נוכרייה 7: משב שלג ואפר חלק א’

1

שיחה בהמשכים

הכלב חש בהם ראשון. חשֵכה שררה סביבם, לכן איאן מוריי הרגיש יותר מאשר ראה את ראשו של רולו שהיה צמוד לירכו, מתרומם לפתע ואוזניו מזדקרות, ואת פרוותו סומרת לאות אזהרה.

השניים הבינו זה את זה במהירות, לכן הוא אפילו לא חשב במודע כשאמר "אנשים". הוא הניח את ידו על קת הסכין שלו והמשיך לשכב בדממה. נושם. מאזין.

היער היה שקט עד מאוד. שעות לפני עלות השחר. האוויר עמד כמו בחלל בית־תפילה, וערפל נישא לאיטו מהקרקע כענן קטורת. הוא שכב לנוח על גזע עץ צפצפה ענקי שקרס, משום שהעדיף את דגדוג כנימות העץ על הלחות המחלחלת מהאדמה. הוא הניח את ידו השנייה על גב הכלב והמתין.

רולו נהם. זו היתה נהמה עמוקה, יציבה, שאיאן שמע אך בקושי, אבל הרגיש בה בקלות כאשר הרטט עבר מגופו של הכלב אל זרועו שלו, מעיר את כל מערכת העצבים שלו. הוא לא ישן באמת — הוא כמעט לא נרדם עוד בלילות — אלא שכב בדממה, נשא את מבטו אל השמים ושקע בוויכוח הקבוע שלו עם אלוהים. השקט התפוגג במקביל לתנועתו של רולו. איאן התרומם, עבר לאט לישיבה, הוריד את רגליו מגזע העץ הרקוב למחצה והציב אותן על הקרקע. לבו פעם במהירות.

גרגור האזהרה של רולו לא פסק, וראשו הגדול נע במעקב אחר דבר־מה בלתי נראה. הירח לא זרח הלילה. איאן ראה רק צלליות קלושות של עצים, צללי־לילה מתנועעים. זה הכול.

ואז הוא שמע אותם — רחשים של תנועה ביער. הם היו רחוקים למדי ממנו, אבל הלכו וקרבו אליו עם כל רגע חולף. הוא קם ופסע בצעדים רכים אל תוך שלולית הצל השחור שלמרגלות עץ אשוח ריחני. הוא ציקצק בלשונו, ורולו חדל לנהום והלך בעקבותיו, חרישי כמו הזאב שהיה אביו.

ממקום מחבואו ראה איאן שביל שיצרו בעלי חיים. האנשים שהתקדמו בו לא צדו.

גברים לבנים. מוזר. אפילו יותר ממוזר. הוא לא ראה אותם, אבל לא היה לו צורך בכך. אי־אפשר היה לטעות ברעשים שהשמיעו. אינדיאנים בתנועה נטו לשתוק, ורבים מאנשי ההרים שבקרבם חי ידעו לנוע ביערות כמו רוחות רפאים. לא היה כל ספק בליבו. קרקוש מתכת. זה הדבר שהסגיר את זהותם. הוא שמע קרקוש של רתמה, נקישות של כפתורים ואבזמים, וגם קני־רובים.

רבים מאוד. קרובים מאוד. הוא החל לחוש בריחם. הוא רכן מעט קדימה ועצם את עיניו כדי להיטיב לרחרח כל רמז אפשרי.

הם נשאו איתם עורות. כעת הוא הריח דם יבש ועורות שפרוותם קרירה. זה מה שהעיר כנראה את רולו משנתו. אבל אלה אינם ציידים שעובדים עם מלכודות. הם רבים מדי. ציידים שמציבים מלכודות פועלים לבד או בזוגות.

אלה אנשים עניים ומלוכלכים. לא לוכדים. לא ציידים. קל מאוד לצוד בעונה זו של השנה, אבל האנשים האלה הדיפו ריח של רעב. וזיעה של אלכוהול מאיכות ירודה.

הם היו קרובים בשלב זה, אולי עשרים מטר ממקום עומדו. רולו נשף קלות, ואיאן מיהר לסגור יד על חוטמו, אבל האנשים הרעישו מאוד ולא שמעו אותו. הוא ספר את הצעדים שחלפו על פניו, את נקישות המימיות וקופסאות הכדורים, גניחות שעלו מכפות רגליים פצועות ואנחות עייפות.

שלושים ושלושה איש, כך ספר, ואיתם פִּרדה — לא, שתי פרדות. הוא שמע את שקי המשא חורקים על גבן ואת נשימותיהן הנרגנות, הכבדות. פרדות עמוסות משא תמיד פולטות אנחות תלונה.

האנשים לא היו משגיחים בו לעולם, אבל משב אוויר מפתיע נשא את ריחו של רולו אל הפרדות. נעירות מחרישות אוזניים פילחו את החשכה, והיער לפניו התפוצץ במהומה של קולות אנשים נדחקים, מדברים במקהלה וצועקים בבהלה. איאן כבר החל לרוץ כאשר יריות אקדח התנפצו מאחוריו.

"אלוהים אדירים!" הוא פלט כאשר משהו פגע באחורי ראשו, והוא נפל על פניו. האם ירו בו?

לא. רולו דחף את חוטמו הרטוב והמודאג אל תוך אוזנו. ראשו נמלא זמזומים כמו בכוורת דבורים, והוא ראה הבזקי אור מסמאים מול עיניו.

"רוץ! טוס!" הוא גנח ודחף את הכלב. "עוף מכאן! זוז!" הכלב היסס והשמיע יללה ממעמקי גרונו. איאן לא ראה אותו, אבל הרגיש את גופו הגדול מתחיל לנוע, מסתובב, חוזר אליו, מתקשה להחליט.

"רוץ!" הוא פקד עליו בגאלית, התרומם על ידיו ורגליו ודירבן את הכלב לצאת לדרכו. בסופו של דבר רולו ציית ורץ כפי שאילף אותו בעליו.

הוא הבין שהוא עצמו כבר לא יספיק להתחיל לרוץ, גם לו היה מצליח לייצב את כפות רגליו, לכן השתרע מלוא אורכו על הקרקע, דחף את ידיו אל תוך ערימות העלים הטחובים ופיתל את גופו כמשוגע בניסיון להתחפר בהם.

כף רגל דרכה על גבו בין השכמות וגרמה לו לפלוט אוויר מריאותיו, אבל הנשיפה היתה עמומה בין העלים הלחים. זה לא משנה. הם עושים כל כך הרבה רעש. מי שדרך על גבו לא הבחין בו כלל אגב ריצתו המבוהלת. כנראה חשב שהוא דורך על בול עץ רקוב.

גם היריות פסקו עכשיו. הצעקות נמשכו, אבל הוא לא הצליח להבין מה משמען. הוא רק ידע שהוא שוכב בפניו אל האדמה, לחות קרירה על לחייו וניחוח עלים מתים באפו, והרגיש כמו שיכור. העולם סביבו הסתחרר לאט. ראשו לא כאב במיוחד אחרי פיצוץ הכאב הראשון שבו חש, אבל נדמה היה לו שהוא לא מצליח לשאת אותו.

במוחו חלפה מחשבה מעורפלת: אם אמות כאן, איש לא ידע על כך. אמי ודאי תתאבל, הוא חשב, כי לעולם לא תדע מה קרה איתי.

הקולות הלכו והשתתקו ונעשו מאורגנים יותר. מישהו עדיין שאג, אבל כעת המילים נשמעו כמו פקודות. הם התרחקו לדרכם. הוא חשב במטושטש שיוכל לקרוא להם בקול. אם יתברר להם שהוא לבן, אולי יעזרו לו. ואולי לא.

הוא המשיך לשכב בדממה. הוא גוסס, ואולי לא. אם הוא גוסס, איש לא יכול לעזור לו. אם אינו גוסס, אין לו צורך בעזרה.

טוב, אני ביקשתי את זה, נכון? הוא חשב כשחזר לשיחה שלו עם אלוהיו. הוא היה רגוע כאילו עדיין רבץ על גזע הצפצפה והביט אל מעמקי השמים מעליו. ביקשתי סימן, אבל לא באמת חשבתי שתזדרז כל כך עם זה.

2

בקתה הולנדית

מארס 1773

איש לא ידע אפילו שיש שם בקתה לפני שקני לינדזי ראה את הלהבות, כאשר עשה את דרכו במעלה הערוץ.

"לא הייתי רואה את זה בכלל," הוא אמר, אולי בפעם השישית, "אם לא היה מתחיל להחשיך. באור יום מלא לא היה לי מושג מכל זה." הוא ניגב את פניו בכף יד רועדת, בלתי מסוגל להסיט את מבטו משורת הגופות המוטלת בשולי קרחת היער. "אתה חושב שהפראים עשו את זה, מק דאב? הם לא מקורקפים, אבל אולי —"

"לא," אמר ג'יימי והחזיר בעדינות את המטפחת המרוחה בפיח למקומה על פניה הבוהות של ילדה קטנה. "אף אחד מהם לא פצוע. אני בטוח שראית את זה כשהוצאת אותם החוצה, לא?"

לינדזי נד בראשו בעיניים עצומות, וגופו נרעד בשטף עוויתות. זו היתה שעת בין־ערביים של יום אביב צונן, אבל הגברים הזיעו מאוד, כולם.

כפות הידיים שלי היו קרות כקרח, קהות וחסרות תחושה כמו בשרה הצמיגי של האישה המתה שזה עתה בדקתי. האנשים האלו מתו לפני יותר מיממה. קשיות המוות חלפה והותירה את גופותיהם רפויות וצוננות, אבל האוויר הקריר שליד המעיין בהר שימר אותן עד כה וחסך מהם את העליבות של גופה נרקבת.

למרות זאת נשמתי נשימות שטוחות בלבד. האוויר נמלא ניחוח שריפה מריר. ענני עשן קלים התרוממו מדי פעם מבין הריסות הצריף החרוכות. מזווית העין ראיתי את רוג'ר בועט בבול עץ סמוך ואז מתכופף ומרים משהו מהאדמה שתחתיו.

קני הלם בדלת ביתנו בשעת לילה מאוחרת מאוד וגרם לנו לצאת ממיטותינו החמות. באנו במהירות למרות שידענו שנגיע מאוחר מכדי להגיש עזרה כלשהי. כמה מדיירי החוות האחרות על רכס פרייזר הגיעו גם הם. איבן, אחיו של קני, עמד קרוב מאוד לפרגוס ורוני סינקלייר מתחת לענפי העצים, והשלושה שוחחו בגאלית בקולות נמוכים.

"את יודעת אולי מה גמר אותם, סאסנך?" שאל ג'יימי וכרע ברך לצדי בפנים מודאגות. "אני מתכוון לאלה שם, מתחת לעצים. מה הרג את האישה המסכנה הזאת אני יודע," הוסיף והחווה בסנטרו על האישה המוטלת לפני.

שמלתה הארוכה של האישה התנופפה ברוח וחשפה כפות רגליים רזות בתוך קבקבי עור. זרועותיה הארוכות היו מונחות ללא ניע משני צדי גופה. היא היתה אישה גבוהה אם כי נמוכה יותר מבריאנה, חשבתי לעצמי, ומיד פניתי לחפש את שערה הבוהק של בִּתי, שהופיע ונעלם בין ענפי העצים בצד השני של קרחת היער.

הפכתי את הסינר של האישה כדי לכסות את פלג גופה העליון. ידיה היו אדומות ומפרקי אצבעותיה נוקשים מעבודה קשה. כפות ידיה היו מיובלות, אבל ירכיה המוצקות ומבנה גופה הדק הביאו אותי לשער שהיא היתה בת פחות משלושים, ואולי צעירה הרבה יותר. קשה לדעת אם היתה יפה בחייה.

נדתי בראשי בתשובה לדבריו.

"אני דווקא לא חושבת שהיא מתה בשריפה," אמרתי. "תראה, הרגליים שלה שלמות, ללא פגע. אולי היא נפלה אל תוך התנור הפתוח, שערה התלקח והאש התפשטה אל הכתפיים ושרפה את השמלה. סביר להניח שהיא שכבה קרוב לקיר או למכסה הארובה, ולכן הלהבות לא נגעו בה. האש שאחזה בשמלה שלה התפשטה לצדדים ושרפה את כל המקום הארור הזה."

ג'יימי הינהן לאט והמשיך להתבונן בגופת האישה.

"כן, זה נשמע הגיוני, אבל מה בכל זאת הרג אותה, סאסנך? כל האחרים סבלו מכוויות, אבל אף אחד מהם לא שרוף כמוה. נראה לי שהם כבר היו מתים כשהבקתה הזו התלקחה, כי אף אחד מהם לא ברח החוצה. אולי הם חלו כולם במחלה קטלנית?"

"אני לא חושבת. תן לי רגע לבדוק שוב את האחרים."

ניגשתי לאט אל שורת הגופות הדוממות, הבטתי בסמרטוטים שכיסו את פניהם ואז רכנתי מעל כל אחד מהם כדי להציץ שוב מתחת לתכריכים המאולתרים. שורה של מחלות עלולה להיות קטלנית בתוך שלושה ימים. אחרי הכול, לא היתה אנטיביוטיקה זמינה, ושתי הדרכים היחידות להחדיר נוזלים אל הגוף היו דרך הפה או פי־הטבעת. כך שהתקף שלשול פשוט יכול להרוג בן־אדם בתוך עשרים וארבע שעות.

נתקלתי במקרים כאלו לעתים קרובות ולכן ידעתי לזהות אותם מיד, נוסף על היותי רופאה יותר מעשרים שנה. במאה הנוכחית ראיתי מדי פעם דברים שלא נתקלתי בהם מעולם במאה שממנה הגעתי — בעיקר מחלות טפיליות איומות שהגיעו לכאן עם סחר העבדים שהובאו מהאזורים הטרופיים — אבל הנשמות האומללות שלפנינו לא מתו בעקבות מפגש עם טפיל אלים, ושום מחלה שהכרתי לא מותירה סימנים כאלו על גופות קורבנותיה.

כל הגופות — האישה השרופה, אישה מבוגרת הרבה יותר ושלושה ילדים — נמצאו בין קירות הבית המפויח. קני הוציא אותם החוצה רגעים ספורים לפי שהגג קרס פנימה, ואז דהר על סוסו כדי להזעיק עזרה. כולם מתו עוד לפני פרוץ השריפה, ונראה שבאותה השעה, כי די ברור שהאש החלה להתפשט מיד אחרי שהאישה הצעירה נפלה אל תוך התנור.

המתים הונחו בשורה מסודרת מתחת לענפיו של אשוח אדום ענקי, והגברים החלו לחפור קבר בקרבת מקום. בריאנה עמדה בראש מורכן ליד הילדה הקטנה ביותר. ניגשתי וכרעתי ליד הגופה הזעירה, והיא כרעה על ברכיה מצדה השני.

"אז מה זה היה?" היא שאלה חרש. "רעל?"

הבטתי בה בהפתעה.

"אני חושבת שכן. אבל למה את חושבת כך?"

היא הפנתה את ראשה לעבר הפנים הכחולות שמתחתינו. מוקדם יותר היא ניסתה לעצום את עיניה של הגופה, אבל הן היו תפוחות ובולטות מתחת לעפעפיים, כך שפניה של הילדה נראו כאילו נחרדה ממשהו. הפנים הקטנות הפשוטות היו מעוותות באימה, ושרידי קיא נראו בזוויות הפה.

"יש דברים שאני זוכרת מסֵפר ההדרכה לצופים," אמרה בריאנה. היא הביטה לעבר הגברים, אבל הם היו רחוקים מכדי לשמוע אותה. פיה התעוות לרגע, והיא הפנתה את מבטה מהגופה והושיטה לעברי כף יד פתוחה. "אסור לאכול פטריות שאינכם מכירים," ציטטה. "רבות מהן רעילות, וכדי לדעת להבחין ביניהן דרוש מומחה לדבר. רוג'ר מצא את הפטריות האלה צומחות בגוש קטן ליד בול העץ ההוא שם."

היו להן כובעים בשרניים לחים, צבען היה חום בהיר, והן היו מנוקדות במעין גבשושיות לבנות. חלקם התחתון של הכובעים היה עשוי דפים בהירים כמו הרגל. למעשה הן היו חיוורות כל כך, עד שנדמה שהן זרחניות בצל עץ האשוח. מנגד היה להן מראה נעים שהסווה את עובדת היותן קטלניות.

"זו פטריית־כובע רעילה," אמרתי כמעט רק לעצמי ולקחתי פטרייה אחת מכף ידה בעדינות רבה. "קוראים להן אָגריקוּס פנתֶריוּס, או לפחות כך יקראו להן כשיגיעו האנשים שיעניקו להן את שמותיהן. פנתריוס משמעו שהן מסוגלות להרוג במהירות ובחשאי, כמו חתול טורף."

ראיתי את עור זרועה של בריאנה סומר. השערות הרכות האדמוניות־זהובות הזדקרו עליו. היא הטתה את כף ידה ושפכה את שאר הפטריות לרצפה.

"איזה אנשים שפויים אוכלים פטריות רעילות?" היא שאלה וניגבה היטב את כף ידה בשולי שמלתה. גופה נרעד לפתע.

"אנשים שאין להם מושג. אנשים רעבים אולי," עניתי בעדינות. הרמתי את אחת מידיה של הילדה הקטנה ומיששתי את עצמות הזרוע העדינות. הגופה הקטנה כבר היתה נפוחה — מתת־תזונה או משינויים שמתרחשים לאחר המוות, לא הצלחתי לקבוע — אבל עצמות הבריח שלה היו דקות וחדות כמו להבי חרמש. כל המתים היו רזים, אבל לא ממש כחושים.

נשאתי את עיני והבטתי בצללים הכחולים־כהים על צלע ההר המתנשא מעל הבקתה. עדיין היה מוקדם בשנה מכדי לחפש מקורות מזון צמחיים בשטחים הפתוחים, אבל ביער היה שפע של מזון למי שידע לזהות ולהבדיל.

ג'יימי ניגש אלי, כרע ברך לידי והניח בעדינות את כף ידו הגדולה על גבי. למרות הקור זרזיף זיעה גלש במורד צווארו, ורעמת שערו האדמוני היתה כהה מלחות בצדעיים.

"הקבר כבר מוכן," אמר בקול נמוך כאילו שלא להבהיל את הילדה. "אז זה מה שהרג אותה?" הוא שאל והביט לעבר הפטריות הפזורות על האדמה.

"אני חושבת ככה, וגם את כל שאר האנשים כאן. הספקת לסרוק קצת את השטח? מישהו יודע מי הם היו?"

הוא נד בראשו.

"לא אנגלים. אלה לא הבגדים הנכונים. גרמנים היו נשארים בסיילם, אין לי ספק, כי הם טיפוסים שבטיים ולא נוטים להתיישב במקומות מבודדים. אני חושב שהם אולי הולנדים." הוא הצביע על זוג קבקבי עץ מגולפים שנעלה האישה המבוגרת יותר. הם היו סדוקים ומוכתמים משימוש ממושך. "לא נשארו שום ספרים או חומרים כתובים, אם בכלל היו כאן כאלה אי־פעם. אין כאן שום דבר שיכול לגלות לנו מה שמם. אבל —"

"הם לא היו כאן הרבה זמן." קול נמוך וסדוק גרם לי להרים את עיני. גם רוג'ר הגיע. הוא כרע ליד בריאנה והביט לעבר השרידים העשֵנים של הבקתה. חלקת גינה קטנה שורטטה באדמה לידנו, אבל הצמחים הבודדים בה לא היו יותר מנבטים, ועליהם העדינים היו שמוטים וכהים עקב מכת כפור מאוחרת. לא היו כאן צריפי שירות, חיות משק, פִּרדה או חזיר.

"מהגרים חדשים," אמר רוג'ר בשקט. "לא משרתים־משועבדים. אנחנו רואים כאן משפחה שכנראה לא היתה רגילה לעבודה בשדות. על כפות ידיה של האישה שם יש יבלות וצלקות טריות." כף היד הרחבה שלו שיפשפה את ברכו בפיזור נפש. כפות ידיו היו מיובלות כעת כמו ידיו של ג'יימי, אבל גם לו היה פעם עור עדין של תלמיד חכם. הוא זכר את כאבי התעצבותו.

"מעניין אם הם השאירו אחריהם משפחה — באירופה, אני מתכוונת," מילמלה בריאנה. היא החליקה קווצת שיער בהירה מעל מצחה של הילדה והחזירה למקומה את המטפחת שכיסתה את פניה. ראיתי את גרונה נע כשהיא בלעה רוק. "הם לעולם לא ידעו מה קרה לקרוביהם."

"נכון," אמר ג'יימי וקם בתנועה מהירה. "אומרים שאלוהים משגיח על הטיפשים, אבל נראה לי שאפילו הכול־יכול מאבד סבלנות מדי פעם." הוא פנה ללכת וזימן אליו את לינדזי וסינקלייר בתנועת יד קלה.

"חפשו את הגבר," הוא אמר ללינדזי, וכל הראשים פנו אליו בתנועה מהירה.

"איזה גבר?" שאל רוג'ר, ואז מיהר לסרוק שוב במבטו את הבקתה השרופה. על פניו עלה ניצוץ של הבנה. "נכון. מי בנה להם את הבקתה הזאת?"

"הנשים היו מסוגלות לעשות את זה," אמרה בריאנה וזקרה את סנטרה.

"את היית מסוגלת," הוא אמר, ושפתיו רעדו מעט כאשר ליכסן מבט לעבר אשתו. בריאנה דמתה לג'יימי ולא רק בצבעים שלהם. היא התנשאה לגובה מטר־שמונים ומשהו, הסתובבה יחפה וניחנה במבנה גוף יציב וחזק כמוהו.

"יכול להיות שהן מסוגלות, אבל לא הן עשו את זה," אמר ג'יימי בחטף. הוא הינהן בראשו לעבר שרידי הבקתה, שהכילו כמה פריטי ריהוט שעדיין היה אפשר לזהות. בעודי מביטה בהם החלה לנשוב רוח ערב מההרים ושטפה את החורבות. צל של שרפרף קרס בלי קול לערימת אפר. הרוח העיפה עננים קלים של פיח ואבק פחם על פני הקרקע.

"למה אתה אומר את זה?" קמתי, ניגשתי אליו והבטתי כמוהו לעבר הבקתה. דבר לא שרד בפנים, אבל הארובה ניצבה יציבה, וכמה שרידי קירות עדיין עמדו במקומם, סביבם קורות מפוזרות כמו דוּקים.

"אין כאן שום דבר שעשוי מברזל," הוא אמר והביט לעבר התנור המפויח, שלצדו היו מוטלים שרידי קלחת שנסדקה מהחום ותוכנה התאדה. "זה הסיר היחיד שיש כאן, וגם הוא כבד מכדי לשאת אותו למרחק. אין כאן כלי עבודה — לא סכין, לא גרזן — ורואים שלמי שבנה את הבית הזה היו כלים כאלה."

ראיתי. הקורות לא היו מעובדות, וקליפת העץ עדיין היתה צמודה אליהן, אבל בקצותיהן ניכרו סימני מהלומות גרזן.

רוג'ר קימט את מצחו, הרים ענף אורן גדול והחל לחטט בו בערימת האפר וההריסות. קני לינדזי וסינקלייר לא טרחו להצטרף אליו. ג'יימי אמר להם לחפש גבר, והם מיהרו לעשות כדבריו ונעלמו בין עצי היער. פרגוס הצטרף אליהם. איבן לינדזי, אחיו מורדו והאחים מק'גיליבריי החלו לאסוף אבנים להקמת גלעד.

"אם היה כאן גבר איתן, יכול להיות שהוא נטש אותן?" שאלה אותי בריאנה חרש, ומבטה דילג בין אביה ובין שורת הגופות. "ייתכן שהנשים האלו חשבו שהן לא ישרדו בכוחות עצמן?"

ולכן בחרו להרוג את עצמן ואת ילדיהן בתקווה למנוע גוויעה ממושכת קשה בקור וברעב?

"עזב אותן ולקח איתו את כל כלי העבודה? אלוהים אדירים, אני מקווה שזה לא מה שקרה כאן." הצטלבתי בניסיון לעצור את המחשבה, אבל למרות זאת התעורר בי ספק. "את חושבת שהן לא היו יוצאות מכאן ומחפשות עזרה? הן יכלו לקחת איתן את הילדים. השלג כבר כמעט נמס לגמרי." רק מעברי ההרים הגבוהים עדיין היו חסומים בערימות שלג גדולות, ולמרות שהשבילים והמדרונות היו לחים ובוציים מהמים שניגרו במורד, אפשר היה ללכת בהם כבר חודש לפחות.

"הבחורים מצאו את הגבר," אמר רוג'ר וקטע את חוט מחשבותי. קולו היה רגוע מאוד, אבל הוא השתתק לרגע כדי לכחכח בגרונו. "הוא... שם."

אפלולית הערב כבר החלה לאפוף אותנו, אבל עדיין יכולתי לראות שפניו חיוורות. זה לא היה מפתיע. הדמות המכורבלת שהוא הצליח לחשוף בחפירה מתחת לכמה מבולי העץ המושחרים, שיירי הקירות שקרסו, היתה מזוויעה, והנשימה נעצרה. הגופה היתה שחורה וחרוכה. שתי ידיה היו מורמות לפניה בתנוחת מתאגרף האופיינית לקורבנות שריפה. היה קשה לדעת בוודאות שזה גבר, אף שגם אני חשבתי כך לאור מה שהצלחתי לראות.

הניסיונות לנחש מי היה האיש או לזהות את הגופה נקטעו בצעקה מקצה היער. "מצאנו אותם, מילורד!"

כל הנוכחים הרימו מבטים מהורהרים מהגופה החדשה והביטו לעבר פרגוס, שעמד תחת אחד העצים ונופף בידו לעברנו.

"אותם?" אכן היו שם שני גברים הפעם. הם היו מוטלים אפרקדן בצל העצים. הם לא נמצאו יחד, אבל לא היו רחוקים זה מזה, ובמרחק קצר מהבקתה. ככל שהצלחתי לזהות, גם הם מתו מאכילת פטריות רעל.

"הגבר הזה לא הולנדי," אמר סינקלייר בפעם הרביעית כנראה. הוא הביט באחת הגופות ונד בראשו.

"אולי כן," אמר פרגוס בפקפוק וגירד את אפו בקצה הקרס שהחליף את כף ידו השמאלית שנקטעה. "מאיי הודו המערבית, לא?"

אחת הגופות האלמוניות אכן היתה של גבר שחום־עור. השני היה גבר לבן. שניהם לבשו בגדי בד רגילים תוצרת בית — מכנסיים וחולצה, אבל לא מעיל, למרות הקור. ושניהם היו יחפים.

"לא," אמר ג'יימי ונד בראשו. הוא שיפשף בהיסח הדעת יד אחת במכנסיו כאילו ניסה למחוק ממנה את שרידי המגע עם המתים. "בברבדוס יש להולנדים עבדים, זה נכון, אבל הם אוכלים טוב יותר מדיירי הבקתה הזאת." הוא הביט חרש בשורת גופות הנשים והילדים. "הם גם לא באים לגור כאן. חוץ מזה..." ראיתי שמבטו מתמקד בכפות רגליו של המת.

הן היו מטונפות עד לגובה הקרסוליים ומכוסות יבלות, אבל נקיות יחסית. כפות רגליו של הגבר השחור היו ורודות־צהבהבות, אבל לא היו מרוחות בבוץ, ולא נראו עלים אקראיים תקועים בין הבהונות. מכך היה אפשר להסיק ששני הגברים לא הסתובבו יחפים ביער הבוצי.

"אז אולי היו כאן עוד גברים, וכששני אלה מתו, החברים שלהם לקחו מהם את הנעליים וכל דבר אחר בעל ערך —" הוסיף פרגוס בטון מעשי, וידו הצביעה לעבר השביל שהוביל מהבקתה אל הגופות החדשות — "וברחו מכאן."

"כן. יכול להיות," אמר ג'יימי וכיווץ את שפתיו. מבטו סקר לאט את אדמת החצר, שכבר היתה רמוסה בעשרות טביעות רגליים ומכוסה גושי עשב תלוש, אפר ופיסות עץ חרוכות. המקום נראה כאילו תקף אותו עדר היפופוטמים.

"קצת חבל לי שאיאן הצעיר לא איתנו כאן. הוא הגשש הכי טוב שלנו. אולי הוא היה מסוגל לומר לנו מה קרה כאן." הוא הצביע לעבר היער, אל המקום שבו נמצאו גופות הגברים. "אולי הוא היה יכול לפחות לספר לנו כמה אנשים היו כאן ולאן הם הלכו."

ג'יימי עצמו היה גשש לא רע, אבל אור היום הלך ודעך במהירות, ואפילו בקרחת היער שבה עמדה הבקתה גברה החשֵכה והזדחלה מבין העצים כמו כתם נפט על פני האדמה.

הוא נשא את מבטו לעבר האופק והביט בשורות של עננים שהחלו להיצבע כעת בזהב־ורוד בוהק עם שקיעת השמש. הוא נד בראשו.

"טוב, תקברו אותם ואז נלך מכאן."

נותרה עוד תגלית עגומה אחת. הגבר השרוף היה היחיד מהמתים כאן שלא מת בשריפה או עקב הרעלה. כאשר הרימו הבחורים את הגופה החרוכה מתוך ערימת האפר שבה היה מוטל כדי לקחת אותו אל הקבר, משהו נפל ונחת בחבטה על האדמה. בריאנה הרימה את הפריט וניגבה אותו בשולי סינרה.

"נראה לי שהם שכחו את זה כאן," אמרה בקול אדיש מעט והושיטה את ידה לעברנו. זו היתה סכין. נכון יותר, להב של סכין. ידית העץ שלה נשרפה כנראה לגמרי, והלהב עצמו היה מעוות מהחום.

הקפדתי לא לנשום לעומק את הסירחון החריף שנוצר כאשר בשר ושומן נשרפים. רכנתי מעל הגופה והתחלתי לחטט בזהירות באזור הבטן. אש משמידה דברים רבים אבל גם משמרת דברים מוזרים ביותר. הפצע המשולש נגלה לעין די בקלות בדמות חריכה בחלל שמתחת לצלעות.

"דקרו אותו," אמרתי וניגבתי את ידי המיוזעות בסינר שלי.

"הרגו אותו," אמרה בריאנה והביטה בריכוז בפני. "ואז הרגו את אשתו —" היא הביטה באישה הצעירה המוטלת על האדמה ופניה מכוסות במטפחת. "היא בישלה מרק פטריות, וכולם אכלו ממנו — כולל הילדים."

הרחבה מסביב לבקתה השרופה היתה שקטה מאוד כעת, ורק ציוצי ציפורים נשמעו מרחוק במעלה ההר. שמעתי את לבי הולם בכאב במעמקי החזה. האם היתה זו נקמה או שמא ייאוש פשוט?

"כן, אולי," אמר ג'יימי חרש. הוא התכופף והרים את פינת היריעה שעליה הונחה גופת המת. "אני מציע שנקרא לזה תאונה."

ההולנדי ובני משפחתו נטמנו בקבר אחד. שני הגברים הזרים הונחו בבור אחר.

רוח קרה החלה לנשב משהשמש שקעה, וכאשר הרימו הבחורים את האישה, הרוח העיפה את הבד שכיסה את פניה. סינקלייר פלט קריאת תדהמה חנוקה וכמעט הפיל אותה.

לאישה לא היו פנים ולא שיער, ומותניה הדקים נעלמו בתוך שיירים של גוש בשר חרוך. מראשה נותרה רק גולגולת מושחרת זעירה במפתיע, ומתוכה חייכו אלינו שיניה במעין עליצות מטרידה מאוד.

הם מיהרו להוריד אותה אל בור הקבר. ילדיה ואִמה הונחו משני צדיה, ואז התחלנו בריאנה ואני להקים את הגלעד בסגנון הסקוטי העתיק כדי לסמן את מקום הקבורה וכדי להגן על הגופות מפני חיות הפרא. הקבר שנועד לשני הגברים היחפים היה פשוט יותר.

כשסיימנו סוף־סוף את מלאכתנו, נאספנו כולנו יחד, דוממים וחיוורים, סביב שתי תלוליות העפר הטריות. רוג'ר ניגש לעמוד לצד בריאנה והקיף את מותניה בזרוע מגוננת. רעד קל חלף בגופה, ונדמה שלא היה קשר בינו לבין הצינה שמסביב. בנם ג'מי היה צעיר בערך בשנה מהילדה הקטנה ביותר שקברנו.

"אתה רוצה אולי לומר כמה מילים, מק דאב?" שאל קני לינדזי במבט סקרני שהפנה אל ג'יימי ומשך את כובע הצמר שלו עד מעבר לאוזניו כנגד הקור הגובר.

הלילה עמד לרדת, ולאף אחד מאיתנו לא התחשק לשהות כאן יותר מהדרוש. צריך יהיה להקים לעצמנו מחנה, אבל זה חייב להיות במרחק סביר מכאן ומסירחון השריפה — רק זו צפויה להיות משימה לא פשוטה לביצוע בחשכה. יחד עם זאת קני צדק — אי־אפשר פשוט ללכת מכאן בלי לקיים טקס כלשהו, בלי לשלוח את הזרים האלו לדרכם האחרונה.

ג'יימי נד בראשו.

"אני לא חושב. עדיף שרוג'ר מק יישא דברים. אם הם באמת הולנדים, אז הגיוני שהם פרוטסטנטים."

למרות האפלולית שאפפה אותנו ראיתי את בריאנה שולחת מבט חד ומהיר לעבר אביה. רוג'ר אכן היה פרסביטריאני, אבל כמוהו גם תומס כריסטי, גבר מבוגר הרבה יותר שהבעת פניו הקודרת הביעה את דעתו על הטקס. עניין הדת היה רק תירוץ, וכולם ידעו זאת, כולל רוג'ר.

הוא כיחכח בגרונו בצליל של בד נקרע. הצליל הזה תמיד עורר בי כאב, אבל כעת היה בו גם זעם. עם זאת הוא לא מחה, אלא הביט היישר בעיניו של ג'יימי ותפס את מקומו בראש הקבר.

חשבתי שהוא יישא תפילה פשוטה המהללת את שם האל, או יבחר לומר כמה פסוקים עדינים ממזמור תהילים, אבל נראה שמילים אחרות הופיעו בתודעתו.

"הֵן אֶצְעַק חָמָס וְלֹא אֵעָנֶה; אֲשַׁוַּע, וְאֵין מִשְׁפָּט. אָרְחִי גָדַר וְלֹא אֶעֱבוֹר, וְעַל נְתִיבוֹתַי חֹשֶׁךְ יָשִׂים."

פעם היה לו קול רב־עוצמה יפה להפליא. כעת היה קולו חנוק, רק צל צרוד לתפארתו שחלפה. אבל עדיין היתה די עוצמה בתשוקה שבה דיבר, כך שכל מי ששמע אותו הרכין את ראשו עד שצללים הסתירו את פניו. 

"כְּבוֹדִי מֵעָלַי הִפְשִׁיט וַיָּסַר עֲטֶרֶת רֹאשִׁי. יִתְּצֵנִי סָבִיב וָאֵלַךְ, וַיַּסַּע כָּעֵץ תִּקְוָתִי." פניו היו נטולות הבעה, ועיניו נחו לרגע עגמומי אחד על בול העץ החרוך ששימש את בני המשפחה ההולנדית לביקוע עצים.

"אַחַי מֵעָלַי הִרְחִיק וְיֹדְעַי אַךְ־זָרוּ מִמֶּנִּי. חָדְלוּ קְרוֹבָי, וּמְיֻדָּעַי שְׁכֵחוּנִי." ראיתי את שלושת האחים לבית לינדזי מחליפים ביניהם מבטים. כולם זזו מעט כדי להתקרב זה לזה מול הרוח הגוברת.

"חָנֻּנִי חָנֻּנִי אַתֶּם רֵעָי," הוא אמר וקולו התרכך מעט, עד כי היה קשה לשמוע אותו מעל אנחות הרוח בין ענפי העצים. "כִּי יַד־אֱלוֹהַּ נָגְעָה בִּי."

בריאנה זזה מעט לידו והוא כיחכח שוב בגרונו בעוז ואז מתח את צווארו. ראיתי לרגע את הצלקת שהותיר החבל שבו נתלה.

"מִי־יִתֵּן אֵפוֹ וְיִכָּתְבוּן מִלָּי. מִי־יִתֵּן בַּסֵּפֶר וְיֻחָקוּ. בְּעֵט־בַּרְזֶל וְעֹפָרֶת לָעַד בַּצּוּר יֵחָצְבוּן."

הוא הרים את ראשו וסקר את פני הנוכחים בתנועה איטית, אבל פניו נותרו חסרות הבעה. הוא נשם עמוק מתוך כוונה להמשיך לדבר, וקולו חרק ונשבר כשביטא את המילים.

"וַאֲנִי יָדַעְתִּי, גֹּאֲלִי חָי וְאַחֲרוֹן עַל־עָפָר יָקוּם. וְאַחַר עוֹרִי נִקְּפוּ־זֹאת —" בריאנה נרעדה בעוצמה והפנתה את מבטה מתלולית העפר החשוף "— וּמִבְּשָׂרִי, אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ. אֲשֶׁר אֲנִי, אֶחֱזֶה־לִּי וְעֵינַי רָאוּ וְלֹא־זָר: כָּלוּ כִלְיֹתַי בְּחֵקִי."

הוא השתתק. אנחה עמוקה משותפת בקעה מפי העומדים סביב הקבר, אשר שיחררו את האוויר שעצרו עד אז בריאותיהם. אולם רוג'ר עדיין לא סיים. בתנועה כמעט לא מודעת הוא שלח את ידו, לקח את כף ידה של בריאנה והחזיק בה בכוח. את המילים האחרונות הוא אמר כאילו לעצמו, כך נדמה היה לי, וכמעט לא הקדיש מחשבה לקהל המאזינים שלו.

"גּוּרוּ לָכֶם מִפְּנֵי־חֶרֶב כִּי־חֵמָה עֲווֹֹנוֹת חָרֶב לְמַעַן תֵּדְעוּן: יֵש דִין."

כעת נרעד גם גופי, ומיד הרגשתי את כף ידו של ג'יימי, קרה אך חזקה, עוטפת את כף ידי. הוא השפיל מבט אלי, ופגשתי את עיניו. ידעתי בדיוק על מה הוא חושב.

הוא חשב אז, בדיוק כמוני, לא על ההווה אלא על העתיד. הוא חשב על ידיעה קטנה שעתידה להופיע בעוד שלוש שנים בין דפי הווילמינגטון גאזֶט, ב־13 בפברואר, 1776.

בצער רב וביגון קודר התקבלה בעיר הידיעה על מותם של ג'יימס מקנזי פרייזר ורעייתו קלייר פרייזר, אשר נספו בשריפה שפרצה והרסה את ביתם ביישוב פרייזר רידְג' (רכס פרייזר) בליל 21 בינואר השנה. מר פרייזר היה אחיינו של הקטור קמרון ז"ל, בעליה של חוות ריבר ראן. פרייזר היה מוכר היטב ברחבי המושבה, והיה אחד מתושביה המכובדים. הוא לא הותיר אחריו ילדים.

עד כה לא היה קשה מדי לא לחשוב על הדברים הללו. הדבר יקרה בעתיד רחוק מאוד, ובהחלט ייתכן שלא מדובר בעתיד שאין לשנות — אחרי הכול, קיבלתי אזהרה מראש, והיינו מצוידים ומוכנים — או שאולי...

הבטתי לעבר הגלעד הקטן, וצמרמורת עמוקה הרעידה את גופי. התקרבתי עוד אל ג'יימי והנחתי את כף ידי השנייה על זרועו. הוא כיסה אותה בכף ידו והידק חזק כדי להרגיע אותי. לא נכון, הוא אמר לי ללא מילים. זה לא יקרה כי אני לא אניח לזה לקרות.

אולם כאשר פנינו ללכת מקרחת היער האומללה, הנידחת, לא הצלחתי להרחיק מראשי תמונה אחת חיה במיוחד — לא של הבקתה השרופה, הגופות האומללות או הגינה המתה. התמונה שרדפה אותי טרדה את מנוחתי כבר כמה שנים — מצבה שראיתי בין ההריסות של מנזר בּיוּלי, גבוה בהרי סקוטלנד.

זו היתה מצבת קבר של אישה מבני האצולה, שנחרתה בה באבן גולגולת מחייכת — שהזכירה לי את מה שהוסתר מתחת לסינר של האישה ההולנדית שקברנו זה עתה — מעל זוג עצמות מוצלבות. מתחת לגולגולת נכתב המוטו שלה:

"אוֹדיֶה מיהי, קְראס טיבּי — סיק טְרַנְסיט גְלוֹריה מוּנדי".

היום תורי, מחר תורך. כך חולפת תהילת עולם.