קשר המלאכים

מערת גרון השטן, הרי רוֹדוֹפּי, בולגריה

חורף 1943

האנגלולוגים בחנו את הגופה. היא היתה שלמה, ללא סימני ריקבון, עורה חלק ולבן כמו נייר קלף. עיני התרשיש המתות פנו השמימה. תלתלים בהירים צנחו על מצח גבוה ועל כתפיים מפוסלות, אופפים את ראשה בהילה של שיער זהוב. אפילו הגלימות — הבד עשוי מחומר מתכתי לבן ומבהיק שאיש מהם לא ידע לזהות במדויק — נותרו צחות כשלג, כאילו מת היצור בבית חולים בפריז ולא במערה, עמוק מתחת לפני האדמה.

הם לא היו אמורים להיות מופתעים לגלות את גופת המלאך שמורה במצב טוב כל כך. הציפורניים, לבנות ומבריקות כמו תוֹכה של צִדפַּת פנינים; הבטן הארוכה, החלקה ונטולת הטבור; השקיפות המשונה של העור — כל פרט ופרט בו היה כפי שציפו למצוא, אפילו מַנח הכנפיים היה מדויק. עם זאת, הוא היה יפה מדי, חיוני מדי ליצור שעד כה למדו על אודותיו רק בספריות מחניקות, כשהדפסים של ציורים איטלקיים מהמאה החמש־עשרה פרושים לפניהם כמו מפות דרכים. כל חייהם המקצועיים הם השתוקקו לראותו. אף שאיש מהם לא היה מודה בכך, בסתר לבם הם ציפו למצוא גווייה מפלצתית, כל כולה עצמות ושיירי סיבים, כמו משהו שהתגלה בחפירה ארכיאולוגית. תחת זאת הם מצאו: יד עדינה ודקיקה, אף נשרי, שפתיים ורודות קפוצות לנשיקה קפואה. האנגלולוגים גהרו מעל הגופה, מתבוננים בה בציפייה, כמו מחכים שיעפעף היצור בעיניו ויקיץ משנתו.