את הכרזה הזאת, כשמישהו בא פעם לדבר באיזו אסיפה על שלום ולוחמה גרעינית וכל מיני עניינים כאלה והפחיד את דֶנְיָה בּיזיוְוסְקי וגרם לה לבכות, מה שהביך אותו מאוד.

זה מה שאנשים בנו לפני שנים כשהם חשבו שרוסיה הולכת להפציץ אותנו בפצצות גרעיניות.

אני מסתובב ורואה מה ניצב מאחוריי. אלומת הפנס מאירה על שולחן ארוך וכיסא לפניו. על השולחן מונחת גיגית פח, כזאת שרוחצים בה כלב או משהו כזה. בתוכה יש מחשב 'מאק' ישן של 'אפל' בצבע לבן ועכבר. חוט יוצא מאחורי המחשב ומוביל לקופסת מתכת שחורה בגודל של ספר בכריכה רכה, שממנה יוצאים שני חוטים באורך של מטר בערך, המסתיימים במעין נקודות אחיזה מוזרות, כמו ידיות.

ליד הגיגית עומד ספל קפה שעליו מודפסת תמונה שלי כתינוק והמילים "אני אוהב את אבא שלי". החלק הפנימי של הספל מכוסה בעובש. לצד הספל מונח עותק של העיתון המקומי 'ידיעות וויטְלי בֵּיי', מקופל לשניים ופתוח בסיפור שכותרתו "מותו הפתאומי של תושב המפרץ" ומתחת לכותרת תמונה של אבי.

אני מתיישב על הכיסא המסתובב ומעביר את ידי על החלק התחתון של השולחן. כשאני לא מצליח להרגיש שום דבר, אני יורד על ברכיי ומאיר כלפי מעלה עם הפנס, והנה היא: מעטפה, מודבקת בחלק התחתון, בדיוק כמו שאבא אמר. 

אבל אין שם מכונת זמן. לפחות לא כזאת שנראית כמו שאני חושב שמכונת זמן צריכה להיראות.

בסופו של דבר אני מוצא את עצמי בוהה בגיגית הפח ובמה שבתוכה.

אין מצב, אני חושב, מה, זאת המכונה?

לא להאמין, אבל כן.

ושיא הטירוף? - היא עובדת.