תישארי

פרולוג

סטפן לפני עשר שנים

תפסיק לבכות, ילד. החיים לא הוגנים. בני אדם המציאו את המילה 'הוגן' כסוג של מוצץ, מפני שהם היו זקוקים לצדק. בעלי חיים לא יודעים מה זה 'הוגן'. בטבע רק החזקים שורדים.

אתה אדיב, אוהב, ישר? נחמד.

אם אתה חלש, אתה מת.

או עני.

"על מה אתה חושב, אסטבן?"

חימנה מתיישבת בזהירות על כורסה שחומה ושחוקה, ואני מרחיק את המחשבות האלה.

"תמיד היית הילד הכי חכם בחדר."

השערות הלבנות מתגברות על השחורות בשערה של עוזרת הבית הוותיקה שלי. שערה דק יותר מכפי שהיה כשהייתי ילד, והיא אוספת אותו תמיד בפקעת נמוכה. "עכשיו אני גבר." אני מנשק את ראשה. "ועכשיו אני חכם יותר מכל אנשי העיר."

שריריה רועדים ממאמץ, אבל עיניה בוהקות. היא עדיין מברכת אותי בחיוך, בדיוק כמו תמיד, כשאני בא לביקור. "האדם החכם ביותר בעיר. איך זה להיות הכי חכם?"

"לא משהו." אני מסתכל סביבי על דירת שני החדרים המתפוררת שלה. קומה שנייה בלי מעלית, מיושנת, אבל נקייה. היא עובדת קשה כדי לשמור על הניקיון, אפילו כשהסרטן אוכל אותה מבפנים. השנים חולפות, והיא מתקרבת אל המוות. המחשבה על מותה הקרב ממלא אותי בחושך. "איפה רמון?"

"הוא עבר למרכז העיר. הוא קיבל עבודה טובה, עובד במספנות."

המבטא שלה כבד למרות כל השנים שבהן היא חיה במנהטן, והאנגלית שלה עדיין זרועה ספרדית. "זה רחוק מכאן."

הוא לא יבקר. אולי הוא ירצה, אבל לא יהיה לו זמן או כוח לבדוק מה קורה עם אימו הגוססת. השכונה שלה חשוכה מאד, והיא חלשה מכדי לטפס במדרגות, ואני עומד לנסוע להרבה זמן. אצטרך לסמוך על השכנים שלה שיעשו את מה שאני לא אוכל לעשות.

אני מוציא מעטפה שמנה מכיס החזה של המעיל שלי ומניח אותה מתחת לספל על שולחן הקפה. "זה אמור להספיק לזמן מה. אשלח עוד, אבל לא אוכל לבקר. אעדר למשך שמונה־עשר חודשים, אולי אפילו יותר."

"אני כל־כך גאה בך. כל־כך גאה." לחייה מתרוממות והיא מנידה לאט בראשה. "קצין בחיל הים."

כל קו בפניה מתקמט עם החיוך שלה. שמלת הבית הסגולה והדהויה שלה דקה ומבוגרת כמוה. אני זוכר אותה כששערה היה מבריק ולחייה היו שמנות ושמחות, כל מילה מפי הייתה מצחיקה אותה, גם אם מה שאמרתי לא היה מצחיק. לא הבנתי איך היא נתנה אהבה בנדיבות כזאת לילד שלא היה שלה, לבן של איש שאפילו לא חשב שהיא שווה את הזמן שלו, שחשב שהוא עושה לה טובה כשלקח אותה לטפל בבית הגדול שלו בעל הלבנים החומות.

היא לוקחת את ידי ואני כורע לידה. בכל פעם שאני מבקר היא קטנה יותר, ועתה היא כמעט נעלמת. האחיזה שלה מתהדקת וריח הבושם שלה מרחף סביבנו, ריחות של פרחים מיובשים ושל אבקת טלק. זה מעלה בי זיכרון שלי כילד, יושב על ברכיה, בוכה על צווארה לאחר שאימי מתה. היא חיבקה אותי אל גופה הרך, התנדנדה וזמזמה שיר עצוב שלא הכרתי.

"אבא שלך ינשל אותך אם יגלה שאתה נותן לי כסף, אסטבן."

אני נושף צחוק נגעל. "תומס גאה מכדי לנשל אותי. זה יגרום לו להיראות רע במועדון. מבחינתם יש לסבול בנים סוררים, ואפילו להתפאר בהם."

עיניה נעצמות, וראשה נשען לאחור כשהיא פולטת צחוק חלש. "גברים הם אותו הדבר בכל מקום. מאסימו."

מלחמות על למי יש גדול יותר. אני קם לעמידה בתנועה חלקה. "לעולם לא אסלח לו על כך שעשה לך את זה." אני מאשים אותו במחלה שלה. אני מאשים אותו בבריאות המתדרדרת שלה. אני מאשים אותו בחוסר היכולת שלה למצוא עבודה אחרי שהוא הרס את השם הטוב שלה.

אף אחד לא רצה לקחת אותה לעבודה אחרי שהוא סימן אותה בתור גנבת. כל העשירים באפר איסט סייד סגרו את דלתותיהם בפניה ונותר לה רק למצוא עבודות מזדמנות איפה שרק יכלה.

אני נותן לה כסף מתוך דמי הקיום שלי כבר חמש שנים, ואשמח אם הוא יתעמת איתי על זה. בן־זונה מתנשא. כזה מודאג ממה שיחשבו עליו. נעלב כל־כך משעון חסר.

"הוא עשה את מה שהיה עליו לעשות."

חימנה עדיין מגוננת על מעשיו של אבי.

"הבן שלי גנב ממנו. אבא שלך לא יכול היה להחזיק אותי בבית אחרי שהוא גנב."

"רמון גנב כדי לקנות לך תרופות. הוא לא גנב כדי לצאת למסיבה או לקנות סמים." יכול להיות שהוא גם היה מתחמק מעונש אם לא היה גונב את ה'רולקס' האהוב על אבי, אלא את אחד משבעת השעונים האחרים שהוא אף פעם לא עונד.

"הוא לא הכניס את הבן שלי לכלא." היא מהנהנת כאילו לאבי, תומס הייסטינגס, יש את היכולת לזרוק כל אחד לכלא. הוא פשוט ילד מפונק שגדל על קרן נאמנות ולאחר שהתבגר ידע להשקיע את העושר העצום שירש מאבותיו, שעשו את ההון שלהם בסחר לא חוקי במשקאות בשנות השלושים.

לפחות משהו יצא ממנו.

גאווה זוהרת בעיניה כשהיא מביטה בי. "עכשיו תלך ותהיה גיבור. נאה כל־כך, משרת את המדינה שלך."

אני מחליק את ידי במורד דשי המעיל וחושב על הצביעות. "זה מה שאימא שלי תמיד רצתה. אבא שלה היה בצבא."

"כן, והיא יכולה לראות אותך מלמעלה. היא בוודאי גאה בך, בדיוק כמו שאני גאה."

אני בוחן את האישה שמילאה את תפקידה של אימא שלי לזמן מה. אני לא יכול לרפא אותה, אני לא יכול לשנות את מצבה, ואני רוצה להשאיר אותה מאושרת, לא מרירה. "תודה, אימא. אני אוהב אותך."

"אני אוהבת אותך, אסטבן." היא שואפת שאיפה איטית של אוויר ומכריחה את עצמה לצחוק. "עכשיו, מה אתה עושה פה עם אישה זקנה כמוני? למה אתה לא חוגג עם חברים? יש לך יותר מדי חיוניות. אתה צריך להיות עם בחורה הלילה, לשחרר קצת אנרגיה."

אנרגיה. היא מעודדת אותי לצאת ולשכב עם בחורה. "אני לא מחפש בחורה."

"אז בחור!" עיניי נצמדות לעיניה, ואני רואה ניצוץ מבודח. גם אחרי כל התרופות, הכימותרפיה, היא מסרבת להרים ידיים ועדיין מצליחה להקניט אותי. היא היחידה שיכולה לעשות את זה ולהתחמק מזה בלי עונש.

"אני לא גיי. אני עוזב בבוקר."

"מה שאומר שיש לך את כל הלילה." היא קמה בזהירות מהכיסא ולוקחת את זרועי, מושכת אותי אל הדלת. "אל תבזבז פה עוד זמן. צא וחיה את חייך."

אני עוטף אותה בזרועותיי בחיבוק ארוך. תחושת העצמות שלה מתחת לכותנה הדקה מכאיבה לי פיזית. "אמצא מישהו שיבדוק אותך בזמן שלא אהיה כאן."

"יש לי חברים, יש לי את השכנים שלי, תפסיק לדאוג לי." היא מנופפת בידה לעבר הדלת שוב. "כשיגיע הזמן שלי, אהיה מוכנה." היא נוגעת בלחיי, אומרת לי את מילותיה האחרונות. "תהיה אמיץ, אסטבן. תדאג לצחוק לעיתים תכופות. תשמור על עצמך."

"תדאגי לעצמך." אני מנשק את ראשה ומהסס רגע לפני שאני הולך. זו כנראה תהיה הפעם האחרונה שאראה אותה.

אמי

"הארלי קווין הרבה יותר סקסית מהאלמנה השחורה." הקול של ברט דיקרסון חזק מדי. הוא מקשקש עוד פעם את השטויות שלו על 'מארוול', ואני בוהה בתחתית כוס הפלסטיק האדומה והריקה שלי. אני צריכה למלא אותה בפעם הרביעית.

"לעזאזל עם זה. האלמנה השחורה לוקחת, בוודאות!" אחי הגדול איתן צועק עליו, אבל הוא רק עושה את זה כדי לעצבן את ברט. איתן לא מעוניין בעולמות הקומיקס. "תן לי ג'ינג'ית בכל יום בשבוע. מפשעה שעולה באש."

האף שלי מתקמט ואני רוצה לתת אגרוף לאחי מתחת לחגורה. "היא הייתה בלונדינית בסרט האחרון. אתה אוהב את סקרלט ג'והנסון." למה אני עדיין עומדת כאן ומקשיבה להם?

"מה הבעיה עם זה?" הוא תוקע לי אצבע בצלעות, ואני מוכנה כבר ללכת. השעה כמעט חצות וכואבות לי העיניים מרוב בהייה חזקה בדלת. איתן הרים מסיבה כדי לחגוג את סיום הלימודים בקולג' והזמין את כל חבריו הוותיקים, ואני וידאתי שסטפן הייסטינגס יקבל הזמנה.

סטפן הייסטינגס... אהבת חיי.

איתן אמר שהוא לא יבוא. הוא צחק עליי ואמר שסטפן שונא את רוב האנשים האלה. נראה שהוא צדק.

אלוהים, אני כזאת מטומטמת. כמה זמן אני יכולה לשמור את עצמי בשביל בחור שאפילו לא יודע שאני קיימת? אני סטודנטית בקולג' עכשיו, הגיע הזמן לשכוח מהקראש הדבילי שלי ולהתחיל לחיות את חיי.

אני פשוט... קיוויתי.

בנשיפה עצובה אני נזכרת בכל הזיכרונות היקרים שלי מסטפן, מכל שנות הילדות. הוא היה גבוה ורזה, שערו היה כהה וגלי, ואף שהוא אף פעם לא נגע בו, הוא תמיד נראה פשוט מושלם. הוא היה בצוות החתירה עם איתן, וכשהוא היה מווריד את החולצה... שיט, בטני מתהדקת כשאני חושבת על כתפיו הרחבות, על זרועותיו החטובות והמושלמות שלו... הוא היה שרירי ושזוף. כשהוא היה מתכופף ומותח את השרירים האלה, הייתי מריירת כמו הכלב של פבלוב.

עכשיו אני מוכנה להחליף את הבירה שאני מחזיקה בחצי ליטר של גלידה 'בן אנד ג'ריס', להתכרבל במיטה ולבכות כי ברור שהוא לא מגיע.

אני פונה לעבר המדרגות כדי לעלות אל דלת הכניסה וכבר מגיעה אל שולי הקהל שגודש את החדר כשקולו של אחי מקפיא אותי.

"סטפן! לעזאזל, אני לא מאמין!" איתן קורא, וכמה מהחבר'ה מצטרפים לברך אותו. "לא חשבתי שתבוא."

"גם אני לא."

הבריטון הנמוך של סטפן מדגדג את איבריי הנשיים. אני מסתובבת באיטיות כדי להביט בו. הוא לובש ז'קט טוויד חום מעל חולצה לבנה מכופתרת ומכנסי ג'ינס כהים. כמעט אף פעם לא ראיתי אותו לובש ג'ינס, אבל וואו, הישבן שלו נראה מעולה בג'ינס. הוא תמיד נראה קצת חסר סבלנות, וכשהוא סורק את הקהל, נראה שעיניו הכחולות זוהרות מתחת לגבותיו הכהות. הוא כזה לוהט.

הלב שלי פועם מהר יותר כשאני שוקלת את הצעד הבא. הוא יראה אותי הלילה, לעזאזל. אני נותנת לעצמי הזדמנות אחרונה.

הוא פונה לאיתן שוב, השריר בלסת המרובעת שלו זז. "אני עוזב בבוקר."

"יום אחרון כאדם חופשי. מדכא להיות אתה." איתן דוחף לידו כוס ויסקי.

הוא בודק את הכוס. "חשבתי שזה יפגין את האופי המדהים שלי."

"אופי מדהים," אומר ברט בקול רם וקוטע אותם. סטפן מתכווץ במובחן. "אתה עדיין חושב שאתה טוב יותר מאיתנו, הייסטינגס?"

"רק ממך, חתיכת זין." סטפן לוגם ארוכות מהכוס. "רק ממך."

בנות מתעלפות על ברט כל הזמן, אבל הוא כלום בהשוואה לסטפן.

"בוא, תצטרף למסיבה." איתן מניח את ידו על הכתף של סטפן והם מתחילים לרדת במדרגות לכיווני. "לך תמצא לך בחורה ותרטיב את הזין."

"ממש. נשמע כמו משהו שמתאים לי." סטפן מתנער מאחי, ואיתן מתנודד.

הוא עוצר בתחתית המדרגות וסורק את הקהל בזעף. אני עוקבת אחר מבטו מעל קהל חבריו ללימודים לשעבר. רובם קצת שיכורים, רובם מוכרים. חלפנו זה על פני זה מדי יום ב'אקדמיית פייק' לפני ארבע שנים, עד שהוא עזב ל'ייל'. הערב נתאחד.

בנות רוקדות בשמלות משי צבעוניות בעלות רצועות ספגטי דקות, הלבשה תחתונה, פחות או יותר. שערן תלוי בגלים על כתפיהן ועיניהן נוצצות בזמן שהן מקשיבות לבחורים מספרים סיפורים מוגזמים על ההצלחות שלהם בבורסה או על מגרשי הכדורסל והפוטבול. הגברים אומדים את השדיים שלהן, את הירכיים, את השפתיים. אני בטוחה שהם ימצאו עם מי להזדיין כמו ארנבים עוד לפני שהערב ייגמר. חברינו ללימודים יכולים להיות כאלה צפויים.

כל מה שאני יודעת זה שסטפן פנוי. זה עכשיו או לעולם לא.

"איזו הבעה זעופה." אני נדהמת עד כמה קולי נשמע בטוח, חזק ומצווה. תודה לך, בירה. "אתה לא אוהב את מה שאתה רואה?"

אני נעמדת על המדרגה התחתונה לידו, מה שמעמיד את ראשי בגובה הכתף שלו. אני מרימה את הסנטר ומביטה בקהל בזעף שמחקה את זעפו. "אתה צודק." אפי מתקמט ואני פוגשת במבטו. "הם חבורה של מנוולים חרמנים." אני מצליחה להישמע נינוחה ומתגרה, והזעף שלו הופך לחיוך צר.

"אמי ברטון. איתן לא אמר שיהיו כאן ילדות."

קולו רך כמו חמאה חמה, ואני מתרגשת מכך שהוא זוכר אותי. "אני כבר לא ילדה, סטפן הייסטינגס. התחלתי ב'שרה לורנס' בשנה שעברה."

"כל הכבוד לך." הוא לוגם מהוויסקי, אבל אני חזקה יותר מהציניות שלו.

"רציתי להישאר קרובה לבית."

"למה, לעזאזל, שתרצי דבר כזה?"

אני מחייכת, הולך על כנות. "חשבתי שאתגעגע לאבי. שאתגעגע לאיתן. אני מניחה שהמשפחה מקבלת חשיבות גבוהה יותר אחרי שמאבדים מישהו."

"נכון. אני מצטער." הוא מביט בכוס שלו בהבעה קודרת.

אימא שלי הפסידה במאבק הארוך שלה בסרטן הריאות לפני כמה שנים. זה היה הרסני לראות אותה סובלת, ומותה היה תערובת של שיברון לב והקלה על כך שהיא לא סובלת יותר. זה עדיין כואב, אם אני חושבת על זה יותר מדי.

אימו של סטפן מתה מסרטן כשהיינו ילדים, ואני זוכרת איך זה שינה אותו. איך הוא חייך פחות, שיחק פחות. "זה משהו שיש לנו במשותף, לא?" קולי רך.

"זה לא כזה טרי אצלי."

קולו מתרכך ואני חשה מעודדת. לא הצלחתי לעבור את הקיר, אבל אני קרובה יותר אליו.

"הנה את."

ברט מופיע לצידי, מניח את ידו על הגב התחתון שלי. מה נסגר?

עיניו של סטפן גולשות למקום שבו הוא נוגע בי, וכל מה שאני יכולה לחשוב זה 'ממש לא'. "אתה שיכור." אני דוחפת את ידיו של ברט מחצאית הג'ינס הקצרה שלי.

הוא מייד מניח את שתי ידיו על מותניי ומפנה אותי אליו, רוכן קרוב יותר. "את לא דוחה אותי בגלל החרא הזה, נכון?"

הבל פיו מדיף ריח של וודקה, ועיניו החומות שיכורות. הוא עושה תנועה כאילו הוא מתכוון לנשק אותי, אבל אני מתכופפת ומתפתלת, זזה כדי לעמוד ליד סטפן, מחזיקה בזרועו. "סטפן ואני מנהלים שיחה נחמדה. עדיף שתפסיק עם השתייה הערב."

תשומת ליבו של ברט פונה לסטפן, והגבות שלו יורדות. הוא תופס בכתפו של ברט ומרחיק אותו ממני.

"לך הביתה, דיקרסון."

זו נהמה נמוכה, ואני יודעת שסטפן יכול לנגב את הרצפה בישבן השיכור של ברט.

"אל תגיד לי מה לעשות, הייסטינגס." ברט אוחז במפרק כף ידו. האגרוף של סטפן עולה, ואני עוצרת את נשימתי. מעולם לא ראיתי את סטפן הולך מכות והלב שלי עף. אני בטוחה שעומד להתפתח פה קרב רציני כשאיתן מופיע בחברת בחור גדול.

הם עוצרים את ברט וגוררים אותו משם ואני מנצלת את ההזדמנות כדי לתפוס בידו של סטפן ולמשוך אותו לתוך הקהל. הוא עוצר ומיישר את הז'קט שלו, לסתו קפוצה.

"החרא הזה. אני זז."

"חכה!" אני מושכת בעדינות בזרועו שוב. "אני יודעת איפה אנחנו יכולים לשתות משהו, הרחק מכל זה."

הוא מהסס לרגע, ואז העיניים שלנו נפגשות וכתפיו נרגעות. אני מובילה אותו על פני כולם, מנופפת לעבר חברים ותיקים בזמן שאנחנו מפלסים את הדרך ביניהם.

איתן הציב חבית על המרפסת, וסטפן הולך למלא את כוס הוויסקי שלו בזמן שאני יוצאת למרפסת הפינתית, המשקיפה על סנטרל פארק. זה לילה יפה, ואני יכולה לראות את הירח וגם כמה כוכבים. אני מבקשת משאלה זריזה.

החום שאני מרגישה לצידי גורם לי להסתובב. הוא עומד לידי באור הירח, שערו כהה, עיניו כחולות, גומה בצד לחיו.

"אז מה את לומדת?"

הוא אומר את זה באופן שגורם לי להתחיל לצחוק. אני דוחפת קווצת שיער בלונדיני ארוך וגלי אל מאחורי אוזני. "תולדות האומנות."

הסצנה מתהפכת. הוא נאנק, מגלגל את עיניו ומפנה את גבו למעקה. "את לא מתכוונת למצוא עבודה אחרי הלימודים?"

הגועל שהוא מפגין פוגע בי. "ברור שכן. אני רוצה למצוא עבודה ב'סות'ביס' או באחד המוזיאונים שבמרכז העיר. אולי משהו בסוהו. או שאולי אעבור ללונדון."

הוא מלכסן אליי מבט. "מה את אומרת."

"כן." אני עדיין קצת פגועה. אני מיישרת את החולצה המכופתרת שלי. "מה תעשה עכשיו, כשסיימת? תעבוד עם אבא שלך? תהיה לך אישה בניו הייבן ופילגש בעיר?" גם אני יכולה לשחק במשחק הסטריאוטיפים.

הוא מתקרב קצת יותר אליי והדופק שלי הולם מהר יותר. "זה מה שאנחנו עושים?" קולו נמוך, ועיניו נופלות אל שפתיי.

קולי רך יותר, גבוה יותר בהשוואה לשלו. "לא?" חיוך קל ממנו, והזמזום ההוא חוזר עכשיו לוורידיי.

"את חכמה יותר ממה שחשבתי."

"זו מחמאה?"

"זו התנצלות. זלזלתי בך."

עכשיו תורי להסס. ובכל זאת, זה לא כאילו לא ידעתי שסטפן אדם יהיר. זה אחד הדברים שאני אוהבת בו. "אני מקבלת את ההתנצלות שלך." אני מושיטה יד, מעבירה את אצבעי במורד החלק הקדמי של המעיל שלו. "אתה רואה? אתה לא חייב לריב עם כולם."

אני מסתכנת ומניחה את ידי על החזה שלו. הוא יציב וחם כשהוא מכסה את ידי בידו. המגע עדין, אבל הוא מקרין חום לחזה שלי, עובר אל הבטן, מחמם את החלל שבין ירכיי. אני רוצה את זה כל־כך. חלמתי על זה. אני יודעת שאם הוא ייתן לי להיכנס, הכול ישתנה. הוא ישתנה.

קולי בקושי מעל לחישה. "כשאתה מסתכל עליי ככה, אני תוהה על מה אתה חושב."

העיניים שלנו ננעלות ואני יודעת שהוא מרגיש את זה, את המשיכה שבינינו. הנשימה שלי דוממת ואני נטרפת מרוב תשוקה. אבל הוא בולם אותי.

"אני חושב ששתיתי מספיק ויסקי."

הוא משחרר את ידי ומתרחק. אני חייבת לעצור אותו, אני לא יכולה לאבד את הרגע הזה. "מה אתה רוצה?" אני חצופה, מפלרטטת. "אתה בכלל יודע?"

הוא עוצר ונותן לי את מלוא עוצמת הזעף שלו. "אני לא רוצה אישה בקונטיקט, ואני בהחלט לא צריך פילגש בעיר."

אני סוגרת את המרחק בינינו, מניחה יד על מותניו הפעם, מחליקה אותה קדימה ואחורה ומתקדמת למטה. "אולי אתה צריך אותי."

הוא עוצר את ההתקדמות שלי באחיזה חזקה. "את משחקת באש, אמי ברטון."

"אני מעדיפה חום על פני קור."

האחיזה שלו מתהדקת והוא מושך אותי אל החזה שלו. אני בקושי יכולה לנשום, אבל אני ממצמצת ועולה על קצות האצבעות עד ששפתיי מול שפתיו. אני מחליקה את הלשון על שפתיו, מרגישה את העוררות שלו נצמדת לבטן שלי וזה מספיק כדי לעשות אותי רטובה.

"את שיכורה?"

קולו הוא לחישה מחוספסת. "לא, ואתה?" אני מתמתחת גבוה יותר, נוגעת בשפתיי בזיפים שעל הלסת שלו.

הוא רוכן ומנשק אותי במהירות, שפתיו בולעות את שפתיי והלשון שלו פולשת לפי ומוצאת את לשוני. ברכיי מתחילות להיכנע, אבל זרועו נכרכת סביב מותניי מושכת אותי אל החזה שלו. זו נשיקה גסה, לא חביבה או עדינה, וציפורניי שורטות את גבו עד כתפיו. רעש קטן בורח מגרוני, והוא נוהם בתגובה. חום מציף את התחתונים שלי.

נשימות מחממות את האוויר בינינו ועיניו הכחולות בוערות. "את רוצה את זה?"

אני מהנהנת, נסוגה ומושיטה לו את ידי. "בוא איתי."

הוא מהסס כשאני ניגשת לדלתות הזכוכית המובילות לחדר השינה החשוך של איתן. כשאני עוצרת ומסתכלת אחורה, הוא צופה בי כמו טורף, שערו מבולגן מאצבעותיי, ושפתיו פשוקות. הוא נראה כמו סקס טהור.

"מכאן." אני מחכה, מקווה, עד ש... הוא בא אחריי.

החולצה שלי נקרעת. סטפן לא טורח להסיר את החזייה שלי. הוא דוחף אותה למטה, חושף את שדיי הקטנים וטורף אותי, מושך פטמה זקורה לתוך פיו ונוגס בה, שולח חשמל היישר לליבה הפועמת שלי.

"סטפן," אני מייבבת בזמן שידיו הגדולות חופנות ומנשקות אותי. אני בוערת. אני משחילה את אצבעותיי בשערו. פיו מעניק לי הרגשה טובה כל־כך כשהוא נוגע בעורי, והוא מרים אותי כאילו אני לא שוקלת כלום, ואז נושא אותי לחדר האמבטיה ומושיב אותי על השיש.

אנחנו סגורים בחדר האמבטיה בחדרו של אחי, והוא מגשים לי את החלומות.

"את עדיין רוצה את זה?"

קולו לוהט באוזני כשהוא מרים בדחיפה את החצאית שלי עד למותניי. "כן," אני מתנשפת, אוחזת בצווארו.

אלוהים, כן.

החגורה שלו נפתחת ואני מחכה בזמן שהוא מגלגל על עצמו קונדום. העיניים שלנו נפגשות שוב, והרצון שלו בוער. הכול ישתנה אחרי זה, הוא הולך להתאהב בי, אני פשוט יודעת את זה.

כפות ידיו הגדולות נכנסות מתחת לירכיי ומרימות אותן, ואני מרגישה את קצה איברו נוגע בי, נדחק. זה עומד לקרות. ואז, בבת אחת...

אוה, שיט! עיניי נעצמות ואני נושכת את שפתי התחתונה בחוזקה ומשחררת גניחה קטנה של כאב.

"פאק, אמי," הוא נאנח באוזני, "את צרה כל־כך."

אני מהמהמת בהסכמה ואוחזת בכתפיו כשהוא מבתק את בתוליי, וזה כואב הרבה יותר ממה שציפיתי. אין לו מושג, כמובן, ואין לי שום כוונה לספר לו. אני יודעת בוודאות שאם הייתי אומרת לו, סטפן הייסטינגס לא היה שוכב איתי בכזאת פראות. אני מניעה את האגן, עושה כמיטב יכולתי כדי להכיל את תחושת המילוי הזאת. עיניי עצומות ואני מתמקדת בריח שלו, בריח הזיעה החריפה והסבון הטרי. זה ריח חם וטוב. הוא נאנח שוב ונע מהר יותר נגד התנועות שלי.

"כן... בדיוק ככה." שפתיו מוצאות את שפתיי ומנשקות אותי במהירות, מגע לשונו משאיר בי חשק לעוד. פניו בשערי, וככל שהוא זז מהר יותר, הכאב מתחיל להתפוגג. זה הופך לחוסר תחושה, עד שבהדרגה, ניצוץ קטן ביותר של חום פורח בבטן התחתונה שלי.

"תגמרי בשבילי."

נשימתו חמה באוזן שלי, וכל השרירים שלי נמתחים. אני יכולה? ידיו החמות חופנות את הישבן שלי, מרימות אותי מהכיור ומצמידות אולי אל הקיר. הכאב נעלם, והגוף שלי מחליק מעלה ומטה על האגן שלו. איברו מחליק פנימה והחוצה, כיפת הזין שלו עושה את שלה בתוכי. הדגדגן שלי מתחכך במפשעה שלו ומשהו מתחיל לקרות. חום מתחיל לצמוח, הולך ומתחזק, ואני שוכחת הכול ורודפת אחר האורגזמה. ירכיי מתהדקות סביבו ואני רוכבת עליו, רוצה שהחום הזה ימשיך להתעצם. אני נואשת, אוחזת בזרועותיו וגונחת כשהאורגזמה עולה גבוה יותר במעלה ירכיי.

"פאק, אמי," הוא נאנח, מזיין אותי חזק יותר.

"כן," אני כמעט שם, "כן!" ממש שם! הלחץ בבטן התחתונה שלי מתעצם ומתפרץ בתוכי, ואני גונחת, מרגישה כאילו מיליון זיקוקים נורים בתוך העורקים שלי. אני רואה לבן, אני עפה, ומרגישה את זה כשהאורגזמה שלו מגיעה, פועמת עמוק בתוכי.

אני רועדת כשירכיי אוחזות בו, והוא מחזיק אותי. הוא דומם כששנינו טסים יחד בחלל, ממריאים על פני גלקסיות, נוגעים בכוכבים. זה מדהים.

בהדרגה אני ממצמצת ופוקחת את עיניי, ומבעד לאובך אני רואה אותנו במראה, הגוף שלי ושלו משתלבים יחד בצורה מושלמת, בדיוק כמו שחלמתי. ידיי סביב צווארו, הגופים של שנינו סמוקים.

זה נמשך רק רגע. רעש המסיבה בחוץ מזדחל לתוך החדרון שבו אנחנו נמצאים. הוא מושיט יד בינינו, אוחז בקונדום ונפטר ממנו במהירות ואז מוריד אותי על רגליי. אני מרגישה כמו סייח שזה עתה נולד בשל רגליי הרועדות.

הוא מפנה אליי את גבו וכתפיו מתרחבות כשהוא נושם עמוק. אחר כך הוא עובר לכיור כדי לשטוף את הידיים. "עבר הרבה זמן מאז עשיתי את זה." הוא נשמע מתנצל.

אני מסדרת את החצאית ומיישרת את החזייה, מנסה להתאפס. "מאז מה? מאז שזיינת בחדר אמבטיה במסיבה?"

הוא סוגר את ברז המים ומייבש את ידיו במגבת כשאני מכפתרת את החולצה. אני כבר מצליחה להתארגן כשהוא צועד אליי, מניח יד אחת מעל ראשי על הקיר ורוכן קרוב. "מאז עשיתי סקס, נקודה." הוא רוכן למטה ומנשק את לחיי. "היית נהדרת."

הוא נסוג, וממש ככה, הוא כבר מוכן ללכת.

"זהו?" אני מבולבלת, ההרס עדיין לא הכה בי.

"אני חושב שאלך הביתה." הוא מושיט את ידו ומלטף את החלק העליון של זרועי. "בהצלחה בלימודים."

אני נרתעת מהמגע שלו. הוא צוחק עליי? בהצלחה בלימודים?

דפיקות חזקות על הדלת מבהילות אותי וקול נשי צועק, "נו, תזדרזו שם!"

הדפיקות מתחזקות. אני מתקרבת אל הדלת, מסתכלת אליו מעבר לכתפי, אבל לא פוגשת בעיניו. "כנראה הערכתי אותך יותר מדי."

אני פותחת את הדלת ונתקלת בקהל. המסיבה מקיפה אותי כמו גל, ואני נותנת לגל הזה למשוך ולהטביע את דמעותיי ברעש שסוחף אותי ממנו.