ניסוי השותפים האמריקאי

פרק 1

רוזי

מישהו ניסה לפרוץ לדירה שלי.

טוב. טכנית, זו לא הייתה הדירה שלי, אלא הדירה שבה התגוררתי כרגע. אבל זה לא שינה את העובדות. כי אם יש משהו שלמדתי מהחיים בכמה מהשכונות המפוקפקות של ניו יורק, זה שאם מישהו לא דופק בדלת, הוא לא בדיוק מבקש שיכניסו אותו.

ראיה מספר אחת: הטלטול העיקש של דלת הכניסה — הנעולה, למרבה המזל.

הרעש הפסיק, ואפשר לי לשחרר את כל האוויר התקוע בריאותיי.

חיכיתי, נועצת מבטי במנעול.

טוב. אולי טעיתי. אולי זה היה שכן שחשב בטעות שזו הדירה שלו. או אולי מי שהיה שם, ידפוק בסופו של דבר ו...

מה שנשמע כמו מישהו שחובט בדלת בכתפו, הבהיל אותי, גרם לי לקפוץ לאחור.

אין מצב.

לא דפיקה. כנראה גם לא שכן.

הנשימה הבאה שלי הייתה רדודה, החמצן בקושי הגיע ליעדו. אבל לעזאזל, לא יכולתי באמת להאשים את הריאות שלי. לא יכולתי אפילו להאשים את המוח שלי על שלא הצליח לבצע תפקודים בסיסיים כמו נשימה, אחרי היום שהיה לי.

לפני כמה שעות, מה שהייתה הדירה הנעימה והמטופחת שלי בחמש השנים האחרונות, כמעט קרסה עליי. פשוטו כמשמעו. ואנחנו לא מדברים על סדק בתקרה וקצת אבק.

חלק מהתקרה שלי התמוטט, ממש מול עיניי. כמעט עליי. מה שנשאר היה חור בגודל שהספיק להציג תמונה ברורה של איבריו המוצנעים של מר בראון, השכן מלמעלה, בזמן שהביט אליי למטה. זה גם אפשר לי ללמוד משהו שמעולם לא רציתי, או שהייתי צריכה לדעת, השכן בגיל העמידה שלי לא לבש שום דבר מתחת לחלוק שלו. שום דבר. המראה הזה היה טראומטי כמעט כמו העובדה שחתיכת בטון כמעט רצחה אותי בדרכי אל הספה.

ועכשיו זה. הפריצה. אחרי שהתאוששתי מספיק כדי לאסוף את הדברים שלי, תחת עיניו הבוחנות של מר בראון וענייניו ה... תלויים עדיין בחופשיות, הגעתי למקום היחיד שיכולתי לחשוב עליו, בהתחשב בנסיבות. ועכשיו מישהו ניסה להיכנס בכוח פנימה.

משהו שנשמע כמו קללה בשפה זרה הגיע לאוזניי, והרעש של התעסקות עם המנעול התחדש.

לעזאזל.

מתוך יותר משמונה מיליון אנשים שחיים בניו יורק, זו חייבת להיות אני שעומדת להישדד?

הסתובבתי על קצות אצבעותיי, התרחקתי מדלת דירת הסטודיו אליה נמלטתי בחיפוש אחר מחסה, והנחתי למבטי לשוטט סביב המקום המוכר, בודקת את האפשרויות שלי.

הודות לעיצוב הפתוח של הדירה, לא היו בה מקומות מסתור ראויים. בחדר הרחצה, החדר היחיד שהייתה בו דלת, לא היה אפילו מנעול. גם לא היו חפצים שניתן להשתמש בהם כנשק, למעט פמוט עקום ומנורת בוהו עומדת דקיקה, שלא הייתי בטוחה לגביה. גם בריחה דרך החלון לא הייתה אופציה, בהתחשב בעובדה שזו קומה שנייה ולא היו מדרגות חירום.

הקללות המתוסכלות חדרו עכשיו בצורה ברורה יותר. הקול היה עמוק, מוזיקלי, והמילים שלא זיהיתי או הבנתי לוו בהתנשפות קולנית.

בלב הולם, הנחתי את ידיי על רקותיי בניסיון לעצור את הפאניקה ההולכת וגוברת.

זה יכול להיות יותר גרוע, אמרתי לעצמי. די ברור שמי שנמצא שם בחוץ, לא ממש טוב בזה. בפריצות. והוא לא יודע שאני בפנים. למיטב ידיעתו, הדירה ריקה. זה נותן לי...

הטלפון שלי השמיע פינג, מודיע על כניסת הודעה. הצליל החזק והחד שבר את הדממה.

והסגיר את נוכחותי.

שיט.

התכווצתי וזינקתי אל המכשיר, שהיה מונח על האי במטבח. הוא היה במרחק של לא יותר משלושה או ארבעה צעדים ממני. אבל המוח שלי, שעדיין התקשה להתמודד עם תפקודים בסיסיים כמו, נניח, לנוע שלושה או ארבעה צעדים קדימה, טעה בחישוב המרחק, ומותני התנגש בשרפרף.

"לא, לא, לא," שמעתי את המילים יוצאות מפי ביבבה, שלחתי קדימה יד אחת. ללא הצלחה. השרפרף נפל על הרצפה.

עיניי נעצמו. כאילו המוח שלי ניסה לפחות לחסוך ממני את מראה הבלגן שעשיתי.

דממה ליוותה את המפץ הגדול, ממלאת את החדר בתחושת רוגע, שידעתי שהיא שקרית.

פקחתי עין אחת והצצתי לכיוון הדלת. אולי זה היה טוב. אולי זה הפחיד אותו? אותם?

הבריח...

"שלום?" נשמע קול עמוק בצד השני של הדלת. "יש מישהו בבית?"

לעזאזל.

זקפתי את כתפיי, והסתובבתי לאט מאוד. עדיין היה סיכוי ש —

הצליל שהגדרתי לאפליקציית המוטיבציה המטופשת ההיא שהורדתי מוקדם יותר היום, הדהד בשנית בעוצמה ברחבי הדירה.

אלוהים אדירים. מישהו מנסה לגמור אותי היום. קארמה, גורל, ליידי מזל, או איזו ישות כל יכולה שנראה בבירור שעצבנתי. אולי אפילו מרפי והחוק המטופש שלו.

תפסתי את הטלפון שלי, סוף־סוף, כדי להעביר את המכשיר הארור למצב שקט.

שלא מרצוני, עיניי סרקו את הציטוט שהופיע על המסך והיה אמור לעורר בי השראה: אם ההזדמנות לא דופקת על דלתך, תבני דלת.

"ברצינות?" שמעתי את עצמי לוחשת.

"את יודעת ששמעתי את זה, נכון?" אמר מר פורץ. "הטלפון, אחר כך החבטה, ואז הטלפון שוב." הפסקה. "את... בסדר?"

קימטתי את מצחי. כמה מתחשב מצד השודד בפוטנציה.

הוא המשיך, "אני יודע שיש שם מישהו. אני שומע אותך נושמת."

השתנקות של זעם השתחררה ממני, אני לא אחת שנושמת בכבדות.

"בסדר, תקשיבי," אמר מר פורץ בגיחוך. גיחוך. הוא צחק? על חשבוני? "אני רק —"

"לא, אתה תקשיב," פלטתי לבסוף, ושמעתי את קולי נסדק ורועד. "מה שזה לא יהיה שאתה עושה, לא אכפת לי. אני — יש לי —" עמדתי שם כמו דבילית, ללא מעש. חוסר המעש הסתיים עכשיו. "אני מתקשרת למשטרה."

"למשטרה?"

"בדיוק." שחררתי את נעילת הטלפון שלי באצבעות רועדות. הספיק לי מהמצב הזה. לעזאזל, הספיק לי מהיום הזה. "יש לך כמה דקות לעזוב לפני שהם מגיעים לכאן. יש תחנת משטרה ממש מעבר לפינה." לא הייתה, וקיוויתי שהוא לא ידע את זה. "אז במקומך הייתי מתחילה לרוץ."

צעדתי צעד אחד, זעיר וזהיר, לכיוון הדלת, ואז עצרתי להקשיב לתגובה. קיוויתי שאשמע את קול צעדיו מתרחקים.

אבל לא שמעתי כלום.

"אתה שומע?" קראתי, ואז הקשחתי את קולי לפני שדיברתי שוב. "יש לי חברים במשטרת ניו יורק." לא היו לי. הדבר הכי קרוב שהיה לי, היה דוד אַל, שהיה מאבטח של איזו חברה בשדרה החמישית. אבל נראה שזה לא הרשים את מר פורץ, אשר התמיד בשתיקתו אחרי ההצהרה שלי. "אוקיי. הזהרתי אותך. אני מחייגת, אז זה תלוי בך... פורץ דירות רעשני... בן...!"

"מה?"

תוך התעלמות מבחירת המילים האומללה והלא מאיימת כלל שלי, הפעלתי את השיחה על הרמקול וכמה שניות לאחר מכן, קולו של מוקד החירום מילא את הדירה. "תשע־אחת־אחת, מה מצב החירום שלך?"

"היי..." כחכחתי בגרוני. "שלום. יש מישהו שמנסה לפרוץ לדירה שבה אני נמצאת."

"רגע, את באמת מתקשרת?" מר פורץ צעק. אבל אז הוא אמר, "אה, בסדר. אני מבין." מלווה בגיחוך נוסף. גיחוך. נוסף. הוא חושב שמשהו מכל זה מצחיק? "זאת בדיחה."

זעם מילא את חזי. "בדיחה?"

"הלו?" הגיע מהרמקול של הטלפון שלי. "מיס? אם זה לא מקרה חירום —"

"אה, אבל זה כן," אמרתי מייד. "כפי שאמרתי, אני מתקשרת לדווח על פריצה."

מר פורץ דיבר לפני שהמוקדן הספיק, "אני עומד במסדרון. איך פרצתי? לא הצלחתי אפילו להיכנס פנימה."

עכשיו, כשהוא אמר יותר מכמה מילים ברצף, יכולתי לשמוע את המבטא שלו בצורה ברורה יותר. הדרך שבה ביטא מילים מסוימות הייתה מוכרת והפעילה פעמון איפשהו בראשי. אבל לא היה לי זמן או כוח לפעמונים ברגע זה.

"ניסיון פריצה," תיקנתי.

"בסדר, מיס," ענה המוקדן. "אני אצטרך את השם שלך ואת הכתובת שלך."

"הבנתי," אמר מר פורץ, בקול כה רם שגרם לי לקחת צעד אחורה. "זו אחת מהמתיחות האלה. ראיתי את התוכנית הזאת בטלוויזיה בבית. מה היה שמו של הבחור הזה? המארח. זה עם השיער היפה." הפסקה. "לא משנה." עוד הפסקה. "תפסת אותי! זה היה ממש מוצלח. תראי, אני צוחק," הוא הוסיף לפני שפרץ בצחוק חזק שכמעט ושמטתי את הטלפון מאחיזתי. "עכשיו, את יכולה בבקשה לפתוח את הדלת הזו ולגמור עם זה? השעה כבר אחרי חצות ואני מותש." קולו הרצין. "תגיד לה שהיא מצחיקה. נזכור את זה כאחד התעלולים הטובים בהיסטוריה."

תגיד לה?

תגיד למי?

הנמכתי את קולי ואמרתי בזעף ישר לתוך הטלפון. "שמעת את זה? אני חושבת שאולי הוא משוגע."

"משוגע?" מר פורץ הגיב בלעג. "אני לא משוגע, רק... עייף." משהו צנח לרצפה בחבטה בצד השני של הדלת והתפללתי שזה לא הוא, כי לא הייתי מוכנה להתמודד עם גבר מחוסר הכרה בנוסף לכל השאר.

"שמעתי," אמר המוקדן. "וגברת, אני —"

"האם אני מול הדלת הלא נכונה או משהו?" מר פורץ הפריע.

הדלת... הלא נכונה?

זה משך את תשומת ליבי.

"גברת," נשף מוקדן החירום. "שמך והכתובת שלך, בבקשה."

"רוזי," אמרתי במהירות. "אני רוזלין גרהאם ו... ובכן, טכנית זה לא הבית שלי. אני בדירה של החברה הכי טובה שלי. היא לא כאן כרגע, והייתי צריכה... מקום להיות בו. אבל לא פרצתי פנימה, כמובן. היה לי מפתח."

"גם לי יש מפתח," הודיע מר פורץ.

"לא יכול להיות." הזעפתי לכיוון הדלת. "המפתח הרזרבי היחיד שקיים הוא שלי."

"מיס גרהאם." קולו של המוקדן היה מעוצבן. "אני רוצה שתפסיקי לתקשר עם האדם שמחוץ לדלת שלך ותשתפי אותי במיקום שלך. אנחנו נשלח ניידת לבדוק את הדברים."

הפה שלי נפתח אבל לפני שהמילים יצאו החוצה, מר פורץ דיבר שוב, "הפעם היא באמת התעלתה על עצמה."

היא. שוב ההיא הזאת.

אף אחד מאיתנו לא דיבר במשך כמה שניות. ואז, השקט הופר על ידי חבטה חזקה. זה נשמע כאילו הוא התמוטט על דלת הכניסה מהצד שלו.

"היא?" שאלתי לבסוף, מתעלמת מה'מיס גרהאם'? שהגיע מרמקול הטלפון שלי.

"כן," אמר מר פורץ בפשטות. "בת הדודה הקטנה והמאוד מצחיקה ויצירתית שלי."

הנשימה נתקעה לי איפשהו בין הפה אל כלוב הצלעות שלי.

בת הדודה הקטנה.

היא.

המבטא הכבד של הפורץ שנשמע כל כך מוכר. ההסבר האפשרי היחיד התגבש בראשי. האם הייתי...

לא. לא יכול להיות שאני עד כדי כך מטומטמת.

"מיס גרהאם?" בקע קול שוב מהמכשיר. "אם זה לא מקרה חירום —"

"סליחה, אני..." עצמתי את עיניי. "אני אתקשר שוב אם אצטרך. תודה."

בת דודה קטנה.

אוי אלוהים. אוי לא. אם זה אחד מבני הדודים של לינה, אז פישלתי.

בגדול.

ניתקתי את השיחה, דחפתי את הטלפון לכיס האחורי של הג'ינס והכרחתי את עצמי לנשום עמוק בתקווה שאצליח להכניס מספיק חמצן לתאי המוח הפגומים בעליל שלי. "מי זו בדיוק בת הדודה שלך?" שאלתי, אם כי הייתי די בטוחה שאני יודעת את התשובה.

"קטלינה."

זה הפך לרשמי. פישלתי. כן. ובכל זאת, מפני שזו הייתה ניו יורק ויצא לי להתמודד עם לא מעט אנשים מוזרים ולהיות נוכחת במצבים עוד יותר מוזרים, המשכתי והוספתי, "אני אצטרך יותר מידע. יכולת לבדוק את השם בתיבת הדואר."

אנחה ארוכה וקולנית נשמעה מהצד השני של מחסום העץ שהפריד בינינו, וגרמה לתחושת החמיצות שבקיבתי להחמיר.

"אני מצטערת," פלטתי, ללא יכולת למנוע משתי המילים לצאת. כי אכן הצטערתי. "אני רק מוודאת ש..."

"שאני לא משוגע," ענה הפורץ לפני שהספקתי להשלים את שאר ההתנצלות שלי. "קטלינה מרטין, נולדה בעשרים ושניים בנובמבר. שיער חום, עיניים חומות, צחוק חזק." עיניי נעצמו שוב, המערבולת בבטני מטפסת עד לגרוני. "היא קטנטנה אבל אם היא בועטת לך בביצים, כל האוויר יוצא ממך. אני יודע את זה מניסיון אישי." הפסקה קצרה. "מה עוד? בואי נראה, היא שונאת נחשים או כל מה שמזכיר אפילו נחש. גם אם זה רק כמה גרביים שנתפרו יחד ומולאו בנייר טואלט. מתוחכם, הא? טוב, אז זה מה שהוביל לבעיטה בביצים. אז הבדיחה בסוף הייתה עליי."

כן.

פישלתי. בגדול.

בגדול, בגדול, בגדול.

והרגשתי איום. נורא.

עד כדי כך שלא יכולתי אפילו לעצור אותו כשהוא המשיך, "היא עזבה לכמה שבועות. נהנית מירח הדבש שלה ב... פרו, נכון?" הוא חיכה לאישור שלי, אבל כל תגובה לא הגיעה. הייתי חסרת מילים. נבוכה.

"ארון הוא הבחור בר המזל. מהתמונות שראיתי הוא נראה בחור גבוה ומפחיד."

רגע. זה אומר —

"לא פגשתי אותו באופן אישי. עדיין לא." הוא עדיין לא פגש את ארון באופן אישי?

אני —

לא. לא, לא, לא. אין מצב שזה קורה.

אבל אז הוא אמר, "לא היה לי העונג להשתתף בחתונה."

זה אכן קורה. ובבת אחת, כל ההלם או המבוכה הקודמים שלי הפכו חסרי משמעות לעומת מה שהתחלתי להרגיש ברגע זה.

כי הגבר הזה לא היה פורץ אקראי או אדם מטורלל שהגיע לדירה של החברה הכי טובה שלי.

האיש הזה, שצלצלתי למשטרה בגללו, היה קרוב משפחה של לינה.

ולא רק זה. לא. הוא היה חייב להיות בן הדוד היחיד שלא פגש את ארון.

האדם היחיד מתוך רשימה ארוכה של קרובי משפחתה הספרדים של לינה שהחמיץ את החתונה.

זה היה צריך להיות הוא.

"שמעתי שזו הייתה מסיבה נהדרת," הוא אמר. וזה הרגיש כמו מכה פיזית בחזה שלי. "חבל שפספסתי את זה."

מבלי שהבנתי לגמרי איך, מצאתי את עצמי אוחזת עכשיו בידית דלת הכניסה. כאילו דבריו — ההבנה שזה הוא — איכשהו הביאו אותי לשם ואילצו את אצבעות ידי הפנויה לעטוף אותה בחוזקה.

זה לא יכול להיות הוא, נשמע קול בראשי. לא יכול להיות שאני עד כדי כך חסרת מזל. אבל זה היה הוא. ידעתי שכן. והגורל, המזל, או כל כוח אחר, ארז את מזוודותיו והשאיר אותי לדאוג לעצמי בעצמי.

כי האיש הזה היה בן הדוד היחיד שבסתר ליבי קיוויתי שיהיה בחתונה. היחיד שגרם לבטן שלי לרפרף בציפייה מעצם המחשבה שאפגוש אותו. שאקבל ממנו את חילופי נשיקות הלחיים המקובלות. שאחליף איתו דברי נימוסין. שאולי ארקוד איתו. שיראה אותי בשמלת השושבינה שלי. שסוף־סוף יעמוד מולי.

שאולי יפתח אפשרויות חדשות בשבילי.

אצבעותיי נעו ומנעול הדלת השמיע קליק עם שחרורו.

אחזתי בידית בלב דוהר לנוכח הידיעה שהאיש הזה הוא באמת הוא. בחרדה, בשקיקה, תקווה חוסמת את גרוני. האיוולת של כל מה שהראש שלי דמיין בחודשים שהובילו לחתונה התערבבה עם רגשות חדשים מהבלגן שזה עתה עשיתי. ציפייה מהולה באשמה. מבוכה שזורה בהתרגשות.

בחזה הולם, פתחתי את הדלת, ו...

משהו נפל לרגליי.

הבטתי מטה, ועיניי מצאו מייד את מקור החבטה.

הוא שכב על הגב. כאילו הניח את משקלו על הדלת ונפל לאחור כשפתחתי אותה.

נראה היה שהאוויר מתקשה להגיע לריאותיי כשקלטתי את ראשו העטור בשיער גלי ערמוני. זה לא התאים לתמונה שנשמרה בצורה מסודרת בזיכרוני. זיכרון, או צילום המסך ששמרתי בסתר בטלפון שלי. עד כה ראיתי אותו רק בתספורת קצוצה.

"זה באמת אתה," שמעתי את עצמי ממלמלת בעודי בוהה בו. "אתה באמת כאן. והשיער שלך שונה. ארוך יותר ו —"

סגרתי את פי, מרגישה איך סומק עז מכסה את לחיי.

הפנים היפות, בהן הבטתי דרך מסך הטלפון שלי יותר פעמים ממה שהייתי מוכנה להודות, עטו הבעת בלבול. אבל באותה מהירות, העיניים החומות כשוקולד נצצו בחיוך. "אנחנו... נפגשנו פעם?"

"לא," מיהרתי להשיב. "ברור. התכוונתי שאתה נראה שונה ממה שציפיתי. אתה יודע, מהקול שלך. זה הכול." הנדתי בראשי. "ואני — אלוהים. אני מצטערת. על כל זה. אני רק —"

רק מה, רוזי?

הסומק התפשט עד קצות אוזניי, וחשבתי שאם האדמה מתחת לרגליי תיפתח ותבלע אותי ברגע זה, משהו שידעתי עכשיו שהוא לא לגמרי בלתי סביר, איעלם בה ברצון.

"אני פשוט כל כך מצטערת," נשמתי החוצה. "אני יכולה לעזור לך לקום? אנא." אבל הוא — האיש שאפילו לא ידע שאני קיימת, בעוד אני יכולתי לזמן למוחי את תווי פניו אם רק עצמתי את עיניי — לא נתן שום אינדיקציה לכך שהוא ממהר לקום. במקום זה, הוא בחן את פניי, לוקח את הזמן שלו, כאילו אני היא זו שצצה משום מקום ונפלה לרגליו.

ובדיוק כשחשבתי שאספתי את עצמי מספיק כדי להגיד משהו אחר, בתקווה שיהיה גם קצת חכם, המבט המבולבל ההוא התמוסס לחלוטין, ופינה את מקומו לחיוך, וכל המילים שטיפסו אל פי התפוררו להן.

כי הוא חייך. והחיוך היה גדול ומואר, ויפה באופן בוטה שכזה, שאת לא ממש יודעת מה לעשות עם זה. ייתכן שאף יותר מהחיוך שהיה לו בצילום המסך היחיד שהרשיתי לעצמי לשמור, ואולי להציץ בו מדי פעם.

"אם כך," הוא אמר מבעד לחיוכו שטוף השמש וההפוך. "אם אנחנו לא באמת מכירים זה את זה, אז היי. אני לוקאס מרטין. בן דודה של לינה."

כן.

ידעתי את זה. ידעתי בדיוק מי הוא. הוא לא יאמין כמה טוב ידעתי.