0
0 הצבעות
1

רווקים ואלמנות

ירמי פינקוס

 44.00

תקציר

בעין שאינה מחמיצה דבר, עוקב ירמי פינקוס אחר ההוויה הרוחשת בהתמדה חשאית בדירות, בחצרות, בחדרי המדרגות. גיבוריו של קובץ הנובלות – ובהם דוגמן תחתונים יהיר, רווקה זקנה שטופת פחדים, נער שבולש אחר זוג שכנים תימהונים, רוקח שוויצרי גרגרן ומתווכת דירות אמהית – תוזזים ברוב עסק, אבל ניכרים באמת במה שהם נמנעים מלעשות. הם כלואים בכוריאוגרפיה טקסית עשירה, שבאמצעותה הם מקפידים במצוות בדידותם ומאבקים חלומות על חיים אחרים; עד לרגע שבו הטקס מופר, ומשהו אחר וזר מחלחל פנימה.

ירמי פינקוס (‘הקברט ההיסטורי של פרופסור פברינקט’, ‘בזעיר אנפין’) מגיש לנו גרסה מסחררת ומצחיקה מאוד של קומדיית הגינונים של הזעיר בורגנות המקומית, בספר שמביא לשיא את הפרוזה של אחד מאמני הסיפור האנינים והמשוכללים של דורו.

קוראים כותבים (1)

  1. איריס

    רווקים ואלמנות

    שור האחרון נאלצתי לעזוב פעמיים דירות שהתגוררתי בהן, ולעבור לדירות אחרות, משום שנמכרו, וקשה להשתחרר מהחוויה של חוסר הוודאות, בכל תקופת המכירה – מתי תימכר הדירה? למי? האם יניחו לי להישאר, או שאצטרך לחפש לי דירה אחרת? (הייתי צריכה, חיפשתי ואף מצאתי, כמובן.) שלא לדבר על המתווכים שהסתובבו בכל פעם, הביאו קונים פוטנציאליים מתעניינים, שהסתובבו בחדרים ופלשו לחיי, אורחים בלתי קרואים.

    כזה הוא מלכי (שם משפחה), גיבור “מוכרים וקונים”, הנובלה הראשונה בספר, רווק בראשית שנות השלושים לחייו, המתגורר בצפון הישן של תל אביב (האזור החביב עלי ביותר), אזור שיש בו בתים בני שלוש או ארבע קומות, בתים שבנייתם לא מן המשובחות, ורובם ככולם זקוקים לחיזוקים כאלה או אחרים. וברובם ככולם מתגוררים אנשים מזדקנים, חלקם בודדים, או רווקים ורווקות בדירות שכורות. ומי שיש לו “חוזה ישן” כמו למלכי, נהנה משכר דירה סביר (באופן יחסי) מול עליות המחירים הפרועות שמסביב.

    יש לו חיים די נוחים למלכי, עד שנוחתת עליו הבשורה כי הדירה הועמדה למכירה. ובסיפור, כמו בחיים, מגיעה המתווכת, ואחר כך מתלווה לקונים פוטנציאליים, הפולשים לחייו, וכל הזמן הזה נותרת התקווה, שאולי, רק אולי לא יצליחו למכור, אולי תידחה המכירה עוד ועוד, ולא יצטרך לפנות את דירתו.

    והשכנים מסביב, שאליהם כבר התרגל, הד רחוק לגיבורי ספרו הקודם של פינקוס “בזעיר אנפין”, רק בתקופה מאוחרת יותר, זעיר בורגנים החיים באזור שפתאום הפך להכי מבוקש בעיר, אבל הרחובות נשארו אותם רחובות מוצלים ולא ממש נקיים (גם בסיפור, גם בחיים), והבתים, אותם בתים ישנים, שמתישהו צריך לשפצם.

    הנובלה השניה – “עכברושיה של מרגלית הרץ” – אף בה מופיעים אותם רחובות ישנים, אותם בתים ישנים, עם גינות ישנות, אותם דיירים, משפחות זעיר בורגניות שנטעו שורשים בעיר.

    בדירה בה מתגוררות מרגלית הרץ, שמעולם לא נישאה, עם אמה האלמנה, מתחילים להתגלות עכברושים. בכל לילה, והם מחרידים את שלוותה.ידידיה צפרוני, השכן מהקומה הראשונה מתגייס לסייע בהבאת מלכודות עכברים, ולאורך התקופה הולכת ונוצרת איזו קרבה בין השניים. קרבה מנומסת, כיאות לבני דורם, מנומסת מאד. עד ש..

    עוד מאנשי תל אביב מוצגים ב”איזי וכרמלה”. ושוב, בית תל אביבי, בתקופה מוקדמת קצת יותר, יחסי האהבה או השנאה בין השכנים, וילד אחד, הוא המספר, ילד שאין לו הרבה חברים, וגם בתוך ביתו מרגיש קצת נטע זר, ורוצה איכשהו, להסתפח לאיזי וכרמלה, מן הקומה הרביעית, מכרים רחוקים של משפחתו, שעל ביתם שורה איזו תוגה מוזרה.

    גיבור הנובלה “אירופה” יוצא מן העיר ואף מן הארץ. המספר, חוקר באוניברסיטה, יוצא לציריך כדי לבדוק אפשרות להעסקה על ידי האוניברסיטה בלוצרן. למרות שעשה לו שם כאן, למרות הקביעות, הוא מבקש לבדוק, אולי כדאי לעבור לשם.

    פינקוס כותב על המוכר והיומיומי, כמו מציב מראה בפני הקורא/ת; לא מראה אישית, אלא סביבתית. הכל מוכר כל כך, ובכל זאת יכולת ההתבוננות החדה, המדויקת, העשירה, יחד עם השפה הכמו של פעם. כי זהו סגנונו של פינקוס – שפה בת רבדים רבדים, מלים גבוהות גבוהות שכלל אינן נשמעות מלאכותיות, אלא הן נשמת אפו של הסיפור: “… כמעט שנתקלתי באופה חבוש מצנפת ושולייתו הענקמוני שצצו מאזה פשפָּש בקיר וחצו את האולם….” (עמ’ 236), ואפשר לשקוע בספר הזה בסביבה הכל כך מוכרת, בדרך כלל, ולראותה באור חדש לגמרי.

    https://irisganor.com/3823/