פיתוי מתוק

1 קסיו

כשאשתך מתה, העצבות והייאוש הם רגשות צפויים, אבל אני הרגשתי רק זעם ותרעומת בעודי צופה בארון מוּרד לקבר.

גאיה ואני היינו נשואים כבר שמונה שנים. ביום הנישואים שלנו, המוות חתם את הקשר בינינו. סוף הולם לזיווג שנועד לכישלון מהרגע הראשון. אולי יד הגורל היא שאותו היום היה היום הכי חם בקיץ. זיעה זלגה על מצחי ועל רקותיי, אבל הדמעות לא הצטרפו.

אבא הידק את אחיזתו בכתפי. האם כדי לייצב את עצמו או אותי? עורו היה חיוור מאז התקף הלב השלישי שלו ומותה של גאיה לא סייע. הוא פגש במבטי בדאגה. קטרקט כיסה את עיניו. כל יום שעבר גרם לו לדעוך יותר ויותר. ככל שנחלש, כך נאלצתי להתחזק. אם אתה מצטייר כחלש, המאפיה תטרוף אותך.

הנדתי קלות בראשי לעברו ואז הפניתי חזרה את מבטי לקבר בפנים נוקשות כפלדה.

כל אנדרבוס בפמיליה השתתף. אפילו לוקה ויטיאלו, הקאפו שלנו מניו יורק, שהגיע עם אשתו. כולם עטו פנים רציניות – מסכות מושלמות, בדיוק כמו שלי. הם עוד מעט יביעו תנחומים, ילחשו מילים כוזבות של הרגעה, בשעה שהשמועות על מותה של אשתי בטרם עת כבר נפוצות לכל עבר.

שמחתי שדניאל וסימונה אינם בוגרים מספיק כדי להבין מה נאמר. הם לא הבינו שאימם מתה. אפילו דניאל בן השנתיים לא הצליח להבין עד כמה סופית המילה "מתה". וסימונה... נשארה ללא אם בגיל ארבעה חודשים בלבד.

גל חדש של זעם הציף את גופי אבל הדחקתי אותו. כמה מהגברים סביבנו היו חברים. רובם חיפשו אות חולשה. הייתי אנדרבוס צעיר, צעיר מדי בעיני רבים, אבל לוקה סמך עליי שאמשול על פילדלפיה ביד רמה. לא אאכזב אותו או את אבא שלי.

לאחר הלוויה, התקבצנו באחוזה לארוחת צהריים. סיביל, עוזרת הבית שלי, מסרה לידיי את סימונה. התינוקת בכתה כל הלילה אבל עכשיו ישנה שנת ישרים בזרועותיי. דניאל נצמד לרגלי ונראה מבולבל. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא ביקש את קרבתי מאז מותה של גאיה. הרגשתי את כל המבטים החומלים. לבד עם שני ילדים קטנים, אנדרבוס צעיר... הם חיפשו כל סדק קל בהופעתי.

אימא באה בחיוך עצוב ולקחה ממני את סימונה. היא הציעה לטפל בילדיי אבל היא הייתה בת שישים וארבע והייתה צריכה לטפל באבי. אחיותיי התאספו סביבנו וצייצו אל דניאל. מיה הרימה אותו והצמידה אותו לחזהּ. גם אחיותיי הציעו את עזרתן אבל לכל אחת מהן היו ילדים קטנים משלה והן לא גרו בקרבת מקום – למעט מיה.

"אתה נראה עייף, בן," אמר אבא בשקט.

"לא ישנתי הרבה בלילות האחרונים," מאז מותה של אימם, דניאל וסימונה לא ישנו יותר משעתיים ברצף. תמונת שמלתה המגואלת בדם של גאיה חלפה במוחי אבל הדחקתי אותה.

"אתה צריך לחפש אימא לילדים שלך," אמר אבא ונשען בכבדות על מקל ההליכה שלו.

"מנסואטו!" אימא קראה בשקט. "רק היום קברנו את גאיה."

אבא טפח על זרועה והביט בי. הוא ידע שאני לא צריך זמן כדי להתאבל על גאיה אבל היינו צריכים לשמור על הנימוס. על אחת כמה וכמה כשלא הייתי בטוח שאני רוצה אישה בחיי. אבל רצוני לא היה רלוונטי. כל היבט בחיי הוכתב על ידי כללי ברזל ומסורות מוצקות.

"הילדים צריכים אימא, ואתה צריך מישהי שתדאג לך," אמר אבא.

"גאיה אף פעם לא דאגה לו," מלמלה מיה. גם היא לא סלחה לאשתי המנוחה.

"לא כאן, לא היום," אמרתי בקוצר רוח. היא סגרה את פיה.

"אני מניחה שכבר חשבת על מישהי לקסיו," אמרה אחותי הבכורה אילריה לאבא בגלגול עיניים.

"כל קפטן וכל אנדרבוס שיש לו בת בגיל הנישואים כבר יצר קשר עם אבא," אמרה מיה בשקט.

אבא לא דיבר איתי על זה עדיין כי הוא ידע שלא אקשיב. אבל מיה כנראה צדקה. הייתי סחורה חמה – האנדרבוס הלא נשוי היחיד בפמיליה.

לוקה ואשתו אריה ניגשו אלינו. סימנתי למשפחתי להשתתק. לוקה לחץ שוב את ידי ואריה חייכה אל ילדיי. "אם אתה צריך הפוגה מהמחויבות שלך לזמן מה, תודיע לי," אמר לוקה.

"לא," אמרתי מייד. אם אוותר על המשרה שלי עכשיו, היא לא תחזור אליי. פילדלפיה הייתה העיר שלי ואני אשלוט בה.

לוקה הטה את ראשו. "אני יודע שזה לא יום מתאים לדון בו בדברים אבל דוד שלי פליקס פנה אליי."

אבא הנהן כאילו ידע מה לוקה עומד לומר. "זה רעיון הגיוני."

סימנתי להם לצאת אחריי אל הגינה. "מה יש?"

"אם לא הייתי יודע את הנסיבות למותה של אשתך, לא הייתי מעלה את הנושא היום. זה חוסר כבוד." לוקה כבר ידע מה אענה לו.

אבא נענע את ראשו. "אנחנו לא יכולים לחכות לשנה המצופה מאיתנו. הנכדים שלי צריכים אימא."

"על מה אתה רוצה לדבר?" שאלתי את לוקה, נמאס לי שאבא שלי יודע מה קורה ולא משתף אותי.

"לדוד שלי פליקס יש בת שלא יועדה לאף אחד. היא יכולה להיות אשתך. זיווג בין פילדלפיה ובולטימור יחזק את העוצמה שלך, קסיו," אמר לוקה.

פליקס ריצו שלט בתור אנדרבוס על בולטימור. הוא קיבל את התפקיד כשנישא לאחת מדודותיו של לוקה – לא כי הוא הצטיין בתפקידו – אלא כי הוא היה איש נסבל. לא זכרתי את הבת שלו.

"למה היא לא התחתנה עדיין?" בתור בתו של בכיר רם דרג, היא הייתה אמורה להיות מובטחת למישהו בפמיליה במשך שנים... אלא אם משהו לא בסדר איתה.

לוקה ואבא החליפו מבט שעורר את כוננותי. "היא הייתה מיועדת לבן של אחד הקפטנים, אבל הוא נהרג במהלך מתקפה של הברטווה בשנה שעברה."

אבא זיהה מייד את פניי המוטרדות והוסיף, "היא לא הכירה אותו. היא נפגשה איתו רק פעם אחת כשהייתה בת שתים־עשרה."

היה עוד לסיפור הזה.

"תוכל להתחתן איתה בתחילת נובמבר. ככה החתונה לא תהיה קרובה מדי ללוויה של גאיה."

"למה נובמבר?"

"עד אז היא תהיה בת שמונה־עשרה," אמר לוקה.

הבטתי בו ובאבי. הם יצאו מדעתם? "הבחורה צעירה ממני בכמעט ארבע־עשרה שנים!"

"בהתחשב בנסיבות שלך, היא האפשרות הטובה ביותר, קסיו," הפציר בי אבא. "כל שאר הבנות הזמינות של הבכירים בדרגות הגבוהות צעירות עוד יותר ואני בספק שתהיה מוכן להתחתן עם אלמנה, לאור ניסיון העבר שלך."

הבעת פניי התקשחה. "היום זה לא הזמן המתאים לדון בזה."

לוקה הטה את ראשו. "אל תחכה יותר מדי. פליקס רוצה למצוא שידוך לג'וליה מהר ככל האפשר."

הנדתי בראשי בקוצר רוח ואז חזרתי פנימה. אימא ניסתה להרגיע את סימונה שהחלה לבכות, ומיה יצאה מהסלון עם דניאל באמצע התקף עצבים. הייתי זקוק לאישה, אבל ברגע זה לא הייתה לי היכולת הנפשית לקבל החלטה כזאת.

פארו הושיט לי מרטיני לפני שהתיישב בכורסה מולי במשרד. "אתה נראה זוועה, קסיו."

חייכתי אליו חיוך מתוח. "עוד לילה ללא שינה."

הוא לגם מהמשקה שלו והביט בי באי שביעות רצון. "תסכים להצעה של ריצו. אתה צריך אישה. תוכל להתחתן תוך פחות מארבעה חודשים. הוא רוצה אותך נואשות במשפחה שלו, כדי להציל את התחת העלוב שלו, אחרת הוא היה מחכה שתחליט. אני בטוח שהוא היה יכול למצוא בעל אחר לבת שלו בשלב זה."

שתיתי חצי מהמרטיני שלי בלגימה אחת. "יש בינינו הפרש של כמעט ארבע־עשרה שנה. אתה מבין שאצטרך לחכות שימלאו לה שמונה־עשרה."

"אז תתחתן עם אלמנה. אחרי מה שקרה לך עם גאיה, אתה באמת רוצה אישה שכרוכה אחרי גבר אחר?" הוא שאל בשקט.

העוויתי את פניי. רוב הימים ניסיתי לשכוח את גאיה, ואפילו דניאל הפסיק לבקש את אימא שלו והבין שהיא לא תחזור. הוא נעשה שקט מאוד מאז ולא אמר אף מילה.

"לא," אמרתי בתוקף. "לא אלמנה." לא רק שלא רציתי להסתכן בסיבוב שני של מה שהיה לי, לכל האלמנות בשוק היו ילדים ולא רציתי שילדיי יצטרכו לחלוק איתם את תשומת ליבה של אימם החדשה. הם היו זקוקים לאהבה ולדאגה מרביות. הם סבלו ולא משנה כמה השתדלתי, לא יכולתי לתת להם את מה שהיו צריכים.

"למען השם, תתקשר לריצו. מה הבעיה? הבחורה עוד מעט תהיה בגירה."

הפניתי את מבטי אליו.

"גברים אחרים היו הורגים בשביל ההזדמנות לקבל שוב בחורה צעירה וסקסית במיטה, ואתה מתחסד כשמציעים לך דבר כזה על מגש של כסף."

"אם לא היינו חברי ילדות, הייתי כורת לך אצבע בגלל הטון הזה," אמרתי.

"אז טוב שאנחנו חברים," אמר פארו והרים את כוסו.

לאחר עוד לילה גדוש צרחות, התקשרתי לפליקס בבוקר.

"שלום, פליקס, זה קסיו."

"קסיו, טוב לשמוע ממך. אני מניח שהתקשרת לעדכן לגבי החלטתך בנושא הנישואים עם הבת שלי?"

"אשמח להתחתן איתה." זו לא הייתה האמת בדיוק. היא הייתה האפשרות היחידה כדי לשמור על שפיותי. "אני לא יכול לחכות עוד הרבה זמן. אתה יודע שיש לי שני ילדים קטנים שזקוקים לאימא."

"כמובן. ג'וליה טיפוס חם ואוהב מאוד. נוכל לקבוע את החתונה לתחילת נובמבר, יום לאחר יום הולדתה השמונה־עשר?"

חרקתי שיניים. "בסדר. נשמע סביר."

"הייתי רוצה שתפגוש אותה קודם כדי שנוכל לדון בפרטי המסיבה. זו תהיה עבודה רבה לארגן חתונה גדולה בהתראה קצרה כל כך."

"אתה מתעקש על חתונה גדולה?"

"כן. ג'וליה היא הבת היחידה שלנו ואשתי רוצה לארגן משהו מיוחד לכבודה. כשהבן שלנו התחתן, היא לא ממש הצליחה לתכנן את האירוע כמו שרצתה. מה גם שבהתחשב במעמד שלנו, זה יהיה אירוע חברתי משמעותי, קסיו."

"אני לא יכול להיות מעורב בתכנון. יש לי מספיק דברים על הראש, אז אשתך תצטרך לעשות הכול."

"זו לא תהיה בעיה. בוא נדבר על הפרטים כשתגיע, בסדר? מתי תוכל לבוא?"

סיביל תכננה לבלות את סוף השבוע אצלי בבית כדי להשגיח על הילדים. "בעוד יומיים, אבל לא אוכל להישאר לאורך זמן."

"מושלם. קיבלת את ההחלטה הנכונה, קסיו. ג'וליה נהדרת."

ג'וליה

אבא התנהג מוזר במהלך הארוחה. הוא כל הזמן נעץ בי מבטים כאילו הוא רוצה להגיד משהו אבל לא אמר. אימא נראתה כאילו קיבלה הזמנה למכירת קיץ מיוחדת של שאנל.

כשסיימתי את ארוחת הערב, חיכיתי שאבא יאשר לי לצאת. רציתי לסיים את הציור שהתחלתי לצייר הבוקר. עכשיו שסיימתי את התיכון, ניצלתי את זמני הפנוי לשיפור כישורי הציור שלי.

הוא כחכח בגרונו ואמר, "אנחנו צריכים לדבר איתך."

"אוקיי," אמרתי לאיטי. בפעם האחרונה שאבא יזם שיחה כזאת, הוא סיפר לי שהארוס שלי נהרג במתקפה של הברטווה. זה לא הכאיב לי כפי שהיה אמור לקרות, בהתחשב בעתידנו הצפוי, וזאת מאחר שפגשתי אותו רק פעם אחת לפני שנים רבות. אימא הייתה היחידה שבכתה, בעיקר כי מותו השאיר אותי בגיל שבע־עשרה בלי ארוס. זו הייתה שערורייה בהתהוות.

"מצאנו לך בעל חדש."

"אה," אמרתי. לא ציפיתי שיחתנו אותי בקרוב, אבל בהתחשב בגילי, קיוויתי שיערבו אותי בתהליך מציאת בעלי לעתיד.

"הוא אנדרבוס!" פלטה אימי בחיוך קורן.

גבותיי הזדקרו. לא פלא שהיא התלהבה כל כך. ארוסי המנוח היה רק בנו של קפטן, לא משהו מלהיב – לדעת אימי.

חיפשתי בראשי איזה אנדרבוס קרוב לגילי אבל לא מצאתי אף אחד. "מי הוא?"

אבא חמק ממבטי. "קסיו מורטי."

פי נשמט. אבא דיבר איתי לעיתים קרובות על ענייני עסקים כשהיה צריך להוציא קיטור, כי אימא לא התעניינה בפרטים. על השם מורטי שמעתי כבר כמה חודשים. האנדרבוס הכי אכזרי בפמיליה איבד את אשתו ונשאר לגדל שני ילדים קטנים לבד. השערות לגבי איך ולמה אשתו מתה היו נפוצות, אבל רק הקאפו ידע את הפרטים. היו שאמרו שמורטי הרג את אשתו בהתפרצות זעם, ואילו אחרים אמרו שנמאס לה לחיות תחת שלטונו הקפדני. היו אפילו אנשים ששערו שהיא התאבדה כדי לחמוק מאכזריותו. אף שמועה לא עוררה בי רצון לפגוש את האיש ובטח שלא להתחתן איתו.

"הוא הרבה יותר מבוגר ממני," אמרתי לבסוף.

"שלוש־עשרה שנה, ג'וליה. הוא גבר בשיא אונו," נזפה אימא.

"למה הוא רוצה אותי?" אפילו לא פגשתי אותו. הוא לא מכיר אותי. ומה שהיה גרוע יותר – לא היה לי מושג איך מגדלים ילדים.

"את בת למשפחת ריצו. שילוב של שתי משפחות חשובות תמיד מתקבל בברכה," אמרה אימא.

הבטתי באבא אבל הוא הביט בכוס היין שלו. הדבר האחרון שאמר לי לגבי קסיו היה שלוקה הפך אותו לאנדרבוס כי שניהם דומים – אכזריים ללא רחם, חסרי לב ובנויים כמו שוורים.

ועכשיו הוא מוסר אותי לגבר כזה.

"מתי?" שאלתי. בהתחשב בהתלהבות של אימא, כל הפרטים כנראה כבר נקבעו.

"יום לאחר יום ההולדת שלך," אמרה אימא.

"אני מופתעת שחיכית שאתבגר, הרי אנחנו לא חברה שומרת חוק באופן כללי."

אימא הידקה את שפתיה. "אני מקווה שתיפטרי מהחוצפה הזאת לפני שתפגשי את קסיו. גבר כמוהו לא יסבול את החוצפה שלך."

ידיי נקפצו לאגרופים תחת השולחן. סביר להניח שאימא הייתה הכוח המניע מאחורי הנישואים. היא תמיד ניסתה לשפר את מצבנו בפמיליה.

היא חייכה ואז קמה על רגליה. "כדאי שאתחיל לחפש מקום. זה יהיה אירוע השנה."

היא טפחה על לחיי כאילו אני פודל קטן וחמוד שזכה בגביע בתחרות כלבים. היא שמה לב להבעת פניי החמוצה וקימטה את מצחה. "אני לא בטוחה שקסיו יאהב את הפרצוף החמוץ שלך... או את הפוני."

"היא נראית בסדר, אגידיה," אבא אמר בנחישות.

"היא נראית יפה וצעירה, לא מתוחכמת וכמו ליידי."

"אם קסיו רוצה ליידי, הוא צריך להפסיק לשדוד עריסות," מלמלתי.

אימא השתנקה וטפחה בידה על ליבה כאילו הכנסתי אותה במו ידיי לקבר בשלב מוקדם. אבא ניסה להסוות חיוך על ידי שיעול.

לא ניתן היה לעבוד על אימא. היא הפנתה אליו אצבע מזהירה. "תכניס קצת שכל לראש של הבת שלך. אתה מכיר את קסיו. תמיד אמרתי לך להיות קשוח יותר איתה." היא הסתובבה ויצאה כשהחצאית הארוכה שלה מתנופפת אחריה.

אבא נאנח וחייך אליי חיוך עייף. "אימא שלך תמיד רוצה בשבילך את הטוב ביותר."

"היא רוצה את הטוב ביותר למעמד שלנו. איך חתונה עם איש אכזר תועיל לי, אבא?"

"בואי," אמר אבא וקם על רגליו, "בואי נטייל בגינה."

הלכתי אחריו. הוא הושיט את זרועו ואחזתי בה. האוויר היה חמים ולח והכה בי כמו כדור ברזל. "קסיו לא כזה מבוגר, ג'וליה. הוא רק בן שלושים ואחת."

ניסיתי לחשוב על גברים בגילו אבל מעולם לא הקדשתי תשומת לב לגברים. האם לוקה לא בן גילו בערך? המחשבה על בן דודי לא הייתה נחמה; היא הפחידה אותי בטירוף. אם קסיו היה כזה...

מה אם הוא בריון שמן ומגעיל? הבטתי באבא. עיניו החומות התרככו. "אל תסתכלי עליי כאילו בגדתי בך. להיות אשתו של קסיו זה לא נורא כל כך."

"אכזרי להחריד. ככה קראת לו. זוכר?"

אבא הנהן באשמה. "כלפי אנשיו וכלפי האויב, לא כלפייך."

"איך אתה יכול להיות בטוח? למה אשתו מתה? איך? מה אם הוא הרג אותה? הוא התעלל בה בצורה איומה שגרמה לה להתאבד?" נשמתי עמוק וניסיתי להירגע.

אבא הסיט את הפוני שלי מעל פניי. "מעולם לא ראיתי אותך מפוחדת כל כך," הוא נאנח. "לוקה הבטיח לי שקסיו לא אחראי למותה של אשתו."

"אתה סומך על לוקה? לא אמרת לי שהוא מנסה לבסס את הכוח שלו?"

"לא הייתי צריך להגיד לך כל כך הרבה."

"ואיך לוקה יכול להיות בטוח לגבי מה שקרה לגברת מורטי? אתה יודע איך זה, גם קאפו לא מתערב בעניינים משפחתיים."

אבא תפס בכתפיי. "קסיו לא יניח עלייך יד אם יש לו שכל בראש."

שנינו ידענו שאבא לא יוכל לעשות דבר ברגע שאהיה נשואה לקסיו. ואם מדברים בכנות, הוא לא היה הטיפוס שיסתכן בסכסוך שבו הוא יפסיד. לוקה העדיף את קסיו על פני אבי. אם יהיה עליו לבחור בין השניים, אבא ימצא את מותו במהירות.

"הוא יבוא לפגוש אותך מחר."

פסעתי לאחור בהלם. "מחר?"