שיר של אש ושל קרח 2: עימות המלכים א’ – מלך...

פרולוג

זנב השביט התפרש בשמים עם עלות השחר, סרט אדום בשמים ורודים-סגולים, המגיר דמו על צוקי דרגונסטון כמו פצע.

המלומד עמד במרפסת סחופת הרוח של חדריו. העורבים הגיעו לכאן אחרי מעוף ממושך. גלליהם הכתימו את הפסלים שהיו בגובה ארבעה מטרים והתנשאו משני צדדיו: כלב השאול והדרקון, שני פסלים מתוך אלפים שהכבידו על חומות המבצר העתיק. כאשר הגיע בראשונה לדרגונסטון התמלא אי-נוחות לנוכח צבא מפלצות האבן, אבל בחלוף השנים התרגל אליו. כעת ראה בפסלים ידידים ותיקים. שלושתם צפו בשמים, כאילו קראו בהם את העתיד.

המלומד לא האמין באותות. אבל בכל זאת... בכל שנותיו הרבות, קרֶסֶן מעולם לא ראה שביט שזוהר ולו מחצית מזוהרו של שביט זה, ובאותו צבע, צבעם הנורא של דם, להבה ושקיעות. הוא תהה אם מפלצות האבן שלצדו ראו שביט כמו זה. הן היו פה שנים רבות לפניו, ויוותרו שנים רבות אחריו. לו יכלו לשונות אבן לדבר...

איזו איוולת. הוא נשען על הביצורים, והים התנפץ מתחתיו. מגע האבן השחורה היה מחוספס. מפלצות אבן מדברות ונבואות בשמים. אני איש זקן שעשה את שלו, ונעשה שוב קל דעת כמו ילד. האם החוכמה שצבר בחיי עמל נטשה אותו כשם שעשו בריאותו וכוחו? הוא היה מלומד, שהוכשר וחושל בטירה האדירה באולדטאון. כיצד הידרדר לכך שאמונות תפלות ממלאות את ראשו כאילו היה עובד אדמה נבער?

ובכל זאת... בכל זאת... עכשיו כבר ראו את השביט היוקד אפילו בשעות היום כאשר קיטור בצבע אפור חיוור עלה מפתחי האוורור החמים של דרגונסטון, מאחורי הטירה, ובבוקר יום אתמול הביא עמו עורב לבן הודעה מהטירה עצמה, הודעה שזמן ההמתנה הרב לא הפיג את החששות ממנה, הודעה על תום הקיץ. אותות רבים מכדי שיהיה אפשר להכחישם. מה משמעות כל זה? הוא רצה לפרוץ בבכי.

"המלומד קרסן, יש לנו אורחים". פיילוס דיבר חרישית, כאילו חשש להפריע להרהוריו הדוממים של קרסן. לו היה יודע אילו הבלים ממלאים את מוחו של קרסן, לבטח היה צועק. "הנסיכה רוצה לראות את העורב הלבן". פיילוס מדקדק תמיד, הוא קרא לה עכשיו הנסיכה, כי הלורד אביה היה המלך. מלך של סלע מעשן בים מלח אדיר, אבל מלך למרות הכול. "השוטה שלה איתה".

הזקן הפנה את גבו לשחר, והוסיף לאחוז בפסל הדרקון כדי להיות יציב. "עזור לי להגיע לכיסא ואז הכנס אותם".

פיילוס נטל את זרועו והוביל אותו פנימה. בצעירותו צעד קרסן בקלילות, אבל לא עוד. בקרוב יגיע יום השם השמונים שלו, ורגליו היו חלשות ולא יציבות. לפני שנתיים נפל וריסק את ירכו, והיא לא החלימה כראוי. לפני שנה, כאשר חלה, נשלח לכאן פיילוס מהמצודה באולדטאון, ימים אחדים בלבד בטרם סגר לורד סטאניס את האי... נאמר שפיילוס נשלח כדי לעזור לו בעבודתו, אבל קרסן ידע את האמת. פיילוס בא להחליף אותו לאחר שימות. לא היה לו אכפת. מישהו יאלץ למלא את מקומו, מוקדם יותר מכפי שרצה...

הוא הניח לצעיר להושיב אותו מאחורי ספריו וניירותיו. "לך הבא אותה. אין זה מן הנימוס להניח לגבירה לחכות". הוא נופף בידו בתנועת זירוז חלושה של אדם שאינו מסוגל עוד להזדרז. בשרו היה מקומט ומוכתם, ועורו כה דק עד שהיה ניתן לראות מתחתיו את מטווה הוורידים ואת צורת העצמות. ועכשיו רעדו ידיו, ידיו שהיו פעם יציבות וזריזות כל-כך...

כאשר שב פיילוס, באה איתו הילדה, ביישנית כתמיד. בעקבותיה הגיע השוטה שלה, גורר רגליו ומקפץ חליפות, בהילוכו הצדי המוזר. על ראשו חבש קסדה מאולתרת עשויה מדלי פח ישן, ואליה מחוברות זוג קרני צבי הנושאות פעמוני פרות. בכל פעם שהשוטה קיפץ קדימה צלצלו הפעמונים בצלילים שונים, דינגה-ידונג בונג-ידונג קלינג-יא-ילינג דונג דונג דונג.

"מי בא אלינו בשעת בוקר מוקדמת כל-כך?" אמר קרסן.

"אני וכתמון, מלומד". עיניים כחולות חמימות מצמצו מולו. לדאבונו, היא לא הייתה יפה. הילדה זכתה בלסתו הרבועה של אביה הלורד ובאוזניים האומללות של אמה, בתוספת עיוות פרטי משלה, זכר לפרץ של המגפה האפורה שכמעט נטלה ממנה את חייה בעודה בעריסתה. מחצית מלחיה וחלק ניכר מצווארה היו בשר מת ונוקשה, והעור היה מבוקע ומקושקש, מנומר בכתמים שחורים ואפורים ומגעו כאבן. "פיילוס אמר שאנחנו יכולים לראות את העורב הלבן".

"נכון מאוד", ענה קרסן. הוא לא ימנע ממנה את בקשתה. כה הרבה כבר נמנע ממנה בחייה הקצרים. שמה היה שירין. היא תהיה בת עשר ביום שמה הקרוב, והיא הייתה הילדה העצובה ביותר שראה המלומד קרסן מימיו. עצבותה היא אשמתי, חשב הזקן, עדות נוספת לכישלוני. "המלומד פיילוס, הואל בטובך להביא את הציפור מהשובך, למען ליידי שירין".

"בעונג רב". פיילוס היה צעיר מנומס, בן עשרים וחמש לכל היותר,אך רציני כזקן בן שישים. לו רק היה לו יותר חוש הומור, לו היו בו יותר חיים; זה מה שנחוץ כאן. מקומות עגומים צריכים אור ולא קדרות, ודרגונסטון הייתה ללא כל ספק מקום עגום, טירה יחידה בשממה רטובה, מוקפת סער ומלח, ומאחוריה צלו המעשן של ההר. מלומד חייב ללכת לאן ששולחים אותו, ולכן בא לכאן קרסן תריסר שנים קודם לכן, עם אדונו, והעניק לו את שירותיו הטובים. אבל הוא מעולם לא אהב את דרגונסטון, ומעולם לא חש פה בבית. בזמן האחרון, כשהיה מתעורר מחלומות חסרי מנוחה שבהם, למרבה הדאגה, הופיעה האישה האדומה, לעתים קרובות לא ידע היכן הוא.

השוטה הפנה את ראשו המטולא והקירח והתבונן כיצד מטפס פיילוס במדרגות הברזל התלולות אל השובך. פעמוניו של השוטה צלצלו כשזז. "מתחת לפני הים, יש לציפורים קשקשים במקום כנפיים", הוא אמר, דינג-דונג. "אני יודע, אני יודע, הא, הא, הא".

אפילו יחסית לשוטה חצר, כתמון היה מעורר רחמים. אולי פעם היה יכול לעורר פרצי צחוק בחידוד לשון, אבל הים נטל ממנו את כוחו זה וגם את מחצית משנינותו ואת כל זיכרונו. הוא היה רך ושמן להפליא, סבל מהתקפי עוויתות ורעידות, ולעתים קרובות לא היה ניתן להבין את דבריו. הילדה הייתה היחידה שצחקה ממנו, היחידה שהיה אכפת לה אם הוא חי או מת.

ילדה קטנה ומכוערת ושוטה עצוב, והמלומד משלים את השלישייה... זה ממש סיפור סוחט דמעות. "שבי איתי, ילדתי". קרסן סימן לה להתקרב. "זו שעה מוקדמת לביקור, השחר בקושי עלה. את צריכה להיות מכורבלת במיטתך".

"היו לי חלומות רעים", אמרה לו שירין. "על הדרקונים. הם באו לאכול אותי".

למיטב זיכרונו של המלומד, הילדה נתקפה בחלומות רעים מאז ינקותה. "כבר דיברנו על זה", אמר בעדינות. "הדרקונים לא יכולים לקום לתחייה. הם חצובים באבן, ילדתי. בימים עברו, היה האי שלנו המוצב המערבי ביותר של נחלת ואליריה האדירה והחופשית. אלה היו הוואליריאנים שהקימו מצודה זו, והם ידעו לעצב את האבן בדרכים שאבדו לנו. במקום המפגש בין שתי חומות של טירה, חייב להיות מגדל, לצורכי הגנה. הוואליריאנים עיצבו את המגדלים האלה כדרקונים כדי שהמבצר שלהם יראה מפחיד עוד יותר, ובדיוק מאותה סיבה עיטרו את הקירות באלף מפלצות אבן במקום בחרכים". הוא נטל את ידה הוורדרדה הקטנה בידו המנומרת והחלושה ולחץ אותה בעדינות. "את מבינה, אם כן, שאין לך מה לדאוג".

שירין לא השתכנעה. "מה לגבי הדבר הזה בשמים? דאלה ומטריס שוחחו ליד הבאר, ודאלה אמרה שהיא שמעה את האישה האדומה מספרת לאימא שזו נשיפת הדרקון. אם הדרקונים נושפים, זה סימן שהם קמים לתחייה, לא?"

האישה האדומה, חשב המלומד קרסן במרירות. לא די בכך שהרעילה את דעתה של האם בשיגעונה, עכשיו היא צריכה להרעיל גם את חלומות הבת? הוא ינזוף בדאלה ויזהיר אותה פן תפיץ שמועות כאלה. "הדבר בשמים הוא כוכב שביט, ילדתי היקרה. כוכב בעל זנב שאבד במרומים. הוא יעלם בקרוב, ולא נשוב לראותו כל ימי חיינו. חכי ותראי".

שירין הנהנה באומץ, הנהון קטן. "אימא אמרה שהעורב הלבן מבשר שכבר לא קיץ".

"נכון, גבירתי. העורבים הלבנים עפים רק מהמצודה". אצבעותיו של קרסן נגעו בשרשרת שסביב צווארו. כל חוליה חושלה מסוג מתכת אחר, וכל חוליה סימלה את התמחותו בענפי למידה שונים; שרשרת המלומד, סימן המסדר שלו. בנעוריו הגאים ענד אותה בקלות, אבל עכשיו נדמתה לו כבדה ומגע המתכת על עורו היה קר. "הם גדולים יותר מהעורבים הרגילים, ופיקחים יותר, ומרבים אותם כדי שיישאו רק את ההודעות החשובות ביותר. זה בא לבשר לנו שחברי מועצת המלומדים התכנסו, דנו בדוחות ובמדידות שביצעו מלומדים בכל רחבי הממלכה, והכריזו שהקיץ הגדול הסתיים. הוא נמשך עשר שנים, שני חודשים ושישה-עשר יום, והיה הקיץ הארוך ביותר הזכור לבני תקופתנו".

"עכשיו יהיה קר?" שירין הייתה ילדת קיץ, מעולם לא ידעה קור אמיתי מהו.

"עם הזמן", השיב קרסן. "אם האלים יטו לנו חסד, הם יעניקו לנו סתיו חמים ויבולים שופעים, כדי שנוכל להתכונן לחורף הצפוי". פשוטי העם אמרו שהקיץ הארוך מבשר על חורף ארוך עוד יותר, אבל המלומד לא חשב שיש טעם להפחיד את הילדה בסיפורים כאלה.

כתמון צלצל בפעמוניו. "תמיד קיץ מתחת לפני הים", הוא פיזם. "עלמות הים עונדות שושנות-ים בשערן ואורגות חצאיות מעשב ים כסוף. אני יודע, אני יודע, הא, הא, הא".

שירין צחקקה. "הייתי רוצה חצאית מעשב ים כסוף".

"מתחת לים, השלג עולה מעלה", אמר השוטה, "והגשם יבש כמו עצם. אני יודע, אני יודע, הא, הא, הא".

"באמת ירד גשם?" שאלה הילדה.

"כן", אמר קרסן. "אבל אני מתפלל שעוד שנים רבות, ולא לזמן רב. אה, הנה פיילוס עם הציפור".

שירין השמיעה צווחת עונג. אפילו קרסן נאלץ להודות שלציפור היה מראה מרשים מאוד. העורב היה צח כשלג וגדול מכל נץ, ועיניו השחורות הבהירו שאינו סתם לבקן, אלא עורב לבן יליד המצודה. "הנה", הוא קרא. העורב פרש את כנפיו, זינק לאוויר, חצה את החדר במשק כנפיים דומם ונחת על השולחן לצדו.

"אביא את ארוחת הבוקר שלך עכשיו", הכריז פיילוס. קרסן הנהן. "זו ליידי שירין", הוא אמר לעורב. העורב כופף את ראשו החיוור כאילו קד לה. "יליידי", הוא חרק, "יליידי".

פיה של הילדה נפער בתדהמה. "הוא מדבר!"

"רק כמה מילים. אמרתי לך שהציפורים האלה חכמות מאוד".

"ציפור חכמה, איש חכם, שוטה חכם חכם", אמר כתמון בלוויית דנדון פעמונים. "הו, שוטה חכם חכם חכם". הוא פצח בשיר. "הצללים באים לרקוד, הלורד, רקוד הלורד, רקוד, הלורד", הוא שר וזינק מרגל אחת לאחרת ובחזרה. "הצללים באים לכאן, הלורד, רקוד הלורד, רקוד, הלורד". הוא הטה את ראשו בכל מילה, ופעמוני הקרניים נקשו זה בזה.

העורב הלבן קרא והתעופף עד שנחת על מעקה הברזל של המדרגות המובילות אל השובך. נדמה ששירין מתכווצת בתוך עצמה. "הוא שר את זה כל הזמן. אני אומרת לו להפסיק אבל הוא לא מוכן. זה מפחיד אותי. תעשה שהוא יפסיק".

איך אני אמור לעשות את זה? תהה הזקן. פעם יכולתי להשתיק אותו לנצח, אבל עכשיו...

כתמון הגיע אליהם בילדותו. לורד סטפון, ינוח על משכבו בשלום, מצא אותו בוולאנטיס, מעבר לים הצר. המלך – המלך הזקן, אאיריז השני לבית טארגאריין, שלא היה משוגע כל-כך באותם ימים – שלח את כבוד הלורד לחפש כלה לנסיך ראיגאר, שלא היו לו אחיות שיהיה אפשר להשיא לו. "מצאנו את השוטה הנפלא הזה", הוא כתב לקרסן, שבועיים לפני שהיה אמור לשוב הביתה ממשימתו שלא נשאה פירות. "רק ילד, אבל קל תנועה כמו קוף ושנון כמו תריסר אנשי חצר. הוא עושה מעשי לוליינות וקסמים, חד חידות ויכול לשיר היטב בארבע שפות. קנינו את חירותו ואנחנו מתכוונים להביא אותו הביתה עמנו. הוא ישמח את רוברט, ואולי עם הזמן אפילו יצליח ללמד את סטאניס לצחוק".

קרסן התעצב כשנזכר במכתב. איש מעולם לא הצליח ללמד את סטאניס לצחוק, ודאי שלא הילד כתמון. הסערה פרצה בפתאומיות ביללות, ומפרץ הספינות הטרופות הצדיק את שמו. ספינתו כפולת התרנים של הלורד, גאוות הרוח, נטרפה בטווח ראייה מטירתו. שני בניו הבכורים עמדו על חומות המגן שלה וראו כיצד מתנפצת ספינתו של אביהם על הסלעים ונבלעת במים. מאה חותרים ומלחים טבעו במצולות עם לורד סטפון באראתיאון ועם הליידי, אשתו, ובמשך ימים אחר כך הביאה איתה הגאות יבול חדש של גופות נפוחות והותירה אותן על החוף, ליד קץ סופה.

הילד נשטף לחוף ביום השלישי. המלומד ירד אל החוף עם היתר, כדי לעזור לברר את זהות המתים. כאשר מצאו את השוטה, הוא היה עירום. עורו היה לבן ומקומט ומכוסה בחול רטוב. קרסן חשב שמדובר בגופה נוספת, אבל כאשר אחז ג'ומי בקרסוליו כדי לגרור אותו לעגלת הקבורה, פלט הנער מים והתיישב. עד יום מותו היה מוכן ג'ומי להישבע שעורו של כתמון היה קר כצדפה.

איש מעולם לא הצליח לתת הסבר ליומיים שהשוטה היה אבוד בים. הדייגים אהבו להגיד שהסירנות לימדו אותו לנשום מתחת למים בתמורה לזרעו. כתמון עצמו לא אמר דבר. הנער השנון והחכם שתואר במכתבו של לורד סטפון מעולם לא הגיע לקץ סופה; הנער שמצאו היה אחר, גופו ומוחו מרוסקים. הוא בקושי היה מסוגל להוציא מילה מפיו, שלא לדבר על דברי שנינה. אבל פני השוטה לא הותירו כל ספק בזהותו. תושבי העיר החופשית וולאנטיס נהגו לקעקע את פני המשרתים והעבדים; עורו של הנער היה מעוטר מצוואר עד קרקפת בתשבץ ריבועים אדומים וירוקים.

"האומלל משוגע ומתייסר, והוא אינו מביא תועלת לאיש, ובעיקר לא לעצמו", הכריז סר הרברט, נציב מבצר קץ סופה באותם ימים. "החסד הגדול ביותר שתוכל לעשות עמו הוא למלא את כוסו בחלב פרגים. לסיים את הסיפור בשינה חסרת מכאוב. הוא היה מברך אותך לו היה לו מספיק שכל". אבל קרסן סירב, ובסוף ניצח. הוא לא ידע עד עצם היום הזה, שנים רבות לאחר מכן, אם כתמון שמח על ניצחונו או לא.

"הצללים באים לרקוד, הלורד, רקוד הלורד, רקוד, הלורד", המשיך השוטה לשיר וטלטל את ראשו כדי שפעמוניו ידנדנו ויצלצלו. בונג דונג, דינג-יא לינג, בונג דונג.

"לורד", צווח העורב הלבן. "לורד, לורד, לורד".

"שוטה שר על מה שהוא רוצה", אמר המלומד לנסיכה המפוחדת. "אל תיקחי את דבריו ברצינות. אולי מחר הוא ייזכר בשיר אחר, ולא נשמע את השיר הזה יותר, לעולם". יכול לשיר היטב בארבע שפות, כתב לורד סטפון...

פיילוס חצה את החדר בצעדים גדולים. "סליחה, המלומד".

"שכחת את הדייסה", אמר קרסן, משועשע. זה היה מאוד לא מתאים לפיילוס.

"המלומד, סר דאבוס שב אתמול בלילה. דיברו על כך במטבח. חשבתי שתרצה לדעת זאת מיד".

"דאבוס... אתמול בלילה, אמרת? איפה הוא?"

"עם המלך. הם היו יחד מרבית שעות הלילה".

היו זמנים שלורד סטאניס היה מעיר אותו, לא משנה באיזו שעה, כדי לשתף אותו בדיונים ולשמוע את עצתו. "היו צריכים להגיד לי", התאונן קרסן. "היו צריכים להעיר אותי". הוא התיר את אצבעותיו מאצבעותיה של שירין. "סליחה, ליידי שלי, אבל אני חייב לדבר עם הלורד אביך. פיילוס, הושט לי את זרועך. יש יותר מדי מדרגות בטירה הזאת, ונדמה לי שמדי לילה הם מוסיפים עוד כמה מדרגות רק כדי לעצבן אותי".

שירין וכתמון יצאו בעקבותיהם, אבל הליכתו האטית של הזקן שיעממה במהרה את הילדה, והיא שעטה לפנים. השוטה רץ אחריה בצלצול פעמונים פרוע.

טירות אינן מקומות מסבירי פנים לחלושים, נזכר קרסן כשירד בגרמי המדרגות הלולייניות של מגדל דרקון הים. לורד סטאניס בוודאי נמצא בהיכל השולחן המצויר, על תוף האבן, המצודה הראשית של דרגונסטון. היא זכתה בשמה בזכות קולות הרעם שהתגלגלו בין קירותיה העתיקים בעת סופות. כדי להגיע ללורד עליהם לחצות את האולם, לחצות את החומה האמצעית ואת החומה הפנימית על מפלצות האבן שלהן ושערי הברזל השחורים שלהן, ולטפס במדרגות שקרסן נמנע מלהרהר במספרן. אנשים צעירים טיפסו במדרגות שתיים-שתיים; בשביל אנשים זקנים שירכיהם פגועות, כל מדרגה הייתה סיוט. אבל לורד סטאניס לא יעלה על דעתו לבוא אליו, ולכן נאלץ המלומד להשלים עם המסע המפרך. הוא היה אסיר תודה על כך שלפחות עזרתו של פיילוס נתונה לו.

הוא גרר את רגליו לרוחב האולם, למרגלות שורת חלונות גבוהים ומקושתים. החלונות השקיפו על החצר החיצונית, על החומה המתפרקת ועל כפר הדייגים שמעבר לה. בחצר ירו קשתים לעבר מטרות אימון בהישמע פקודות "חץ, דרוך, ירי". חִציהם נשמעו כלהקת ציפורים ממריאה. שומרים התהלכו על החומות, והציצו מבין מפלצות האבן על הצבא שחנה מחוץ לחומות. אוויר הבוקר התערפל מעשן המדורות שהציתו שלושת אלפים החיילים הסועדים את לבם לאחר שנת הלילה, תחת דגלי הלורדים שלהם. במעגן, מעברו השני של המחנה, עגנו ספינות רבות בצפיפות. כל כלי השיט שהתקרבו לדרגונסטון בחצי השנה האחרונה לא הורשו לעזוב. חימה של לורד סטאניס, ספינת מלחמה תלת-סיפונית ובה שלוש מאות משוטים, כמעט התגמדה לנוכח כמה מספינות הסוחר עצומות הקרביים שהקיפו אותה.

השומרים מחוץ לתוף האבן הכירו את המלומדים, והניחו להם לעבור. "חכה כאן", אמר קרסן לפיילוס. "מוטב שאראה אותו בארבע עיניים".

"הדרך למעלה ארוכה, המלומד".

קרסן חייך. "אתה חושב שזה פרח מזיכרוני? טיפסתי במדרגות האלה פעמים כה רבות עד שאני מזהה כל אחת מהן בשמה".

במחצית הדרך למעלה הוא התחרט על החלטתו. כשעצר להשיב את נשימתו ולחכות שהכאב בירכו יוקל מעט, שמע חיכוך מגפיים בסלע ופגש בסר דאבוס סיוורת' שירד במדרגות.

דאבוס היה איש דק גזרה, ומוצאו הנחות ניכר היטב בפניו הפשוטות. גלימה ירוקה מהוהה, מוכתמת במלח ובקצף ודהויה משמש, השתלשלה מכתפיו מעל ללסוטה חומה ולאברקיים שתאמו את שערו החום ואת עיניו החומות. שקיק עור בלוי היה תלוי סביב צווארו בשרוך עור. זקנו הקטן היה זרוע שערות אפורות, ועל ידו בעלת המום עטה כפפת עור. כאשר ראה את קרסן, האט את ירידתו.

"סר דאבוס", אמר המלומד. "מתי שבת?"

"באפלת הבוקר. הזמן החביב עליי". אומרים שמעולם לא חי איש שהיטיב להשיט ספינה בלילה כמו דאבוס קצר-יד. בטרם העניק לו לורד סטאניס את תואר האבירות, הוא היה המבריח הידוע לשמצה והחמקמק ביותר בשבע הממלכות.

"ו...?"

האיש נד בראשו. "כפי שהזהרת אותו. הם לא מוכנים להתקומם, המלומד. לא למענו. הם לא אוהבים אותו".

לא, חשב קרסן. והם לעולם לא יאהבו. הוא חזק, מוכשר, הגון... אכן כן, אפילו מעט יותר מהרצוי... אבל זה לא מספיק. זה לעולם לא הספיק. "דיברת עם כולם?"

"כולם? לא. רק עם אלה שהסכימו לפגוש אותי. הם לא אוהבים אותי, האצילים האלה. לגביהם תמיד אשאר אביר הבצל". הוא אגרף את ידו השמאלית, קצרת האצבעות; סטאניס קיצץ את המפרק האחרון בכל אצבע חוץ מהאגודל. "בצעתי לחם עם גוליאן סוואן ועם פנרוז הזקן, והטארת'ים הסכימו לפגישת חצות בחורשה. והאחרים – בֶריק דונדאריון נעלם, אומרים שמת, ולורד קארון מצדד ברֶנלי. ברייס הכתום, ממשמר הקשת בענן".

"משמר הקשת בענן?"

"רנלי הקים לעצמו משמר מלך", אמר המבריח לשעבר. "אבל שבעה אלה אינם לובשים לבן. כל אחד מהם לובש את הצבע שלו. הלורד המפקד שלהם הוא לוראס טיירל".

זה היה בדיוק מסוג הרעיונות שיקסום לרנלי באראתיאון; מסדר אבירות חדש ומרהיב, שיתבלט במלבושיו החדשים והמבהיקים. כבר בצעירותו אהב רנלי צבעים עזים ובדים כבדים, וגם את משחקיו אהב. "תראו אותי!" נהג לצעוק בעת שהתרוצץ באולמות קץ סופה. "תראו אותי, אני דרקון", או "תראו אותי, אני מכשף", או "תראו אותי, אני אל הגשם".

הנער הצעיר והעז, בעל השיער השחור הפרוע והעיניים הצוחקות, היה עכשיו גבר בן אחת-ועשרים, וממשחקיו לא חדל. תראו אותי, אני מלך, חשב קרסן בצער. הו, רנלי, רנלי, נער מתוק ויקר, אתה יודע מה אתה עושה? ולו היית יודע, האם היה לך אכפת? האם למישהו אכפת ממנו חוץ ממני? "באילו סיבות נקבו הלורדים כדי להצדיק את סירובם?" הוא שאל את סר דאבוס.

"נו, אם כבר מדברים על זה, חלק הגיבו בנעימות וחלק באופן בוטה, חלק המציאו תירוצים, אחרים הבטיחו הבטחות, וכמה פשוט שיקרו". הוא משך בכתפיו. "בסופו של דבר, מילים הן לא יותר מרוח".

"לא היו לך כל בשורות תקווה בשבילו?"

"רק תקוות שווא, וכאלה לא הייתי מוכן למסור לו", אמר דאבוס. "ממני שמע רק את האמת".

קרסן המלומד זכר את היום שבו קיבל דאבוס את תואר האבירות שלו, לאחר המצור על קץ סופה. לורד סטאניס וחיל המצב הקטן שלו התבצרו בטירה קרוב לשנה, ועמדו במצור שהטילו כוחותיהם הגדולים של הלורדים טיירל ורֶדווין. אפילו דרך הים נסגרה בפניהם, והספינות של רדווין, המניפות את דגל הבוסתן שצבעו יין, פטרלו בו יום וליל. בקץ סופה נאכלו כבר כל הסוסים, נעלמו הכלבים והחתולים, וחיל המצב נאלץ להתקיים משורשים ומחולדות. אז הגיע ליל מולד לבנה ועננים שחורים הסתירו את כוכבי השמים. באפלת אותו לילה קרא דאבוס המבריח תיגר הן על חגורת הספינות הצרות של רדווין והן על מפרץ הספינות הטרופות. לספינתו הקטנה היו גוף שחור, משוטים שחורים, וקרביים מתפקעים מבצלים ומדגים מלוחים. זה היה אוכל דל, אולם חיל המשמר הצליח להתקיים עליו עד שהגיע אדארד סטארק לקץ סופה והסיר מעליהם את המצור.

לורד סטאניס גמל לדאבוס באדמות מובחרות בכף הזעם, במצודה קטנה ובתואר אביר... אבל גם גזר עליו לוותר על מפרק אחד בכל אצבע בידו השמאלית, כגמול על שנות ההברחה שלו. דאבוס הסכים, בתנאי שסטאניס יניף את הסכין בעצמו; הוא לא היה מוכן לקבל את עונשו מידיו של אדם פחות ממנו. הלורד השתמש בקופיץ קצבים המותיר חתכים נקיים וחדים. לאחר מכן בחר דאבוס את השם סיוורת' לביתו החדש, ועל דגלו צייר ספינה שחורה על רקע אפור חיוור – ועל מפרשיה בצל. המבריח לשעבר נהנה לומר שלורד סטאניס הקל עליו בכך שחסך ממנו את הצורך לנקות ולקצוץ ארבע ציפורניים.

לא, חשב קרסן, אדם כזה לא יטפח תקוות שווא ולא ירכך אמת קשה. "סר דאבוס, האמת עלולה להיות שיקוי מר, אפילו לחיקו של אדם כמו לורד סטאניס. אין בדעתו אלא לשוב למעלה המלך בשיא כוחו, לרסק את יריביו ולתבוע את מה ששלו בזכות. אבל עכשיו..."

"אם ייקח את הכוח הדל הזה למעלה המלך, זה יהיה סופו. אין לו די אנשים. זה מה שאמרתי לו, אבל אתה מכיר את הגאווה שלו". דאבוס הרים את ידו בעלת הכפפה. "האצבעות שלי יגדלו בחזרה לפני שהאיש הזה יתכופף בפני ההיגיון".

הזקן נאנח. "עשית כמיטב יכולתך. עכשיו עליי לתמוך בדעתך באוזניו". הוא חידש את הטיפוס הלאה.

מפלטו של לורד סטאניס באראתיאון היה חדר עגול ענק שקירותיו החשופים עשויים מאבן שחורה ובהם נקבעו ארבעה חלונות גבוהים וצרים, הצופים לארבע רוחות השמים. במרכז החדר ניצב השולחן האדיר שהקנה לו את שמו. זה היה לוח עץ עצום שעוצב לפקודותיו של אאיגון טארגאריין, בימי טרום הכיבוש. אורכו של השולחן המצויר היה למעלה מחמישה עשר מטרים, רוחבו בחלקו הרחב ביותר היה כחצי מזה, ובחלקו הצר ביותר פחות ממטר. נגריו של אאיגון עיצבו אותו בצורת ארץ וֶוסטרוז, וחרטו בו כל מפרץ וכל חצי אי עד שלא הייתה בו נקודה חלקה אחת. על משטחו, שהשחיר משכבות לכה שנמרחו עליו במשך שלוש מאות שנה, צוירו הממלכות כפי שהיו בזמנו של אאיגון; נהרות והרים, טירות וערים, אגמים ויערות.

בחדר היה כיסא יחיד, שהוצב במדויק מול המקום שתפסה דרגונסטון בחוף ווסטרוז. הכיסא הוגבה כדי לשפר את נקודת התצפית על פני השולחן. על הכיסא ישב גבר בירכית עור הדוקת שרוכים ובאברקיים מצמר חום גס. כאשר נכנס המלומד לחדר, נשא את מבטו. "ידעתי שאתה תבוא, זקן, בין שאזמן אותך ובין שלא". בקולו לא נשמע אף שמץ של חמימות; לעתים רחוקות נשמעה ממנו נימה שכזו.

סטאניס באראתיאון, לורד דרגונסטון והיורש החוקי בחסד האלים לכס הברזל של שבע ממלכות ארץ ווסטרוז, היה אדם רחב כתפיים וחזק, ופניו הקשוחות דמו לעור שנצלה בשמש עד שהיה קשה כפלדה. נוקשה הייתה המילה ששימשה אנשים לתאר את סטאניס, ואכן קשה היה. אף-על-פי שעדיין לא מלאו לו חמש-ושלושים, נותרה על ראשו רק עטרת שיער שחור דליל שהקיפה את אוזניו כמו צלו של כתר. אחיו, המלך רוברט המנוח, גידל זקן בשנותיו האחרונות. קרסן המלומד לא ראה את הזקן מעולם, אולם אמרו שהזקן היה פרוע, עבות ועז. כאילו בתגובה לכך, קיצץ סטאניס את זקנו בקפדנות. זיפיו צמחו מלסתו הרבועה ומלחייו השקועות כצל שחור-כחול. עיניו היו כפצעים פתוחים מתחת לגבותיו העבותות, וצבען כחול עמוק כים בלילה. פיו היה מסב מפח נפש אפילו לשוטה המצחיק ביותר; זה היה פה שעוצב לזעף, לגערות ולפקודות חדות מילים, כולו שפתיים חיוורות וצרות ושרירים קפוצים, פה ששכח איך לחייך ומעולם לא ידע כיצד לצחוק. בשעות הלילה, כשהעולם דמם והחריש מאוד, דימה קרסן המלומד שהוא שומע את לורד סטאניס חורק בשיניו מעברה השני של הטירה.

"פעם היית מעיר אותי", אמר הזקן.

"פעם היית צעיר. היום אתה זקן וחולה, ואתה זקוק לשינה". סטאניס מעולם לא למד כיצד לעדן את דבריו, כיצד להעמיד פנים ולהחניף; הוא ביטא את מחשבותיו, ומי שזה לא מצא חן בעיניו היה יכול ללכת לעזאזל. "ידעתי שתגלה במהרה מה אמר דאבוס. אתה תמיד מגלה, לא?"

"לא הייתי יכול לעזור לך לולא כן", אמר קרסן. "פגשתי את דאבוס במדרגות".

"ואני מניח שהוא סיפר הכול? הייתי צריך לקצר את לשונו של האיש יחד עם אצבעותיו".

"בצורה זו הוא לא היה מביא לך תועלת רבה כשליח".

"גם ככה לא הביא לי תועלת רבה. אדוני הסופה לא מוכנים לתמוך בי. נראה שהם אינם מחבבים אותי, ואינם מייחסים חשיבות לצדקת תביעתי. הפחדנים ספונים מאחורי חומות טירתם ומחכים לראות לאן תנשב הרוח ולטובת מי יטה הכף. האמיצים כבר הכריזו שהם מצדדים ברנלי. ברנלי!" הוא ירק את השם כאילו היה רעל על לשונו.

"אחיך היה לורד קץ סופה בשלוש-עשרה השנים האחרונות. הלורדים האלה נשבעו לו אמונים –"

"לו", שיסע אותו סטאניס, "כאשר הלורדים האחרים היו צריכים להישבע לי. מעולם לא ביקשתי את דרגונסטון. קיבלתי אותה עליי רק משום שאויביו של רוברט שכנו כאן והוא הטיל עליי לעקור אותם מן השורש. בניתי את הצי שלו ועשיתי את עבודתו בנאמנות שאח צעיר צריך לרחוש לאחיו הבכור, כפי שרנלי צריך לרחוש לי. וכיצד מביע רוברט את תודתו כלפיי? הוא ממנה אותי ללורד דרגונסטון ומעביר את קץ סופה ואת הכנסותיה לרנלי. בית באראתיאון שולט בקץ סופה זה שלוש מאות שנה; והזכות לשלוט בו הייתה צריכה לעבור אליי כשרוברט זכה בכס הברזל".

זו הייתה תרעומת ישנה וכאובה, שכאבה ביתר שאת עכשיו. שכן דרגונסטון, עתיקה וחזקה ככל שהייתה, התהדרה רק בנאמנותם של קומץ בתי אצולה זוטרים, שאוכלוסיות איי הסלע שתחת שליטתם היו דלות מכדי לספק לסטאניס את הצבא הדרוש לו. ואפילו בתוספת הפרשים החופשיים שהביא מהערים החופשיות ליס ומיר, השוכנות מעברו השני של הים הצר, עדיין לא היה יכול הצבא שלו, החונה מחוץ לחומות טירתו, להביס את בית לאניסטר.

"רוברט עשה לך עוול", השיב קרסן המלומד בזהירות. "אבל היו לו סיבות הגיוניות. דרגונסטון הייתה זה שנים רבות מושבו של בית טארגאריין. הוא רצה שישלוט בו גבר, ורנלי לא היה אז אלא ילד".

"גם עכשיו הוא ילד", הכריז סטאניס, וקולו הזועם הדהד באולם הריק, "ילד חומס שרוצה לגנוב את כתר המלכות מראשי. מה עשה רנלי שיהיה זכאי למלוכה? הוא יושב במועצה ומתלוצץ עם אצבעון, ובטורנירים הוא עוטה את שריונו היפהפה ומניח לאביר טוב ממנו להפיל אותו מסוסו. בזה מסתכם אחי רנלי, שחושב שהוא צריך להיות מלך. אני שואל אותך, למה קיללו אותי האלים באחים?"

"אינני יכול להשיב בשביל האלים".

"נדמה לי שבימים אלה אינך מרבה להשיב בכלל. מי המלומד של רנלי? אצווה להביא אותו הנה, ואולי עצתו תמצא חן בעיניי יותר. מה אתה חושב שמלומד זה אמר כשאחי החליט לחמוס את כתרי? אילו עצות נתן עמיתך לבוגד הזה, דם מדמי?"

"אופתע לגלות שרנלי בכלל לקח לו יועץ, הוד מעלתך". צעיר בניו של לורד סטפון נעשה לגבר אמיץ אך שאנן, שפעל על סמך דחפים ולא על-פי שיקולים. במובן זה, כמו במובנים רבים אחרים, דמה רנלי לאחיו רוברט, והיה שונה לחלוטין מאחיו סטאניס.

"הוד מעלתך", חזר סטאניס במרירות. "אתה לועג לי בכינוי כבוד מלכותי זה, שכן על מה אני מולך? דרגונסטון וכמה סלעים בים הצר, זו ממלכתי". הוא ירד במדרגות כיסאו ונעמד לצד השולחן. צלו נפל על שפך הבְלֶאקווטר הגועש ועל היער המצויר, במקום שבו ניצבה עכשיו מעלה-מלך. הוא עמד שם, שקוע בהרהורים על הממלכה שרצה לתבוע, שהייתה כמעט בהישג ידו ועם זאת בלתי מושגת. "הלילה אני צריך לסעוד עם הלורדים נושאי דגלי, כמות שהם. סֶלְטִיגָאר, וֶלָארִיון, בָאר אמון וכל חסרי הערך האחרים. יש להודות שהם חבורה עלובה, אבל הם כל שהותירו לי אחיי. שודד הים הליסי סאלאדהור סאאן יגיע כדי לדווח לי על גובה חובי אליו, ומורוש איש-מיר יזהיר אותי כשידבר על גאויות וסופות סתיו, בעוד לורד סאנגלאס ימלמל באדיקות על רצון השבעה. סֶלְטִיגָאר ירצה לדעת אילו מלורדי הסערה יתייצבו לצדנו. ולאריון יאיים להחזיר את מגויסיו הביתה אם לא נתקוף מיד. מה אומר לו? מה אעשה עכשיו?"

"אויביך האמיתיים הם בית לאניסטר, הלורד", השיב קרסן המלומד. "אם אתה ואחיך תתייצבו נגדם כאיש אחד –"

"לא אשא ואתן עם רנלי", השיב סטאניס בקול שלא הותיר מקום לוויכוח. "לא כל עוד הוא מכנה את עצמו מלך".

"אז לא עם רנלי", הסכים המלומד. אדונו היה עקשן וגאה; ברגע שחרץ את דעתו, לא ייסוג ממנה. "גם אחרים יכולים לשרת את צרכיך. בנו של אדארד סטארק הוכרז כמלך הצפון, ומאחוריו התייצבו כוחן של ווינטרפל ושל נַהַרן".

"הוא ילד ירוק", השיב סטאניס, "ועוד מלך כוזב. האם עליי להסכין עם ממלכה שסועה?"

"חצי ממלכה עדיפה על פני שום דבר", אמר קרסן, "ואם תעזור לנער לנקום את רצח אביו –"

"למה לי לנקום את רצח אדארד סטארק? לאיש לא הייתה כל חשיבות בעיניי. הו, רוברט אהב אותו בלי כל ספק. הוא אהב אותו כאח, הלא כך שמעתי עשרות פעמים. אני הייתי אחיו, ולא נד סטארק, אבל לעולם לא היית מנחש זאת מהאופן שבו נהג בי. אני החזקתי בשבילו בקץ סופה, וצפיתי באנשים טובים גוועים בעוד מֵייס טיירל ופאקסטר רדווין סובאים בטווח ראייה מחומותיי. האם הודה לי רוברט? לא. הוא הודה לסטארק, שהסיר את המצור כשאנחנו הידרדרנו לאכילת צנוניות ועכברושים. בניתי צי במצוותו של רוברט, וכבשתי את דרגונסטון בשמו. האם אחז בידי ואמר, פעלת היטב, אחי, מה הייתי עושה בלעדיך? לא, הוא האשים אותי שהנחתי לווילם דארי לחטוף את וייסריז ואת התינוקת, כאילו יכולתי למנוע בעדו. כיהנתי במועצה שלו חמש-עשרה שנים, וסייעתי לג'ון ארין למלוך בעוד רוברט סובא ועוגב על זונות, אבל כאשר ג'ון מת, האם מינה אותי אחי לתפקיד ימינו? לא, הוא יצא בדילוגים לידידו היקר נד סטארק, והציע לו את הכבוד. והדבר לא הביא תועלת רבה לאיש מהם".

"כל דבריך אמת, הלורד", אמר קרסן המלומד בעדינות. "נעשו לך עוולות גדולים, אבל העבר איננו אלא אבק. עוד תוכל לזכות בעתיד אם תתייצב עם הסטארקים. וגם אחרים יתרצו. מה בנוגע לליידי ארין? אם המלכה רצחה את בעלה, היא בוודאי רוצה שיעשה דין צדק. יש לה בן צעיר, יורשו של ג'ון ארין. אם תארס לו את שירין –"

"הילד חלש וחולני", התנגד לורד סטאניס. "אפילו אביו הבין את המצב לאשורו, כשביקש ממני לגדל אותו בדרגונסטון. חיי שוליית אבירים היו מיטיבים איתו, אבל הלאניסטרית הארורה הזאת הרעילה את לורד ארין בטרם בוצע הדבר, ועכשיו ליסה מחביאה אותו בקן הנשרים. היא לעולם לא תיפרד מהנער, אני יכול להבטיח לך".

"אז שלח את שירין לקן הנשרים", הפציר בו המלומד. "דרגונסטון היא בית עגום לילדה. הנח לשוטה שלה ללכת איתה, כדי שיימצא סביבה פרצוף מוכר".

"מוכר ומחריד". סטאניס כיווץ את מצחו במחשבה. "בכל זאת... אולי שווה לנסות..."

"האם הריבון החוקי של שבע הממלכות צריך להתחנן לעזרתם של אלמנה וחומסי שלטון?" נשמע קולה החד של אישה.

קרסן המלומד הסתובב והרכין את ראשו. "הליידי", הוא אמר, מצר על שלא שמע שנכנסה.

לורד סטאניס הזעיף את פניו. "אני לא מתחנן. בפני איש. הקפידי לזכור זאת, אישה".

"אני שמחה לשמוע זאת, הלורד". ליידי סֶלִייז הייתה גבוהה כבעלה, גופה ופניה כחושים, אוזניה בולטות, אפה חד, ואת שפתה העליונה עיטרה חתימת שפם קלושה. היא מרטה אותו מדי יום וקיללה אותו בלי הפוגה, אבל הוא שב וצץ בכל פעם. עיניה היו קרות, פיה חמור סבר וקולה נשמע חד כצליפת שוט. היא הצליפה בו עכשיו. "ליידי ארין חייבת לך אמונים, וכך גם הסטארקים, אחיך רנלי וכל היתר. אתה מלכם החוקי היחיד. אין זה נאות להתחנן בפניהם ולשאת ולתת איתם על מה ששלך מכוח חסד האל".

אל, היא אמרה, ולא אלים. האישה האדומה כבשה אותה, את לבה ואת נשמתה, וגרמה לה להפנות עורף לאלי שבע הממלכות, ישנים וחדשים כאחד, ולאמץ את האל שכונה אדון האור.

"האל שלך יכול לשמור את חסדיו לעצמו", אמר לורד סטאניס, שלא חלק את אמונתה העזה והחדשה של אשתו. "אני זקוק לחרבות ולא לברכות. האם את מחביאה היכן שהוא צבא שלא סיפרת לי עליו?" לא נשמעה כל חיבה בקולו. סטאניס מעולם לא חש בנוח בנוכחות נשים, אפילו לא בנוכחות אשתו שלו. כאשר יצא למעלה המלך לכהן במועצה של רוברט, השאיר בדרגונסטון את סלייז ואת בתם. הוא כתב מעט וביקר עוד פחות; את חובות נישואיו מילא פעם או פעמיים בשנה, ולא רווה מהן נחת, והבנים שפעם קיווה להוליד לא ייולדו לעולם.

"לאחי ולדודי ולדודני יש צבאות", היא אמרה לו. "בית פלורנט יתגייס לדגלך".

"בית פלורנט יכול לגייס לכל היותר אלפיים חרבות". השמועות אמרו שסטאניס ידע מה כוחו של כל בית אצולה בשבע הממלכות. "ואמונתך באחיך ובדודיך גדולה משלי, הליידי. אדמות פלורנט קרובות מדי לרמות גנים מכדי שדודך הלורד יעז לעורר את חמתו של מייס טיירל".

"יש דרך נוספת". ליידי סלייז התקרבה. "הבט מבעד לחלונותיך, הלורד. שם נמצא הסימן שחיכית לו, מאיר את השמים. הוא אדום, אדום כלהבה, אדום כלִבו היוקד של האל האמיתי. זהו דגלו – ודגלך! ראה כיצד הוא נפרש ברקיע כמו נשיפת דרקון לוהטת, ואתה לורד דרגונסטון. הוא רומז שהגיעה שעתך, הוד מעלתך. אין דבר בטוח מזה. ייעודך הוא להפליג מאי נידח זה, כשם שהפליג ממנו פעם אאיגון הכובש, ולגרוף את כל הארץ כמוהו. רק אמור את המילה וחבוק את כוחו של אדון האור".

"כמה חרבות יעניק לי אדון האור?" תבע סטאניס שוב.

"כמה שתצטרך", הבטיחה אשתו. "בתור התחלה, את חרבות קץ סופה ורמות גנים, ואת כל חרבות נושאי דגלם".

"דאבוס יחלוק על דבריך", אמר סטאניס. "חרבות אלה נשבעו אמונים לאחי רנלי. הם אוהבים את אחי הצעיר והמקסים כשם שאהבו פעם את רוברט... וכשם שלא אהבו אותי מעולם".

"כן", היא ענתה, "אבל אם ימות רנלי..."

סטאניס הביט באשתו בעיניים צרות עד שקרסן לא היה יכול עוד לנצור את לשונו. "אל לנו להעלות דבר כזה על דעתנו, הוד מעלתך, יהיו אשר יהיו השטויות שרנלי עשה –"

"שטויות? אני קורא להן בגידה". סטאניס שב ופנה אל אשתו. "אחי צעיר וחזק, ונאסף סביבו צבא אדיר, כולל אבירי הקשת בענן שלו".

"מליסנדרה הביטה בלהבות, וראתה אותו מת".

קרסן היה אחוז אימה. "רצח-אח... הלורד, זה רשע, בלתי נתפס... בבקשה, הקשב לי".

ליידי סלייז נעצה בו מבט מדוד. "ומה תאמר לו, מלומד? כיצד יוכל לזכות בחצי ממלכה אם יזחל אל הסטארקים על גחונו וימכור את בתנו לליסה ארין?"

"שמעתי את עצותיך, קרסן", אמר לורד סטאניס. "עכשיו אשמע את שלה. אתה משוחרר".

קרסן המלומד קד בברך נוקשה. הוא חש את עיניה של ליידי סלייז נעוצות בגבו בעת שגרר רגליו לאט לעברו השני של החדר. כשהגיע לתחתית המדרגות, בקושי הצליח לעמוד זקוף. "עזור לי", אמר לפיילוס.

כאשר שב למבטחי חדרו, שילח קרסן את הצעיר וצלע שוב למרפסת חדרו, לעמוד בין מפלצות האבן שלו ולבהות אל הים. אחת מספינות המלחמה של סאלאדהור סאאן חלפה על פני הטירה, גופה הצבוע בצבעים עליזים פולח את המים האפורים-ירוקים בעוד משוטיה עולים ויורדים. הוא צפה בה עד שנעלמה מאחורי לשון יבשה. הלוואי שפחדיי היו יכולים להיעלם בקלילות כזו. האם האריך חיים מדי?

כאשר מלומד עונד את שרשרתו, הוא זונח תקוות לילדים. אבל חרף זאת, פעמים רבות חש עצמו קרסן כאב. רוברט, סטאניס, רנלי... שלושה בנים גידל לאחר שהים הזועף נטל את חייו של לורד סטפון. האם כשל במלאכתו עד שחייב הוא לראות כעת כיצד אחד מהם הורג את האחר? הוא לא יוכל להתיר זאת, לא יהיה מוכן להתיר זאת.

האישה הייתה לב העניין. לא ליידי סלייז, אלא האישה האחרת. האישה האדומה, קראו לה המשרתים, מפחדים לבטא את שמה. "אני אבטא את שמה", אמר קרסן לכלב השאול שלו. "מליסנדרה. היא". מליסנדרה מאסשאי, מכשפת, כורכת-צל, וכוהנת לר'הלור, אדון האור, לב האש, אל הלהבה והצל. מליסנדרה, שאין להתיר לשיגעונה להתפשט בדרגונסטון.

בהשוואה לזוהר הבוקר, נראו חדריו אפלים ונוגים. באצבעות רועדות הדליק הזקן נר ונשא אותו לחדר העבודה, מתחת למדרגות המובילות אל השובך, במקום שבו היו מסודרות משחותיו, ותרופותיו על מדפים יחד עם שיקוייו. במדף התחתון, מאחורי צנצנות משחות קטנות, מצא בקבוקון מזכוכית כחולה כהה, שגודלו לא עלה על גודל זרתו. הוא שקשק בעת שהמלומד טלטל אותו. קרסן הסיר בנשיפה את שכבת האבק ונשא אותו אל שולחנו. הוא צנח על כיסאו, פתח את המכסה ושפך את תוכן הבקבוקון. תריסר גבישים זעירים כזרעים נשפכו על הקלף שקרא קודם לכן. הגבישים זהרו כתכשיטים לאור הנר, סגולים כל-כך עד שהמלומד גילה כי מעולם לא ראה באמת את צבעם.

השרשרת סביב צווארו הכבידה עליו מאוד. הוא נגע באחד הגבישים בעדינות בקצה זרתו. דבר כה קטן האוצר את כוחות החיים והמוות. הוא הוכן מצמח שגדל רק באיים של ים הירקן, במרחק חצי עולם משם. את העלים יש ליישן, ואז להשרות במשרת לימונים ובמי סוכר ובתבלינים נדירים מסוימים מאיי הקיץ. לאחר מכן אפשר להשליך אותם, אך יש לעבות את השיקוי באפר ולהניח לו להתגבש. התהליך היה אטי ומסובך, והמצרכים יקרים וקשים להשגה. אבל האלכימאים של ליס הכירו את החומר, וחסרי הפנים של בראאבוס... ומלומדי מסדרו גם הם, אף-על-פי שלא דובר בכך מחוץ לחומות המצודה. כל העולם ידע שהמלומד חישל את חוליית הכסף שלו כשלמד את אומנות הריפוי – אבל העולם העדיף לשכוח שאנשים שידעו כיצד לרפא ידעו גם כיצד להרוג.

קרסן כבר לא הצליח להיזכר בשם שנתנו האסשאים לעלה או בשם שנתנו המרעילים הליסים לגביש. במצודה פשוט קראו לחומר "החונק". הוא התמוסס ביין כליל, וגרם לשרירי גרונו של אדם להתכווץ חזק מכל אגרוף, לחסום את קנה הנשימה שלו. אמרו שפרצופו של הקורבן נעשה סגול כזרע הגבישי הקטן שהביא עליו את מותו, אבל כך גם נראה אדם הנחנק מפיסת מזון.

והלילה יארח לורד סטאניס את נושאי דגלו, את אשתו הליידי, ואת האישה האדומה, מליסנדרה מאסשאי.

אני חייב לנוח, אמר לעצמו המלומד קרסן. אני חייב לאגור את כל כוחותיי לבוא החושך. אל לידי לרעוד ולאומץ לבי להתערער. אני עושה דבר איום, אבל הוא הכרחי. אם יש אלים, הם יסלחו לי לבטח. בזמן האחרון הייתה שנתו רעה כל-כך. תנומה תשיב לו את כוחו לקראת האירוע. הוא פסע בלאות אל מיטתו. אבל כאשר עצם את עיניו, היה יכול עדיין לראות את אורו של כוכב השביט, אדום ויוקד ומלא חיים בתוך אפלת חלומותיו. אולי הוא כוכב השביט שלי, חשב, רגע לפני שהשינה כבשה אותו. אות דם, המנבא רצח... כן...

כאשר התעורר שררה בחוץ חשכה גמורה, חדר השינה שלו היה אפל וכל מפרק בגופו כאב. קרסן זקף את גופו לישיבה בראש פועם מכאב. הוא אחז במקלו וקם על רגליו, לא יציב. מאוחר כל-יכך, הוא חשב. הם לאקראו לי. הוא תמיד נקרא להשתתף במשתים, וזכה למקום כבוד ליד המלך, לצד הלורד סטאניס. פניו של הלורד צפו לפניו, לא האיש שהיה עכשיו אלא הנער שהיה פעם, עומד בקור הצל בעוד השמש מאירה על אחיו הבכור. כל מה שעשה, עשה רוברט לפניו, טוב ממנו. נער מסכן... הוא חייב למהר, למענו.

המלומד מצא את הגבישים במקום שהשאיר אותם, וגרף אותם מהקלף. לא היו לקרסן טבעות חלולות, שהיו חביבות, על-פי השמועות, על מרעילי ליס, אבל אין ספור כיסים, קטנים וגדולים, היו תפורים בתוך שרוולי גלימתו הרפויים. הוא הטמין את הזרעים באחד מהם, פתח לרווחה את דלת חדרו, וקרא, "פיילוס? איפה אתה?" כאשר לא זכה לתשובה, קרא שוב, בקול חזק יותר. "פיילוס? אני צריך עזרה". עדיין לא נשמעה תשובה. זה היה מוזר; חדרו של המלומד הצעיר נמצא במרחק חצי סיבוב במורד המדרגות, בטווח שמיעה.

בסוף נאלץ קרסן לקרוא למשרתים. "הזדרזו", אמר להם. "הארכתי לישון. הם בוודאי כבר סועדים עכשיו, שותים... היו צריכים להעיר אותי". מה קרה למלומד פיילוס? הוא באמת התקשה להבין.

שוב נאלץ לחצות את האולם הארוך. רוח לילה לחשה מבעד לחלונות הגדולים, נושאת ריח ים חריף. לפידים הבהבו לאורך חומות דרגונסטון, ובמחנה שמעבר להן ראה מאות מדורות בישול בוערות, כאילו שדה כוכבים צנח ארצה. מעליו הבליח השביט באור אדום וחורש רעות. אני זקן וחכם מדי מכדי לחשוש מדברים כאלה, אמר לעצמו המלומד.

הדלתות לאולם הגדול היו קבועות בפי דרקון האבן. הוא אמר למשרתים להניח לו מחוץ להן. מוטב שיכנס לבדו; אל לו להיראות רופס. כשהוא נשען בכבדות על מקלו, טיפס קרסן את המדרגות האחרונות וצלע מתחת לשיני השער. שני שומרים פתחו לפניו את הדלתות האדומות הכבדות, וגל רעש ואור בקע מבפנים. קרסן נכנס ללוע הדרקון.

מבעד לקשקוש כלי האוכל והצלחות ומהומת השיחה שסביב השולחן, שמע את כתמון שר, "...נרקוד, הלורד, רקוד, הלורד", בלוויית פעמוניו המדנדנים. אותו שיר נורא ששר באותו בוקר. "הצללים באים לכאן, הלורד, לכאן הלורד, לכאן הלורד". ליד השולחנות הנמוכים הצטופפו אבירים, קשתים ומפקדי הפרשים החופשיים, ובצעו את פרוסות הלחם השחור כדי לטבול אותן בנזיד הדגים. כאן לא נשמעו הצחוק הפרוע והצווחות הצרודות שהורידו מכבודם של משתים אחרים; לורד סטאניס לא התיר זאת.

קרסן עשה את דרכו לעבר הבמה המוגבהת, עליה ישבו הלורדים והמלך. הוא נאלץ לעשות עיקוף רחב סביב כתמון. השוטה המרקד לקול צלילי פעמוניו לא ראה ולא שמע אותו מתקרב. בעודו מקפץ מרגל לרגל, התנגש כתמון בקרסן והפיל את מקלו תחתיו. שניהם נפלו בכבדות על הרצפה בסבך ידיים ורגליים, וגל צחוק פתאומי פרץ סביבם. אין ספק שזה היה מחזה משעשע.

כתמון השתטח כשמחצית גופו עליו, ופני השוטה המשובצות שלו קרובות לשלו. הוא איבד את קסדתו בעלת הקרניים והפעמונים. "מתחת לים, אתה נופל למעלה", הוא הכריז. "אני יודע, אני יודע, הא, הא, הא". השוטה התגלגל מעליו בצחקוק, זינק על רגליו ורקד ריקוד קטן.

המלומד ניסה להוציא מתוק מעז. הוא חייך קלושות והתאמץ לקום על רגליו, אבל ירכו כאבה כל-כך עד שלרגע חשש ששבר אותה שוב. הוא חש ידיים חזקות אוחזות בו תחת זרועותיו ומציבות אותו על רגליו. "תודה לך, סר", מלמל ופנה לראות מי האביר שנחלץ לעזרתו...

"מלומד", אמרה ליידי מליסנדרה, קולה העמוק שזור בניגון ים הירקן. "אתה צריך להיזהר יותר". כמו תמיד, הייתה לבושה באדום מכף רגל ועד ראש. שמלת משי שופע, רפויה וארוכה, אדומה כאש, בעלת שרוולים מחודדים ושסעים עמוקים בלסוטה, שבעדם בצבץ האריג האדום כיין שמתחת. סביב צווארה ענדה שרשרת זהב כבדה, הדוקה יותר מכל שרשרת מלומד, מעוטרת באבן אודם יחידה וגדולה. שערה לא היה בצבע התפוז או התות האופייני למרבית האדמונים, אלא בגוון נחושת, שהבריק לאור הלפידים. אפילו עיניה היו אדומות... אבל עורה היה חלק ולבן, מושלם וחיוור כשמנת. היא הייתה דקת-גו, חיננית, גבוהה ממרבית האבירים, שדיה מלאים ומותניה צרים, ופניה כצורת לב. כשעיני גבר פגשו בה הוא לא היה יכול להתיק את מבטו, אפילו לא עיניו של המלומד. רבים אמרו שהיא יפהפייה. אבל היא לא הייתה יפהפייה. היא הייתה אדומה ונוראה ואדומה.

"אני... מודה לך, הליידי".

"אדם בגילך צריך להקפיד על צעדיו", אמרה מליסנדרה בנימוס. "הלילה חשוך ומלא סכנות".

הוא הכיר את המשפט הזה, שהיה לקוח מתפילה כלשהי של דתה. זה לא משנה, לי יש אמונה משלי. "רק ילדים מפחדים מהחושך", הוא אמר לה. אבל ממש כשביטא את המילים, שמע את כתמון שב אל שירו. "הצללים באים לכאן, הלורד, לכאן הלורד, לכאן הלורד".

"הנה לך חידה", אמרה מליסנדרה. "שוטה חכם וחכם זקן ושוטה". היא התכופפה, הרימה את קסדתו של כתמון ממקום נפילתה והניחה אותה על ראשו של קרסן. הפעמונים דנדנו חרישית עת החליק דלי הפח וכיסה את אוזניו. "כתר שיהלום את שרשרתך, לורד מלומד", היא הכריזה. אנשים מכל עבר פרצו בצחוק.

קרסן הידק את שפתיו זו לזו ונלחם לרסן את זעמו. היא חשבה שהוא חלוש וחסר אונים, אבל עד סוף הערב היא תגלה שאין זה כך. "הכתר היחיד הנחוץ לי הוא האמת", אמר לה והסיר מעל ראשו את קסדת השוטה.

"יש אמיתות בעולם שאינן נלמדות באולדטאון". מליסנדרה פנתה ממנו בסחרור משי אדום ועשתה את דרכה לשולחן הכבוד, אליו הסבו המלך סטאניס ומלכתו. קרסן הושיט את דלי הפח המקורנן לכתמון, ונפנה ללכת בעקבותיה.

המלומד פיילוס ישב במקומו.

האיש הזקן היה יכול רק לעצור ולבהות. "המלומד פיילוס", אמר לבסוף. "אתה... לא הערת אותי".

"הוד מעלתו ציווה עליי להניח לך לישון". פיילוס לפחות היה הגון מספיק כדי להסמיק. "הוא אמר לי שאינך נחוץ פה".

קרסן הביט סביבו על האבירים והמפקדים והלורדים שישבו בדממה. לורד סלטיגאר, זקן וחמוץ, לבש אדרת ועליה עקרבים אדומים מעוטרים באבני נופך. לורד ולאריון הנאה בחר במשי ירוק כים, וסוס הים, העשוי מזהב לבן, שהיה סמוך לצווארו, הלם את שערו הארוך והבהיר. לורד בר אמון, אותו נער שמנמן בן ארבע-עשרה, היה עטוף בקטיפה סגולה ועליה רקמת כלב ים לבן, סר אקסל פלורנט נותר גס אפילו בפרוות שועל אדמדמה, לורד סאנגלאס האדוק ענד אבני-ירח לצווארו, למפרק ידו ולאצבעו, והקברניט הליסי סאלאדהור סאאן נראה כברק של סאטן ארגמן, זהב ותכשיטים. רק סר דאבוס התלבש בפשטות, בירכית חומה ובאדרת צמר ירוקה, ורק סר דאבוס השיב לו מבט מלא רחמים.

"אתה חולה ומבולבל מדי מכדי להביא לי תועלת, זקן". הקול נשמע כקולו של לורד סטאניס, אבל לא יכול להיות שכך אמר, לא יכול להיות. "מעתה והלאה ייעץ לי פיילוס. הוא כבר מטפל בעורבים, כיוון שאינך יכול עוד לטפס לשובך. לא ארצה שתהרוג את עצמך בשירותי".

המלומד קרסן מצמץ. סטאניס, הלורד שלי, הילד העצוב והקודר שלי, הבן שמעולם לא היה לי, אל תעשה זאת, אינך יודע כמה דאגתי לך, חייתי בשבילך, אהבתי אותך חרף הכול? כן, אהבתי אותך, אפילו יותר מאשר את רוברט או את רנלי, כיוון שאתה היית הבלתי אהוב, הנער שנזקק לי יותר מכול. אולם כל שאמר הוא "כמצוותך, הלורד, אבל... אני רעב. האוכל להסב לשולחנך?" לצדך, לשם אני שייך...

סר דאבוס קם מהספסל. "לכבוד יהיה לי אם המלומד ישב לצדי, הוד מעלתך".

"כרצונך". לורד סטאניס הסתובב לומר משהו למליסנדרה, שישבה לימינו, במקום הכבוד. ליידי סלייז ישבה לשמאלו, ושלחה אליו חיוך בוהק וקר כתכשיטיה.

רחוק מדי, חשב קרסן לאטו כשהביט אל מקום מושבו של סר דאבוס. מחצית הלורדים נושאי הדגל הפרידו בין המבריח ובין שולחן הכבוד. כדי להגניב את החונק לתוך כוסה, עליי להיות קרוב יותר, אבל איך?

כתמון כרכר סביב בזמן שהמלומד עשה את דרכו האטית לשולחנו של דאבוס סיוורת'. "כאן אנחנו אוכלים דגים", הכריז השוטה בשמחה, ונופף בדג בקלה כאילו היה שרביט. "מתחת לים, הדגים אוכלים אותנו. אני יודע, אני יודע, הא, הא הא".

סר דאבוס הצטופף כדי לפנות מקום על הספסל. "כולנו צריכים ללבוש הלילה משבצות כמו שלו", אמר בקדרות כשהתיישב קרסן, "כי אנחנו מתעסקים בעניין של שוטים. האישה האדומה ראתה ניצחון בלהבות, ובגלל זה סטאניס מתכוון לתבוע את תביעתו, בלי שום התחשבות ביחסי הכוחות. אני פוחד שלפני שהיא תגמור את העניינים שלה, כולנו נראה את מה שכתמון ראה – את קרקעית הים".

קרסן החליק את ידיו לתוך שרווליו כדי לחממן. אצבעותיו חשו בבליטות הגבישים מבעד לצמר. "לורד סטאניס".

סטאניס נפנה מהאישה האדומה, אבל ליידי סלייז היא זו שהשיבה. "המלך סטאניס. אתה שוכח את מקומך, מלומד".

"הוא זקן, ומחשבותיו מפוזרות", אמר לה המלך בגסות. "מה העניין, קרסן, אמור את דעתך?"

"אם בכוונתך להפליג, חיוני שתשתף פעולה עם לורד סטארק ועם ליידי ארין..."

"אינני משתף פעולה עם איש", השיב סטאניס באראתיאון.

"כמו שהאור אינו משתף פעולה עם החושך", ליידי סלייז נטלה אתידו.

סטאניס הנהן. "הסטארקים מתכוונים לחמוס מחצית מממלכתי, כשם שהלאניסטרים גזלו את כתרי וכשם שאחי היקר גזל את החרבות ואת הנאמנים ואת המעוזים ששייכים לי בזכות. כולם חומסי שלטון, וכולם אויביי".

איבדתי אותו, חשב קרסן בייאוש. לו רק יוכל להתקרב למליסנדרה בלי שיבחינו בו... הוא נזקק לגישה לגביע שלה, רק לרגע. "אתה היורש החוקי של אחיך רוברט, הריבון האמיתי של שבע הממלכות ומלך האנדאלים, הרויינאר וראשוני האדם", הוא אמר בייאוש, "אבל אף-על-פי-כן, לא תוכל לקוות לניצחון ללא בני ברית".

"יש לו בן ברית", אמרה ליידי סלייז. "ר'הלור, אדון האור, לב האש, אל הלהבה והצל".

"אלים הם בני ברית מפוקפקים במקרה הטוב", התעקש הזקן. "ולאל הזה אין פה כל עוצמה".

"אתה חושב שלא?" כשהפנתה ליידי מליסנדרה את ראשה, השתקף האור באבן האודם שלצווארה, ולרגע נדמה שהוא זוהר כשביט. "אם תשמיע דברי איוולת שכאלה, מלומד, אתה צריך לחבוש שוב את כתרך".

"כן", הסכימה ליידי סלייז. "את הקסדה של כתמון. היא הולמת אותך, זקן. חבוש אותה שוב, אני מצווה עליך".

"איש אינו חובש כובעים מתחת לים", אמר כתמון. "אני יודע, אני יודע, הא, הא, הא".

עיניו של סטאניס התקדרו מתחת למצחו הכבד, פיו היה קפוץ ומהודק ולסתותיו התחככו זו בזו. הוא תמיד חרק בשיניו בעת כעס. "שוטה", נהם לבסוף, "אשתי הליידי מצווה. תן לקרסן את קסדתך".

לא, חשב המלומד הזקן, זה לא אתה, זו אינה דרכך, תמיד היית כה צודק, תמיד נוקשה אך לא אכזר, מעולם, לא הבנת לעג, כשם שאינך מבין הלצות.

כתמון התקרב בפיזוזים, פעמוניו מדנדנים, קלינג-א-לינג, דינג-דינג, קלינק-קלאנק-קלינק-קלאנק. המלומד ישב דומם בעת שהשוטה חבש על ראשו את הקסדה המקורננת. קרסן כפף את צווארו תחת משקלה. הפעמונים דנדנו. "אולי מעכשיו והלאה הוא צריך לזמר את עצותיו", אמרה ליידי סלייז.

"את מגזימה, אישה", אמר לורד סטאניס. "הוא איש זקן והוא שירת אותי נאמנה".

ואשרת אותך עד הסוף, אדוני המתוק, בני המסכן והבודד, חשב קרסן, כיוון שפתאום גילה את הדרך. לפניו ניצב גביעו של סר דאבוס, שהיה עדיין מלא למחצה ביין אדום חמוץ. הוא מצא גביש נוקשה בשרווליו, אחז אותו היטב בין אגודל לאצבע והושיט את ידו לגביע. תנועות חלקות, זריזות, אסור לי להחמיץ את ההזדמנות, הוא התפלל, והאלים עשו עמו חסד. כהרף עין התרוקנו אצבעותיו. ידיו לא היו כה יציבות וזריזות זה שנים. דאבוס ראה, אבל לא איש מלבדו. אוחז בגביע, קם על רגליו. "אולי הייתי שוטה. ליידי מליסנדרה, האם תואילי לחלוק עמי כוס יין? כוס לכבוד האל שלך, אדון האור? כוס לציון כוחו?"

האישה האדומה בחנה אותו. "אם זה מה שתחפוץ".

הוא חש שכולם מתבוננים בו. דאבוס אחז בו כשקם מן הספסל, אחז בשרוולו באצבעות שקיצץ לורד סטאניס. "מה אתה עושה?" הוא לחש.

"דבר שחייב להיעשות", השיב המלומד קרסן. "לטובת הממלכה ונפשו של אדוני". הוא השתחרר מאחיזתו של דאבוס, ושפך מעט מהיין על הקש המפוזר על הרצפה.

היא פגשה אותו למרגלות שולחן הכבוד, ועיני הכול היו נעוצות בהם. אבל קרסן לא ראה איש מלבדה. משי אדום, עיניים אדומות, אבן האודם שלצווארה, שפתיים אדומות מתעקלות בחיוך דק כשהניחה את ידה על שלו, סביב הגביע. עורה היה חם, קודח. "לא מאוחר מדי לשפוך את היין, מלומד".

"לא", הוא לחש בקול ניחר. "לא".

"כרצונך". מליסנדרה מאסשאי נטלה מידו את הספל ולגמה לגימה ארוכה ועמוקה. כאשר השיבה לו אותו, נותרה בו חצי לגימה בקושי. "ועכשיו אתה".

ידיו רעדו, אבל הוא גרם לעצמו להיות אמיץ יותר. אל למלומד הטירה לפחד. לשונו חשה בטעמו המר של היין. הוא הניח לגביע הריק לצנוח מאצבעותיו ולהתנפץ על הרצפה. "כן יש לו עוצמה כאן, הלורד", אמרה האישה. "ואש מזככת". אבן האודם שלגרונה פעמה באודם.

קרסן ניסה להשיב, אולם המילים נתקעו בגרונו. שיעולו נהפך לשריקה דקיקה נוראית כשניסה לשאוף אוויר. אצבעות ברזל אחזו בגרונו. כשצנח על ברכיו, המשיך לטלטל את ראשו, שולל את דבריה, את כוחה, את קסמיה ואת האל שלה. והפעמונים שעל קרניו זימרו שוטה שוטה שוטה, בעוד האישה האדומה משפילה אליו מבט מלא רחמים, להבות הנר מרצדות בעיניה האדומות.