רומח הדרקון הרשומות האבודות 3: דרקונים של...

1 בד צבוע. מפגש לא צפוי. היום ה-2 בחודש מישאמונט, 352 לאה”ח

העיר פלאנתאס לא נמה את שנתה באותו הלילה, אלא התכוננה למלחמה. אין זה אומר כי העיר הייתה מבוהלת. גבירות אצילות ועתיקות כדוגמת פלאנתאס אינן נבהלות כלל. הן יושבות זקופות בכיסאותיהן המעוטרים, מחזיקות באצבעות קפוצות את ממחטת התחרה וממתינות בזעף קל על פניהן לאדם שיבוא ויודיע להן אם עומדת לפרוץ מלחמה. ואם התשובה חיובית, הן רוצות לדעת אם זה יפריע לארוחת הערב שלהן.

על-פי השמועות, כוחותיה של הגבירה הכחולה והאימתנית, שרת הדרקונים קיטיארה, עמדו לפלוש אל העיר. צבאותיה של שרת הדרקונים הובסו בצריח הכוהן הראשי, אשר שמר על מעבר ההרים המוביל אל פלאנתאס. הקבוצה שהכילה את מעט האבירים וחיל הרגלים, שהצליחה לשמור על המגדל כנגד ההתקפה הראשונית, לא הייתה חזקה מספיק לשמור עליו כנגד התקפה נוספת. הם עזבו את המצודה וקברי המתים ונסוגו אל פלאנתאס.

העיר לא הייתה מרוצה מכך. אם האבירים הלוחמניים ומחרחרי הריב לא היו נכנסים אל בין חומותיה, פלאנתאס הייתה נותרת מחוץ לקרב. צבאות הדרקונים לא היו מעיזים לתקוף עיר כה מכובדת ומקודשת. אבל הנבונים שבקרב התושבים ידעו את האמת. כמעט כל הערים הגדולות בקרין נפלו קורבן לצבאות הדרקונים. עיניו הרושפות של הקיסר אריאקס פנו כעת לעבר פלאנתאס, אל נמלהּ, אל ספינותיה, אל עושרהּ. העיר הנוצצת, היהלום של סולאמניה, תהיה תכשיט נאה על ראש כתר העוצמה של אריאקס.

שר פלאנאתס שלח את חייליו אל החומות. האזרחים הסתתרו בבתיהם וחסמו את החלונות. חנויות ובתי מסחר אחרים סגרו את שעריהם. העיר האמינה שהגרוע מכול יגיע, ואם זה אכן יתרחש, אז כמו בערים האחרות, כמו במרגוע ובטרסיס, חיילי פלאנתאס יילחמו עד חורמה. עדיין היה אומץ בלבה של הגברת הזקנה. גבה הזקוף היה עשוי מפלדה.

היא לא נאלצה לבחון את עוזה. הגרוע מכול לא אירע. כוחות הגבירה הכחולה הובסו בצריח הכוהן הראשי, וכעת נסוגו. הדרקונים שנחזו הבוקר טסים לעבר חומות העיר, לא היו הדרקונים נושפי האש האדומים או יורקי הברקים הכחולים שמילאו את לבבות התושבים באימה. השמש של בוקר זה זהרה על קשקשים כסופים. דרקוני כסף טסו מביתם באיי הדרקונים כדי להגן על פלאנתאס.

או כך לפחות טענו הדרקונים.

מכיוון שהמלחמה לא פרצה, עזבו תושבי פלאנתאס את בתיהם, פתחו את חנויותיהם ויצאו אל הרחובות, מדברים ומתווכחים זה עם זה. שר פלאנתאס הבטיח לאזרחיו כי הדרקונים החדשים לחמו לצד האור, וכי הם סגדו לפלדין ולמישאקל ולשאר אלי האור, וכי הם הסכימו לסייע לאבירי סולאמניה, מגיני העיר.

כמה מהאנשים האמינו לשר. אחרים לא. כמה טענו כי לא ניתן לבטוח בשום דרקון, לא משנה מה צבעו, וכי הדרקונים רק מנסים ליצור שאננות בקרב העם, ויתקפו עם רדת החשכה וכולם יילקחו ממיטותיהם לתוך לועיהם הרעבים.

“שוטים!” מלמל רייסטלין יותר מפעם אחת כשפילס דרכו בקהל, או יותר נכון בעודו נזרק מצד לצד וכמעט נדרס על-ידי כרכרה חולפת.

אילו היה לובש את הגלימות האדומות של המכשף, אנשי פלאנתאס היו מסתכלים לעברו בחשדנות ועוזבים אותו במנוחה, עושים ככל יכולתם לחמוק ממנו. אך כעת היה רייסטלין לבוש בגלימות האפורות והפשוטות של מסדר האסתטיקנים מהספרייה הגדולה של פלאנתאס, ולכן דחפו אותו, רמסו אותו וזרקו אותו מבלי משים.

תושבי פלאנתאס לא חיבבו מכשפים, אפילו לא את אלו ממסדר הגלימות האדומות, אשר היו נייטרלים במהלך המלחמה, או את הלבנים, אשר צידדו ותמכו בצבא האור. שני מסדרי הכישוף הנעלה פעלו בכל מאודם והקריבו רבים מאנשיהם כדי להחזיר את דרקוני המתכת לאנסאלון. ראש המסדרים, פר סליאן, ידע כי מראה שחר האביב הנוצץ על כנפי הזהב והכסף ייראה כמכה בבטנו של הקיסר אריאקס; המכה הראשונה שתצליח לחדור מבעד לשריון קשקשי הדרקונים שלו. במהלך כל המלחמה להקי דרקוניה המרושעים של טאקיזיס האפילו את השמים. עכשיו זהרו שמי קרין באור בוהק, והקיסר ומלכתו החלו לחשוש מהעתיד לבוא.

אנשי פלאנתאס לא ידעו שהמכשפים פעלו ללא לאות כדי להגן עליהם, ולא היו מאמינים לכך גם לו היו שומעים זאת. בעיניהם, מכשף טוב היה מכשף שחי הרחק מפלאנתאס.

רייסטלין מאז’ר לא לבש את גלימותיו האדומות, הן היו מגולגלות בערמה תחת זרועו. הוא לבש את הגלימות האפורות ה”מושאלות” של אחד מהנזירים שחי בספרייה הגדולה.

מושאלות. המחשבה על מילה זו גרמה לפניו של גדילן קוץ-רגל להופיע במוחו. הקנדר בעל הלב הרחב והכיסים הרחבים עוד יותר מעולם לא “גנב” דבר. כשנתפס עם חפצים שלא היו שייכים לו, הקנדר תמיד טען שהוא “שאל” את שק הסוכר הזה, “נתקל” באותם פמוטים, והוא בדיוק “בא להחזיר” את מחרוזת אבני האזמרגד. רייסטלין “נתקל” בגלימות האסתטיקן המקופלות על אחת המיטות. הוא באמת התכוון להחזיר את הגלימות האפורות. בעוד יום או יומיים.

רוב האנשים היו שקועים בוויכוחיהם והתעלמו מהאדם ההולך ברחובות הסואנים. אבל לפעמים עצר אותו אחד האזרחים כדי לשאול מה אסטינוס חשב על הגעת הדרקונים המתכתיים, דרקוני האור.

רייסטלין לא ידע מה אסטינוס חשב וגם לא היה אכפת לו. הברדס היה שמוט על ראשו, מסתיר את פניו כדי שלא יהיה ניתן לראות כי עורו זוהר באור זהוב במגע קרני השמש וכי אישוני עיניו מעוצבים בצורת שעון חול. הוא היה ממלמל תירוץ כלשהו לאותו אדם וממשיך בדרכו. הוא קיווה כי הפועלים החליטו לצאת הבוקר למלאכתם, וכי לא יצאו לרחוב לרכל כמו כולם.

הוא התחרט על המחשבה על גדילן. זיכרון הקנדר החזיר גם את זיכרונות חבריו ואחיו. הוא צריך להתייחס אליהם עכשיו כאל חבריו המתים, אחיו המת: תניס חצי-אלף, טיקה, מי-נהר, סהר-פז וקרמון. כולם היו מתים. הוא לבדו שרד, וזאת מכיוון שהוא היה חכם מספיק לדעת כי אסון עומד להתרחש ותכנן דרך מפלט. הוא היה צריך להתמודד עם העובדה שקרמון והאחרים היו מתים ולהפסיק להתעסק עם המחשבות הללו. אבל ככל שניסה להטביען, הן המשיכו לצוף שוב ושוב אל פני תודעתו.

הוא, אחיו וחבריהם נמלטו מצבאות הדרקונים שהשתלטו על סחף ועלו על סיפון ספינת שודדי ים, הפרשון. הם נרדפו על-ידי שרת דרקונים – קיטיארה, אחותו למחצה. ההגאי המטורף כיוון את הספינה במתכוון לעבר הסערה האיומה במרכז ים הדם. הספינה נקרעה לגזרים, התרנים נתלשו ממקומם, המפרשים נקרעו מעוצמת הרוח. המים השוצפים הציפו את הסיפון. לרייסטלין הייתה ברֵרה. הוא היה יכול למות עם השאר או לעזוב. הבחירה הייתה ברורה לכל אדם בעל שכל בראשו – ולכן אחיו לא הבין זאת. רייסטלין היה בעליה של בועת דרקון קסומה, שהייתה שייכת בעבר למלך לוראק הטרגי. רייסטלין השתמש בקסם הבועה כדי להימלט. נכון, הוא היה יכול לקחת את חבריו איתו. הוא היה יכול להציל את כולם. הוא היה יכול לפחות להציל את אחיו.

אבל רייסטלין רק התחיל להכיר את כוחות בועת הדרקון. הוא לא היה בטוח שהבועה באמת מסוגלת להציל את השאר, ולכן הציל רק את עצמו – ואת האחר. האחר שתמיד היה איתו, שעקב אחריו אפילו עכשיו, בעודו מפלס דרכו ברחובות פלאנתאס. בעבר היה ה”אחר” קול שלחש בראשו של רייסטלין, קול לא מוכר, מסתורי ומשגע. אבל המסתורין הזה נפתר. רייסטלין היה יכול להעניק פנים נוראות לאותו קול משולל גוף, להעניק לדובר את שמו.

“החלטתך הייתה הגיונית, מג צעיר”, אמר פיסטנדנטילוס והוסיף בנחרת בוז, “תאומך מת וברוך שפטרנו מעונשו של זה. קרמון רק החליש אותך, גימד אותך. עכשיו, כשאתה חופשי ממנו, תוכל להתקדם הלאה. אני אדאג לזה”.

“אתה לא תדאג לדבר!” השיב לו רייסטלין.

“סליחה?” שאל עובר אורַח שעצר במקום. “דיברת אליי, אדוני?”

רייסטלין מלמל דבר-מה והתעלם ממבטו הנעלב של האיש, ממשיך ללכת הלאה. הוא נאלץ להקשיב לקול המעצבן הזה כל הבוקר. הוא אפילו האמין כי היה מסוגל לראות את הרוח שואבת החיים לבושה בגלימות שחורות ועוקבת אחריו. רייסטלין תהה במרירות אם הברית שכרת עם המכשף האפל הייתה שווה את המחיר.

“לולא אני, היית מת במבחן בצריח הכישוף בווירת’”, אמר פיסטנדנטלוס. “אתה יצאת נשכר מהברית שלנו. המרת מעט מחייך תמורת הידע והכוח הנמצאים ברשותי”.

רייסטלין לא חשש מכך שימות במבחן. הוא פחד מהכישלון. זו הייתה הסיבה האמיתית שכרת את הברית עם האיש הזקן. רייסטלין לא היה מסוגל לסבול את הבושה. הוא לא היה מסוגל לחיות עם הרחמים של אחיו ועם העובדה שיצטרך לסמוך כל חייו על כוחו של תאומו החזק.

המחשבה על המכשף האל-מת היונק ממנו את כוח החיים, כפי שאדם מן המניין יונק מיץ מאפרסק, גרמה לו פרץ השתעלות. רייסטלין תמיד היה חלש וחולני, אבל הברית עם פיסטנדנטילוס, שאפשרה לרוחו של הרב-מג להמשיך להתקיים במישור קיום אפל בתמורה להצלחתו של רייסטלין במבחן, גבתה מחיר כבד יותר מבריאותו. הוא תמיד חש כאילו ריאותיו מלאות בצמר. הוא חש כאילו הוא נחנק כל העת. הוא היה נתון לפרצי השתעלות ששיתקו אותו, בדיוק כמו עכשיו.

הוא נאלץ לעצור ולהישען כנגד אחד הבניינים וניגב את הדם משפתיו בשרוול האפור של גלימתו הגנובה. הוא חש חלש מהרגיל. השימוש בקסם בועת הדרקון, אשר שיגר אותו לקצה השני של היבשת, שאב ממנו יותר כוח מכפי שחשב שיידרש. הוא היה על סף מוות כשהגיע אל פלאנתאס לפני ארבעה ימים, כה חלש עד כי התמוטט על מדרגות הספרייה הגדולה. הנזירים ריחמו עליו ולקחו אותו תחת חסותם. הוא התאושש מעט, אבל עדיין לא חש בטוב. הוא לעולם לא יתאושש... עד שהברית תסתיים.

פיסטנדנטילוס חשב כי זכה לנצח בנשמתו של רייסטלין. הרב-מג יתאכזב קשות. נשמתו של רייסטלין הייתה שייכת רק לו, והוא לא ימסור אותה לפיסטנדנטילוס ללא מאבק.

רייסטלין חשב כי הרב-מג הרוויח יותר ממנו בברית שכרת עם רייסטלין בצריח הכישוף הנעלה. פיסטנדנטילוס, אחרי הכול, ינק את כוח החיים של רייסטלין כדי להמשיך את קיומו המעונה. רייסטלין האמין כי הברית בין שניהם הסתיימה. הבעיה הייתה שרייסטלין לא ידע כיצד לנתק אותה בלי שפיסטנדנטילוס ידע על כך ויעצור אותו. האיש הזקן תמיד היה שם, מאזין למחשבותיו של רייסטלין. חייבת להיות דרך לנעול את הדלת ולסגור את חלונות מוחו.

לאחר זמן-מה התאושש רייסטלין דיו כדי להמשיך בשליחותו. הוא הלך ברחובות, עוקב אחר הכיוונים שנתנו לו האנשים מסביב, ולאחר זמן קצר עזב את החלק המרכזי של העיר העתיקה ואת הקהל הסואן. הוא נכנס אל הרובע המסחרי של העיר, אל החנויות ובתי העסק. הוא עבר את שדרת הנפחים וסמטת הקצבים ואת רחובות הסייסים וצורפי הזהב בדרכו לרחוב שבו שכנו סוחרי הבדים. הוא חיפש בית עסק מסוים, כשהבחין לפתע בסמל שלושת הירחים התלוי מעל אחת הדלתות בסמטה: ירחים בצבעי אדום, כסף ושחור. זו הייתה חנות חפצי קסם.

החנות הייתה קטנה, חור בקיר ותו לא. רייסטלין הופתע לגלות כי חנות כזו הייתה קיימת כלל, וכי מישהו טרח לעסוק בחפצים המשויכים לכוחות הקסם, שהוקעו על-ידי שאר תושבי העיר. הוא ידע רק על מכשף אחד שהתגורר בעיר, וזה היה ג’וסטאריוס, ראש מסדר הגלימות האדומות שאליו השתייך רייסטלין. רייסטלין האמין כי מכשפים אחרים גרים בעיר. הוא פשוט מעולם לא הקדיש להם מחשבה רבה.

צעדיו הואטו. הוא ידע כי ימצא את אשר יצטרך בחנות חפצי הקסם. המחיר יהיה יקר. הוא לא היה מסוגל להרשות זאת לעצמו. היה לו רק מספר מועט של מטבעות פלדה, שהוא צבר בקנאות בחודשים האחרונים. הוא היה צריך לחסוך את הכסף כדי לרכוש מגורים ומזון בנראקה, שהיה יעדו הסופי. הוא התכוון להגיע לשם לאחר שיחלים ויסיים את עסקיו בפלאנתאס.

מלבד זאת, בעל חנות חפצי הקסם בוודאי ידווח על הרכישה של רייסטלין למועצת המכשפים, הגוף שכפה את קיום חוקי הקסם. המועצה לא תעצור אותו, אבל הוא יזומן אל ווירת’ כדי להסביר את מעשיו. לרייסטלין לא היה זמן לזה. מאורעות התרחשו ברגע זה ממש – מאורעות מזעזעי עולמות. הסוף התקרב. מלכת האופל תחגוג בקרוב את ניצחונה. רייסטלין לא התכוון לעמוד בקרן רחוב ולהריע כשהיא תרכב בתהלוכת הניצחון. הוא תכנן להוביל את התהלוכה.

רייסטלין חלף על פני חנות חפצי הקסם והגיע אל יעדו המקורי. הסירחון לבדו היה יכול להובילו לשם, הוא חשב, מכסה את אפו ופיו בשרוול. בית העסק היה ממוקם בחצר גדולה ופתוחה המלאה בערמות עצים שנועדו להסקה. עשן התערבב עם האדים הבוקעים מהקדֵרות הענקיות והמכלים שהדיפו ריחות מתערובת חומרים שונים שבהם השתמשו בתהליכי הייצור, ולא כולם היו נעימים.

רייסטלין הידק אחיזתו בחבילה ונכנס אל בניין קטן הממוקם ליד המתחם, שבו גברים ונשים סחבו עצים וערבבו את תוכני המכלים במצקות עץ גדולות. פקיד ישב שם על שרפרף ורשם ספרות בספר גדול. אדם נוסף ישב על שרפרף אחר, בוחן רשימות ארוכות. איש מהם לא הבחין ברייסטלין.

רייסטלין המתין לרגע ואז השתעל, גורם לאיש שבחן את הרשימות להרים את עיניו. בראותו את רייסטלין ממתין על סף הדלת, עזב האיש את השרפרף וניגש לשאול כיצד הוא יכול לשרת את אחד מהאסתטיקנים הנכבדים.

“אני רוצה לצבוע בד”, אמר רייסטלין והושיט את גלימותיו האדומות.

הוא השאיר את הברדס על פניו, אבל לא הייתה לו אפשרות להסתיר את כפות ידיו. למרבה המזל, היו צללים רבים בבניין, ורייסטלין קיווה כי האיש לא הבחין בעורו הזהוב.

הצַבָּע בחן את הצֶבַע והעביר את ידיו על הבד. “צמר טוב”, הוא הכריז. “לא מעולה, אם יורשה לי לומר, אבל טוב ושמיש. הוא יספוג היטב את הצבע. באיזה צבע היית רוצה לצבוע אותו, אדוני הנכבד?”

רייסטלין עמד להשיב כאשר תקף אותו פרץ שיעול כה נוראי, עד כי נאלץ להישען על משקופי הדלת לתמיכה. הוא התגעגע לזרועו החזקה של אחיו, אשר תמיד הייתה שם לתמוך בו.

הצבּע הביט ברייסטלין ונרתע ממנו בדאגה. “אני מקווה שאינך מידבק, נכון, אדוני?”

“שחור”, התנשם רייסטלין בכבדות, מתעלם מהשאלה.

“אני מצטער, מה אמרת?” שאל הצבּע. “קשה לשמוע בכל הבלגן הזה”.

הוא החווה לעבר המתחם מאחוריו, שבו צעקו זו אל זו הנשים הטובלות את הבדים בקדרות או החליפו הערות עוקצניות עם הגברים שהסיקו את הלהבות.

“שחור”, אמר רייסטלין, מרים את קולו. הוא דיבר בדרך כלל בקול רך. הדיבור הכאיב לגרונו.

הצבּע הרים גבה אחת. האסתטיקנים ששירתו את אסטינוס בספרייה הגדולה לבשו גלימות אפורות.

“זה לא בשבילי”, הוסיף רייסטלין. “הגלימות שייכות לחברי”.

“אני מבין”, אמר הצבּע. הוא ירה מבט מלוכסן לעבר רייסטלין, אבל המג לא הבחין בו מכיוון שבאותו הרגע נתקף פרץ שיעול נוסף.

“יש לנו שלושה סוגי שחור”, אמר הצבּע. “כדי לייצר את הסוג הזול ביותר אנחנו משתמשים בכרום, במלחי אלום, באשלגן אדום, בהמטוקסילון ובעץ מוקה. התוצאה היא צבע שחור טוב, אבל הוא אינו עמיד במיוחד. הצבע ידהה לאחר כמה כביסות. הסוג הבא כולל תערובת של עץ אלגום, גופרה מתכתית והמטוקסילון. הסוג הזה טוב מהסוג הקודם שהזכרתי, אף שהשחור יהפוך לירוק לאחר פרק זמן ארוך. הסוג הטוב ביותר נוצר על-ידי תערובת של אינדיגו ואלגום. התוצאה היא צבע שחור עמוק ועשיר שלא ידהה גם אם תכבס אותו עשרים פעם ביום. התערובת האחרונה היא היקרה ביותר, כמובן”.

“כמה?” שאל רייסטלין.

הצבּע אמר את המחיר ורייסטלין העווה את פניו. המחיר יפחית במידה ניכרת את מספר המטבעות בשקיק העור הקטן שהסתיר בחריץ החבוי בתא הנזיר שבו התגורר. הוא היה יכול להתפשר על צבע זול יותר. אבל התוכנית שלו כללה הופעה בפני הגלימות השחורות העוצמתיים ביותר בנראקה, והוא הזדעזע מהמחשבה שיסתובב בקרבם בגלימות שהיו שחורות אבל “קצת ירוקות”.

“האינדיגו”, הוא קבע ומסר את גלימותיו האדומות.

“טוב מאוד, אדוני הנכבד”, אמר הצבּע. “האם יורשה לי לדעת את שמך?”

“ברטרם”, השיב רייסטלין בחיוך שהיה חבוי תחת צללי הברדס. ברטרם היה שמו של עוזרו הראשי והמוטרד של אסטינוס.

הצבּע רשם זאת ביומנו.

“מתי לחזור לקחת אותם?” שאל רייסטלין. “אני – כלומר, חברי ממהר מאוד”.

“מחרתיים”, אמר הצבּע.

“אי אפשר להקדים?” שאל רייסטלין באכזבה.

הצבּע הניד בראשו. “רק אם אתה רוצה שחברך ילך ברחובות עם גלימות שחורות מטפטפות”.

רייסטלין הנהן בקצרה ועזב את המקום. ברגע שגבו של רייסטלין היה מופנה לצבּע, אמר הפקיד מילה לעוזרו, שעזב במהרה את הבניין. רייסטלין ראה את האיש ממהר ברחוב, אבל מכיוון שהיה מותש מההליכה הארוכה וכמעט נחנק מהאדים המצחינים, הוא לא התייחס אליו.

הספרייה הגדולה הייתה ממוקמת בעיר העתיקה. השעה הייתה שעת צהריים, שבה היו רוב החנויות סגורות בארוחת הצהריים, ויותר אנשים שוטטו ברחובות. הרעש היה מחריד והדהד באוזניו של רייסטלין. ההליכה התישה את רייסטלין עד כי נאלץ לעצור תכופות למנוחה, וכשלבסוף ראה את עמודי השיש של הספרייה ואת החזית המרשימה של הבניין, הוא היה כה חלש, עד כי חשש שלא יצליח לחצות את הדרך בלי שיתמוטט.

רייסטלין צנח אל ספסל האבן לא הרחק מהספרייה הגדולה. הלילה הארוך של החורף התקרב לסיומו. שחר האביב התקרב. השמש הזורחת הייתה חמה. רייסטלין עצם את עיניו. ראשו נשמט על חזהו. הוא נמנם בשמש.

הוא חזר אל הספינה, מחזיק את בועת הדרקון ופנה אל אחיו ותניס ושאר חבריו...

“...בעזרת כשפיי. וכשפיה של בועת הדרקון. הדבר פשוט מאוד, אם כי הוא נשגב בוודאי משכלך הזעום. עכשיו יש בי את הכוח למזג את הכוח שבגופי הגשמי והכוח שבנפשי לאחד. אני אהפוך לכוח טהור – לאור, אם כך תבין אותי טוב יותר. ולאחר שאהפוך לאור, אוכל לשוט ברקיע כמו קרני השמש, ולחזור לעולם הגשמי הזה בכל מקום שאבחר, בכל זמן שאבחר”.

“האם הבועה יכולה לעשות זאת למען כולנו?” שאל תניס.

“אינני מוכן להסתכן. אני יודע שאני יכול להינצל. השאר אינם מענייני. אתה הובלת אותם למוות האדום-כדם הזה, חצי-אלף. חלץ אותם בעצמך”.

“לא תפגע לרעה באחיך. בלום אותו, קרמון!”

“ספר לו, קרמון. המבחן האחרון בצריח הכישוף הנעלה היה התמודדות כנגד עצמי. ואני נכשלתי. הרגתי אותו. הרגתי את אחי...”

“אהא! ידעתי שאמצא אותך כאן, ידית דלת!”

רייסטלין התעורר בפתאומיות משנתו.

זה היה קולו של חלמיש, ודבר-מה לא היה תקין בחלומו, חשב רייסטלין. הרי חלמיש לא היה שם. הוא לא ראה את חלמיש זמן רב, כמה חודשים, מאז נפילת טרסיס. רייסטלין שקע חזרה בחלומו.

“אל תנסה לעצור אותי, תניס. כבר הרגתי את קרמון. או יותר נכון, זו הייתה אשליה שנועדה ללמד אותי להילחם באפלה שבתוכי. אבל הם כבר איחרו. אני כבר הענקתי את עצמי לאפלה”.

“אני אומר לך שראיתי אותו!”

רייסטלין התעורר בבהלה. הוא הכיר היטב את הקול הזה.

גדילן קוץ-רגל עמד קרוב מאוד אליו. רייסטלין היה צריך רק לקום מהספסל וללכת כמה צעדים, והוא היה מסוגל לגעת בו. חלמיש כור-אש עמד ליד הקנדר, ואף ששניהם היו בגבם לרייסטלין, הוא היה יכול לדמיין את ההבעה הזועמת על פניו של הגמד הזקן המתווכח עם הקנדר. רייסטלין ראה את הזקן הרועד ואת הלחיים הסמוקות פעמים רבות.

זה לא אפשרי! אמר רייסטלין לעצמו בזעזוע. חשבתי על גדילן, ועכשיו זימנתי אותו לכאן.

עליו לוודא שהם לא יזהו אותו, רייסטלין משך את ברדס הגלימות האפורות על פניו ודאג שהן מכוסות. כמו כן הוא תחב את כפות ידיו הזהובות בשרוולים.

הקנדר נראה כמו גדיל מאחור, אבל כל הקנדרים נראים אותו הדבר מאחור ומלפנים: נמוכי קומה, לבושים בבגדים הצבעוניים ביותר שידם משגת, שערם הארוך קשור בצמה ארוכה הבוקעת מקודקודם, גופם הקטן הדקיק עטוף בשקיקים. הגמד נראה כמו כל הגמדים, נמוך ומוצק, לבוש בשריון, חובש קסדה המעוטרת בשׂער סוס... או רעמת גריפון.

“אני אומר לך שראיתי את רייסטלין!” אמר הקנדר בעקשנות. הוא הצביע לעבר הספרייה הגדולה. “הוא שכב על המדרגות האלו. כל הנזירים התאספו סביבו. המטה הזה שלו – מטה מגנזיום – “

“מגיוס”, מלמל הגמד.

“ – היה על המדרגות לידו”.

“אז מה אם זה היה רייסטלין?” שאל הגמד.

“אני חושב שהוא גסס, חלמיש”, אמר הקנדר ברצינות.

רייסטלין עצם את עיניו. לא היה ספק בכך. גדילן קוץ-רגל וחלמיש כור-אש. חבריו הוותיקים. השניים ראו אותו מתבגר, אותו ואת קרמון. רייסטלין תהה מדי פעם אם הם עדיין חיים, חלמיש, גדיל וסער. הם נפרדו בהתקפה על העיר טרסיס. כעת הוא תהה בתדהמה כיצד הם הגיעו אל פלאנתאס. אילו הרפתקאות הביאו אותם למקום זה? הוא היה סקרן לדעת, ולמרבה הפליאה, שמח לראותם שוב.

הוא הסיר את ברדסו וקם מהספסל כדי לברכם לשלום. הוא ישאל אותם בנוגע לסער וללאורנה... לאורנה זהובת השיער...

“אם הבחור הערמומי הזה מת, אז אני שמח”, אמר חלמיש בעגמימות. “הוא תמיד גרם לי צמרמורת”.

רייסטלין התיישב חזרה על הספסל ומשך את הברדס על פניו.

“אתה לא מתכוון לזה –” החל גדיל.

“ועוד איך אני מתכוון לזה!” שאג חלמיש. “איך אתה יודע למה אני מתכוון ולמה אני לא מתכוון? אמרתי לך את זה אתמול ואני אומר לך את זה היום. רייסטלין תמיד הביט ממרומי האף הזהוב שלו עלינו. והוא הפך את קרמון לעבד שלו. ‘קרמון, הכן לי תה!’ ‘קרמון, סחב את התיק שלי’, ‘קרמון, נקה את המגפיים שלי!’ טוב מאוד שרייסטלין אף פעם לא אמר לאחיו לקפוץ מצוק. קרמון היה שוכב עכשיו מרוסק בקרקעית”.

“אה, אני דווקא כן אהבתי את רייסטלין”, אמר גדיל. “הוא הקסים אותי פעם לתוך ברֵכת ברווזים. אני יודע שלפעמים הוא היה לא נחמד, חלמיש, אבל הוא הרגיש לא טוב, עם השיעול שלו וכל זה, והוא באמת עזר לך כשהייתה לך דלקת פקקים – “

“אף פעם לא הייתה לי דלקת פקקים או דלקת מפרקים! את זה יש רק לאנשים זקנים”, אמר חלמיש בזעם.

“לאן אתה חושב שאתה הולך עכשיו?” הוא שאל בכעס, אוחז בגדילן שעמד לחצות את הרחוב.

“חשבתי ללכת אל הספרייה, לנקוש על הדלת ולשאול את הנזירים מאוד בנימוס אם רייסטלין היה שם”.

“אין זה משנה היכן רייסטלין נמצא, הוא בוודאי ירצה לעולל משהו זדוני. ואתה יכול להוציא את המחשבה של נקישה בדלת הזאת מהמוח הקטן שלך. שמעת מה הם אמרו לך אתמול: אסור לקנדרים להיכנס פנימה”.

“חשבתי גם שאשאל אותם בנוגע לזה”, אמר גדיל. “מדוע הם לא מתירים לקנדרים להיכנס אל הספרייה?”

“מכיוון שאז לא יישאר אפילו ספר אחד על המדפים, זו הסיבה. אתם תשדדו אותם עד שלא יישאר שם דבר”.

“אנחנו לא שודדים אנשים!” אמר גדילן ברטינה. “הקנדרים הם גזע אמין ביותר. ואני חושב שזה עלבון שאסור לקנדרים להיכנס! אני חושב שאלך לשם ואגיד להם בדיוק את זה – “

הוא השתחרר מאחיזתו של חלמיש והחל לרוץ לצדו השני של הרחוב. חלמיש הביט אחריו בזעם, ופתאום הבליח ניצוץ ערמומי בעיניו והוא קרא, “תראה, אתה יכול ללכת אם אתה רוצה, אבל כדאי שתקשיב קודם כול למה שבאתי לומר לך. לאורנה שלחה אותי. היא אמרה לי משהו בנוגע לרכיבה על דרקונים...”

גדילן פנה כה בפתאומיות, עד כי רגליו הסתבכו והוא נפל על פניו ברחוב, מחצית מתכולת שקיקיו מתפזרת לכל הכיוונים.

“אני? גדילן קוץ-רגל? הולך לרכוב על דרקון? הו, חלמיש!” גדילן הרים את עצמו ואת שאר חפציו מהקרקע. “נכון שזה נפלא?”

“לא”, אמר חלמיש בעגמומיות.

“מהר!” אמר גדילן, מושך בחולצתו של חלמיש. “אנחנו לא רוצים להחמיץ את הקרב”.

“הוא יתחיל לא בדיוק הרגע”, אמר חלמיש, מסלק את ידיו של הקנדר. “אתה יכול ללכת לשם כבר עכשיו. אני מיד אצטרף אליך”.

גדיל לא המתין לשכנוע נוסף. הוא רץ ברחוב, עוצר מדי פעם כדי לספר לכל מי שהיה שם שהוא, גדילן קוץ-רגל, עמד לרכוב על דרקון לצדה של המצביאה הזהובה.

חלמיש עמד רגעים ארוכים לאחר שהקנדר הלך, מביט בספרייה הגדולה. פניו של הגמד הזקן היו רציניות וקודרות שוב. הוא עמד לחצות את הרחוב, אבל אז נעצר. גבותיו העבות האפורות התכווצו. הוא הכניס את ידיו לכיסיו והניד בראשו.

“אם הוא מת, אני שמח”, הוא מלמל, פנה ועקב אחר גדיל.

רייסטלין נותר לשבת על הספסל זמן רב לאחר שהגמד הלך. הוא ישב שם עד שהשמש שקעה מאחורי בתי פלאנתאס ואוויר הלילה של תחילת האביב נעשה קריר.

לבסוף הוא קם. הוא לא הלך אל הספרייה. הוא שוטט ברחובות פלאנתאס. אף שהיה זה לילה, הרחובות היו סואנים. שר פלאנתאס דיבר בפומבי והרגיע את האנשים. הדרקונים הכסופים נלחמו לצדם. הדרקונים הבטיחו להגן עליהם, אמר השר. הוא הכריז על יום זה כיום חג. אנשים הדליקו מדורות ורקדו ברחובות. רייסטלין נחרד מרעשי העליצות. הוא פילס את דרכו בהמון השיכור לעבר האזור בעיר שהיה ריק והבניינים בו קודרים ונטושים.

איש לא התגורר בחלק זה של העיר הגדולה. איש מעולם לא התקרב לכאן. רייסטלין מעולם לא היה כאן, אבל הוא ידע היטב את הדרך. הוא עקף פינה. בקצה הרחוב הריק, מתנשא מעל יער אימים של מוות, היה צריח שחור שרק צלו נראה בשמים האדומים כדם.

צריח הכישוף הנעלה של פלאנתאס. הצריח המקולל. הבניין היה שחור, שרוף, מתפורר וריק במשך מאות שנים.

איש לא ייכנס לכאן מלבד אדון העבר וההווה.

רייסטלין התקדם לעבר הצריח ונעצר.

“עדיין לא”, הוא מלמל. “עדיין לא”.

הוא חש יד קרה כגופה מלטפת את לחיו ונרתע ממגעה.

“רק אחד מאיתנו, מג צעיר”, אמר פיסטנדנטילוס. “רק אחד מאיתנו הוא האדון”.