סופו של הנצח 2: ממלכת הקבצנים

1 מועדון הלוחמים

אשטון היה חביב אבל סקפטי. "למה אנחנו צריכים לצבוע את הדירה בעצמנו?"

"כי עבודת כפיים היא תחילת הטוהר," אמר ג'וליאן וטבל את הרולר במגש. "אל תעמוד שם סתם. תתחיל להרביץ צבע."

"מי אמר לך את השטויות האלה?" אשטון המשיך לעמוד שם. "ואתה לא מקשיב. אני מתכוון, צביעה זה בעצם שיפור קבוע. למה אנחנו צובעים בכלל? אין מצב, אין שום מצב שאנחנו נשארים בלונדון עוד שנה, נכון? אתה רק משתגע כמו תמיד או מנסה לחסוך כסף בחוזה השכירות, או... ג'ולס? תגיד לי את האמת, אל תתייחס אליי כמו אל תינוק. אני אדם מבוגר. אני יכול לעמוד בזה. אנחנו לא נשארים בלונדון עד שחוזה השכירות יסתיים בעוד שנה, נכון? זאת לא הסיבה שאתה צובע?"

"אולי תיקח רולר? כמעט סיימתי את הקיר שלי."

"תענה לי על השאלה!"

"קח רולר!"

"אוי אלוהים, לְמה נכנסתי?"

אבל ג'וליאן ידע: אשטון אולי חושב ששנה בלונדון זה יותר מדי, אבל ג'וליאן ידע בוודאות שזה לא מספיק.

שנים־עשר חודשים כדי לעזוב את הדירה הישנה שלו ברחוב הֶרמיט, להרגיע את גברת פּלָבֶר שבכתה כשעזב, אף על פי שהיה דייר מסתגר שנמנע מחברת בתה היחידה.

שנים־עשר חודשים כדי לקשט את דירת הרווקים החדשה שלהם בנוטינג היל, לצבוע את הקירות בכחול גברי ואת חדרי האמבטיה בוורוד נשי, רק בשביל הצחוק.

שנים־עשר חודשים לחזור לעבודה בנֶקסטֶל, כאילו נולד בשביל זה. להתעורר כל בוקר, ללבוש חליפה, לנסוע ברכבת התחתית, להתמודד עם אנשים, לערוך טקסטים, לקיים ישיבות, לקבל החלטות ולרכוש חברים חדשים. שנים־עשר חודשים להסתובב עם אשטון כמו פעם, שנים־עשר חודשים למנוע ממנו לשתות כל ערב או לבלות עם כל בחורה יפה, שנים־עשר חודשים לגדל את הזקן שלו עד אמצע החזה, לפלרטט בכאילו לפעמים, שנים־עשר חודשים ללמוד לחייך כאילו הוא שמח ונשמתו חדשה.

שנים־עשר חודשים לחרוש בספרים. לאן מועדות פניו הלאה? זה חייב להיות לאיזשהו זמן ומקום אחרי 1603. הרבה תקופות לכסות, הרבה ארצות, הרבה היסטוריה. אין לו זמן לבזבז.

שנים־עשר חודשים לשנן אלפי סיבות למחלות דלקתיות של העור: גרדת, עגבת, שָנית, סעפת. כיבי לחץ ואי ספיקת ורידים. אנגיומה עכבישית וגרנולומה של הפנים.

וגם פורונקלים. אסור לשכוח את הפורונקלים.

שנים־עשר חודשים ללמוד סיף, לרכוב על סוסים, לצלצל בפעמונים, להמס שעווה ולשמר מזון בצנצנות.

שנים־עשר חודשים לקרוא שוב את שייקספיר, מילטון, מרלו, בן ג'ונסון. בגלגול הבא שלה ג'וזפין עשויה להיות שוב שחקנית. הוא צריך להיות מוכן לאפשרות הזאת.

שנים־עשר חודשים ללמוד איך לא למות במערה, שנים־עשר חודשים להתאמן בצלילה במי מערות.

שנים־עשר חודשים ללמוד לקפוץ.

שנים־עשר חודשים לשפר את עצמו בשבילה.

זה לא היה מספיק זמן.

*

בכל יום רביעי נסע ג'וליאן ברכבת להוקסטון, כשהוא חולף על פני אזור המגורים המאולתר עם האוהלים המרוססים בכתובות והגדֵרות התומכות בשיחי המלפפונים, כדי לאכול צהריים עם דֵווי פְּראק, הטבח והשמאן שלו, המרפא והמשחית שלו. ג'וליאן שתה מי טיגריס, של טיגריסים אמיתיים, קיבל טיפול דיקור במחטים, לפעמים שקע בשינה עמוקה ולפעמים שכח לחזור לעבודה. בסופו של דבר הוא התחיל לקחת חופש בימי רביעי אחר הצהריים. עכשיו, שאשטון היה הבוס שלו, דברים מסוג זה כבר לא נחשבו לעבירות שדינן פיטורין.

אשטון, שלא השתנה ונשאר תמיד אותו דבר בכל יבשת שחי בה, התנהג כאילו אינו מתגעגע כלל ללוס אנג'לס. הוא רכש לו חברים חדשים ויצא כל הזמן לבלות, לטייל, לחגוג ולצפות במופעים ובתהלוכות. הוא היה צריך לפנות במיוחד זמן לג'וליאן ביומן שלו, והם היו צריכים לתכנן בקפידה את הערבים שיבלו יחד. פעם בחודש הוא טס ללוס אנג'לס לבקר את חברתו, וריילי הייתה טסה פעם בחודש כדי לבלות את סוף השבוע בלונדון. בדרך כלל הייתה מביאה איתה פרחים טריים ודבש אורגני, מסמנת את דירתם בחפציה ובניחוחותיה הנשיים, ומשאירה את קרם הלחות שלה בחדר האמבטיה הוורוד שלהם.

וסוף שבוע אחד בחודש אשטון היה נעלם ונעדר זמן רב, ולג'וליאן לא היה מושג איפה הוא. ג'וליאן שאל פעם, ואשטון אמר, נפגשתי עם איש בקשר לסוס. כשג'וליאן לחץ, אשטון אמר, ואיפה אתה בימי רביעי אחר הצהריים? נפגש עם איש בקשר לסוס, נכון? וג'וליאן אמר, לא, אני נפגש עם מומחה לדיקור, מרפא וייטנאמי, "איש נחמד מאוד, שקט, חסר יומרות. הוא היה מוצא חן בעיניך." לג'וליאן לא היה במה להתבייש, וזאת הייתה כמעט כל האמת.

"אה־הא," אמר אשטון. "טוב, אז גם אני נפגש עם מרפא."

אשטון הסתיר ממנו כל כך מעט דברים, שג'וליאן ידע שלא כדאי לשאול אותו שוב, ולא עשה זאת.

הוא עצמו היה עסוק מאוד. הוא לקח שיעורי רכיבה בימי שבת בבוקר, ושיעורים בחקר מערות בימי שבת אחר הצהריים. הוא הצטרף למכון אגרוף סמוך למקום שבו נהג לבקר ליד פארק פינסברי והתאמן בערבי חמישי ושבת. הוא יצא לטיול בכל יום ראשון פעם בשבועיים עם קבוצה של מלזים חברותיים מדי ופעלתנים באופן בלתי נסבל. אנשים יפים, אך בלתי נלאים באופן מדכא.

הוא אימן את גופו לסבול מחסור בכך שצם ימים שלמים והסתדר עם מים בלבד. ריילי הייתה גאה בו כשסיפר לה על החוויות הקשות שהוא עובר. הוא המשיך לתור את לונדון ברגל, קרא כל לוח מודעות וספג כל מילה. הוא לא ידע אם ישוב ללונדון בהרפתקת אורפיאוס הבאה שלו, אבל רצה לשלוט במה שיוכל. אחרי העבודה, כשאשטון הלך לשתות, ג'וליאן היה משוטט בדרך הביתה, עשרה קילומטרים מנקסטל לנוטינג היל, וממלמל לעצמו את פיסות ההיסטוריה שליקט לאורך הדרך, כמו נווד מטורף בחליפה אלגנטית. בספטמבר הוא הצטרף לאחד מאירועי הטריאתלון של לונדון בדוקלנדס. מקצה שחייה של קילומטר וחצי, רכיבה על אופניים לאורך ארבעים ושמונה קילומטרים וריצה לאורך עשרה קילומטרים. הוא הגיע במקום השביעי. אשטון הנדהם וריילי הריעו לו בקו הסיום.

"מי אתה?" אמר אשטון.

"אשטון בנט, אל תרפה את ידיו!" ריילי הושיטה לג'וליאן מגבת ובקבוק מים.

"איך שאלה פשוטה אמורה לרפות את ידיו?"

"הוא משפר את היכולות שלו, מה אתה עושה? זה היה מדהים, ג'ולס."

"תודה, ריילס."

"אולי בשנה הבאה תוכל להשתתף במרתון של לונדון. זה יהיה משהו, הא?"

"כן, אולי," ג'וליאן העדיף שלא להתחייב. הוא לא תכנן להיות כאן בשנה הבאה. ההתרחשות היחידה היא כאן ועכשיו. אין שום התרחשות בעתיד. לכן גם אין עתיד. דווי לימד אותו את זה. דווי לימד אותו הרבה. העתיד הוא רק בגדר אפשרות. אולי היא התשובה המתאימה, התשובה היחידה. אולי.

ושוב, אולי לא.

"אבל מה בדיוק אתה עושה?" שאל אשטון. "אני לא שופט. זה נראה כל כך מגוון ומוזר. טריאתלון, סיף, אִגרוף, חקר מערות, ספרי היסטוריה, שייקספיר, רכיבה על סוסים."

"המטרה שלי היא לא להיראות הכי טוב," אמר ג'וליאן, "אלא להיות הכי טוב."

"למה שלא תתחיל להיות הכי טוב בזה שתגלח את הזקן שיש לך על הפרצוף?"

"אשטון! זה נקרא לא לשפוט?"

"זה בסדר, ריילס," אמר ג'וליאן. "הוא סתם מקנא כי הוא בקושי התחיל להתגלח."

היא באה אל ג'וליאן במהלך הירח החדש, עם פניה האוהבות וידיה המנופפות.

באסטרונומיה, הירח החדש הוא אותו רגע קצר במהלך החודש שבו הירח והשמש נמצאים על אותו מרידיאן. דווי צדק: הכול חוזר למרידיאן, הקו האגדי הבלתי נראה שמודד זמן ומרחק. כשהירח והכוכבים היו בקו אחד, ג'וזפין פסעה לעברו מחייכת, ולעיתים ג'וליאן תפס את עצמו מחייך בחזרה. הוא ידע שהיא מחכה לו. הוא לא היה יכול לחכות עד שיראה אותה שוב.

להיות על המרידיאן פירושו לחיות.

כל השאר הוא המְתנה.

*

ג'וליאן נגרר באי רצון אחר אשטון בחזרה לקליפורניה כדי לבלות את החגים עם משפחתו בסימי ואלי. לאות מחאה נשאר כפי שהוא, עם זקן עבות ועם קוקו הדוק, כמו כומר משוח בשמן.

לפני שעזב את לונדון התקשרה אליו זאקייה כדי לשאול על תליון הקריסטל של ג'וזפין. אווה, אימה של ג'וזפין, ממשיכה להתקשר אליה בקשר לזה, אמרה זי. האם הוא יוכל להביא אותו איתו ללוס אנג'לס? ג'וליאן שיקר ואמר לה שאיבד אותו. מסיבה לא ברורה היא נשמעה ממש סקפטית כשאמרה, אתה בטוח שאיבדת אותו? הוא לא נמצא באיזשהו מקום בולט לעין, כמו על שולחן הלילה שלך או משהו?

זה היה על שולחן הלילה שלו.

"בבקשה, ג'וליאן. זה היה שייך למשפחה שלה."

ועכשיו זה שייך לי.

"אני לא יודע מה להגיד לך," אמר ג'וליאן.

"מי זו הייתה – זי?" שאל אשטון, ששמע במקרה.

"כן, עדיין מציקה לי בקשר לקריסטל המטופש."

"זה שעל שולחן הלילה שלך?"

"כן, אשטון. זה שעל שולחן הלילה שלי."

בחופשת חג המולד בסימי ואלי, הוריו, אֶחָיו, נשותיהם וחברותיהם, אחייניותיו ואחייניו, וריילי, כולם רצו לדעת מתי הבנים חוזרים הביתה. ג'וליאן, שלא רצה לפגוע ברגשותיה של אימו או לעורר בה תקוות שווא, ניסה להתחמק. זה היה ההרגל שלו: תמיד לשכך ציפיות.

הוא ציין את המחויבות לאתיקה: הוא לא יכול להפר את חוזה השכירות שלהם. הוא ציין את המחויבות למשפחה: אביו של אשטון, בעקבות בעיות בריאותיות, פרש סוף־סוף מסוכנות הידיעות והעביר את רוב המשימות היומיומיות לבנו. הוא ציין את המחויבות לחברוּת: מישהו צריך לעזור לאשטון לנהל את העניינים. פרנסתו של אשטון שוב תלויה בג'וליאן.

"מישהו צריך להיות העוזר של אשטון," זה מה שאמר לאימו.

"אתה בטוח שאתה העוזר שלי, ג'ולס?" אבל אשטון גיבה את ג'וליאן. זה נכון, הם עדיין לא מוכנים לעזוב את אנגליה. "אני לא יכול למצוא את דרכי בלונדון בלי ג'ולס," אמר אשטון. "הבן שלך לא שפוי, גברת סי. ריילי תספר לך. הוא כמו אוטיסט גאון. הידע הפסיכי שלו על לונדון הוא גם אקראי וגם ספציפי בצורה מזעזעת. אין לו מושג איך נראות התערוכות במוזיאון טייט, אבל הוא יודע בדיוק מה שעות הפתיחה והסגירה של המוזיאון. הוא יודע מה שעות הפתיחה והמיקום של כמעט כל המוסדות במרכז לונדון. הוא יודע איפה נמצאים כל הפאבים וכל הכנסיות, ואילו חנויות קרובות אחת לשנייה. הוא אף פעם לא נסע באוטובוס קומתיים, אבל הוא יכול להגיד לך את המספרים של כל קווי האוטובוסים. הוא יכול להגיד לך איזה תיאטרון בווסט אנד מציג איזו הצגה. הוא יודע איזה קומיקאים עושים סטנד־אפ. הוא יודע איפה נמצאים כל מועדוני הגברים, אם כי הוא נשבע, גברת סי, שהוא לא נכנס פנימה, ובהתחשב בצמחייה הנזירית שיש לו על הפרצוף, אני נוטה להאמין לו. הוא לא מסוגל להגיד לך מה טעמו של השייק וניל הכי טוב בלונדון, אבל הוא בטוח יוכל להגיד לך איפה לעמוד בתור כדי לקבל אותו, כנראה בקלפהאם."

"תסביר את עצמך, ג'ולס," אמר טריסטן.

"כי הוא עדיין הולך ברגל לכל מקום, נכון?" אמרה אימו של ג'וליאן ונדה בראשה, כאילו פתאום הבינה משהו שלא רצתה להבין בקשר לבנה הרביעי (או כמו שג'וליאן אהב לקרוא לזה, "הרביעי החביב עליה"). "ג'ולס, חשבתי שהמצב שלך השתפר!"

"המצב שלי השתפר, אימא."

"אז למה אתה עדיין מחפש את בית הקפה הזה שלא קיים? אתה כבר לא חולם את אותו חלום נורא, נכון?"

הצורך לענות נחסך מג'וליאן הודות לאביו. "בן, אשטון סיפר לנו שאתה שוב מתאגרף," אמר ברנדון קרוז. "בבקשה תגיד לנו שזה לא נכון." לאחר כמעט ארבעים שנה במערכת החינוך של קליפורניה, קרוז האב פרש, וכעת העסיק את עצמו בניסיון להציל את חנותו הדועכת של אשטון. "אימא שלך מודאגת מאוד. למה לך להתחיל שוב עם השטויות האלה אחרי כל השנים?"

פעם להיות בזירה פירושו היה לחיות. זה לא שטויות, אבא, רצה ג'וליאן לומר. זה לא שטויות.

"בן, אני מצטערת להגיד לך את זה, אבל אבא שלך צודק. אתה לא צריך להתאגרף, אתה עיוור בעין אחת."

"אני לא עיוור, אימא. רק בעיני החוק. יש הבדל גדול." הוא חייך חיוך עייף של אדם שנמצא תחת מתקפה.

"אבל בכל זאת, למה?"

"הוא מנסה לשפר את עצמו, גברת קרוז," הצטרפה ריילי לשיחה וטפחה על גבו של ג'וליאן בעידוד מלא חיבה. "הוא מחזק את הביטחון העצמי שלו, מעלה את רמת הכושר שלו ואת מסת השרירים." היא לחצה על שריר הזרוע שלו. "הוא מוריד מתחים ומחזיר את עצמו לחיים. שומר על הבריאות, כזה? הוא ממש משתפר, באמת."

"אוי, אשטון!" קראה אימו של ג'וליאן, "זה בטח לא קל, אבל אתה באמת עושה איתו עבודה מצוינת. חוץ מהשיער, ריילי צודקת, הוא נראה הרבה יותר טוב. תודה לך שאתה משגיח עליו." כל משפחתו של ג'וליאן הרעיפה על אשטון חיבה ותשבחות. ג'ואן הושיבה אותו לימינה והעניקה לו מגש של עוגיות הל תוצרת בית! אשטון לקח את העוגיות בהבעה אלטרואיסטית, כאילו הוא עושה טובה.

ג'וליאן צפה בהם בלי להגיד מילה במשך כמה דקות. "טריסטן, אחי, קודם ביקשת ממני עצות לגבי לונדון?" אמר לבסוף. "אז הנה, יש לי אחת בשבילך." הוא הניח את הבירה שלו ושילב את ידיו. "אם אתה רוצה להציג לראווה ראש אנושי כרות, אתה צריך קודם לדאוג להגן עליו מפגעי מזג האוויר. אחרת אחרי כמה שבועות תישאר לך רק גולגולת חשופה. אתה צריך לשמר את תווי הפנים הבשרניים ברגע המוות, העיניים הבולטות, ארובות העין הפתוחות. אז מה שאתה עושה, לפני שהראש מתחיל להירקב, אתה מרתיח אותו באופן חלקי בשרף שעווה שנקרא זפת מוצקה. אתה יודע מה זה זפת מוצקה, טריסט? לא? טוב, זה בעצם גומי מזוקק מזפת נוזלית. יעיל מאוד. אתה מגן על הראש מפני מים כשאתה מרתיח אותו בזפת, ואז אתה יכול לשמור אותו בחוץ על יתד כמה זמן שתרצה, בכל מזג אוויר, אפילו מזג האוויר של לונדון. כמה זמן הוא יחזיק מעמד, אתה שואל? מאה שנים לפחות." ג'וליאן חייך בזחיחות. "מישהו אמר על ראשו המשומר של ויליאם ואלאס בגרייט סטון גייט שבגשר לונדון שהוא אף פעם לא נראה טוב כל כך בחיים האמיתיים."

אשטון, בפה מלא עוגיות, הוא שהפר את הדממה המזועזעת של משפחת קרוז לאחר הנאום הזה. הוא כרך את זרועו סביב ג'וליאן, בלע ואמר, "מה שג'ולס מנסה להגיד זה שהוא עדיין לא מוכן לחזור אל הכיף והעליצות של לוס אנג'לס."

"בלונדון בימים עברו נהגו לשבור את שיני הדובים כשהעמידו אותם בזירה להילחם בכלבים," אמר ג'וליאן בתשובה והשתחרר מזרועו של אשטון. "שברו אותן כדי שהקרב יהיה שקול יותר כשהכלבים יתקפו את הדוב. הם עשו את זה כדי להאריך את הקרב, לפני שהדוב, אפילו בלי שיניים, יקרע לגזרים את הכלבים."

"תירגע, ג'ולס," אמרה ריילי והעבירה לו את בקבוק המים שלה. "תאמין לי, קלטנו את המסר כבר כשדיברת על הראש החלוט."

"אדם הוא יותר מהגֶנים או החינוך שלו," אמר ג'וליאן. הוא סירב למים והרים במקומם את הבירה שלו. "אדם הוא כוח של החיים. אבל הוא גם משרתו של המוות. ככזה, הוא כלי של איזשהו קסם חזק, מכיוון שגם החיים וגם המוות הם כוחות מיסטיים. המפתח," אמר ג'וליאן, "הוא לחיות באיזון בין השניים, וכך להגדיל את הכוח שלך."

אל תדאגי, לחשה ריילי לג'ואן קרוז, שנראתה אומללה. הוא רק צריך זמן.

להיות על המרידיאן, במערה או על הנהר, פירושו לחיות.

כל השאר הוא המְתנה.

*

לבסוף נחת עליו אמצע מרס ואיתו יום ההולדת שלו, ופירושו של דבר היה שלאחר שנה של אימונים, אִגרוף וסיף, נחת עליו גם יום שוויון האביב.

"הלוואי שיכולתי להביא איתי קצת כסף," אמר ג'וליאן לדווי כמה ימים לפני 20 במרס.

"איך יעזור לך הכסף?"

"אילו היה לי כסף ב־1603, הייתי מציע לה נישואים קודם. היינו יכולים לעזוב." אז הכול היה שונה. "אני פשוט ארגיש טוב יותר אם יהיו לי כמה אופציות."

"אופציות." דווי הניד בראשו שחור השיער, שכבר החל להאפיר. הגיע הזמן. האיש היה בן יותר משבעים. "יש אנשים שאף פעם לא מרוצים."

"אתה יכול לענות על השאלה שלי?"

"אין דרך קלה לעשות את מה שאתה רוצה."

"יש דרך קשה?"

"לא."

"למה אני לא יכול להביא איתי כסף?"

"בגלל אלף סיבות."

"תציין שתיים."

"אתה לא יודע לאן אתה הולך," אמר דווי. "אתה חושב להביא את כל סוגי המטבעות מכל מקום בעולם, מכל התקופות שהיו?"

ג'וליאן חשב על זה. "מה עם זהב? או יהלומים?"

"אתה רוצה לקחת איתך יהלומים." זו לא הייתה שאלה.

"משהו בעל ערך, כן."

"אתה לא יכול. אני מתכוון לזה פשוטו כמשמעו," אמר דווי. "היהלום שאתה מדבר עליו, איפה כרו אותו, ברוסיה, בדרום אפריקה? ידיים אנושיות עבדו עליו? אחר כך הידיים האלה הרימו אותו ושלחו אותו למקום שבו קנית אותו? קנו ומכרו אותו לפני שהנחת עליו את הטלפיים שלך, תריסר פעמים, מאה פעמים? אתה חושב שזה חדש ונוצץ רק בשבילך? אלף לבבות נשברו בשביל היהלום שלך. גופות נהרגו, הושלכו, קורננו, נקברו ונחפרו מהקבר. על כל יהלום נשפך דם בגלל תאוות בצע, קנאה, עלבון או אהבה. איפה אתה רוצה למצוא את עצמך, ג'וליאן? איתה או בלעדיה?"

*

לאחר שקנה תרמיל מוצק ועמיד למים של פִּיק דיזַיין והעמיס לתוכו כל דבר אפשרי שהוא עשוי להזדקק לו ושיכול להיכנס, החליט ג'וליאן בסופו של דבר לא לקחת אותו איתו. טוב, החליט זו לא המילה הנכונה. הוא הראה אותו לדווי, וזה אמר לו שהוא אידיוט.

"הוא מאוד מוצא חן בעיניי," אמר דווי. "מה יש בתוכו?"

"מים, סוללות, פנסי כיס – שים לב שזה ברבים – מוט הליכה נשלף, מדרסי שלג, חטיפי אנרגיה, ערכת עזרה ראשונה, שמיכה תֶרמית, שעון ליבה אולטימטיבי בלתי שביר של סוּנטוֹ, כפפות מבודדות עמידות למים, שלושה מציתים, חרב מפלדת דמשק, חבל מצנח, טבעות סנפלינג, וָוֵי טיפוס ופנס ראש."

"בלי את חפירה או מטף כיבוי?"

"זה לא מצחיק."

"ומה עם משקפי קרח?"

"למה שאצטרך משקפי קרח?"

"איך אתה יודע שלא תיכנס למערת קרח?"

דווי עצר לרגע ואז המשיך. "שכבת אדמה קפואה בסלע חרסית. מים כלואים שיוצרים מפלים קפואים, עמודי קרח, נטיפים של קרח." הוא עצר שוב. "לפעמים תקרת המערה היא גוש גבישי מלא בשלג וסלעים ולכלוך."

"אתה מתכוון שהתקרה הקפואה מלאה בפסולת שקפאה בתוכה?"

"כן," אמר דווי, ופניו נראו גם הן כגוש קרח. "אני מתכוון שהיא מלאה בדברים שקופאים בקרח עכור בעומק של מאה ועשרים מטר. דברים שאתה יכול לראות כשאתה עובר מתחתם אבל לא יכול להגיע אליהם." דווי מצמץ ורעד כאילו יצא מטרנס. "זה מזכיר לי, כדאי שתביא גם גרזן קרח."

"אתה קורע מצחוק."

"לא הזכרת ערכת כלי רחצה, עיתון, מצלמה, מחמם צוואר וכובע צמר. לדעתי אתה עוד לא מוכן."

"נמאס לי מהצחוק והשטויות שלך."

"לא, לא, אתה בסדר," אמר דווי. "צא לדרך. כשהצהריים יגיעו והסדק הכחול ייפתח, פשוט תשלח את התרמיל לבד כדי שימצא אותה. כי יהיה שם מקום רק לאחד מכם. אבל לתרמיל יש הכול, אז הוא יסתדר."

"למה אני לא יכול לזרוק את התרמיל פנימה ואז לקפוץ אחריו?"

"אני לא יודע למה אתה לא יכול, אבל אם אני זוכר נכון מהסיפור שלך, בפעם הקודמת נתקעת. מה יקרה אם התרמיל ייתקע ולא תוכל להגיע אליו?"

"למה אתה תמיד כל כך פסימי? אתה אומר לא על כל דבר."

"אני האדם היחיד בחיים שלך שאמר לך כן על הדבר הכי חשוב," אמר דווי, "ואתה מתבכיין על זה שלא אמרתי כן על מספיק דברים אחרים? לא לתרמיל, ג'וליאן. כן לחיי נצח."

*

"אם אני לא יכול לקחת איתי תרמיל, אני יכול לקחת איתי חבר?" שאל ג'וליאן, מובס. הוא ישכנע את אשטון לבוא איתו. הוא לא היה מוכן להיפרד מהחבר שלו.

"אני לא יודע. הוא אוהב אותה?"

"לא, אבל..." ג'וליאן הרהר. "אולי אוכל להיות כמו נַייטקרוֹלֶר וכל דבר שייגע בי ילך איתי."

"אתה לא עושה עליי רושם עם הידע שלך בקומיקס," אמר דווי. "אני לא יודע מי זה נַייטקרוֹלֶר. מה אם יהיה מספיק זמן רק לאחד מכם לקפוץ פנימה? אתה תישאר מאחור בעולם הזה, והחבר שלך ייתקע במערת הייאוש בלעדיך?"

"אז אני אקפוץ ראשון."

"ותיטוש אותו לכוד במערה בלעדיך? נחמד."

אבל האם זה לא מה שג'וליאן עמד לעשות, לנטוש את אשטון, בלי להגיד מילה, בלי להגיד שלום? רגש האשמה צבט בו מבפנים וגרם לגופו להתעוות. "מערת הייאוש? חשבתי שאמרת שקַ'אן דוֹ פירושו מערת התקווה."

"ייאוש ותקווה הן כמעט אותה מילה בשפה שלך ובשפה שלי ובכל שפה," אמר דווי. "בצרפתית, תקווה זה l’espoir וייאוש זה désespoir, שפירושו המילולי זה אובדן התקווה. באיטלקית תקווה זה di speranza וייאוש זה di disperazione. בווייטנאמית תקווה זה hy vong וייאוש tuyet vong. עם תקווה, בלי תקווה. הכול תלוי בנטייה שלך. לאיזה כיוון אתה נוטה היום, ג'וליאן קרוז?"

ג'וליאן הודה שהיום, על סף קפיצה נוספת בזמן, למרות הצער על אשטון, הוא נוטה לכיוון התקווה. "באנגלית, תקווה וייאוש הן מילים נפרדות."

דווי טעם מהקימצ'י, ירקות כבושים קוריאניים שהכין בעצמו, משך בכתפיו והוסיף לו עוד סוכר וחומץ. "האנגלית שאלה את המילה despair מהצרפתית, ששאלה אותה מהלטינית, שבה פירושה 'למטה מהתקווה'."

"ומה לגבי הרוסים? אין לך מושג לגביהם, נכון?"

"למה אתה מתכוון?" שאל דווי בשלווה. "ברוסית ייאוש זה ,otchayanyie ואילו chai היא מילה נוספת לתקווה. הכול מאותו מקור, ג'וליאן, למרות הלעג שלך."

ג'וליאן ישב וצפה בגבו של דווי בזמן שהאיש הקטן והנמרץ המשיך לתבל את הכרוב המפולפל שלו. ג'וליאן למד לאהוב קימצ'י. "מה בעצם פירוש השם של המערה?"

"ק'אן דו," השיב דווי, "פירושו אמונה אדומה."

*

ג'וליאן רצה לקחת איתו מתקן אומגה – כבל, שני עוגנים וגלגלת – חזק מספיק כדי להחזיק גבר.

דווי נאנח במשך חמש דקות, ראשו בידיו, ושר "אלוהים, רחם עליי" לפני שהשיב. "צריך לזרוק את וו העיגון מעל המצוק. אתה יכול לזרוק כל כך רחוק ולתפוס אותו על משהו שלא יתפרק כשאתה שם עליו את התשעים קילו שלך?"

"תירגע, אני רק שבעים ושבעה קילו." הוא העלה בחזרה ארבעה־עשר קילו מתוך אלה שאיבד מרוב צער.

"אוקיי, משקל כבד־קל," אמר דווי. "תמשיך לאכול בלי הפסקה לפני שאתה תופס את הגלגלת ההיא. לא תצליח לצאת מהמערה. זו תהיה גלישת מוות."

"אתה לא יודע הכול," אמר ג'וליאן ברוגז.

"אהבתי אותך יותר בשנה שעברה כשהיית תינוק אבוד ביער, בור ונואש. עכשיו אתה עדיין נואש, אבל לרוע המזל אתה יודע בדיוק מספיק כדי להרוג את עצמך."

"בשנה שעברה קפאתי מקור ולא הייתי מוכן, הודות לך!"

"אז תביא את האומגה אם אתה כל כך חכם," אמר דווי. "בשביל מה אתה שואל אותי? תביא שק שינה, וגם אוהל ניילון קל להקמה. אני ממליץ גם על קערה וקצת סכו"ם. אמרת שלא היו מזלגות באנגליה בתקופה האליזבתנית. אז תביא לך מזלג מהבית."

הם אמדו זה את זה בדממה.

"תקשיב לי." דווי הניח את סכין הקצבים ואת הכרוב שלו. "אני יודע מה אתה עושה. מבחינה מסוימת זה ראוי להערצה. אבל אתה לא מבין שאתה צריך לגלות מחדש ממה אתה עשוי כשאתה נכנס בחזרה פנימה? כמו שאתה צריך לגלות מחדש גם אותה. אתה לא יודע מי היא או איפה היא תהיה. אתה לא יודע אם אתה עדיין רוצה אותה. אתה לא יודע אם אתה מאמין. שום דבר אחר לא יעזור לך אלא מעוף האמונה העיוורת לפני שער הירח. אם תצליח לעבור, תדע שאתה מוכן. כך תדע שאתה משרת לא רק את המתים ואת החיים, אלא גם את עצמך. האם קפיצה במוט תעזור לך בזה? האם אומגה תעזור לך? האם מתקן של טבעות סנפלינג, ווֵי טיפוס וכבלי הזזה יקרבו אותך למה שאתה צריך להיות, ג'וליאן קרוז?"

כתפיו של ג'וליאן נשמטו. "היית איתי במכון הכושר. ראית אותי קופץ. לא משנה כמה מהר אני רץ ומזנק, אני לא מצליח לעבור שלושה מטרים."

"ולמרות זאת איכשהו," אמר דווי, "בלי לדעת עד כמה אתה מוגבל באופן מייאש, הצלחת בכל זאת לעוף."

האיש הקטן היה כל כך מעצבן.

ג'וליאן, לאחר שקיצץ בציוד, הביא איתו פנס ראש, סוללות להחלפה, נורות להחלפה ושלושה (ספור אותם, שלושה) פנסי כיס עמידים למים, כולם בהירים. הוא דאג שסנדלר יקלע לו את שרוך העור של התליון שלו חזק סביב הברט האדום המגולגל. עכשיו היה הברט שלה צווארון עור מלופף על עורפו, מתחת לקוקו. גביש הקריסטל היה תלוי על חזהו. ג'וליאן לא רצה לדאוג שאולי אחד מהם יאבד לו שוב.

"יש לך איזו עצה בשבילי, איש חכם?" השעה הייתה חצות, יום לפני יום השוויון.

"נפרדת מהחבר שלך?"

גופו של ג'וליאן התקשה לפני שדיבר. "לא. אבל בילינו יחד את כל יום ראשון. היה לנו יום טוב. יש לך את מספר הנייד שלו?"

הטבח נד בראשו. "אתה דואג בגלל כל הדברים הלא־נכונים, כמו תמיד." אותות מאבק פנימי נראו על פניו החתומות של דווי. "תספור את הימים שלך," הוא אמר.

"מה זה אומר?"

"למה אתה תמיד מבקש ממני לחזור על הדברים הכי פשוטים? תספור את הימים שלך, ג'וליאן."

"למה?"

"רצית עצה? בבקשה. קבל אותה או אל תקבל אותה."

"למה?"

"אתה כזה דחיין. לך תישן קצת."

ג'וליאן אכן ניסה לדחות. הוא זכר איך זה להיות לבד במערה.

"לך תתפוס את הטיגריס ההוא, קרצייה," אמר דווי בקול מלא חיבה גסה. "בחלק הראשון של ההרפתקה שלך היית צריך לגלות אם אתה מסוגל לשלוף את החרב מתוך הסלע. גילית שאתה מסוגל. בחלק השני, נקווה שתפגוש את מלכת האור והחושך שלך, וגם תלמד את המשמעות של החברות שלך לכל החיים עם האביר הרע."

"ומה עם המערכה האחרונה שלי?"

"אה, במערכה האחרונה אתה עשוי לגלות איזה כוח יש לך ואיזה כוח אין לך. איזה שיעור רב־ערך זה יהיה. לאחר שאדם עושה את הבלתי אפשרי, הוא נזכר במגבלות שלו."

"איזה אדם שפוי ירצה בזה," רטן ג'וליאן. "אני מקווה שאתה צודק, ושגרטרוד שטיין טועה."

"גרטרוד הזקנה והחכמולוגית," אמר הטבח. "בסדר, בוא נשמע. מה היא אמרה?"

"אין תשובה. גם לא תהיה תשובה. לא הייתה אף פעם תשובה. וזאת התשובה."

"האם זה יותר מדי לקוות," אמר דווי, "שיום אחד תלמד לשאול שאלות יותר טובות? לא שאלת שאלה טובה אחת מאז אותה שאלה ששאלת את אימא שלי." לפי איזה סימן מזהים את אלוהים?

"אני אלמד לשאול שאלות יותר טובות," אמר ג'וליאן, "כשאתה ואימא שלך תתחילו לתת לי תשובות יותר טובות." תינוק עטוף בשמיכה, באמת!