סודה של מספרת הסיפורים

הייתי בת חמש כשהתחננתי לקבל כלב משלי. הגזע או הגודל לא היו חשובים, רק רציתי שיהיה לי מישהו לאהוב ולחבק חזק. שלושה ימים לאחר בקשתי, אמי הפתיעה אותי עם גור כלבים קשור ברצועה. זה היה מושלם. לקחתי איתי את הכלב לכל מקום וישנתי איתו בלילות. חודשים ספורים לאחר מכן הכלב יצא מהחצר האחורית והלך לאיבוד. ישבתי על מיטתי ובכיתי שעות כשאמי צופה בי בדממה ממפתן חדרי. לבסוף נרדמתי, תשושה מצער. רק בבוקר שלמחרת גיליתי שהיא נכנסה במהלך הלילה אל חדרי כדי לכסות אותי בשמיכה ולכבות את האור. היא מעולם לא אמרה לי מילה על אובדני.

אני מתבוננת במים המחליקים על הסלעים. צופר קורא במרחק כשספינה מאותתת, מסמנת את נתיב הניווט שלה במורד נהר ההדסון. אני מצמידה את הז'קט לגופי. המשקל העודף שהעליתי בהיריון כבר נשר ממני, גוזל מגופי את שכבת החום שאליה אני כמהה. האוויר הקפוא חודר דרך הצמר ומותיר אותי רועדת.

אני מסירה את משקפי השמש ונושאת את פניי אל השמש שמציצה מבעד לעננים. אף שכעת רק חודש אוקטובר, הטמפרטורות צונחות באופן ניכר, מזהירות אותנו מפני החורף המתקרב במהרה. לא אכפת לי מהקור או מהשלג. הם משמשים תירוץ לעטוף את גופי בשכבות של בגדים ולהסתתר מהעולם. לא תמיד העדפתי להיות לבד, אך מעולם לא דמיינתי שחיי ייראו כפי שהם עתה.

אני תוחבת את ידיי אל מתחת לירכיי ונשענת לאחור על הספסל. אני מאזינה לצפירות המכוניות ולתרועת צופרי האוניות, מקדמת בברכה את הסחת הדעת מהדי העצב שממלאים את ראשי.

"מצטער שאיחרתי."

אני לא מסתובבת. "זה בסדר," אני אומרת, אף ששנינו יודעים שאני משקרת. שום דבר לא בסדר, ואני תוהה איך משהו יהיה אי־פעם שוב בסדר. "איך היה בעבודה?"

"בסדר."

אז אלה מי שאנחנו עכשיו — שני אנשים שעונים זה לזה כמו תוכי? פטריק מתיישב לידי על הספסל. הרוח מעיפה את שערו החום ממצחו. מסביב לצווארו כרוך צעיף שקניתי לו לפני שני חורפים. קל לי מאוד לקנות לו כל מיני דברים. אני יודעת בדיוק מה דוגמת העניבות האהובה עליו, מהי חברת הנעליים המועדפת עליו ואיזו גזרת חליפות הוא אוהב. לפני הנישואים הספקנו להכיר זה את זה היטב, אבל שום זמן שבילינו יחד לא העניק לנו ספר הוראות שינחה אותנו כיצד להתמודד עם האבל.

"טוב." אני מסתובבת ובוהה במים, תוהה אם התשובות שאני מחפשת נמצאות בעומקם. "זה טוב."

הוא מכסה את ידי בידו ואצבעותינו משתלבות מעצמן אלה באלה. עיניי מביטות בו בחשש. עברו שלושה חודשים מהגרידה. בקושי דיברנו מאז.

"את זוכרת את היום הראשון בקולג'?" הוא לא ממתין לתשובתי. "נכנסת לכיתה כשהשיער שלך אסוף למעלה בפקעת, ועיפרון תקוע בתוכה. לבשת ג'ינס קרוע וסווטשירט שהיה כתוב עליו 'אם אתה לא אחד שמצליח בניסיון ראשון, צניחה חופשית זה לא בשבילך'."

"אהבתי את הסמרטוט הישן הזה." זרקתי אותו כשעברנו לגור יחד מיד לאחר הקולג'. חור שנפער בשרוול התרחב לבסוף עד לכתף. "אתה, לעומת זאת, לא ממש אהבת צניחה חופשית."

"עשיתי טעות שהרשיתי לך לבחור את הדייט השני שלנו." אצבעותיו מתהדקות סביב שלי. אני לא מסוגלת לשלוט בעצמי ולוחצת את ידו בחזרה, מקבלת בברכה את החום שבמגעו. "לו ידעתי אז..."

"היית מסרב?" אני מביטה בו במבט מופתע, מחכה לתשובה. אף שהיה עצבני באותו יום, הוא התאים את עצמו אליי וקפץ מהמטוס ללא שום התנגדות.

"היית יוצאת איתי לדייט אחר אם הייתי מסרב?" הוא שואל.

"אהבתי לצנוח," אני מודה. הפעם הראשונה שבה צנחתי הייתה במסגרת המשימות הנועזות של השנה הראשונה בקולג'. בשביל ילדה טובה כמוני זו הייתה פרדה מבורכת משגרת היום־יום. זה הפך לסם שלי, האופוריה הטבעית שלי. "זה היה יכול להיות בעייתי מאוד אם היית אומר לא."

"אז אני שמח שלא אמרתי," הוא עונה. אני מהנהנת, מבינה את מה שלא אמר — שהוא לא מתחרט על כל השנים שהיינו יחד. "לא עשית את זה כבר הרבה זמן," הוא מזכיר לי.

לא, באמת לא עשיתי את זה זמן רב. לפחות לא מאז התחלנו לנסות להביא ילד לעולם. אחרי ההפלה הראשונה הוא ביקש, ואחר כך התחנן, שנדבר אבל אני אמרתי לו שאין מה לומר. נשארתי ממוקדת בניסיונות להיכנס שוב להיריון — בטוחה שהיריון חדש ירפא את הפצעים שגרמה ההפלה. אולם הכישלונות העוקבים רק הרחיקו אותנו יותר ויותר זה מזה.

"את צריכה לעשות את זה שוב," הוא אומר בעדינות. "אהבת את זה כל־כך."

"לפעמים לא מספיק לאהוב משהו, נכון?" שנינו יודעים שאינני מתכוונת לצניחה. הוא משחרר את אצבעותיי, ואף שאני כמהה לתפוס שוב את ידו, אני משחררת אותה. "כבר מצאת מקום?"

הפרדה שלנו נעשתה בשלבים. לאחר הגרידה הוא החל לישון בחדר האורחים. בסופי שבוע יצא לטיולים עם חבריו הקרובים או שנסע לבקר את משפחתו בפלורידה. תהיתי בקול אם אנחנו פרודים. כבר הייתי שחוקה, וכשענה שהוא מחפש דירה, עוד חתיכה ממני נשברה, אך לא אמרתי דבר.

"כן." תשובתו נאמרה בקול כה חלש עד שכמעט לא שמעתי אותה. "שני רחובות ממך. דירת חדר. זו שכירות משְׁנֶה לשישה חודשים עד שאמצא משהו קבוע."

חלק ממני משתוקק להאמין שהוא נשאר קרוב בגללי, אבל הצד ההגיוני של המוח מבהיר לי שזה בגלל הנוחות. הדירה הנוכחית שלנו נמצאת במרחק הליכה מהעבודה ומהמקומות האהובים עלינו. אני תוהה אם אפגוש בו במסעדה המקומית או שאראה אותו קורא את העיתון של יום ראשון בבית הקפה שבו יוצאים כעכים טריים מהתנור ושבעליו יודע בדיוק איך אנחנו אוהבים אותם. פטריק מעדיף את שלו קצת אפוי יותר מהרגיל ועם שכבה עבה של גבינת שמנת ואילו אני...

"ג'איה?" מהטון שלו אני יודעת שחזר על שמי כמה פעמים.

"סליחה." אני מעסה את הרקות, מקווה שזה יעזור לי לחזור לעצמי. "שקעתי במחשבות לרגע." אני מסתובבת, מסרבת לאפשר לו לראות את מה שאני מנסה להסתיר זה זמן — את העובדה שאני חווה יותר ויותר מקרים של אפלה ושל ניתוק רגעי מהסביבה. "מה אמרת?"

"סיפרת כבר להורייך?" הוא מהסס, "עלינו."

"כן." אני מעסה את המתח שבצווארי לפני שאני מתבוננת בו. "התקשרתי אליהם בשבוע שעבר." ספינה חולפת באטיות על פנינו בשעה שאני משחזרת את השיחה בתוך ראשי. "אבא שאל אותי איך הולך לי ואמא שתקה."

"ג'איה," הוא מתחיל לומר, אך אני קוטעת אותו בנפנוף יד.

"אני נוסעת לשם בסוף השבוע. אסביר אז."

"את צריכה שאבוא איתך?" מבטו ננעץ בעיניי. "כדי לעזור להם להבין."

פטריק הוא הבן שמעולם לא היה לאבי. אמי, אף שנראה שהיא מקבלת את איחודנו ומאושרת ממנו, הקפידה לשמור מרחק, כפי שנהגה עם כולם.

אף שהוא מנסה להקל מעליי את הנטל, שנינו יודעים שדבר לא ישנה את אדישותה של אמי. "זה לא ישנה כלום, היא עדיין תסרב לדון בזה."

שפתיו מתהדקות, ואני יודעת שהוא מתאפק שלא לומר את אשר על לבו. המרחק בינינו החל להיווצר כשהתחלנו לנסות להיכנס להיריון. הוא החל להתכנס בתוך עצמו, ואילו אני נהייתי חסרת סבלנות לאחר שנים של הפריות חוץ־גופיות ובעיות פוריות. כל שיחה נסבה על הצעדים ההכרחיים כדי להרות. כשהגיע סוף־סוף ההיריון הראשון, נראה היה כאילו כל אותם חודשים של ניתוק מעולם לא אירעו. יחד חגגנו ויחד חלמנו בהקיץ על התוספת החדשה למשפחה שלנו. כשעברנו את ההפלה, שנים־עשר שבועות לאחר מכן, אני התפרקתי והוא התרחק. האבל שלי הקיף הכול ולא הותיר מקום לנישואינו או לו. ההתנהלות חזרה על עצמה בשתי ההפלות הנוספות.

הוא נעמד וכורך את הצעיף חזק יותר סביב צווארו, הודף כל שארית חמצן שנותרה ביני ובינו. "אבוא בסוף השבוע כדי לקחת את שאר הדברים שלי."

"אהיה בבית." אף שעדיין יש לו מפתח, אני מהנהנת כאילו הוא אורח בלתי רצוי.

"אז נתראה."

אני משתוקקת לבקש ממנו להישאר אך אין לי מילים. פי יבש ואני לא מסוגלת ליצור משפט. הדמעות מציפות את עיניי אבל הן אינן זולגות. אני צופה בו מתרחק עד שהוא יוצא משדה הראייה שלי. רק אז אני מפנה את פניי קדימה ומוסיפה לבהות בהדסון הזורם. כשהחשכה יורדת ואורות העיר מאותתים לי, אני מתחילה את הצעדה הארוכה הביתה.