אדונים ועלמות 1: מר מאסטרס

1

בריאל

התור במכס איטי להחריד ואחד מהאנשים נלקח אל המשרד ממול. מהמקום שבו אנחנו עומדות בסוף התור, כל הסיטואציה נראית חשודה מאוד. "מה את חושבת שהוא עשה?" אני לוחשת ומותחת את הצוואר בניסיון לבלוש אחר ההתרחשות מלפנים.

"אני לא יודעת, בטח משהו מטופש," עונה אמרסון. אנחנו מתקדמות לכיוון הדלפק והתור זז קצת יותר מהר.

הגענו ללונדון לתקופה של שנה כדי לעבוד ולנפוש. אני אהיה אוֹפֵּר אצל שופטת, ואמרסון, החברה הכי טובה שלי, תעבוד אצל סוחר אומנות במכירות פומביות. אני מתה מפחד ומהתרגשות.

"חבל שלא באנו שבוע קודם כדי לבלות קצת יחד," אומרת אמרסון.

"נכון, אבל האימא רצתה שאתחיל השבוע כי היא נוסעת בשבוע הבא. אני צריכה להספיק ללמוד את השגרה של הילדים לפני."

"מי עוזב את הילדים שלו לשלושה ימים עם בן אדם זר?" אומרת אֵם בהבעת גועל.

אני מושכת בכתפיי. "הבוסית החדשה שלי, מתברר."

"טוב, לפחות אוכל לבוא לגור איתך בשבוע הבא. זה פלוס רציני."

העבודה שלי כוללת מגורים, אז יהיה לי איפה לישון. אמרסון, לעומת זאת, תגור עם שני זרים, והיא מבואסת מזה ממש.

"כן, אבל אני מגניבה אותך פנימה מתחת לרדאר," אני אומרת. "אני לא רוצה שיחשבו שאנחנו עושות שם מסיבות וכאלה."

אני מסתכלת סביבי על נמל התעופה. המקום עמוס, מלא חיים, וגם אני. אמרסון ואני לא סתם תיירות צעירות. היא מחפשת את עצמה ואני בורחת מהעבר, מלהיות מאוהבת בשמוק בוגדני.

אני אהבתי אותו. הוא פשוט לא אהב אותי. לא מספיק, כנראה.

אם הוא היה אוהב אותי הוא לא היה בוגד בי, ואני לא הייתי בנמל התעופה הית'רו עם בחילה נוראית.

אני משפילה מבט ומיישרת קמטים בשמלה. "היא תכף תאסוף אותי. איך אני נראית?"

אמרסון בוחנת אותי מכף רגל ועד ראש, ומחייכת בסיפוק. "את נראית בדיוק כמו שאומנת אוסטרלית בת עשרים וחמש אמורה להיראות."

אני מתאמצת לא לחייך חיוך דבילי. תמיד יש לה תשובות טובות.

"אז איך קוראים לבוסית שלך?" היא שואלת.

אני מפשפשת בתיק ומוציאה את הטלפון שלי, ואז עוברת על המיילים עד שאני מוצאת את המייל מסוכנות המטפלות. "גברת ג'וליאן מאסטרס."

אמרסון מהנהנת. "תזכירי לי מה הקטע שלה? אני יודעת שכבר אמרת לי, אבל אני לא זוכרת כלום."

"היא שופטת בבית המשפט העליון, והיא התאלמנה לפני חמש שנים."

"מה קרה לבעלה?"

"אני לא יודעת, אבל נראה לי שהיא ממש עשירה." אני מושכת בכתפיי. "יש לה שני ילדים מחונכים היטב."

"נשמע טוב."

"אני מקווה שהם יאהבו אותי."

"ברור שהם יאהבו אותך." אנחנו מתקדמות בתור. "את זוכרת שאנחנו יוצאות בסוף השבוע, נכון?"

"כן." אני מהנהנת. "מה התוכניות שלך עד אז?"

"לא יודעת," אומרת אמרסון. "להסתובב. אני מתחילה לעבוד ביום שני והיום יום חמישי." היא מסתכלת עליי ושואלת שוב, "את בטוחה שאת יכולה לצאת בסופי שבוע?"

"כן, אמרתי לך כבר אלף פעמים. אנחנו יוצאות בשבת בערב."

אמרסון מהנהנת בעצבנות. יש מצב שהיא מתרגשת יותר ממני, אבל לפחות עליי לא רואים שום דבר. "סידרת כבר את הטלפון שלך?" אני שואלת.

"לא, עוד לא. אני אמצא מעבדה שמתקנת טלפונים ואז אוכל להתקשר אלייך."

"בסדר."

סוף סוף אנחנו מגיעות לראש התור, וחצי שעה אחר־כך, אנחנו יוצאות לאולם מקבלי הפנים של נמל התעופה הבין־לאומי הית'רו.

אמרסון לוחשת, "את רואה את השמות שלנו איפשהו?" אנחנו מחפשות בין השלטים.

"לא."

"פאק, אף אחד לא בא לאסוף אותנו, למה זה תמיד קורה לי?" היא מתחילה להילחץ.

"תירגעי, הם תכף יגיעו," אני אומרת לה בשקט.

"מה נעשה אם הם לא יגיעו?"

אני מרימה גבה וחושבת על האפשרות הזאת. "אה, אני לא יודעת מה איתך, אבל אני הייתי מאבדת את זה."

עיניה של אמרסון מקובעות על משהו שנמצא מאחוריי. "אוי, תראי, זה השם שלך. היא בטח שלחה נהג."

אני מסתובבת ורואה גבר גבוה ורחב בחליפה בצבע כחול כהה, מחזיק שלט עם השם 'בריאל ג'ונסטון'. אני מכריחה את עצמי לחייך ומנופפת לו בנימוס, החרדה גואה בתוכי.

הוא מתקרב אליי ומחייך. "בריאל?"

קולו נמוך ואסרטיבי. "כן, זאת אני," אני נושפת.

הוא מושיט לי את ידו ללחיצה. "ג'וליאן מאסטרס."

מה?

העיניים שלי נפערות לרווחה.

גבר?

הוא מרים את גבותיו בציפייה.

"אה, אממ, אני... אני בריאל," אני מגמגמת ולוחצת את היד המושטת. "וזאת חברה שלי, אמרסון, טסנו לכאן יחד." הוא לוחץ את ידי והלב שלי פועם במהירות.

צל של חיוך עולה על פניו, אך הוא ממהר להסתיר אותו. "נעים להכיר." הוא פונה אל אמרסון ולוחץ את ידה. "נעים מאוד."

אני מגניבה מבט לאמרסון. היא מתה על זה. ברור. היא מחייכת חיוך רחב. "שלום."

"חשבתי שאתה אישה," אני לוחשת.

הוא מזעיף פנים. "אני די בטוח שאני גבר במאה אחוז." המבט שלו לא מאפשר לי להסיט את שלי.

למה אמרתי את זה בקול רם? אוי, מטומטמת, תפסיקי לדבר.

זה מביך כל־כך.

אני רוצה ללכת הביתה. הנסיעה הזאת הייתה רעיון גרוע.

"אני אחכה שם." הוא מצביע לעבר הפינה ומתחיל להתרחק. בעיניים מלאות אימה אני מביטה באמרסון, והיא צוחקת, אז אני מרביצה לה ביד. חזק.

"איזה זין, הוא פאקינג גבר." אני לוחשת בעצבנות.

"שמתי לב." היא מחייכת ברשעות, העיניים שלה לא עוזבות אותו.

"סליחה, מר מאסטרס?" אני קוראת.

הוא מסתובב. "כן?"

שתינו קמלות תחת מבטו. "אנחנו... אנחנו הולכות שנייה לשירותים," אני ממלמלת בעצבנות.

הוא מהנהן ומצביע לצד ימין. אנחנו מציצות למעלה ורואות את השלט. אני תופסת את היד של אמרסון וגוררת אותה לשירותים. "אני לא מוכנה לעבוד בשביל איש זקן שתקוע לו מקל בתחת!" אני צועקת וכל אחת מאיתנו נכנסת לתא.

"יהיה בסדר. איך זה קרה בכלל?"

אני מוציאה את הטלפון ועוברת על המיילים במהירות. ידעתי. "כתוב גברת. זכרתי שהיה כתוב בפירוש 'גברת'."

"הוא לא כזה זקן," היא צועקת מתוך התא שלה. "האמת היא, שאני מעדיפה גבר בתור בוס, ולא אישה."

"את יודעת מה, אמרסון? זה היה חרא של רעיון. איך שכנעת אותי לבוא איתך למקום הזה בכלל?"

היא יוצאת מהתא, שוטפת ידיים ומחייכת. "זה לא משנה. בלאו הכי כמעט לא תראי אותו, את לא עובדת בסופי שבוע כשהוא נמצא בבית." ברור לי שהיא מנסה להרגיע אותי. "קחי אוויר ותירגעי."

קחי אוויר. תירגעי.

עשן יוצא לי מהאוזניים. "אני אהרוג אותך. את מבינה? את מתה."

אמרסון נושכת את השפתיים כדי להסתיר חיוך. "תראי, תישארי שם רק עד שנמצא משהו אחר. אני אסדר את הטלפון שלי מחר ונוכל להתחיל לחפש לך מקום אחר לעבוד בו." היא מרגיעה שוב. "לפחות אותך מישהו בא לאסוף. עליי אף אחד לא שם בכלל."

אני מחזיקה את ראשי בשתי ידיי ומנסה להסדיר את הנשימות שלי. "זה סיוט, אֵם," אני אומרת בלחש. ברגע אחד כל החששות שלי לגבי הטיול התממשו. איזה מצב ביש.

"ייקח לנו שבוע גג למצוא לך משהו חדש."

מבוהלת לחלוטין, אני מוצאת בעיניה ביטחון, ומהנהנת.

"טוב?" היא מחייכת ומושכת אותי לחיבוק.

"טוב." אני מסתובבת לאחור כדי להביט במראה, מברישה באצבעותיי את השיער ומיישרת את השמלה. גם אם בפנים הכול אצלי בלגן, לפחות כלפי חוץ איראה מסודרת.

אנחנו חוזרות לעמוד ליד מר מאסטרס. הוא בשנות השלושים המאוחרות לחייו, מתלבש מצוין, ודי מושך. השיער שלו שחור עם נגיעות של אפור.

"הטיסה שלכן עברה בסדר?" הוא שואל ומפנה מבטו מטה, אליי.

"כן, תודה," אני מצליחה לומר, אבל הקול שלי יוצא מאולץ. "תודה שאספת אותנו," אני מוסיפה בצייתנות.

הוא מהנהן בחוסר עניין.

אמרסון מרכינה את ראשה כדי להסתיר חיוך.

היא מתה על זה שאני סובלת.

"אמרסון?" קורא קול גברי. כולנו מסתובבים לעבר גבר בלונדיני, והבעת פניה של אמרסון מתחלפת במהירות. הא! עכשיו תורי לצחוק.

"היי, אני מארק." הוא נותן לה נשיקה על הלחי ואז מסתובב אליי. "את בריאל?"

"כן." אני מחייכת ואז פונה אל מר מאסטרס. "וזה..." אני מהססת כי אני לא יודעת איך להציג אותו.

"ג'וליאן מאסטרס," הוא אומר במקומי, ומוסיף לחיצת יד איתנה.

אמרסון ואני מחייכות זו לזו חיוך מזויף.

שאלוהים יעזור לי.

אמרסון עומדת ומדברת עם מארק ועם מר מאסטרס, ואני שותקת ולא יודעת מה לעשות עם הידיים שלי.

"המכונית שלי נמצאת שם." מר מאסטרס מחווה בידו לימין.

אני מהנהנת נמרצות. אוי, אלוהים, אל תשאירו אותי לבד איתו.

אימאל׳ה, איזה פחד.

"היה נעים להכיר אתכם, אמרסון ומארק." הוא לוחץ את ידיהם.

"גם לי. שמור על החברה שלי, בבקשה," אמרסון אומרת בלחש ועיניה מרפרפות לכיווני.

מר מאסטרס מניד בראשו לשלום, מחייך, וגורר אחריו את המזוודה שלי לכיוון המכונית שלו. אמרסון מושכת אותי אליה לחיבוק. "איזה חרא זה," אני לוחשת לתוך שערה.

"יהיה בסדר. אני בטוחה שהוא ממש נחמד."

"הוא לא נראה נחמד," אני לוחשת.

"כן, גם אני חושב שהוא נראה אידיוט," מארק מוסיף ומלווה אותו במבטו עד שהוא נעלם בהמון.

אמרסון זורקת מבט מלא בוז לעבר החבר החדש שלה, ואני מגחכת. נראה לי שהחבר שלה יותר מעצבן משלי, אבל בכל מקרה... "מארק, שמור על החברה שלי, טוב?"

מארק מכה על החזה שלו כמו גורילה. "אל תדאגי. אני אשמור עליה."

עיניה של אמרסון פוגשות את מבטי. היא מהנהנת קלות בראשה ואני נושכת את השפה התחתונה כדי להסתיר חיוך. הבן אדם לא כל־כך נורמלי. שתינו מסיטות מבט יחד ורואות את מר מאסטרס מביט בנו בחזרה בחוסר סבלנות. "כדאי שאזוז," אני לוחשת.

"יש לך את הפרטים של הדירה שלי אם תצטרכי להשיג אותי?"

"אני בטח אגיע לשם עוד שעה. תגידי לשותפים שלך שאני באה, ושיכינו לי מפתח."

היא צוחקת ומנופפת לי לשלום, ואני הולכת לכיוון מר מאסטרס. הוא רואה שאני מתקרבת, אז הוא מתחיל שוב ללכת.

אלוהים, הוא לא יכול לחכות רגע? למה הוא מתנהג ככה?

הוא יוצא מהבניין אל אזור חניית ה־VIP ואני הולכת אחריו בדממה מוחלטת.

כל המחשבות על חברות אמיצה ביני ובין הבוס החדש שלי התפוגגו. אני חושבת שהוא כבר שונא אותי.

מעניין מה יקרה כשהוא יגלה ששיקרתי בקורות החיים ושאין לי ניסיון בכלל. הבטן שלי מתהפכת מפחד רק מהמחשבה.

אנחנו מתקרבים לרכב שטח יוקרתי שחור וגדול, והוא לוחץ על כפתור. תא המטען מתרומם והוא מכניס את המזוודה, ואז פותח עבורי את הדלת האחורית. "תודה," אני מחייכת במבוכה ומחליקה פנימה. הוא רוצה שאשב מאחור בעוד שהמושב הקדמי ריק.

האיש מוזר.

הוא מתיישב במושב הנהג ולבסוף יוצא אל הכביש. אני מסוגלת רק לחבק את התיק שלי כרגע.

כדאי לי להגיד משהו? לנסות ליצור שיחה?

אבל מה אגיד?

"אתם גרים רחוק מכאן?" אני שואלת.

"עשרים דקות," הוא עונה בטון נוקשה.

אה, ככה? טוב, אני אסתום. ברור שהוא לא מעוניין בשיחה. אנחנו מעבירים עשר דקות ארוכות בשתיקה.

"תוכלי לנהוג ברכב הזה כשתהיי עם הילדים, או שתשתמשי במיני וואן. ההחלטה בידייך."

"אוקיי." אני חושבת לרגע. "הרכב הזה שלך?"

"לא." הוא פונה לרחוב וממנו אל שביל גישה בעל שער ענקי עשוי לבֵנים.

"אני נוהג בפורשה," הוא עונה באגביות.

"אה."

שביל הגישה מתארך עוד ועוד. מהחלון נשקפים נופים מתוחזקים היטב וגבעות מוריקות. עם כל מטר שאנחנו עוברים, הלב שלי פועם מהר יותר ויותר.

כאילו לא מספיק שאין לי כישורים להיות אומנת, אין לי שמץ של מושג איך להתמודד עם אנשים עשירים. אני לא יודעת איך מתנהגים בנימוס, אני אפילו לא יודעת באיזה מזלג אמורים להשתמש בארוחת הערב. איך הכנסתי את עצמי לבלגן המטורף הזה?

אני מבחינה בבית והדם אוזל מפניי. זה לא בית. 'בית' היא ממש לא ההגדרה המתאימה. זאת אחוזה, הבנויה מאבנים בצבע לבן ובז', שנראית קצת כמו טירה, בתוספת שש חניות בצידה השמאלי.

הוא נוסע בשביל הגישה המעגלי הגדול ועוצר תחת גגון.

"יש לך בית מאוד יפה," אני אומרת בשקט.

הוא מחווה בראשו, מבטו נשאר קבוע בנקודה מלפנים. "היה לנו הרבה מזל."

הוא יוצא מהמכונית ופותח עבורי את הדלת. אני יוצאת ואוחזת בתיק שלי בכוח רב כל־כך, עד שפרקי אצבעותיי מלבינים. אני מרימה ראש כדי לסקור את המבנה היוקרתי שלפניי.

יש להם הרבה מאוד כסף. המון.

הבוס החדש שלי מוציא את המזוודה ומגלגל אותה מסביב למכונית לצד הבניין. "הכניסה שלך נמצאת כאן," הוא אומר. אני הולכת אחריו בשביל עד שאנחנו מגיעים לדלת, הוא פותח אותה ומאפשר לי להיכנס. אני פוסעת אל מבואה שמובילה אל הסלון, שנמצא מול הכניסה.

"המטבח נמצא בכיוון הזה." הוא מצביע אל עבר המטבח. "וחדר השינה שלך נמצא פנימה מצד שמאל."

אני מהנהנת וחולפת על פניו לתוך החדר.

הוא עומד ליד הדלת אבל לא נכנס פנימה. "המקלחת והשירותים מצד ימין," הוא ממשיך.

למה הוא לא נכנס? "אוקיי, תודה," אני עונה.

"תרשמי כל דבר שאת צריכה לקנות ברשימת המצרכים המשפחתית ו..." הוא שותק, כנראה מנסה לסדר את המחשבות שרצות לו בראש. "אם חסר לך משהו, דברי איתי לפני כן."

מצחי מתכווץ. "לפני כן?"

הוא מושך בכתפיו. "אני לא רוצה לגלות שאת לא מרוצה כשאני קורא מכתב התפטרות."

"אהה." זה קרה בעבר? "אין בעיה," אני ממהרת לומר.

"את רוצה לפגוש את הילדים?" הוא מחווה בידו לכיוון המסדרון.

"כן, בטח." אוי, לא, הינה זה מתחיל. אני הולכת אחריו לאורך מסדרון עם קירות זכוכית שמשקיפים אל המבנה המרכזי, שנמצא במרחק ארבעה מטרים בערך. בין שני חלקי המבנה יש גינה, שהיא בעצם מעין חצר פנימית, ואני מחייכת וסוקרת אותה בהשתאות. בקיר המבנה המרכזי יש חלון גדול שפונה אל המטבח. מהמסדרון אני יכולה לראות את אזור הסלון שבו יושבים נערה צעירה וילד קטן שצופים בטלוויזיה יחד. אנחנו ממשיכים ללכת במסדרון הזכוכית עד לגרם מדרגות קטן ובו שש מדרגות המובילות אל המבנה המרכזי.

אני משחררת אוויר בנשיפה, ועולה במדרגות בעקבותיו של מר מאסטרס.

"ילדים, בואו לפגוש את האומנת החדשה שלכם."

הילד הקטן קופץ ממקומו ורץ אליי, וברור לי שהוא מתרגש מאוד. הילדה, לעומתו, מרימה את מבטה ומגלגלת עיניים לעברי. אני מחייכת בליבי, זוכרת את עצמי בגיל ההתבגרות.

"שלום, אני סמואל." הילד הקטן מחייך ומחבק לי את הרגליים. יש לו שיער שחור, הוא מרכיב משקפיים והוא הכי חמוד בעולם.

"היי, סמואל. אני בריאל," אני מחייכת אליו.

"זאת ווילו," הוא עורך בינינו היכרות.

אני מחייכת אל המתבגרת. "שלום." היא משלבת ידיים בהפגנתיות על החזה. "היי," היא רוטנת.

מר מאסטרס שולח בה מבט רב משמעות, אומר המון ללא מילים.

ווילו נכנעת ומתקרבת כדי ללחוץ את ידי. "אני ווילו."

אני מחייכת ומציצה במר מאסטרס. הוא מצליח לגרום לה לציית באמצעות מבט בלבד. מרשים.

סמואל רץ חזרה אל הסלון, לוקח משהו, ורץ חזרה אלינו.

אני רואה הבזק.

קליק, קליק.

מה, לעזאזל?

יש לו מצלמת פולרואיד קטנה, כזו שמפיקה תמונה תוך מספר שניות. הוא מחכה לראות את הפנים שלי מופיעים בתמונה ואז חוזר להביט בי. "את יפה." הוא מחייך. "אני הולך לשים את התמונה על המקרר!" הוא מצמיד בעדינות את התמונה לדלת המקרר בעזרת מגנט.

מר מאסטרס נראה מבולבל מסיבה כלשהי. "הגיע הזמן ללכת לישון, ילדים." הוא מצווה ושניהם מתלוננים. הוא מסב את תשומת הלב חזרה אליי. "המטבח שלך מצויד במצרכים, ואני בטוח שאת עייפה."

אני מזייפת חיוך. יש, הוא משחרר אותי להיום. "כן, בהחלט." אני מתחילה ללכת חזרה למגורים שלי ואז מסתובבת אליו שוב. "באיזו שעה אני מתחילה לעבוד מחר?"

הוא מיישיר אליי מבט. "כשתשמעי את סמואל מתעורר."

"כן, ברור." עיניי ננעצות בעיניו כי אני מחכה שימשיך לדבר, אבל הוא לא אומר דבר. "אוקיי, לילה טוב." אני מחייכת במבוכה.

"לילה טוב."

"לילה טוב, בריאל." סמואל מחייך ואחותו מתעלמת ממני, והולכת לכיוון המדרגות הפונות למעלה.

אני חוזרת לחדר, סוגרת את הדלת אחריי, נופלת על המיטה ובוהה בתקרה.

למה הכנסתי את עצמי?

***

השעה חצות ואני צמאה. חיפשתי בכל מקום אפשרי ולא מצאתי אף כוס לרפואה. אין ברירה. אני חייבת להתגנב למבנה המרכזי למצוא כוס. אני לבושה בכותונת סאטן לבנה, אבל כולם בטח ישנים.

אני מתגנבת אל המסדרון החשוך, וצועדת בו עד שאני רואה את פנים הבית המואר.

מרחוק אני רואה את מר מאסטרס יושב על כורסה וקורא ספר. הוא מחזיק כוס יין אדום בידו. אני עומדת בחושך, לא מסוגלת להסיט את עיניי מהמראה. משהו בו מרתק אותי, אבל אני לא בטוחה בדיוק מה.

הוא נעמד לפתע, ואני נצמדת מייד אל הקיר.

הוא יכול לראות אותי בחושך?

פאק.

הוא הולך אל המטבח ואני עוקבת אחריו במבטי. הוא לובש תחתוני בוקסר כחולים כהים ו...זהו. השיער השחור שלו נראה גלי ופרוע. יש לו כתפיים רחבות והגוף שלו...

פעימות הלב שלי מתחזקות. מה אני עושה פה? למה אני עומדת כאן בחושך ומסתכלת עליו כמו גנבת? משום מה אני קפואה על מקומי ולא מצליחה לזוז.

הוא עומד ליד השיש, גבו מופנה אליי ומוזג לעצמו עוד כוס יין אדום. הוא מקרב את הכוס לשפתיו לאט והעיניים שלי מטיילות לאורך הגוף שלו.

אני נצמדת עוד יותר אל הקיר.

הוא הולך אל המקרר ולוקח את התמונה שלי שסמואל צילם מוקדם יותר.

מה?

הוא משעין את הישבן על השיש ובוחן את התמונה.

מה הוא עושה?

אין לי אוויר.

הוא מוריד את היד באיטיות אל קדמת תחתוני הבוקסר שלו, ומלטף את עצמו כמה פעמים.

עיניי נפערות לרווחה.

מה, לעזאזל, קורה פה?

הוא מניח את כוס היין על השיש, מכבה את האור בסלון ומשאיר את המנורה הקטנה דולקת.

הוא נעלם לתוך הבית עם התמונה שלי בידו.

מה, למען השם, קרה פה הרגע?

אני חושבת שמר מאסטרס עלה לחדר השינה שלו כדי לאונן עם התמונה שלי.

אלוהים.

שיעזור.

לי.

***

טוק, טוק.

העיניים שלי עצומות, אני מעווה את פניי ומנסה להתעלם מהדפיקות.

אני שומעת שוב את הרעש. טוק. טוק.

מה זה? אני מסתובבת לכיוון הדלת ורואה אותה נפתחת לאט.

אני פוקחת עיניים ומתיישבת במהירות.

מר מאסטרס עומד בדלת. "אני ממש מצטער שאני מפריע לך, מיס בריאל," הוא אומר בלחש. הוא מריח כמו מי שיצא מהמקלחת, והוא לובש חליפה מגוהצת למשעי. "אני מחפש את סמואל." מבטו מטייל אל השדיים שלי שמתנועעים בחופשיות מתחת לכותונת הלילה, ואז הוא מסיט את עיניו בחדות חזרה אל פניי, נראה נחרד ממעשיו.

"איפה הוא?" אני מקמטת את מצחי. "הוא נעלם?"

"הינה," הוא לוחש ומחווה בידו לעבר הספה.

האור הקלוש בחדר מקשה עליי, אבל אז אני רואה את סמואל מכורבל על הספה עם הדובי שלו. הלסת שלי נשמטת. "אוי, לא, מה קרה?" אני לוחשת. אולי הוא היה צריך עזרה וניסה להעיר אותי ולא התעוררתי?

"לא קרה כלום," מר מאסטרס אומר בקול נמוך וחלש, מרים את סמואל על הידיים ומשעין את ראשו על כתפו החסונה. "הוא הולך מתוך שינה. סליחה על ההפרעה. אני מטפל בזה." הוא יוצא מהחדר עם בנו הצעיר ישן בזרועותיו. הדלת נסגרת בנקישה עדינה מאחוריהם.

אני נשכבת בחזרה על המיטה ובוהה בתקרה בדממה. הילד החמוד הזה. הוא בא לכאן כדי להיות איתי ואפילו לא התעוררתי. בטח נחרתי, למען השם.

אולי הוא בא כי משהו הפחיד אותו? וואו, עכשיו אני מרגישה ממש חרא.

אני נושפת אוויר מלוא ריאותיי, מתאמצת לקום, מתיישבת בקצה המיטה ומניחה את ראשי בין שתי ידיי.

אני חייבת להתאפס על עצמי. אם אני אחראית על הילד הזה, אני לא יכולה לתת לו להסתובב ככה בלילה לבד.

יכול להיות שהוא עד כדי כך בודד שהוא חיפש את קרבתי – קרבה של אדם זר לחלוטין?

עצבות בלתי נשלטת אופפת אותי וכובד עצום מונח פתאום על כתפיי. אני צריכה קצת זמן כדי לחשוב.

לאחר זמן מה, אני קמה והולכת אל השירותים, ואז ניגשת לחלון כדי להסיט את הווילון הכבד הצידה. אור הבוקר רק מתחיל להפציע וערפל דק נח על מרבדי הדשא שבחצר.

משהו צד את עיניי ואני מסיטה מבט ורואה את מר מאסטרס יוצא לכיוון החנייה.

הוא לובש חליפה כהה ומחזיק תיק מסמכים קשיח, נעלם משדה הראייה שלי, וכמה רגעים לאחר מכן יוצא מהחנייה במכונית הפורשה, ואז מאיץ במעלה הכביש. אני ממשיכה להביט בזמן שדלת החנייה נסגרת אוטומטית מאחוריו.

הוא יצא לעבודה וסביר שלא יחזור עד מאוחר.

מה הקטע?

לפני רגע הוא מצא את הבן שלו ישן על הספה בחדר שלי, ונראה לו הגיוני להחזיר אותו למיטה כאילו כלום וללכת לעבודה? איזה מן בן אדם הוא?

אני לא יודעת מה הסיפור שלו, אבל אני מחליטה לבדוק מה קורה עם סמואל. הוא בטח למעלה, שוכב במיטה ובוכה, מבוהל עד עמקי נשמתו. גברים הם כאלה מטומטמים. למה הם לא מסוגלים לראות אף אחד חוץ מאת עצמם?

הוא בן שמונה, לכל הרוחות!

אני עולה אל המבנה המרכזי. המנורה הקטנה עוד דולקת בסלון ואני מריחה את הביצים שמר מאסטרס הכין לעצמו לארוחת הבוקר. אני מביטה סביב, ואז עולה בגרם המדרגות הגדול.

בשיא הרצינות, אני לא מאמינה לאיזה בלגן הכנסתי את עצמי. אני נמצאת בבית של איזה עשיר מסריח ומטומטם, דואגת לבן שלו, בזמן שברור לגמרי שלו לא אכפת ממנו בכלל.

אני רצה במדרגות, מדלגת על מדרגה אחת בכל פעם ונוחתת על הבאה אחריה. אני מגיעה לקומה השנייה והמראה שלפניי מבלבל אותי, שלא לומר מלחיץ. אף פעם לא הייתי בבית מפואר כל־כך. המסדרון רחב מאוד, והשטיח הבהיר מלטף את כפות רגליי. מראה ענקית תלויה על הקיר במבואה. אני מבחינה בהשתקפות שלי ונחרדת.

אלוהים, לא פלא שהוא הסתכל לי על החזה. הכול צץ ומציץ מכל פתח אפשרי, והשיער שלי נראה זוועה. אני מרימה את הכתפיות, מכסה את השדיים וממשיכה ללכת במסדרון. אני עוברת ליד חדר שיש בו ספות גדולות ונוחות, וכנראה משמש כסלון עבור הילדים. אחריו אני חולפת על פני חדר שינה, ומגיעה אל דלת סגורה. אני פותחת אותה בזהירות, ומרשה לעצמי להציץ פנימה. ווילו שקועה בשינה עמוקה, גם בשנתה יש לה הבעה זועפת על הפנים. אני מגחכת, סוגרת את הדלת לאט וממשיכה ללכת הלאה. לבסוף אני מגיעה לדלת חצי פתוחה.

אני מציצה פנימה. סמואל ישן בשלווה, עטוף ומכורבל בשמיכה. רגליי נושאות אותי לתוך החדר שלו, ואני מתיישבת לצד המיטה. הוא לובש פיג'מה עם דינוזאורים בצבעי תכלת וירוק, והמשקפיים הקטנים שלו מונחים על השידה לצידו, ליד מנורת הלילה. אני מסתכלת עליו ומחייכת. לא מצליחה לעצור את עצמי מלשלוח יד ולהסיט קווצת שיער ממצחו.

החדר נראה כמו קלישאה של חדר ילדים בסרט על משפחה מושלמת. מסודר, נקי וגדוש ברהיטים יקרים. הכול בבית הזה נראה מושלם. הכי טוב שיש. כמה כסף יש לאיש הזה בכלל?

יש בחדר ארון ספרים, שולחן כתיבה, כורסה עם משענת גבוהה בפינה וקופסת צעצועים. מתחת לחלון, ניצב ספסל מרופד, ועל כרית מונחים כמה ספרים בערמה. סמואל כנראה יושב שם לקרוא לעיתים קרובות. על הכורסה בפינה פרושים הבגדים שלו לבית הספר. הכול מקופל ביסודיות, מחולצה ועד גרביים ונעליים מצוחצחות. התיק שלו מונח שם אף הוא, ארוז ומוכן.

אני קמה כדי לעבור על הדברים שלו. מר מאסטרס בטח סידר הכול לפני שהלך לישון. אני לא יכולה לדמיין לעצמי איך מגדלים שני ילדים לבד. מחשבותיי נודדות לאשתו ולכל הדברים שהיא מחמיצה. סמואל צעיר כל־כך... אני מביטה בסמואל פעם נוספת ומתגנבת בשקט אל מחוץ לחדר, הולכת לכיוון המדרגות. אבל בדרך משהו קורא לי בזווית העין. אור דולק בחדר האמבטיה שנמצא בתוך יחידת ההורים.

מן הסתם זהו חדר השינה של מר מאסטרס.

אני מסתכלת שמאלה, ואז ימינה, ומוודאת שאף אחד לא ער. אני סקרנית לדעת איך נראה החדר שלו, ולא מצליחה להתנגד לדחף להתקרב ולהיכנס פנימה כדי לחקור אותו.

וואו.

המיטה עצומה בגודלה, והחדר, כמובן, גדול עוד יותר. הוא מעוצב בשלל גוונים של קפה, שמשתלבים יפה עם הצבע הכהה של הריהוט העתיק שבחדר. על הרצפה מתחת למיטה פרוש שטיח ענק ויקר מעוטר בצבעי זהב ופוקסיה. האור בחדר הארונות דולק. אני מציצה פנימה ורואה חולצות מכופתרות מסודרות בזו אחר זו באופן מופתי. מופתי זו לא מילה.

כדאי שאקפיד לסדר ולנקות את החדר שלי כדי שהוא לא יחשוב שאני בלגניסטית.

אני מחייכת כי לפי הסטנדרטים שלו אני בלגניסטית־על.

אני מסתובבת ומביטה במיטה שלו, שאותה סידר והציע הבוקר, ומתעכבת במבטי על שמיכת הקטיפה והכריות התפוחות שמעליה. הוא באמת שכב שם ונגע בעצמו אתמול בלילה בעודו חושב עליי, או שאני הוזה? אני מחפשת את התמונה שלי ליד המיטה, אך לא רואה אותה. הוא בטח החזיר אותה למקומה על המקרר.

ריגוש בלתי צפוי עובר בי. ייתכן שאשיב לו טובה הלילה במיטה שלי.

אני נכנסת אל חדר האמבטיה. הוא מעוצב בצבעי אפור ושחור ונראה מאוד מודרני. גם כאן הכול מסודר ונקי מאוד. מראה גדולה תלויה על הקיר, מאחוריה אפשר לראות ארון צר. אני לוחצת על המראה והארון נפתח. אני סוקרת בעיניי את המדפים. אפשר לדעת המון על אנשים לפי תכולת ארון האמבטיה שלהם.

דיאודורנט. סכיני גילוח. טלק.

קונדומים.

אני מנסה להיזכר כמה זמן עבר מאז שאשתו נפטרה. מעניין אם יש לו כבר חברה.

אם כן, זה לא יפתיע אותי. הוא די חתיך, בקטע מבוגר כזה. אני מבחינה בבקבוק של אפטרשייב ומרימה אותו, מסירה את המכסה ומקרבת לאפי.

גן עדן בבקבוק.

אני שואפת שוב מלוא ריאותיי, ופניו של מר מאסטרס מופיעות לפתע במראה מאחוריי.

"מה, לעזאזל, את חושבת שאת עושה?" הוא נוהם לעברי.