שיר של אש ושל קרח 3: סופת החרבות א’ – פלדה...

 פרולוג

היום היה אפור וקר עד מאוד, והכלבים סירבו להבחין בריח.

הכלבה השחורה הגדולה רק רחרחה את עקבות הדוב, נסוגה, ושבה ללהקה כשזנבה בין רגליה. הכלבים נצמדו זה לזה באומללות על גדת הנהר כשהרוח מכה בהם. גם צ'ט חש אותה, נושכת מבעד לשכבות הצמר השחור ולעור המבורס שלבש. היה קר מדי לעזאזל לאדם או לחיה, אבל כאן הם היו. פיו התעוות, והוא כמעט חש את הפצעונים על לחייו ועל צווארו מאדימים מכעס. הייתי צריך להיות להיות בחומה, בבטחה, לטפל בעורבים הארורים ולהדליק אש עבור המלומד הזקן אאימון. ג'ון שלג הממזר היה זה שלקח זאת ממנו, הוא וחברו סאם טארלי. הייתה זו אשמתם שהוא נמצא כאן, מקפיא את הביצים הארורות שלו עם להקת כלבים עמוק ביער רדוף הרוחות.

"לכל הרוחות". הוא משך באכזריות ברצועות הכלבים כדי לזכות בתשומת לבם. "תעקבו, מנוולים שכמוכם. אלה עקבות של דוב. אתם רוצים בשר או לא? תמצאו!" אבל הכלבים רק הצטופפו קרוב יותר זה לזה, מייללים. צ'ט הצליף בשוט הקצר שלו מעל ראשיהם, והכלבה השחורה נהמה לעברו. "בשר כלב יהיה טעים כבשר דוב", הזהיר אותה, נשימתו מעלה אדים קפואים עם כל מילה.

לארק האחיותי עמד כשזרועותיו שלובות על חזהו וידיו תחובות תחת בתי-שחיו. הוא עטה כפפות צמר שחורות, אבל תמיד התלונן על כך שאצבעותיו קפואות. "קר מכדי לצוד לעזאזל", אמר. "שהדוב ילך להזדיין, לא שווה לקפוא בגללו".

"אנחנו לא יכולים לחזור בידיים ריקות, לארק", רעם פול הקטן מבעד לזיפים החומים שכיסו את רוב פניו. "זה לא ימצא חן בעיני הלורד המפקד". תחת אפו הפחוס של האיש הגדול היה קרח, במקום שבו קפאה הנזלת שלו. ידו העצומה העטויה כפפת פרווה עבה התהדקה סביב ידית כידון.

"שגם הדוב הזקן ילך להזדיין", אמר האחיותי, גבר רזה בעל תווי פנים חדים ועיניים עצבניות. "מורמונט ימות לפני השחר, זוכר? למי אכפת מה מוצא חן בעיניו?"

פול הקטן מצמץ בעיניו השחורות הקטנות. אולי הוא באמת שכח, חשב צ'ט; הוא היה טיפש מספיק כדי לשכוח כמעט כל דבר. "למה אנחנו חייבים להרוג את הדוב הזקן? למה אנחנו לא יכולים פשוט להסתלק ולהניח לו לנפשו?"

"אתה חושב שהוא יניח לנו לנפשנו?" שאל לארק. "הוא יצוד אותנו. אתה רוצה שיצודו אותך, ראש כבש מגודל שכמוך?"

"לא", אמר פול הקטן. "את זה אני לא רוצה. לא".

"אז תהרוג אותו?" שאל לארק.

"כן". הענק חבט בקצה הכידון שלו בשפת הנהר הקפוא. "אני אהרוג אותו. הוא לא צריך לצוד אותנו".

האחיותי הוציא את ידיו מבין בתי השחי שלו ופנה לצ'ט. "אנחנו צריכים להרוג את כל הקצינים, זה מה שאני אומר".

לצ'ט נמאס לשמוע את זה. "דיברנו על זה כבר. הדוב הזקן מת, ובלֶיין ממגדל הצל. גם גראבס ואאית'ן, מזלם הרע שהמשמרת הזאת עלתה בגורלם, דיוון ובאנן בגלל כישורי המעקב שלהם, וסר חזרזיר בגלל העורבים. זה הכול. נהרוג אותם בשקט, בזמן שיישנו. צרחה אחת ואנחנו אוכל לתולעים, כולנו". הפצעונים שלו היו אדומים מזעם. "אתה תעשה את החלק שלך ותדאג לכך שהדודנים שלך יעשו את חלקם. ופול, תנסה לזכור, במשמרת השלישית, לא בשנייה".

"משמרת שלישית", אמר האיש הגדול, מבעד לשיער ולנזלת קפואה. "אני וצעד-חרישי. אני זוכר, צ'ט".

הירח יהיה אפל הלילה, והם סידרו את המשמרות כך ששמונה משלהם יעמדו על המשמר, ושניים נוספים ישמרו על הסוסים. המצב המצב לא יהיה בשל יותר. חוץ מזה, הפראים יכולים להגיע כל יום. צ'ט התכוון להיות במרחק בטוח כשזה יקרה. הוא התכוון לחיות.

שלוש מאות אחים שנשבעו למשמר הלילה רכבו צפונה, מאתיים מטירת שחור, ומאה נוספים ממגדל הצל. זה היה הסיור הגדול ביותר בזיכרונם של אי-אלו מן החיים, קרוב לשליש מאנשי המשמר. הם התכוונו למצוא את בן סטארק, את סר וואימר רויס ואת שאר הסיירים הנעדרים, ולגלות מדוע הפראים עוזבים את כפריהם. ובכן, הם לא היו קרובים יותר למציאת סטארק ורויס ממה שהיו כשעזבו את החומה, אבל הם גילו לאן הלכו כל הפראים - במעלה אצבעות הכפור שכוחות האל והקפואות. הם יכלו להתנחל שם עד קץ הימים וזה לא יזיז לפצעוניו של צ'ט.

אבל לא. הם ירדו משם. במורד המילקווטר.

צ'ט נשא את עיניו וראה אותו. גדות האבן של הנהר זכו לזקן של קרח, מי החלב החיוורים שלו זרמו ללא סוף מאצבעות הכפור. ועתה מאנס ריידר והפראים שלו זרמו מטה באותה הדרך. ת'וֹרֶן סְמוֹלְווּד שב מכוסה זיעה שלושה ימים קודם לכן. בזמן שהוא סיפר לדוב הזקן מה הגששים שלו ראו, האיש שלו קדג' לבן-עין סיפר לשאר. "הם עדיין נמצאים בתחילת מורדות ההר, אבל הם באים", אמר קדג', בעודו מחמם את ידיו מעל האש. "הָארְמָה ראש-כלב, הכלבה המקוללת, מובילה את חיל החלוץ, גואדי התגנב ליד המחנה שלה וראה אותה ברור ליד המדורה. הטיפש הזה טאמברג'ון רצה לחסל אותה בחץ, אבל סמולווד היה חכם יותר".

צ'ט ירק. "הצלחתם לראות כמה היו שם?"

"רבים. עשרים, שלושים אלף, לא נשארנו לספור. בכוח של הארמה היו חמש מאות, כולם על סוסים".

הגברים מסביב למדורה החליפו מבטים מוטרדים. היה נדיר למצוא תריסר פראים על גב סוס, ויחמש מאות...

"סמולווד שלח את באנן ואותי להקיף את החלוץ ולהציץ בעיקר הכוח", המשיך קדג'. "לא היה להם סוף. הם נעים לאט כמו נהר קפוא, שישה, שבעה קילומטרים ביום, אבל לא נראה שהם מתכוונים לחזור לכפרים שלהם. יותר מחצי מהם היו נשים וילדים, והם רעו את החיות שלהם לפניהם, עזים, כבשים, אפילו ביזונים שגררו מזחלות. הם עמוסים בצרורות של פרווה וצלעות בשר, כלובים של תרנגולות, מחבצות חמאה ונולי אריגה, כל דבר ארור ששייך להם. הפרדות והסוסים היו עמוסים בכבדות כזאת שהייתם חושבים שהגב שלהם יישבר. גם הנשים".

"והם נעים במסלול המילקווטר?" שאל לארק האחיותי.

"זה מה שאמרתי, לא?"

המילקווטר ייקח אותם אל מעבר לאגרוף ראשוני האדם, מבצר הטבעת העתיק שבו חנה משמר הלילה. כל אדם עם טיפה של שכל יכול לראות שזה הזמן להתקפל ולסגת לחומה. הדוב הזקן חיזק את האגרוף במוטות מחודדים, בבורות ובכוכבי שחר, אבל כנגד המון שכזה זה היה חסר תועלת. אם הם יישארו כאן, הם ייבלעו ויובסו.

ות'ורן סמולווד רצה לתקוף. דונל גבע המתוק היה נושא כליו של סר מאלאדור לוק, וסמולווד בא לאוהלו של לוק בלילה שעבר. סר מאלאדור סבר כמו סר אוֹטִין וִויתֶ'רְס הזקן, ודחק לנסיגה אל החומה, אבל סמולווד רצה לשכנע אותו לשנות את דעתו. "המלך-מעבר-לחומה הזה לא יצפה לנו צפונה כל-כך", כך שמע אותו דונל גבע המתוק. "והצבא הגדול הזה שלו הוא אספסוף כבד תנועה, מלא בפיות חסרי תועלת שוודאי אינם יודעים באיזה צד של החרב לאחוז. מהלומה אחת תוציא מהם את רוח הקרב ותשלח אותם חזרה למאורותיהם לחמישים שנה נוספות".

שלוש מאות נגד שלושים אלף. בעיניו של צ'ט זהו טירוף, פשוטו כמשמעו, ומה שהיה מטורף עוד יותר היה שסר מאלאדור השתכנע, וששניהם יחד כמעט שכנעו את הדוב הזקן. "אם נמתין זמן רב מדי ההזדמנות הזו עלולה לרדת לטמיון, ולא לשוב לעולם", אמר סמולווד לכל מי שהיה מוכן להקשיב. כנגדו, סר אוטין וִוית'רס אמר: "אנו המגן ששומר על ממלכת בני האדם. אין אתה משליך את המגן שלך ללא סיבה טובה"; אבל על כך השיב ת'ורן סמולווד: "בקרב חרבות, הגנתו הבטוחה ביותר של אדם היא מהלומה בטוחה שקוטלת את אויבו, לא התכווצות מאחורי מגן".

אבל הפיקוד לא היה בידיו של סמולווד ולא בידיו של ווית'רס. הוא היה בידיו של לורד מורמונט, ומורמונט המתין לסיירים האחרים שלו, לגַ'ארְמַן בַּאקְוֶול ולגברים שטיפסו על מדרגת הנפיל, ולקהורין חצי-יד וג'ון שלג, שיצאו לבחון את המעבר השורק. אבל באקוול וחצי-יד איחרו לשוב. מתים, סביר להניח. צ'ט דמיין לעצמו את ג'ון שלג שוכב כחול וקפוא על פסגה כלשהי, פסגת הר קודרת, וחנית של פראים תקועה בתחת הממזר שלו. המחשבה גרמה לו לחייך. אני מקווה שהם הרגו גם את הזאב הארור שלו.

"אין כאן דוב", החליט לפתע. "סתם עקבות ישנים של רגליים, זה הכול. חזרה לאגרוף". הכלבים כמעט משכו אותו מרגליו, נלהבים כמוהו לשוב. אולי הם חשבו שיאכילו אותם. צ'ט צחק. הוא לא האכיל אותם כבר שלושה ימים, כדי שיהיו אכזריים ורעבים. הלילה, לפני שיחמוק אל תוך החשכה, הוא ישחרר אותם בין הסוסים, לאחר שדונל גבע המתוק וקארל עקום-רגל יחתכו את החבלים שלהם. יהיו כלבים נוהמים וסוסים מבוהלים בכל האגרוף, חוצים מדורות בריצה, מזנקים מעל החומה ודורסים אוהלים. בכל המהומה, אולי יחלפו שעות עד שמישהו ישים לב שארבעה-עשר אחים חסרים.

לארק רצה להביא מספר כפול, אבל מה ניתן לצפות מאחיותי טיפש עם מוח של דג? מי שלוחש באוזן הלא נכונה מגלה במהרה שחסר לו ראש. לא, ארבע-עשרה היה מספר טוב, די והותר כדי לעשות את מה שצריך, אבל די מעט על מנת לנצור את הסוד. צ'ט גייס את רובם בעצמו. פול הקטן היה אחד משלו; הגבר הקשוח על החומה כולה, אף שהיה אטי יותר מחילזון מת. הוא שבר פעם גב של פרא בחיבוק. הם גייסו גם את דירק, שכונה על שם הנשק החביב עליו1, ואת הגבר הקטן והאפור שהאחים כינו צעד-חרישי, אשר אנס מאה נשים בנעוריו, ונהג להתפאר בכך שאף אחת מהן לא ראתה ולא שמעה אותו מתקרב עד שתקע אותו בתוכן.

התוכנית הייתה של צ'ט. הוא היה הפיקח. הוא היה עוזרו של אאימון המלומד במשך ארבע שנים טובות עד שהממזר ג'ון שלג סידר אותו כך שמשרתו ניתנה לחזיר השמן שהיה חברו. כשיהרוג את סאם טארלי הלילה, הוא תכנן ללחוש באוזנו "מסור את אהבתי ללורד שלג" בטרם יחתוך את גרונו כך שהדם יפעפע דרך כל שכבות השומן. צ'ט הכיר את העורבים, כך שלא יהיו לו בעיות מהם, כפי שלא יהיו לו בעיות עם טארלי. מגע אחד של הסכין, והפחדן ישתין במכנסיו ויתחיל לבכות על חייו. שיתחנן, זה לא יעזור לו. לאחר שיפתח את גרונו, הוא יפתח את הכלובים ויבריח את הציפורים, כך שלא יגיעו הודעות לחומה. צעד-חרישי ופול הקטן יהרגו את הדוב הזקן, דירק יחסל את בליין, ולארק ובני דודיו ישתיקו את באנן ודיוון הזקן, כך שלא יוכלו לרחרח את עקבותיהם. שבועיים הם אגרו אוכל, ודונל המתוק וקארל הצולע ידאגו לכך שסוסים ימתינו להם. עם מותו של מורמונט, הפיקוד יעבור לסר אוטין ווית'רס, זקן כושל שנגמר לו הסוס. הוא יברח לחומה לפני השקיעה, והוא לא יבזבז זמן בשליחת אנשים בעקבותינו.

הכלבים משכו אותו בעודם עושים את דרכם דרך העצים. צ'ט ראה את האגרוף בוקע דרך הצמחייה. היום היה כה אפל שהדוב הזקן הורה להדליק את הלפידים, מעגל גדול שלהם שדלק לאורך החומה אשר כיתרה את ראש גבעת האבן התלולה. שלושתם בוססו בנחל. המים היו קרים כקרח, וקרח החל להתפשט על פניו. "אני אעשה את דרכי לחוף", גילה לו לארק. "אני ובני דודיי. נבנה סירה, ונפליג הביתה לאחיות".

ובבית יידעו שאתם עריקים ויערפו את ראשיכם, חשב צ'ט. אתה לא עוזב את משמר הלילה, לאחר שאמרת את המילים. בכל מקום בשבע הממלכות, ייקחו אותך ויהרגו אותך.

אוֹלו יד-כרותה דיבר על הפלגה חזרה לטירוש, שם, כך טען, אין אנשים מאבדים את ידם בגלל מעט גנבה הוגנת, ולא נשלחים לקפוא על שנמצאו במיטה עם אשת אביר. צ'ט שקל ללכת איתו, אבל הוא לא ידע את שפתם הרטובה והנשית. ומה יעשה בטירוש? לא היה לו מקצוע, מאחר שגדל בהאג'ס מייר. אביו בילה את חייו בניכוש עשבים בשדות של אחרים ובאיסוף עלוקות. הוא נהג להתפשט לחלוטין, פרט למטלית עור עבה, והיה מתבוסס במים הכהים. כשיצא, הוא היה מכוסה מפטמה עד קרסול. לעתים הוא הכריח את צ'ט לעזור לו להוריד את העלוקות מגופו. אחת מהן נדבקה פעם לכף ידו, והוא מחץ אותה על קיר בגועל. אביו הכה אותו עד זוב דם על כך. המלומדים קנו את העלוקות, תריסר בפרוטה.

לארק יכול ללכת הביתה אם הוא רוצה, וגם הטירושי הארור, אבל לא צ'ט. אם לעולם לא יראה את האג'ס מייר שוב, זה יהיה מוקדם מדי לעזאזל. המצודה של קראסטר מצאה חן בעיניו. קראסטר שלט שם כמו לורד, אז למה שהוא לא יעשה את אותו הדבר? זו תהיה בדיחה. צ'ט בן העלוקאי, לורד עם מצודה. הדגל שלו יהיה תריסר עלוקות על שדה ורוד. אבל למה לעצור בתואר לורד? אולי הוא יוכל להיות מלך? מאנס ריידר התחיל בתור עורב. אני אוכל להיות מלך כמוהו, ויהיו לי כמה נשים. לקראסטר היו תשע-עשרה, וזה בלי לספור את הצעירות, הבנות שטרם התחיל להשכיב. חצי מהנשים הללו היו זקנות ומכוערות כמו קראסטר, אבל זה לא היה חשוב. את הזקנות ישלח צ'ט לבשל ולנקות עבורו, לקטוף גזרים ולהאביס חזירים, בעוד שהצעירות יחממו את מיטתו וילדו את ילדיו. קראסטר לא יתנגד, לפחות לא לאחר שפול הקטן יחבק אותו.

הנשים היחידות שצ'ט ידע היו הזונות אשר קנה בעיירת החפרפרת. כשהיה צעיר יותר, נערות הכפר העיפו מבט אחד בפניו, המכוסות בחטטים ובכיבים, ופנו ממנו בגועל. הגרועה מכולן הייתה הזנזונת ההיא בסה. היא פישקה רגליים לכל נער בהאג'ס מייר, אז למה לא לו? כך הניח. הוא אפילו בילה בוקר אחד בקטיפת פרחי בר לאחר ששמע שהיא אוהבת אותם, אבל היא צחקה בפניו ואמרה לו שהייתה מעדיפה להיכנס למיטה עם העלוקות של אביו מאשר איתו. היא הפסיקה לצחוק כשהוא תקע בה את הסכין. זה היה מתוק, ההבעה על פניה, לכן הוא משך ממנה את הסכין ותקע אותה שוב בתוכה. כשתפסו אותו ליד שבעת הנחלים, לורד ואלדר פְרֶיי הזקן אפילו לא טרח לבוא לשפוט אותו בעצמו. הוא שלח את אחד הממזרים שלו, את ואלדר נהריים ההוא, וכעבור זמן קצר מצא את עצמו צ'ט בדרך לחומה עם יורן, השד השחור והמסריח. כתשלום על הרגע המתוק האחד שלו, הם לקחו את כל חייו.

אבל עכשיו הוא התכוון לקחת אותם בחזרה, וגם את נשותיו של קראסטר. הפראי הזקן והמעוות הזה צודק. אם אתה רוצה אישה, אתה לוקח אותה, בלי כל ענייני לתת לה פרחים ואולי היא לא תשים לב לפצעים הארורים על פניך. על הטעות הזאת צ'ט לא התכוון לחזור.

זה יעבוד, הבטיח לעצמו בפעם המאה. כל עוד נצליח לברוח. סר אוֹטִין יצא דרומה למגדל הצל, בדרך הקצרה ביותר חזרה לחומה. הוא לא יטריח את עצמו בענייננו, לא וִויתֶ'רְס, הדבר היחיד שיעניין אותו הוא לחזור שלם. ת'ורן סמולווד ודאי ירצה להישאר ולתקוף, אבל הזהירות זורמת בעורקיו של סר אוטין, והוא הבכיר יותר. זה לא משנה בכל מקרה. לאחר שנעזוב, סמולווד יכול לתקוף כל מה שהוא רוצה. מה אכפת לנו? אם אף אחד מהם לא ישוב לחומה, אף אחד לא ינסה לחפש אותנו, הם יחשבו שמתנו עם השאר. זאת הייתה מחשבה חדשה, ולרגע היא פיתתה אותו, אבל הם ייאלצו להרוג את סר אוטין ואף את סר מאלאדור לוק כדי שהפיקוד יהיה בידיו של סמולווד, ושניהם היו מוגנים היטב ביום ובלילה... לא, הסיכון גדול מדי.

"צ'ט", אמר פול הקטן בעודם משרכים את רגליהם בנתיב ציד מסולע בין עצי זקיף ואלוני-שומר, "מה עם הציפור?"

"איזו ציפור ארורה?" הדבר האחרון שהוא זקוק לו עכשיו זה קשקושי ראש כבש על ציפור.

"העורב של הדוב הזקן", אמר פול הקטן. "אם נהרוג אותו, מי יאכיל את הציפור שלו?"

"למי אכפת לעזאזל? תהרוג את הציפור אם אתה רוצה".

"אני לא רוצה לפגוע בשום ציפור", אמר האיש הגדול. "אבל זאת ציפור מדברת. מה אם היא תספר למישהו על מה שעשינו?"

לארק האחיותי צחק. "פול הקטן, טיפש כמו מפתן", לגלג.

"אתה תשתוק עם זה", אמר פול הקטן בקול מסוכן.

"פול", אמר צ'ט, לפני שהאיש הגדול יכעס יותר מדי, "כשהם ימצאו את הזקן שוכב עם גרון חתוך בשלולית של דם, הם לא יצטרכו שציפור תגיד להם שמישהו הרג אותו".

פול הקטן עיכל את זה לרגע. "זה נכון", הסכים. "אז אני יכול לקחת את הציפור? הציפור הזאת מוצאת חן בעיניי".

"היא שלך", אמר צ'ט, כדי לסתום לו את הפה.

"אנחנו תמיד יכולים לאכול אותה אם נהיה רעבים מדי", הציע לארק.

עננה חלפה שוב על פניו של פול הקטן. "עדיף שלא תנסה לאכול את הציפור שלי, לארק. עדיף שלא".

צ'ט שמע קולות מבין העצים. "תסתמו את הפיות הארורים שלכם, שניכם. כמעט הגענו לאגרוף".

הם הגיחו מכיוון המדרון המערבי של הגבעה, ועקפו אותה מדרום, שם המדרון היה תלול פחות. ליד קצה היער התאמנו תריסר גברים בקליעה למטרה. הם חרטו מטרות על גזעי עצים, וירו לעברם חצים. "תראו", אמר לארק. "חזיר עם קשת".

ואכן, הקַשָת הקרוב ביותר היה סר חזרזיר בכבודו ובעצמו, הילד השמן שגנב את מקומו לצד אאימון המלומד. עצם מראהו של סאמוול טארלי מילא אותו בזעם. החיים בשירות אאימון המלומד היו הטובים ביותר שהיו לו מימיו. הזקן העיוור לא היה תובעני, וקליידאס טיפל ברוב צרכיו ממילא. חובותיו של צ'ט היו קלים: לנקות את השובך, להדליק את האח לעתים, להביא כמה ארוחות... ואאימון מעולם לא הכה אותו. הוא חושב שהוא יכול פשוט להידחף ולהעיף אותי, משום שהוא בן אצילים ויודע לקרוא. אולי אבקש ממנו לקרוא את הסכין שלי לפני שאשסף בה את גרונו. "תתקדמו", אמר לאחרים, "אני רוצה להתבונן בזה". הכלבים משכו ברצועות שלהם, חסרי סבלנות כבר להתקדם ולהגיע לאוכל שהם חשבו שממתין להם בראש הגבעה. צ'ט בעט בכלבה במגפו, וזה הרגיע אותם קצת.

הוא התבונן מבעד לעצים בעוד הנער השמן נאבק בקשת ארוכה שהייתה גבוהה כמוהו, פני הירח האדומות שלו מעוקמות בריכוז. שלושה חצים היו תקועים באדמה לפניו. טארלי הניח חץ בקשת ודרך אותה, רגע ארוך החזיק אותה דרוכה תוך ניסיונות לכוונה, ושחרר חץ למעופו. החץ נעלם אל תוך הצמחייה. צ'ט צחק בקול, נחירה של גועל מתוק.

"בחיים לא נמצא את החץ הזה, ויאשימו אותי", הכריז אד טולט, נושא הכלים אפור השיער והקודר שכולם נהגו לכנות אד הקוטר. "בכל פעם שנעלם דבר-מה מתבוננים בי, מאז שאיבדתי את הסוס שלי. כאילו שיכולתי למנוע את זה. הוא היה לבן וירד שלג, למה הם ציפו?"

"הרוח לקחה את החץ הזה", אמר גרן, חבר אחר של לורד שלג. "תנסה לאחוז בקשת כך שלא תרעד, סאם".

"היא כבדה", התלונן הנער השמן, אבל הוא משך את החץ השני. הפעם החץ עף גבוה, עף בין הענפים שלושה מטרים מעל המטרה.

"אני סבור שהפלת עלה מן העץ הזה", אמר אד הקוטר. "הסתיו בא עלינו מהר דיו, אין צורך לעזור לו". הוא נאנח. "וכולנו יודעים מה בא אחרי הסתיו. אלים, כמה קר לי. תירה את החץ האחרון, סאמוול, אני סבור שלשוני קופאת ונצמדת לפי".

סר חזרזיר הוריד את הקשת, וצ'ט חשב שהוא עומד להתחיל ליילל. "זה קשה מדי".

"תדרוך, תמשוך ותשחרר", אמר גרן. "קדימה".

הנער השמן ציית, ומשך את החץ האחרון מהקרקע, הניח אותו בקשת הארוכה שלו, משך ושחרר. הוא עשה את זה מהר, מבלי למצמץ ולהתבונן בחץ בכאב כפי שעשה בפעמיים הקודמות. החץ פגע בקו הפחם, נמוך בגזע ונותר שם, רועד. "פגעתי בו". סר חזרזיר נשמע המום. "גרן, ראית? אד, תראה, פגעתי בו!"

"הכנסת לו בין הצלעות, לדעתי", אמר גרן.

"הרגתי אותו?" הנער השמן רצה לדעת.

טולט משך בכתפיו. "אולי ניקבת ריאה, אם הייתה לו ריאה. לרוב העצים אין, ככלל". הוא לקח את הקשת מידו של סאם. "אבל ראיתי קליעות גרועות מזו. וגם קלעתי קליעות גרועות יותר".

סר חזרזיר חייך חיוך קורן. אפשר לחשוב שהוא עשה משהו. אבל כשהוא ראה את צ'ט ואת הכלבים שלו החיוך שלו נעלם.

"פגעת בעץ", אמר צ'ט. "נראה איך תפגע בבחורים של מאנס ריידר. הם לא יעמדו בזרועות פשוטות ובעלים מרשרשים. הם יתקפו אותך, יצרחו בפניך, ואני בטוח שתשתין במכנסיים האלו. אחד מהם יתקע את הגרזן שלו בין עיני החזיר הקטנות האלה. הדבר האחרון שתשמע יהיה החבטה של הגרזן בעודו נושך בגולגולתך".

הנער השמן רעד. אד הקוטר הניח יד על כתפו. "אח", אמר בסבר פנים חמור, "העובדה שזה קרה לך לא אומרת שסאמוול יסבול גורל דומה".

"על מה אתה מדבר, טולט?"

"הגרזן שפיצח את הגולגולת שלך. זה נכון שחצי מהמוח שלך דלף אל הקרקע, והכלבים שלך אכלו אותו?"

גרן, הטיפש הגדול, צחק, ואפילו סאם טארלי הצליח לחייך חיוך קטן וחלוש. צ'ט בעט בכלב הקרוב ביותר, משך ברצועות שלהם, והחל לעלות במעלה הגבעה. תחייך כמה שאתה רוצה, סר חזרזיר. נראה מי יצחק הלילה. הוא רק הצטער שאין לו זמן להרוג גם את טולט. שוטה עגום בעל פני סוס, זה מה שהוא.

העלייה הייתה תלולה, אפילו בצד הזה של האגרוף, שהיה פחות תלול משאר צדדיו. בחצי הדרך למעלה, הכלבים החלו לנבוח ולמשוך אותו, במחשבה שיקבלו אוכל בקרוב. במקום זאת הוא נתן להם לטעום מהמגף שלו, ולכלב הגדול והמכוער שניסה לנשוך אותו, הוא נתן לטעום מהשוט. לאחר שהם נקשרו, הוא הלך לדווח. "העקבות היו שם, כמו שענק אמר, אבל הכלבים סירבו לעקוב", אמר למורמונט בחזית האוהל השחור הגדול שלו. "עקבות ליד הנהר, הם יכולים להיות ישנים".

"חבל". ראשו של הלורד המפקד מורמונט היה קרח וזקנו האפור והגדול היה מדובלל, והוא נשמע עייף כפי שנראה. "מצבנו היה טוב יותר אילו היינו אוכלים מעט בשר". העורב על כתפו הרים את ראשו וחזר על דבריו כהד: "בשר, בשר, בשר".

אנחנו יכולים לבשל את הכלבים הארורים, חשב צ'ט, אבל בלם את פיו עד שהדוב הזקן שילח אותו לדרכו. וזאת הפעם האחרונה שאיאלץ להרכין את ראשי בפני זה, חשב לעצמו בסיפוק. נראה לו שהאוויר נעשה קר עוד יותר, דבר שהוא היה נשבע כי אינו אפשרי. הכלבים הצטופפו באומללות על הבוץ הקפוא, וצ'ט כמעט התפתה לזחול ביניהם. במקום זאת הוא עטף צעיף צמר שחור עבה סביב החלק התחתון של פניו, והותיר חריץ דק לפיו. הוא גילה שחם לו יותר אם הוא ממשיך לנוע, לכן הקיף בכיתור אטי את המחנה, בידו צרור של חמצוצים, חולק לעיסה או שתיים עם האחים השחורים שעמדו על המשמר ושומע מה יש להם לומר. אף אחד מהאנשים במשמרת היום לא היה שותף למזימתו, אבל הוא חשב שזה רעיון טוב שיהיה לו מושג מה הם חושבים.

הם בעיקר חשבו שקר נורא.

הרוח הלכה והתגברה בעוד שהצללים התארכו. היא השמיעה צליל גבוה ודק בעודה רועדת דרך אבני החומה המכתרת. "אני שונא את הצליל הזה", אמר ענק הקטן. "זה נשמע כמו תינוק שנמצא בשיחים ומיילל בתחינה לחלב".

כשסיים את הסיבוב שלו ושב אל הכלבים, הוא מצא את לארק ממתין לו. "הקצינים שוב באוהל של הדוב הזקן, מדברים בלהט".

"זה מה שהם עושים", אמר צ'ט. הם אצילים, כולם חוץ מבליין, הם משתכרים ממילים, ולא מיין".

לארק התקרב אליו. "מוח-גבינה ממשיך לדבר על הציפור", הזהיר, מתבונן סביב ומוודא שאיש אינו קרוב אליהם. "עכשיו הוא שואל אם החבאנו זרעים בשביל החיה הארורה".

"זה עורב", אמר צ'ט. "הוא אוכל גופות".

לארק חייך. "אולי את של פול?"

או את שלך. נראה לצ'ט שהם זקוקים לאיש הגדול יותר משהם זקוקים ללארק. "תפסיק לדאוג בקשר לפול הקטן. אתה תעשה את החלק שלך, הוא יעשה את שלו".

שעת בין-ערביים הזדחלה כבר בין העצים עד שנפטר מהאחיותי והתיישב להשחיז את חרבו. זאת הייתה עבודה קשה לעזאזל כשכפפותיו על ידיו, אבל הוא לא התכוון להסיר אותן. בקור הזה, כל שוטה שייגע בפלדה ביד חשופה, יאבד חתיכת עור.

הכלבים ייללו כשהשמש שקעה. הוא נתן להם מים וקללות. "עוד חצי לילה, תוכלו למצוא לכם משתה". בשלב זה הוא כבר הריח את ארוחת הערב.

דיוון נשא נאום ליד אש הבישול כשצ'ט קיבל את קצה הלחם הקשה, את קערת מרק האפונה ואת קותל החזיר שלו מהייק הטבח. "היער שקט מדי", אמר היערן הזקן. "אין צפרדעים ליד הנהר הזה, אין ינשופים באפלה. לא שמעתי בחיי יער מת מזה".

"השיניים האלה שלך נשמעות די מתות", אמר הייק.

דיוון נקש בשיני העץ שלו. "גם אין זאבים. היו, קודם, אבל עכשיו אין. לאן הם הלכו, לדעתכם?"

"למקום חם", אמר צ'ט.

מבין תריסר האחים שהיו פזורים סביב האש, ארבעה היו שלו. הוא נתן בכל אחד מהם מבט מלוכסן קשה בעודו אוכל, לראות אם מישהו מהם מראה סימני שבירה. דירק נראה רגוע, יושב ללא אומר ומשחיז את חרבו, כפי שעשה בכל ערב. ודונל גבע המתוק שָפַע הלצות קלילות. היו לו שיניים לבנות ושפתיים בשרניות אדומות ותלתלים צהובים שפיזר כמעשה-אמן על כתפיו, והוא טען שהוא הממזר של לאניסטר כלשהו. אולי זה היה נכון. צ'ט לא חיבב נערים יפים, וגם לא ממזרים, אבל דונל המתוק נראה כמי שיעשה את חלקו.

הוא היה פחות בטוח בנוגע ליערן שהאחים כינו נסרן, יותר בשל נחירותיו מאשר בשל משהו הקשור לניסור עץ. ברגע זה הוא היה כה חסר מנוחה שלא נראה שינחר יותר לעולם. ומאסלין היה גרוע יותר. צ'ט ראה זיעה ניגרת על פניו, למרות הרוח המקפיאה. ניצוצות לחות נצצו באור המדורה, כמו תכשיטים קטנים ורטובים. מאסלין גם לא אכל, רק לטש מבטים במרק שלו כאילו הריח גורם לו להקיא. אני איאלץ להשגיח על זה, חשב צ'ט.

"התאספו!" הצעקה נשמעה לפתע מתריסר גרונות, והתפשטה במהירות לכל חלק של המחנה שעל ראש הגבעה. "אנשי משמר הלילה! התאספו במדורה המרכזית!"

צ'ט סיים את המרק שלו והצטרף לאחרים, מזעיף את פניו.

הדוב הזקן עמד לפני המדורה כאשר סמולווד, לוק, וִוית'רס ובליין היו מסודרים מאחוריו בשורה. מורמונט לבש גלימת פרווה שחורה עבה, והעורב שלו ישב על כתפו, מנקה את נוצותיו השחורות. זה לא יכול להיות טוב. צ'ט נדחק בין ברנאר החום לבין כמה מאנשי מגדל הצל. כשכולם נאספו, פרט לצופים ביערות ולשומרים על החומה המכתרת, מורמונט כחכח בגרונו וירק. הרוק קפא בטרם הגיע לקרקע. "אחים", אמר, "אנשי משמר הלילה".

"אנשי!" צרח העורב שלו. "אנשי! אנשי!"

"הפראים צועדים, יורדים מההרים מטה לאורך המילקווטר. ת'ורן מאמין שחיל החלוץ שלהם יגיע אלינו בעוד עשרה ימים. הרוכבים המנוסים ביותר שלהם יהיו עם הארמה ראש-כלב בחיל החלוץ הזה. סביר להניח שהשאר ייצרו חיל מאסף, או ירכבו קרוב מאחוריהם, עם מאנס ריידר עצמו. שאר הלוחמים שלהם יהיו פזורים בדלילות לאורך מסלול הצעדה שלהם. יש להם שוורים, פרדות, סוסים... אבל לא מספיק. רובם יהיו רגליים, לא חמושים היטב ולא מאומנים. סביר יותר שכלי הנשק שיישאו יהיו אבן ועצם ולא פלדה. מכבידים עליהם נשים, ילדים, עדרי כבשים ועזים, וכל רכושם עלי אדמות. בקיצור, אף שהם רבים, הם פגיעים... והם לא יודעים שאנחנו כאן. או לפחות עלינו להתפלל שכך הוא".

הם יודעים, חשב צ'ט. שק מוגלה זקן וארור שכמוך, הם יודעים, בטוח כזריחה. קהורין חצי-יד לא חזר, נכון? ולא ג'ארמן באקוול. אם מישהו מהם נתפס, אתה יודע טוב מאוד שהפראים הוציאו ממנו מזמור או שניים עד עתה.

סמולווד צעד קדימה. "מאנס ריידר מתכוון לשבור את החומה ולהביא מלחמה אדומה אל שבע הממלכות. ובכן, זה משחק ששניים יכולים לשחק בו. מחר נביא את המלחמה אליו".

"נרכב עם שחר במלוא כוחנו", אמר הדוב הזקן בזמן שמלמול עבר באספה. "נרכב צפונה, ונבצע עיקוף מערבה. חיל החלוץ של הארמה יעבור את האגרוף עד שנפנה. מרגלותיהן של אצבעות הכפור מלאות בעמקים צרים ומתפתלים שנועדו למארב. מסלול הצעדה שלהם יארך כמה קילומטרים. נתקוף אותם בכמה מקומות בבת-אחת, ונגרום להם להישבע שהיינו שלושת אלפים, לא שלוש מאות".

"נכה חזק ונימלט בטרם יוכלו הפרשים שלהם להיאסף ולעמוד מולנו", אמר ת'ורן סמולווד. "אם הם ירדפו, נוביל אותם במרדף עליז, ואז נסתובב ונתקוף אותם בהמשך הטור. נשרוף את עגלותיהם, נפזר את עדריהם, ונהרוג ככל שנוכל. גם את מאנס ריידר עצמו, אם נמצא אותו. אם הם יישברו וישובו לצריפונים שלהם, ניצחנו. אם לא, נציק להם כל הדרך עד החומה, ונוודא שהם יותירו נתיב של גופות שיסמן את התקדמותם".

"הם אלפים", צעק מישהו מאחורי צ'ט.

"אנחנו נמות". זה היה קולו של מאסלין, ירוק מפחד.

"נמות", צרח העורב של מורמונט, מנופף בכנפיו השחורות. "נמות, נמות, נמות".

"רבים מאיתנו", אמר הדוב הזקן. "אולי אפילו כולנו. אבל כפי שאמר לורד מפקד אחר, לפני אלף שנים, זאת הסיבה שמלבישים אותנו בשחור. זכרו את המילים שלכם, אחים. שכן אנו החרבות בחושך, השומרים על החומות..."

"האש הבוערת כנגד הקור". סר מאלאדור לוק שלף את חרבו הארוכה.

"האור שמביא את השחר", ענו אחרים, וחרבות נוספות נשלפו מנדנן.

ואז כולם שלפו, והיו כמעט שלוש מאות חרבות שלופות ומספר זהה של קולות שצעקו: "הקרן המעירה את הישנים, המגן המגונן על ממלכות האדם!" לצ'ט לא הייתה ברֵרה אלא לצרף את קולו לקולות האחרים. האוויר היה מעורפל מנשימתם, ואש המדורה נצנצה מהפלדה. הוא היה מרוצה לראות את לארק, את צעד-חרישי ואת דונל גבע המתוק מצטרפים, כאילו היו שוטים ככל השאר. זה היה טוב. אין טעם למשוך תשומת לב, כששעתם כה קרובה.

כשהצעקות נדמו, הוא שוב שמע את קולה של הרוח התוקפת את החומה המכתרת. הלהבות הסתחררו ורעדו, כאילו גם להן קר, ובשקט הפתאומי צרח העורב של הדוב הזקן בקול ואמר שוב "נמות".

ציפור חכמה, חשב צ'ט בזמן שהקצינים שחררו אותם, מזהירים את כולם לאכול ארוחה טובה ולנוח היטב הלילה. צ'ט זחל אל מתחת לפרוותיו ליד הכלבים, ראשו מלא מחשבות על פעולות שעלולות להשתבש. מה אם השבועה הארורה תגרום לאחד משלו לשנות את דעתו? או אם פול הקטן ישכח וינסה להרוג את מורמונט באשמורת השנייה במקום בשלישית? או אם מאסלין יאבד את האומץ שלו, או אם מישהו ילשין, או...

הוא מצא את עצמו מקשיב ללילה. הרוח באמת נשמעה כמו תינוק מיילל, ומדי פעם הוא שמע קולות של אנשים, צהלת סוס, בול עץ מתפצח במדורה. אבל שום דבר אחר. כה שקט.

הוא היה יכול לראות את פניה של בסה צפות לפני פניו. לא את הסכין רציתי לתקוע בך, רצה לומר לה. קטפתי לך פרחים, שושני בר וחרציות ופרג, זה לקח לי בוקר שלם. לבו הלם כתוף, בעוצמה כזאת עד כי פחד שהוא עלול להעיר את המחנה. קרח ציפה את זקנו מסביב לפיו. מניין זה בא, עם בסה? בכל פעם שחשב עליה בעבר, היה זה רק כדי לזכור איך נראתה כשמתה. מה הבעיה שלו? הוא בקושי יכול לנשום. האם הוא נרדם? הוא התרומם על ברכיו, ומשהו רטוב וקר נגע באפו. צ'ט הרים את מבטו.

שלג ירד.

הוא חש דמעות קופאות על לחיו. הוא רצה לצרוח, זה לא הוגן. שלג יהרוס את כל מה שעבד למענו, את כל תוכניותיו הזהירות. היה זה שלג כבד, פתיתים לבנים ועבים שירדו מסביבו. איך ימצאו את מאגרי המזון שלהם בשלג, או את נתיב הציידים שממנו התכוונו להימלט מזרחה? הם גם לא יזדקקו לדיוון או לבאנן כדי לרדוף אחרינו, לא אם נימלט בשלג טרי. ושלג הסתיר את צורת הקרקע, בעיקר בלילה. סוס עלול למעוד על שורש, לשבור רגל על אבן. אנחנו מחוסלים, הבין. מחוסלים בטרם התחלנו. אנחנו אבודים. לא יהיו חיי לורד לבנו של העלוקאי, לא מבצר משלו, לא נשים ולא כתרים. רק חרבו של פרא בבטנו, ואז קבר לא מסומן. השלג לקח ממני הכול... השלג הארור...

שלג כבר הרס אותו פעם אחת. שלג וחזיר המחמד שלו.

צ'ט נעמד על רגליו. רגליו היו נוקשות, ופתיתי השלג היורדים הפכו את הלפידים הרחוקים לנקודות אור כתומות מעורפלות. הוא חש כאילו הותקף על-ידי ענן של חרקים חיוורים וקרים. הם נחו על כתפיו, על ראשו, הם עפו אל אפו ולתוך עיניו. הוא קילל והבריש אותם ממנו. אני עדיין יכול לטפל בסר חזרזיר. הוא עטף את צעיפו סביב פניו, הרים את הברדס שלו, והחל לפסוע דרך המחנה למקום שבו ישן הפחדן.

השלג ירד בכבדות כזאת שהוא איבד את דרכו בין האוהלים, אבל לבסוף הבחין במחסום הרוח הנוח והקטן שהנער השמן הכין לעצמו בין סלע לבין כלובי העורבים. טארלי היה קבור מתחת להרים של שמיכות צמר שחור ופרוות צמר מדובללות. השלג החל לכסות אותו. הוא נראה כמו סוג של הר עגול ורך. פלדה לחשה על עור, קלושה כתקווה בשעה שצ'ט הוציא את פגיונו מהנדן. אחד העורבים קרקר. "שלג", מלמל אחר, בעודו מתבונן בין הסורגים בעיניים שחורות. הראשון הוסיף "שלג" משלו. הוא עבר אותם בזהירות, מניח רגל אחר רגל. הוא יסתום את פי הנער השמן ביד שמאל כדי להשתיק את צעקותיו, ואז...

אווווווווווווווווו.

הוא עצר באמצע הצעד, מבליע את הקללה שלו בעוד קולה של הקרן רועד במחנה, חלש ורחוק, אך זה צליל שאי אפשר לטעות בו. לא עכשיו. ארורים האלים, לא עכשיו! הדוב הזקן רכב לתצפית בטבעת העצים מסביב לאגרוף, על מנת להזהיר במקרה שמישהו יתקרב. ג'ארמן באקוול חזר ממדרגת הנפיל, חשב צ'ט, או קהורין חצי-יד מן המעבר השורק. קריאה אחת בקרן משמעותה אחים חוזרים. אם זה החצי-יד, ג'ון שלג עלול להיות איתו. בחיים.

סאם טארלי התיישב בעיניים נפוחות ולטש מבט מבולבל בשלג. העורבים צרחו בקול, וצ'ט שמע את הכלבים שלו מייללים. חצי מהמחנה הארור ער. ידיו עוטות הכפפות התהדקו סביב ניצב הפגיון בעודו ממתין שהצליל יסתיים. אבל ברגע שנעלם, הוא שב, חזק יותר ארוך יותר.

אווווווווווווווווווווווווווווווווווו.

"אלים", שמע את סאם טארלי מייבב. הנער השמן כופף את ברכיו, רגליו הסתבכו בגלימה ובשמיכות שלו. הוא בעט אותן ושלח יד לשריון הקשקשים שתלה על הסלע לידו. בעודו עוטה את הלבוש העצום מעל ראשו ומתפתל ללבוש אותו, הוא ראה את צ'ט עומד שם. "זה היה שתיים?" שאל. "חלמתי ששמעתי שתי תקיעות..."

"לא חלמת", אמר צ'ט. "שתי תקיעות קוראות למשמר לנשק. שתי תקיעות פירושן אויבים מתקרבים. יש אי-שם גרזן שכתוב עליו חזרזיר, שמן. שתי תקיעות, פירושן פראים". הפחד על פני הירח הגדולות האלה גרם לו לרצות לצחוק. "לעזאזל, שיזדיינו כולם. הארמה הארורה. מאנס ריידר הארור. סמולווד הארור, הוא אמר שהם לא יגיעו אלינו עוד –"

אווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו.

הצליל נמשך ונמשך ונמשך, עד שנראה שהוא לא יימוג לעולם. העורבים נפנפו וצרחו, עפו בכלוביהם ונתלו על הסורגים, וברחבי המחנה אחי משמר הלילה קמו, לבשו את שריונם, חגרו חגורות חרב, אחזו בגרזני קרב ובקשתות. סאמוול טארלי עמד ורעד, פניו הלבינו כשלג שהתערבל סביבם. "שלוש", צפצף לצ'ט, "זה היה שלוש, שמעתי שלוש. הם אף פעם לא תוקעים שלוש פעמים. לא זה מאות ואלפי שנים. שלוש פירושו –""– אחרים". צ'ט השמיע צליל שהיה חצי צחוק וחצי יבבה, ולפתע בגדיו התחתונים היו רטובים, והוא חש את השתן זורם במורד רגלו, ראה אד עולה בקדמת מכנסיו.