סוד העבר

מקץ חודשיים

היא חייבת לספר לו.

ליילה התבוננה בו מפינת תא מוצל – הגבר שלה, לו רק יכלה לגרום לו לראות אותה, לדבר אתה, להקשיב לה ליותר מעשרים שניות. אבל אותן עיניים זהובות-ענבריות ומדהימות היו מלאות עדיין בצללים, גם מתחת לכובע האקוברה שלו. הוא נכנס לאסם, ספל בידו ומכתב בידו השניה.

ג'ייק קונרס אף-פעם לא נכנס לשום מקום סתם כך. שום-דבר שעשה לא היה סתם כך. הוא הסתובב בתחנה כאילו נרדף על ידי עדת שדים. הוא לבש את האינטנסיביות שלו כאילו היתה עור שני לגופו: ענני סופה ששולחים ברקים זעירים אבל אף-פעם לא מניחים לסערה להתפרץ במלואה.

גם אחרי אותו לילה, והנטישה הפתאומית שלו את המיטה שלה לפני עלות השחר, לאחר שהבהיר מאותו רגע שהוא רוצה לשכוח את מה שקרה ביניהם, היה בו משהו שדיבר אל האשה שבה כפי שלא עשה אף גבר לפניו.

האם ידבר אליה הפעם? האם סוף-סוף יפגוש את מבטה?

הידיים שלי רועדות.

התרגשות, אימה, הכאב העמוק והשקוע פנימה לא עזב לרגע – אליו ורק אליו. בלי לנסות אפילו, ג'ייק קונרס הפך אותה לאשה שלא זיהתה.

לאן נעלמה העצמאות העיקשת שלה, לאן נעלמה הגאווה שגרמה לה לבנות את חייה כרצונה? ליילה רובינס לא נזקקה לגבר כדי להרגיש שלמה – היא הצליחה בכוחות עצמה. כבת הזקונים במשפחה, עם שני אחים בוגרים ואב מגונן מדי, היא ידעה איך זה להיות חנוקה בעולם של גברים.

תודה לאל שדר בחר בתבונה את אשתו השניה. תוך ימים מהחתונה, מרסי הפכה לאם שליילה בקושי זכרה. כאשר מלאו לליילה שמונה-עשרה, השפעתה של מרסי הובילה אותה לחיים עצמאיים בבתהרסט, עם עבודה משלה, ולימודים לפי בחירתה... ודר והבנים העניקו לה מרווח נשימה. אלמלא מרסי, היא ידעה שאחד מהם היה ניצב על סף דלתה מדי סוף-שבוע, קובע כיצד תנהל את חייה, את עבודתה, את חבריה, את הגברים בחייה – מוודא שתעשה הכל כמו שצריך. הם לא היו נותנים לאחותם הקטנה להיפגש, להרגיש, לחוות את החיים כמו נערה רגילה.

היא היתה נסיכה לבית רובינס – ואסור היה להרשות לה לחרוג ממגדל השן שלה.

ליילה העריצה את אמה החורגת על שהעניקה לה מרחב משלה – וכבוד. מרסי נתנה לה לחיות את חייה, בדרכה, בלי שדר והבנים יתערבו לה בהחלטות שלה וימלאו את חייה בתכתיבים. מרסי לימדה אותה מהי עצמאות וכיצד לאחוז בה בשתי ידיה. לעולם לא להיכנע לרצונו של גבר, לחרדותיו של גבר.

עם זאת, מהיום בו הגיע ג'ייק קונרס לחוות אביה, גבר עצמאי עם תהומות שלא הניח לאיש לחקור את צפונותיהם, היא הרגישה כיצד חל בה שינוי. הסקרנות הפכה לעניין עם הטיית הכובע הראשונה שלו. הוא ידע מיהי וזה לא עניין אותו...

כאשר העניין הפך להתרגשות, היא לא היתה בטוחה; היא היתה שקועה בתוך זה לפני שיכלה לשים לזה קץ והוא אפילו לא ידע מה קורה.

גם עכשיו, שנה וחודשיים מאז נפגשו – גם כאשר היתה במרחק מאתיים מייל מהבית כשלמדה באוניברסיטה – הוא היה תמיד במחשבותיה. עיניו הזהובות כענבר קיבלו חיים משלהן בדמיונה; ידיו ושפתיו שהעניקו לה – מה? משהו עמוק יותר מהתעלות, חזק יותר מסתם התרגשות גופנית, הצליחו להיכרך סביבה כמו גפן משתרגת והחזיקו אותה בעוצמה שלא יכלה להילחם בה או להתכחש לה.

והצורך הנואש שחשף בפניה באותו לילה הפך את הנערה לאשה ברמה עמוקה בהרבה מכפי שיכלו גופותיהם לעשות.

החוויה עם ג'ייק היתה כל מה שחלמה עליו ויותר. עוצרת נשימה, כמעט בלתי נתפסת בכוחה... ובלתי נשכחת. היא חלמה על האהבה שלהם, אבל יותר מכך, היא חלמה עליו. היא כאבה, בערה ונכספה, פחות אל היפעה הגופנית שהעניק לה ויותר אל מה שחמק ממנה, לפני אותו לילה ואחריו – אל התמצית של הגבר האמיתי שבפנים.

לילה אחד של אושר, ואחריו חודשים של אומללות. האם זה היה שווה את זה? היא לא ידעה...

האם זו אהבה? היא לא ידעה, אבל כדי שתוכל לחיות, היא ידעה שתצטרך לברר זאת; ולמען החיים המתפתחים בתוכה, היא תצטרך להכיר את אבי התינוק שלה.

הוא בקושי דיבר אתה באותו לילה; אבל היא לא רצתה שידבר. הצער שלו היה יצור חי ונושם, כה חורך וחיוני עד שמילים היו מקטינות אותו. הוא פנה אליה, נזקק לנוחם והיא התמוססה. חמש שנים של התנגדות צינית התפוגגו במגע אחד, הפכו התאהבות חסרת ממשות ל –

היא פחדה לתת שם למה שהרגישה כלפי ג'ייק, אבל היתה כנה מדי עם עצמה מכדי להקטין את הרגש שלה. אף גבר מעולם לא עשה למענה הרבה כל-כך בלי לבקש דבר בתמורה.

באותו לילה גילתה את כוחו המשכר של גבר שותק ואת המגנטיות הכובשת של כל הדברים שלא אמר. הוא לא חשב על עושרה או ייחוסה המשפחתי, או על הירושה שלה: הדברים האלה לא עניינו אותו. היא ידעה את זה. הוא לא ניסה אפילו פעם אחת להתחיל אתה, גם כאשר ודאי ידע, ודאי ראה שהוא מרתק אותה, שהיא לא מסוגלת לראות גבר אחר זולתו.

לא. באותו לילה הוא נזקק לה, כפי שלא נזקק לה גבר לפני כן. זה היה סם מעורר שלא הכירה מעודה. אבל הוא סירב להביט בה מאז ההתנצלות המסורבלת שלו בבוקר שאחרי אותו לילה מזהיר. במהלך החודשיים האחרונים הוא לא דיבר אתה, ולא הזכיר את שמה.

האם החשש שמא הצורך יתעורר שוב הוא שגרם לו לברוח עכשיו?

היא קיוותה שצדקה... מפני שעכשיו היא היתה זו שנזקקה לו, נזקקה לו שיהיה לצדה כפי שהיא עמדה לצדו באותו לילה בודד ומדהים; ואם לא רצה בה – אם היתה רק גוף בשבילו – אז ההימור הגדול בחייה ייכשל.

מחילה אינה באה בזול לאף גבר; ולמרות שאולי הגיע הזמן למחילה, הרי שבכל הנוגע לג'ון ג'ייקוב סת'רלנד, השעה היתה מוקדמת עדיין לכך. עם זאת, הוא ניצב שוב מול הזדמנות נוספת לסליחה שהתקשה לקרוא, קל וחומר לקבל. לא אחרי מה שעשה – או מה שלא עשה.

איך אוכל לשכוח את העובדה שהרגתי את אשתי?

הוא נשען על הקיר הקר של האסם, קלשון בידו ושתי פיסות נייר בידו השניה, ספל הקפה הקר שעל המעקה נשכח מזמן בזמן שג'ייק קרא שוב את מכתבה האחרון של אחותו, שהגיע אליו דרך עורך-דין חסר פנים בסידני.

ג'ייק היקר,

אני מתפללת שהמכתב הזה יגיע אליך בשלום. אנא, תכתוב או תתקשר אלי, ותגיד לי שאתה

חי וקיים! חמש שנים ואף מילה – זה כואב, ג'ייק, בעיקר עכשיו, אחרי מותו של אבא. ברבילה

ריקה בלעדיך. ארון מרגיש כמוני. הוא אוהב את ברבילה אבל היא היתה שלך תמיד. שום-דבר

לא אותו הדבר בלעדיך.

אני חייבת לספר לך, אמא חזרה הביתה לפני כמה חודשים והיא חזרה לתמיד. אני יודעת שזה

לא ישמח אותך, אבל היא חייבת להיות פה, וארון ואני רוצים בה. אנא, אל תחשוב שזה בגלל

שלא גידלת אותנו כמו שצריך – עשית עבודה מצוינת – אבל היא אמא שלנו והיו סיבות לעזיבה

שלה, חוץ ממה שאבא סיפר לנו. היא רוצה לראות אותך, להעמיד דברים על דיוקם.

ג'ייק, אנא, חזור הביתה. אני בטוחה שביל ואדה לא מאשימים אותך במה שקרה – או דארן.

ג'ני לא היתה רוצה שתעשה את זה לעצמך. אני יודעת שלא, היא היתה החברה הכי טובה שלי.

היא היתה רוצה שתהיה מאושר. אני יודעת שאתה מרגיש אחריות על מה שקרה, אבל כולנו

מרגישים ככה. כולנו השארנו אותה שם באותו יום.

אנא, תתקשר, מכתב אחד. האם זו בקשה גדולה מדי מאחי? אנחנו אוהבים אותך. אנחנו

מתגעגעים אליך. אני מתגעגעת אליך.

סנדי.

ג'ייק עצם את עיניו, אחז בשתי פיסות הנייר בידו בכל הכוח עד שהנייר נקרע באמצע, והצטער שאינו יכול לאטום את לבו ואת זכרונותיו באותה קלות. למרות שעמדו בעיצומו של חורף, הזעה טפטפה ממצחו. הוא הוריד את האקוברה מראשו בתנועה איטית והכובע נפל אל הרצפה יחד עם פיסות המכתב הקרוע בזמן שניגב את ידיו על מכנסי הג'ינס המאובקים שלו.

אז אמו חזרה הביתה אחרי עשרים-ושש שנים, מבקשת סליחה. נראה שסנדי וארון כבר סלחו לה. בסדר גמור; אמא עזבה כאשר היו בני שבע בלבד. הם לא זכרו את שברון הלב המוחלט של אביהם. הם לא היו צריכים למצוא זמן לבית-הספר בעודם מנהלים את החווה עד שאבא הבין שאמא לא תחזור יותר ושכר סוכנת בית.

אז היא רצתה להעמיד דברים על דיוקם... הוא הרגיש משהו דמוי צחוק היסטרי מבעבע בתוכו. איך אפשר לשנות את העבר? איך אפשר לתקן את הגרועה שבטעויות? אולי יש לה תשובות בשבילו. רק אלוהים יודע שהוא זקוק לתשובות בנושא – אבל האמת היא שהחטאים שלה לא הרגו אף-אחד.

ג'ייק קרס על הקיר והניח לגבו להחליק במורד העץ עד שישבנו פגע בקרקע. הוא יישב זמן-מה. זו שעת ה'עישון' בתחנת וולבי.

זו היתה השעה בה בני העיר יצאו לתה בוקר. ג'ני כינתה זאת תה בוקר, למרות שגדלה בכפר. שלוש שנים בבריסביין הפכו אותה לנערה עירונית – עד שג'ייק פגש שוב את חברתה של אחותו, התאהב בה, חיזר אחריה והתחתן אתה תוך פחות מחודש. הוא לקח את כלתו לברבילה, הנחלה של משפחת סת'רלנד בערבה מזה ארבעה דורות. ג'ני היתה המלכה, הוא המלך. הוא הרגיש כאילו הוא מלך העולם באותה תקופה, וכלתו היתה מרהיבה.

'שעת העישון' הפכה ל'תה בוקר' במשך שנה שבה ג'ני משלה בארמון הערבה שלה; אבל בזמן שהיו צריכים לחגוג שנה לנישואיהם, היא כבר היתה בין המתים.

עתה לא היה לו דבר, והוא לא רצה דבר. הוא היה בוקר, פועל פשוט בן כמעט שלושים-ושמונה בערבה, אסף את הכבשים, תיקן גדרות, טיפל בסוסים ובבקר. זה היה העתיד שלו היה ראוי, ו'שעת עישון' התאימה לו ולשכמותו.

היו לו עשר דקות כדי לאסוף את עצמו לפני שהאחרים יבואו לחפש אותו. אם יראו אותו ככה, הם ירצו לדעת מה קרה. הבחורים הקשוחים וטובי הלב האלה נתנו לו להנות מבדידותו רוב הזמן, חשו בצורך שלו להיות לבד, אבל בחיים לא ישאירו אותו לבדו כשהוא מתייסר.

הוא לא ראוי לדאגה שלהם. הוא לא ראוי לקבלת הפנים החמה לה סנדי רמזה במכתבה. הוריה של ג'ני, ביל ואדה, לא יכלו לסלוח לו. הוא לא יוכל להתמודד עם הושטת ידו של אחיה של ג'ני דארן – בגלל שגם אם היה מחפש כל חייו, הוא לא היה מוצא הד של מחילה בתוך נשמתו שלו.

דם היה שפוך על ידיו, מפני שהוא היה עסוק מכדי לשמוע את ג'ני כאשר אמרה שיש לה תחושה מוזרה בגב באותו בוקר. הוא הציע להישאר בבית, אבל גם הוא עצמו שמע את חוסר הרצון באמירה שלו, את קוצר הרוח בקולו. זה בטח רק משקלו של התינוק, הלוחץ על גבה, לא? ראשו היה כבר עסוק בהובלת הבקר אל השוק לקראת המכירה השנתית.

ג'ני חייכה ואמרה שתהיה בסדר; מועד הלידה היה בעוד שמונה שבועות בלבד. קרוב לוודאי שמדובר רק בכאבי מתיחה, ועבודת צביעה של החלק התחתון של קירות חדר התינוק תועיל לה.

הוא הנהן בהקלה; למרות שאהב את ג'ני עד עמקי לבו, והיה נרגש לקראת הלידה, הרי שהבקר היה לו על הראש. בעוד כמה ימים יתפנה למשפחה הצעירה שלו... ובינתיים, לא יזיק לה לסדר קצת את חדרו של התינוק. קצת עבודה תעסיק אותה בימים בהם ייעדר.

עתה כל יציאה למכירת הבקר כמעט הרגה אותו כאשר נזכר במה שיכול היה להיות. הוא לא היה צריך לנסוע. הוא לא היה צריך לעזוב אותה. לא די היה באיסור המוחלט שהטיל עליה מעליה על סולמות. אם לא היתה עולה על הכסא כדי לתלות את המרצדת בגלל שהיה עסוק מדי במחשבה על הבקר הארור...

אז עכשיו הוא לא עסוק במכירת בקר: הוא לא עובד עם בקר בכלל. כבשים הם העסק שלו עכשיו... לא, הם העסק של בריאן רובינס. הוא רק עובד כאן.

הוא חבש את כובעו, הרים את פיסות מכתבה של סנדי וחצה את האסם. הוא הרים את הקלשון, נעץ את שיניו במכתב וטמן את מכתבה האוהב והסלחני של אחותו בתוך ערמה של חציר יבש. אוהב, עורג – מלא חרטה. כל האהבה והערגה שבעולם לא יוכלו לשנות את העבר.

הגיע הזמן לחזור לעבודה. הדבר היחיד בו מצא נחמה – הוא אהב את העבודה הקשה שהצריכה ניהול חווה ענקית כזו.

"זה לא יעלים אותה, אם לא אכפת לך."

הוא קפא, אבל הקול המשועשע מאחוריו – קול שאת רכותו המתנשמת ניסה לשכוח בחודשים האחרונים – המשיך.

"לא פשוט כל-כך למחוק נשים. אתה יכול להסתלק, אבל הזכרון יישאר וירדוף אחריך, כמו ריח רע שאתה לא יכול לסלק מהנעליים שלך. תוכל לשטוף אותו במים, אבל בדיוק כאשר נדמה לך שהוא נשטף לגמרי, הוא עולה מחדש ומזכיר לך איפה היית."

הוא הסתובב, הקלשון בידו, מציב אותו לפניו כמו מגן גופני כנגד החיטוט בפצעיו. היא היתה קול המצפון שלו, זכרון שלא היה צריך לקרות – והיא עמדה לסובב פנימה סכין שרק היא ידעה על קיומו.

או שכולם ידעו מה עשה? הוא לא זכר דבר לפני שהיא הוציאה אותו החוצה – והעלתה אותו אל חדרה. יכול להיות שכולם באזור ידעו מה קרה. הבחורים התייחסו אליו בחשש וכבוד מאז המסיבה...

היא יצאה מבין הצללים, בג'ינס ומגפיים, כובעה בידה, ועמדה באור השמש שסיפק הפתח בגג. שערה, אדמדם בוהק, זהר כמו הילה חמימה סביבה. והחיוך החצוף הזה שלה האיר את פניה היפים והשזופים מעט. הנערה הזו קיבלה את העולם על מגש והיא ידעה את זה.

"שלום, ג'ייק קונרס. כמה מוזר למצוא אותך מסתתר באסם בשעת ההפסקה. טיפוס חברותי, לא?"

קונרס היה השם בו בחר בחמש השנים האחרונות. בזמנו נראה לו הולם לבחור בשם נעוריה של ג'ני, לחיות את החיים שהיא איבדה; אבל זה נראה לו כמו שקר חולני, בעיקר כאשר השם בקע מפיה של נערה יפה ומלאה חיים זו, ששברה במגעה מחסומים של חמש שנים.

ליילה רובינס גרמה לו להרגיש דברים שלא היתה לו זכות להרגיש יותר, כמו מתיקות ואושר ותקווה. השרידים המנופצים של אותו לילה חיו בתוכו, גורמים לו לחוסר ביטחון ומבוכה כאשר ניצב לפניה. אם היתה יודעת את האמת באשר לעברו ודאי לא היתה מתקרבת אליו, ודאי לא נוגעת בו.

לבו הלם בחזהו. הוא לא הצליח לחייך אליה, לא כאשר נדמה היה לו שהיא מצליחה לקרוא דרכו את האמת הנוראה מתחת לדממה הסטואית שלו. "יום טוב, מיס. נחמד לראות אותך."

"אתה כזה שקרן. אתה מתחמק ממני מאז שחזרתי הביתה. ואתה יודע שקוראים לי ליילה," השיבה בשקט, ועיניה הכחולות-כסופות הרכות נצצו בחיים – מכרסמות אותו עמוק בפנים. "קראת לי ליילה בערב המסיבה של דר ומרסי."

אותו לילה מדהים... הלילה בגללו קילל את עצמו מאז.

למה הניח לאנשים לקחת אותו לאירוע, יום אחד לפני יום השנה החמישי למותה של ג'ני? הוא ראה את עיניה של הנערה ננעצות בו כל-אימת שהתקרב אליה – והיא היתה קרובה אליו יותר מדי פעמים מכדי שיוכל לשמור על שלוות נפשו.

והוא מצא את עצמו מביט בה יותר מדי פעמים. הוא לא ידע למה היא שונה מכל הנשים האחרות; הוא ידע רק שהיא מצליחה למשוך אליה את מבטו כמו דג מטופש אל מלכודת מוות. היא לא היתה יפה יותר מאחרות שראה, לא נשית יותר. היא היתה סתם ליילה, נערת ערבה חזקה, תימה וחכה, עם עיניים שהצליחו לראות דרכו... בדיוק כפי שראתה באותו לילה והצליחה לנחם אותו באופן שהוביל ללילה שלעולם לא ישכח... ושעליו יתחרט לעולם.

הוא התעורר למחרת בבוקר ליום השנה שהיה עושה הכל כדי שלא יצטרך לציין – והוא בילה את הלילה בזרועותיה של אשה אחרת. ג'ני, יקירה, אני מצטער כל-כך!

הוא בגד בה שוב בגלל שלא היתה לו שליטה עצמית כאשר מדובר באדמונית החצופה הזו עם ההארות שגרמו לו חוסר מנוחה וכמיהה בו-זמנית.

אם ידע משהו, הרי שידע שליילה רובינס אינה נערה שמתלוצצים אתה. אם לא היה מבחין בתום מתחת לגופה הבשל ולאופיה השובב, הרי שהדבר היה מתבהר לו כאשר עשה אתה אהבה. למרות שלא היתה בתולה, הרי שהיה ברור שהנערה אינה מנוסה במיוחד או יודעת איך עושים את זה עם גברים כמוהו.

אביה ואחיה המעריצים כינו אותה 'נסיכה'. התואר התאים לה. היא היתה בהירה ויפה בצורה רעננה, עם נשיות עשירה ולא מודעת והליכה מעכסת. היא היתה חריפה כשוט, והיא למדה מדעי הווטרינריה. גופה היה קטן, אבל היתה בה אנרגיה רבה והיא דיברה בצורה בלתי נשלטת. הוא לא ידע למה כל הדברים הללו הפכו אותה למדהימה, אבל כל הבחורים המקומיים רדפו אחריה –

אבל מאז האסון של ליל המסיבה, הוא ידע שעדיף לא לחשוב עליה כלל. אז מה אם היא היתה הדבר היפה – היחיד – ביותר שקרה לו בחמש שנים? הוא היה גבר כועס ומנוסה בן שלושים-ושמונה בעוד היא צעירה בת עשרים-וחמש שש רעננה וזוהרת. לה יש עתיד; עתידו היה מאחוריו.

יופיה הרענן והמנומש של ליילה לא דמה כלל ליופיה האקזוטי הבלונדי של ג'ני, אבל היא דמתה לג'ני בלבה. ליילה דיברה אתו, חיבקה אותו – אהבה אותו כאילו שהוא חשוב לה. היא ראתה מתחת לקליפת הקרח שעטה סביבו ומצאה את הגבר המבודד והנואש שבפנים...

"נו?"

מילה אחת בודדה והוא הסתובב מהניחוח המפתה של קרן השמש והאדמה שהקיפו אותה כמו הילה. הוא נצמד אל הקלשון כמו חומת בטיחות. "אני חייב לחזור לעבודה."

"אמא שלך לא לימדה אותך להתנהג בנימוס?" קולה היה עדין וצרוד. "קודם אתה צריך להגיד, 'ברוכה השבה הביתה, ליילה.'"

אמא שלו? הוא לא זכר רגע בו הפסיקה לריב עם אביו כדי ללמד אותו משהו – והיא עזבה לפני שהגיע לשנות העשרה שלו. "ברוכה השבה, מיס." הוא חלף על פניה בלי לגעת בה. "שיהיה לך יום טוב."

"ג'ייק." היא הניחה יד על זרועו בזמן שניסה לברוח.

הוא עצר באמצע הצעד, כמו רכבת שנשברת במרכזה. כנות המגע – הפגיעות שלא הסתירה – הכאיבו לו במקום כלשהו עמוק בפנים. מקום שלא נתן לו ביטוי במשך חמש שנים.

מקום שרק ג'ני נגעה בו עד כה.

היא הרימה את פניה ועיניה הנוצצות בחנו אותו בחום של האסם. היא נראתה כה רעננה ויפה עד שהוא רצה לנהום, למשוך ממנה את זרועו, אבל שנים של שליטה עצמית משלו בו עתה. "כן, מיס?"

"רק דבר אחד," אמרה בשקט. "אתה מתכוון לחמוק ממני כל חייך? האם זה המסר, ג'ייק? האם הייתי סתם בחורה לאותו לילה... סתם דרך לפרוק את הכאב?"

כל-כך מתאים לנסיכה ליילה לחתוך ישר אל לב העניין – אבל הוא לא יכול להגיד לה שטעתה, שלא היה מסוגל אפילו להביט באשה אחרת מאז אותו לילה. היא הכניסה לחייו חמימות, כמו קרן שמש חמימה המגיעה אל האזור הארקטי, והוא רצה, הוא נכסף לעוד –

יום ולילה, הוא רצה לגעת בה, לחבק אותה – לבגוד שוב בזכרה של ג'ני עם הנערה הזו. רק עם הנערה הזו.

ג'ייק ניער אותה מעליו בטרם יישבר, רוצה לפגוע בתום שלה בתשוקה הרסנית ואפלה שרק תפגע בה, מפני שלא נותר לו עוד מה לתת. "אני לא הבחור הנכון למשחקים האלה."

היא הניחה את ידיה על מותניה וחייכה. "מי אומר שאני משחקת?" קולה היה צרוד ומבטיח, הקול עליו ניסה לא לחלום מאז אותו לילה.

הוא הסתובב מעליה, אש ופחד בבטנו. היא שוב כאן. היא ממשיכה לחזור למרות שחמקתי ממנה על סף גסות הרוח. אני רק מקווה שאין לה רגשות כלפי!

עיניה הכחולות והזוהרות ככוכבים הביטו בו. חום גופה נגע בעורו והפיתוי הלם בו כשוט. פיתוי לקחת כל מה שידע שהיא מציעה.

"אני חושב שאת משחקת," נהם. "ואני חושב שזה יהיה טפשי מצדך לחשוב עלי בכלל."

חיוכה גווע מעט. הבזק הופיע ונעלם מתוך עיניה; ולמרות שהיתה קטנה ובהירה, הוא ראה את פניה של ג'ני באותו יום, כאשר הסתירה באומץ את הפחד שלה ורצתה שיישאר בבית בזמן שהוא היה עסוק בעניינים אחרים. אנחנו ניסע ברגע שאחזור, בסדר, חומד? אני אתקשר שלוש פעמים ביום, אני מבטיח.

בשיחה השניה ג'ני דיממה, סופה עזה פרצה והרופאים המוטסים לא יכלו להנחית את המטוס – והוא היה במרחק שעתיים נסיעה מהבית. כאשר מצא אותה, היא היתה מחוסרת הכרה וגורלן של האם והתינוקת נחרץ.

"לכי, ילדה קטנה," אמר בקול חריף מרגש וסחרחרה חושנית שעליה התנדנד הבוקר. "תמצאי לך בחור נחמד לפלרטט אתו, בחור שיחכה לך עד שתבשילי ותהפכי לאשה."

"אני אשה, ג'ייק. אתה יודע את זה." היא היתה רכה ופרובוקטיבית, חיוכה כה מתוק עד שהתגובה שלו אליה כמעט החליאה אותו. "אני מספיק מבוגרת כדי להחליט עם מי אני רוצה לבלות. חייתי מחוץ לבית שבע שנים."

"את תינוקת," ירה בחזרה. חי אלוהים, הוא ידע שהוא חייב להתרחק מעליה, עכשיו. "את נסיכה מוגנת שאוהבת לשחק באש. אבל אני שרפת היער הגרועה ביותר שראית מעודך. אני לא אתן לך פרחים ומילים יפות, הבטחות וטבעת יהלומים. אני אקח אותך לשעה, אולי יום או שניים, ואז אשכח מקיומך. וכאשר תלכי לבכות לאבא'לה, אז תביני בדיוק שאת עדיין תינוקת." הוא התנשא מעליה, מביט בה מלמעלה, וחיכה לתגובה הבלתי נמנעת.

היא התנשפה והסתובבה, לחייה בוערות, והחרטה על הפגיעה חרכה בו עמוק – אבל הוא הקשיח את לבו כנגד ההתנצלות שרצה להשמיע באוזניה. תברחי, ליילה רובינס. רוצי ותמצאי לך בחור נחמד ובטוח וחיים טובים בלעדי.

"בסדר," הפטירה בקול מתוק וחנוק. "אבל אל תגיד לי לברוח, מפני שאתה זה שבורח. אתה הפחדן! אני מצטערת שחשבתי אי-פעם שאתה זקוק לחברה או – או שקיוויתי שנוכל... ואני מצטערת שאני – "

היא נשמעה קרועה מבפנים. כן, הוא קרע את האגו שלה לחתיכות כמו שקרע את המכתב של סנדי לפני דקות ספורות.

הוא רצה להעלות חיוך על שפתיה, לחבק אותה ולנשק אותה כפי שנשק לה באותו לילה. אבל הוא לא יכול. פגיעה בגאוותה עכשיו עדיפה על כניעה לטירוף הזה, וטלטול חייה המתוקים ומלאי התקווה.

"אל תצטערי, פשוט לכי," אמר ונלחם במילים שביקשו לבקוע מגרונו כהתנצלות עדינה. אנא, לכי...

היא ניגבה את עיניה בגב ידה. "האם אתה לבד זמן רב כל-כך, מסתתר מהחיים זמן רב כל-כך עד שהמחשבה על כך שאשה מושיטה לך יד מפחידה אותך?"

ההארה הבלתי רצויה שלה גרמה לגוש בחזהו של ג'ייק להתפשט עד שחישב להתפוצץ. אבל כאשר הסתובבה, עיניה הבהיקו מדמעות ההשפלה שגרם לה והוא ידע שעוד לא גמרה. הוא נאלץ לחרוק שיניים כדי לבלוע את ההתנצלות שעמדה על דל שפתיו.

"רק רציתי להכיר אותך," אמרה, קולה רגוע באופן לא טבעי בהתחשב בצללי הכאב שהיו בעיניה. "רציתי לראות את הגבר מתחת לקרח, לדעת אם – " לחייה סמקו שוב ועיניה רשפו. "אבל אתה הודף אותי כמו שאתה הודף כל אחד אחר, לא מדבר עם אף-אחד, חי בין הצללים כמו פושע במנוסה. קיבלת מה שרצית... אבל אל תשלה את עצמך לחשוב שככה אתה בטוח יותר. אתה תחיה את שארית חייך לבד, תחיה לבד ותמות לבד!"

היא יצאה מבין הדלתות הכפולות הענקיות בצעד לא יציב, חזרה אל האור אליו השתייכה. שתחזור אל הלימודים שלה, לחיים עם עתיד.

אם היא חכמה, היא לא תתקרב אליו יותר.

ג'ייק התבונן בה כאשר התרחקה, מנסה להאמין שעשה את הדבר הנכון, למענה.

אבל זה לא הרגיש נכון. לפתע ראה את קרן השמש שליילה לקחה אתה לכל מקום אליו הגיעה – והיא נטלה אותה ממנו מפני שאילץ אותה לעשות זאת. מפני שהיה מבוגר ומצולק וכועס ומפוחד בשלה.

לילה אחד אתה היה יותר מהראוי לו. כל מה שנתן לה היה זה. כאב והשפלה. הוא לא התאים לה, ולעולם לא יתאים לה.

עכשיו לא היתה לו ברירה אלא להיעלם לתוך הצללים הקרים והאפלים שבהם התהלך במשך חמש השנים האחרונות ולהישאר שם עד יום מותו.