הספרייה הניידת ממריאה

סופי חולה ומבלה באי השדים

תושבי העיר X אוהבים ספרים. כל כך הם אוהבים ספרים, שאפילו העורבים בעיר הפסיקו לצווח "קרע, קרע" והתחילו לצווח "קרא, קרא" — התושבים מוכנים להישבע על כך בחייהם.

לדבריהם, האהבה לספרים קיימת אצלם מאז ומעולם, עוד מימי הסבתא של הסבתא של אֵם־אֵם־אִמותיהם. לאמיתו של דבר התחיל כל העניין לפני חצי שנה, שישה חודשים ליתר דיוק, והכול בגלל ילדה בת עשר ושמה סופי, ודודתה עדה, שמצאו אוצר.

בעצם התחיל הכול כשסופי חלתה ונשארה בבית במקום ללכת לבית הספר. ליוחנן, אביה, נקבעה פגישה חשובה מאוד באותו בוקר. אילו היתה לסופי אמא, הכול היה מסתדר כנראה, אלא שאמא שלה מתה כשסופי היתה בת שנתיים. יוחנן פכר את אצבעותיו והתהלך בבית בפנים מודאגות מאוד.

"אז תיסע," צעקה לו סופי מתחת לשמיכה בסלון, שם אשפזה את עצמה כשהעניינים הידרדרו ופריחה אדומה כיסתה במפתיע את פניה, והחום שלה עלה ועלה עד שהכספית איימה להתפרץ החוצה ולשבור את המדחום.

"בשום אופן לא," צעק יוחנן בחזרה, נרגש בעליל. הוא לא מהאבות שמפקירים את בנותיהם רק משום שיש להם פגישת עבודה חשובה מאוד, חשובה ביותר, קריטית ממש!

"אוף," רטנה סופי, בלי ספק משום שדאגה מאוד שמא יחמיץ אביה את פגישתו החשובה ביותר ולא חשבה ולו לרגע קט על עצמה — ילדה חולה, בודדה, בבית גדול וריק, שכולו עומד לרשותה...

יוחנן נעצר מולה ועיניו אורו ומיד הצטמצמו שוב. "אני אתקשר לעדה," אמר.

"לא, אבא, לא, לא..." נבהלה סופי. רק זה חסר לה, שעדה דודתה תבוא להיות איתה ותקלקל את תוכניותיה.

"למה לא?" תמה יוחנן. "זה רעיון טוב. זה רעיון מצוין..."

בכל זאת היסס. עדה, אחותו הגדולה, היתה מורה לסִפְרוּת בבית ספר תיכון ואישה קפדנית במיוחד. בביקור האחרון שערכו הוא וסופי בביתה השתדלו שניהם לא לזוז יותר מדי, לא לנגוע בשום דבר ובייחוד להיזהר שלא לשבור את ה —

טראח!

זהו זה. נשבר. ועדה רק תקעה בו מבט מזועזע שאמר, "כיצד זה אתה מגדל ילדה ששוברת דברים כמו ה — ?"

בכל זאת, עדה היתה האפשרות הכי מתקבלת על הדעת, ויוחנן התקשר אליה.

"מה היא אמרה?" שאלה סופי במתח.

יוחנן נאנח.

עדה לא שמחה לשמוע מאחיה בשעה שבע בדיוק, כשכבר התכוננה לצאת מהבית. היא גם הזדעזעה עמוקות מן הבקשה.

"יוחנן," נזפה בו בטון השמור לתלמידים סוררים, זה שמנע מרבים מהם לצאת לדרך רעה ולסיים את חייהם במתקן לנוער עבריין, "אני מתפלאה עליך. מעולם לא החסרתי יום לימודים, מעולם."

"עדה, אני מתחנן, אני כורע על ברכיי," אמר יוחנן, ולא היה זה שקר גמור, משום שבאותה עת אמנם נשען על הקיר בסלון, אבל גופו הגדול החל לנזול לעבר הרצפה. לבסוף צנח עליה והתיישב.

"ואין שום אפשרות אחרת...?"

"לא, אני נשבע."

שתיקה ארוכה.

"המממ," אמרה עדה.

"עדה, מה זה 'המממ'? זה אומר שאת באה? עדה...? עדה!"

אולם הקו כבר נותק.

"אני לא חושב שהיא תבוא," נענע יוחנן את ראשו כלפי סופי. הוא קם באנחה, גרר את עצמו לעבר הכורסה שבסלון ושקע בתוכה. דקות ארוכות חלפו בשתיקה.

"גלינג גלינג!"

פעמון הדלת הקפיץ את שניהם מהרהוריהם הקודרים. יוחנן רץ אל הדלת ופתח אותה לרווחה. בפתח עמדה הדודה עדה.

"ובכן," אמרה ופסעה פנימה ללא ברכת שלום. "איפה החולָה?"

* * *

לדודה עדה היו תיק אפור מלֶבֶד, כובע אפור, מלֶבֶד גם הוא, וצעיף כחול (שלא היה מלֶבֶד אלא ממֶשִי), שבלעדיהם מעולם לא עזבה את הבית. עיניה היו חומות, דומות במקצת לעיניו של יוחנן. אבל בעוד שבעיניו של יוחנן, השוחקות בדרך כלל, ריצדו תמיד סימני שאלה, מעל עיניה של עדה היו מונחים שני סימני קריאה פסקניים. אין זה מפתיע בהתחשב בעובדה שמעולם, בעצם, לא עזבה את מערכת החינוך. תחילה למדה בבית הספר, וכשסיימה ללמוד שבה לשם ללמד. כך יצא שמרבית חייה עברו עליה באחד משני התפקידים — כתלמידה או כמורה.

אבל עוד דבר היה משותף לשניהם: שניהם נטו להסמיק, ודווקא ברגעים הכי פחות מתאימים. יוחנן היה יושב מול לקוחותיו, ופתאום, השד יודע למה, היו לחייו מתכסות בשני כתמים אדומים, ומיד היה מרגיש כמו ילד קטן שמעמיד פני מבוגר; ועדה — עדה היתה מורה לפרחחי הכיתה לצאת מיד מהחדר ולגשת למנהלת, ודווקא אז היתה מאדימה לפתע, מה שגרם לה להיראות כאילו היא מתביישת בעצמה. זה היה מרגיז מאוד.

יוחנן הסביר לעדה את המצב במילים קצרות, התנצל מקרב לב ועזב בחופזה את הבית, לא לפני שנשק לסופי על לחייה מבלי לשים לב כלל לפריחה שכיסתה אותן וליטף את שערה.

"תהיי ילדה טובה," ביקש בלחש, אבל בעיניו ריצדו סימני השאלה, משום מה.

גבותיה של סופי התכווצו בזעף. הדלת נטרקה אחריו, ובסלון השתרר שקט. הדודה עדה התיישבה בכורסה, וגבותיה של סופי התכווצו עוד יותר. הכורסה היתה מקום מושבו הקבוע של אביה. עדה לא ידעה זאת. היא הוציאה מהתיק שלה משקפי קריאה וערימת מחברות ומיד החלה לעבור עליהן ולסמן בהן תיקונים והערות בעט אדום.

סופי עצמה את העיניים בייאוש, ואחר כך פקחה אותן והתיישבה. עדה הרימה את מבטה מן המחברת והסירה את המשקפיים מאפה.

"מה את עושה?"

"הולכת לשירותים," אמרה סופי.

"תצליחי להגיע עד שם? את רוצה שאני אבוא איתך?"

"לא!" מיהרה סופי לומר. "תודה," הוסיפה בנימוס. היא הורידה את רגליה לרצפה ופסעה אט־אט. קשה מאוד לשים את האצבע על הנקודה המדויקת שבין חולי קשֶׁה ועצמאות. מצד אחד, לא רצתה בשום אופן שעדה תחשוב פתאום שסופי בריאה ושהיא באה לכאן לחינם (מה גם שהיא עלולה לשלוח את סופי לבית הספר — מחשבה מבהילה ביותר), ומצד שני רצתה שעדה תניח לה להתנועע בחופשיות ברחבי הבית. שני הרצונות היו סותרים במידת מה.

לסופי היו תוכניות גדולות לגבי היום הזה: בחדר שלה כבר המתינה ערימת ספרי בילוש ומתח; על השולחן חיכתה משקפת אימתנית שבעזרתה התכוונה לרגל אחרי השכנים (כולם היו סוכנים חשאיים במסווה, והגיע הזמן לחשוף את פרצופם האמיתי), ובאחד מארונות המטבח, מאחורי ערימת סירים שלא היו בשימוש, נחסכה בעמל רב במשך שבועות אחדים שקית חטיפים עצומה בגודלה. בקיצור, הכול היה מוכן, עד שעדה הופיעה.

סופי הלכה לשירותים וחזרה. בדרך עברה ליד ארון הספרים שבמסדרון. ספרון דק, בעל השם המפתה "רצח מדרגה שנייה באי השדים", קרץ לה. היא שלחה אליו במהירות את ידה והצליחה להגניב אותו אל מתחת לחולצת הפיג'מה. מבלי לעצור דידתה בחזרה אל הספה בסלון, השתחלה מתחת לשמיכה והשתעלה בקול מעורר רחמים.

עדה הרימה אליה את עיניה.

"את צריכה משהו? כוס תה?"

לא, נענעה סופי בראשה ועצמה את עיניה כדי סדק. דרך הסדק ראתה כיצד קמה עדה ממקומה והלכה אל המטבח להכין לעצמה כוס תה. בינתיים קיפלה את רגליה כך שיסתירו את מעשיה ושלפה את הספרון. על כריכתו נראו שלוש דמויות מבועתות נסות על נפשן; מאחוריהן הצטייר במעומעם אדם שחייך חיוך שטני והחזיק בידו האחת כוס זכוכית בעלת רגל ארוכה ובידו השנייה מזג לתוכה שד שיצא מבקבוק. גם השד חייך חיוך שטני. סופי פתחה את הכריכה והחלה לקרוא בשקיקה.

שעתיים בילתה באי השדים, והן עברו עליה בנעימים. אבל כשהגיעה לעמוד האחרון נשכבה על צידה ובתוך זמן קצר נתקפה שוב שעמום. היא התיישבה והורידה את רגליה לרצפה.

"לאן זה?"

"לשירותים."

פרצופה גירד לה נורא. בבוקר, כשסימנה לעצמה את הנקודות האדומות בעיפרון אדום ומרחה קצת סומק על לחייה, לא חשבה שיהיה עליה להתהלך עם האיפור הזה כל היום. היא עמדה מול המראה בחדר האמבטיה והתבוננה בעצמה. לא נורא אם הנקודות ייעלמו, חשבה, ושטפה את פניה בכיור. היא תגיד לעדה שהיא מרגישה קצת יותר טוב, אבל רק קצת. טיפ־טיפה.

השיפור במצבה גרם לה בכל זאת עליצות, והיא שבה לסלון כשהיא מקפצת.

"מה קרה?" נהמה עדה.

"זהו, אין לי פריחה," צהלה סופי. "תראי!"

"מעניין מאוד. אני בטוחה שגם החום ירד בדרך פלא."

סופי נבהלה והשתעלה. "לא, דווקא יש לי קצת... כחחח כחחח..."

עדה קמה ממקומה והניחה יד על מצחה. היד שלה היתה קרה והעבירה בסופי צמרמורת לא נעימה.

"אין לך שום חום," קבעה עדה. היא נאנחה וכיווצה את שפתיה והניחה עליהן אצבע אחת. אחר כך הציצה בשעון הגדול שתקתק על קיר הסלון. המחוגים חייכו בנבזות: השעה היתה בסך הכול עשר ועשרה.

"השיעור שלי כבר אבוד," אמרה עדה, "אבל את בטח יכולה להספיק שני שיעורים לפחות, סופי."

סופי התחלחלה, אבל לא היתה לה ברירה. היא הלכה לחדרה להתלבש. אחרי כמה דקות קראה לה עדה.

"סופי, מה קורה? את מתלבשת?"

"כן," קראה סופי בחזרה, "אבל אני לא מוצאת את חולצת הספורט שלי."

עדה באה ונעמדה בפתח. סופי התרוצצה ממקום למקום, שפכה את תכולת המגירות לרצפה והעיפה באוויר ערימת חולצות שהיו מסודרות עד אותו רגע על המדף בארון. כל ההתרוצצות היתה לחינם, לא היה לה שום סיכוי למצוא את חולצת הספורט, הרי היא עצמה הטמינה אותה דקה וחצי קודם לכן מתחת למזרן שלה.

עדה נאנחה והצמידה את אצבעה לשפתיה. היא חשבה במעשיות, שכן היתה אישה מעשית מאוד.

"טוב," אמרה לבסוף. "לבית הספר כבר לא תגיעי היום" — עיניה של סופי ברקו — "אבל אין לי שום כוונה שהבוקר הזה ירד לטמיון."

"ירד לאן?" שאלה סופי בבלבול.

עדה התעלמה מהשאלה והמשיכה. "תראי מה נעשה. אני צריכה ברז לאמבטיה. את תתלבשי ושתינו ניסע למגרש הגרוטאות. מזמן רציתי להגיע לשם."

"מגרש גרוטאות?" עיוותה סופי את פרצופה.

"כן, גבירתי הצעירה, ואל תעשי לי פרצוף כזה. תתלבשי ותתארגני, והפעם באמת. אני מחכה לך."

סופי סגרה את הדלת ברטינות עמומות ומיד אחר כך פתחה אותה שוב ושרבבה את ראשה החוצה.

"ומה עם אבא?"

"מה איתו?"

"הוא לא ידאג לי... לנו?"

"אנחנו נחזור מהר. בכל מקרה, אני אשאיר לו פתק."

לקח לסופי זמן ארוך למדי להתלבש, וכשיצאה מהחדר מצאה את עדה עומדת מוכנה על יד הדלת. על ראשה היה מונח כובע הלבד האפור, על כתפה היה מונח תיק הלבד האפור, וסביב כתפיה נכרך הצעיף הכחול (ממשי). עדה הציצה בשעון שלה במורת רוח, ושתיהן יצאו מהבית. כשעמדו כבר על הסף הסתובבה סופי לעדה ועל פניה תחינה.

"אני יכולה לקחת איתי משהו לאכול?"

"כמו מה?"

"חטיף..."

"חטיף!" נדהמה עדה. "יש לי משהו הרבה יותר טוב. הכנתי לך כריך משביע ומזין ואת תאכלי אותו בדרך."

"אני לא רעבה," מחתה סופי.

"מעניין," אמרה עדה, ובזאת נחתם הדיון.

היא צעדה בראש, ומדי פעם נעצרה והמתינה לסופי בלי לסובב את ראשה. סופי נגררה אחריה בלב כבד.

כשהתיישבו באוטובוס הוציאה עדה מהתיק שלה כריך אחד והניחה אותו, כאילו במקרה, בידיה של סופי. לעצמה הוציאה מהתיק גזר קלוף ולעסה בקול. סופי נגסה בכריך בהיסח הדעת וציירה בדמיונה את מגרש הגרוטאות. בעיני רוחה הוא היה חנות עתיקות ענקית, חשוכה מעט, ובה מדפים עמוסים בחפצים מסעירים: תמונות שמן ישנות שבהן מצוירים אנשים שעיניהם מביטות אחרייך לכל מקום שאת הולכת, ספרי כישוף, מנורות נחושת, טבעות קסם... אבל כשירדו מהאוטובוס והתקרבו אליו התגלה מגרש הגרוטאות כמקום אחר לגמרי: את האפלולית הניסה שמש שזרחה עליו במלוא עוזה, ובמקום חפצים מגובבים זה על זה רבץ הכול על הארץ בסדר מופתי ונטול כל קסם: שורות של ברזים וכיורים, טורים של אסלות, אמבטיות, מוטות ברזל.

עדה רכנה מיד אל שורת הברזים, ואילו סופי הסתובבה משועממת. תחילה התיישבה באמבטיה אחת והעמידה פנים שהיא מתרחצת בה, אבל האמבטיה נהפכה מהר מאוד לספינה, ספינת מפרש, ואילולא בעל המגרש שבא וצעק עליה שתצא משם, היתה סופי מפליגה אל האופק ולא שבה יותר. סופי ירדה מן הספינה והמשיכה הלאה.

המגרש היה עיר, התברר לה עכשיו. היא הותירה מאחור את הנמל ופנתה לתור את רובע שוטפי הכלים ואת רובע מכונות הכביסה, שם נמלטה על נפשה מכנופיית פושעים והסתתרה מאחורי בניין אחד עם אקדח שלוף בידה, וכשהשטח התפנה סוף־סוף, התרוממה והתכוונה לתקוע במכונת כביסה אחת כדור כזה שלעולם לא תתאושש ממנו, אלא שאז ראתה אותה.

סופי קרבה אליה בסקרנות. מכיוון שהיא היתה גבוהה ממנה, נעמדה סופי על קצות האצבעות והציצה פנימה.

חושך.

סופי לא ויתרה. היא דחפה בידיה את הדלת, והדלת, למרבה ההפתעה, נענתה לה ונפתחה.

סופי עלתה במדרגות. עיניה מצמצו בהפתעה.