יללות סירנה חזקות העירו את איו משנתו. הוא עוד לא הספיק להבין מה קורה, כשלפתע נפתחה דלת חדר הילדים בבת אחת.
"קום בן, מהר," אבא שלו ניער אותו ומשך אותו בידו מהמיטה, ואז הרים ממיטתה את יולי, אחותו הקטנה של איו, שפרצה בבכי מבוהל. שלושתם רצו בבהילות אל מחוץ לדירה הצפופה שלהם. אימא של איו שהחזיקה את דן־דן התינוק שצרח והתפתל בין זרועותיה, מיהרה אחריהם במדרגות הבניין הישן.
"כץ, קדימה, לכאן, מהר!" צעק מישהו ממורד חדר המדרגות הצר.
עוד שני צעדים בהולים והם נדחקו לתוך המקלט הקטן והמעופש. דלת הברזל הכבדה נגררה בקול חריקה אחריהם ונאטמה ברעש, ואיו מצמץ בעיניו בבהלה. בחוץ, הסירנה לא פסקה לילל.
דיירי הבניין ברחוב שמריהו לוין בראשון לציון הצטופפו מבוהלים במקלט העמוס בגרוטאות מאובקות והקשיבו בדממה מוחלטת לאזעקה הצווחת. רק יולי בכתה. היא לא הפסיקה לשאול איפה פופין.
"אוי מתוקה, שכחנו את פופין בבית," אמרה אימא שלהם בקול ספוג אשמה, אך הבכי של יולי רק התחזק. היא רצתה לצאת מהמקלט כדי להביא את פופין שלה מהבית, מייד ועכשיו.
"עוד מעט, חמודה," אמר אבא שלהם. הוא חיבק אותה בעדינות, אבל היא המשיכה ליבב בקולי־קולות ולבקש שיצילו את פופין המסכן.
"אולי תשתיקו את הילדה הזאתי כבר?! אני לא מצליח לשמוע כלום ברעש הזה," קרא ראובן שמואלי. הוא החזיק מכשיר טלפון נייד וכל הזמן נופף בו מצד לצד בתקווה שתהיה לו קליטה.
"פופין שלנו יסתדר," אמר אבא שלהם ליולי ברכות. "הוא ארנב גדול וחזק. אל תדאגי, לא יקרה לו כלום, הוא יהיה בסדר," הוא חייך אליה וניגב לה את הדמעות.
יולי לא השתכנעה כל כך מהר והמשיכה לבכות כמו שכל ילדה בת שש וקצת הייתה בוכה אם היא הייתה חושבת שמשהו רע קרה לחיית המחמד האהובה שלה.
"נו, שום דבר לא יקרה למכרסם השמנדריק הזה שלך ילדונת," קראה טובה רודניצקי, השכנה שלהם מלמטה. "חיות מסתדרות בכל מקום, נכון, ד"ר רודניצקי?" היא פנתה לבעלה, שהנהן בהסכמה. כאילו הייתה לו ברירה. הוא תמיד הסכים עם כל מה שאשתו אומרת.
לפתע נשמע מבחוץ "בום!" מהדהד ומייד אחריו "בום!" נוסף. הקירות רעדו, וכל מי שהיה שם קפץ בבהלה. לשנייה שרר שקט לא טבעי במקלט. גם הסירנה השתתקה. איש לא העז לזוז. איו לא נשם. יולי נצמדה לאבא שלהם עוד יותר ומשכה באפה האדום מבכי. היא עדיין חשבה על פופין שלה ודמעות גדולות וחמות זלגו בלי הפסקה על לחייה הקטנות.
איו שתק ורק בהה בדאגה באור הפלורסנטי הקר שהבהב קלות. אור־חושך־אור־חושך... אחר כך הסב את מבטו והביט סביבו בשכנים הקרובים שלהם: הזוג רודניצקי ומשפחת שמואלי.
טובה ויעקב רודניצקי, הידוע בשמו הרשמי ד"ר רודניצקי, היו לדעתו אנשים מוזרים. ד"ר רודניצקי היה רופא שיניים, ורק זה היה מספיק בשביל שאיו לא יחבב אותו. טובה הייתה אישה גבוהה וצמוקה בעלת פני נמלה ששנאה לזרוק דברים. לדעתה לכל דבר יהיה שימוש טוב מתישהו ולכן אסור להשליך כלום. יום אחד, כשאיו ירד במדרגות, הוא ראה שדלת הדירה שלהם פתוחה, דבר נדיר כשלעצמו. אז הוא האט את צעדיו והציץ פנימה. הדירה של הרודניצקים נראתה כמו מחסן עמוס של דברים. ממש הרים וגבעות של חפצים כמו עיתונים ישנים עם חדשות ישנות, כלים חסרי שימוש, רהיטים, ספרים, בובות חרסינה, פחיות, בקבוקים מלאים וריקים ובגדים שאף אחד לא לובש וגם לא ילבש. הוא זכר שפעם הם גם ניסו להעביר כמה מהדברים שלהם למקלט המשותף של הבניין, אבל איש מהשכנים לא הסכים וזה היה מזל, אחרת עכשיו הם לא היו מצליחים בכלל להיכנס למקלט שגם ככה היה מלא בדברים שאף אחד לא צריך.
אבל משפחת שמואלי... הוא לא סבל אותם. ואם לדייק, הוא פחד מהבנים שלהם, התאומים רון ושרון שמואלי. השניים, נערים מגודלים בני גילו, היו מבחינתו של איו סיוט מהלך. הם נראו כמו איזה יצור כלאיים דו־ראשי – לא נפרדו אף פעם זה מזה ותמיד התלבשו בבגדים זהים כדי לבלבל את כולם. ולא די שהם נראו בדיוק אותו דבר, הם גם חזרו זה על דברי זה כמו שני גלמים. הם לא היו טיפוסים מבריקים במיוחד – איו חשב שהם אפילו די סתומים – ותמיד צחקקו מין צחוק מקרקר ונהמו בשפה ניאנדרטלית קדומה שאיש לא הבין. איו ידע על בשרו הכואב שבדרך כלל אחרי נהמה כזאת יבואו מהלומה, אגרוף, בעיטה או סתם דחיפה שבסופה הוא היה מוצא את עצמו מרוח על הרצפה או על הקיר הקרוב.
אבא שלהם, ראובן שמואלי, היה סוג של קוסם שתמיד הצליח להוציא את הבנים שלו מכל צרה שנקלעו אליה בבית הספר. היה להם מין מזל כזה, מעולם לא תפסו אותם "על חם", וגם אבא שלהם נשבע בכל הזדמנות שהילדים שלו הם סוג של יהלומים מבית טוב.
איו נזכר בכעס בארגז הזבל שחיכה למורה למדעים על השולחן לפני שבוע. הוא בדיוק הגיע לבית הספר וראה כמו כולם את שרון ורון נכנסים עם הארגז החשוד לכיתה. הוא לא אמר מילה, פחד להלשין, וגם הוא לא החשיב את עצמו ילד אמיץ במיוחד ולא רצה להתגרות בגורל. אז בסוף הוא חטף. כולם האשימו אותו כי "מישהו" טרח להשאיר ראיה מפלילה בתוך הארגז המצחין, פתק כתוב בשגיאות כתיב נוראות ובו הודאה בפשע:
"למורה במדאים היקרע.
יש לח זבל של מקצואה.
באאבע
הייו קרצ".
הוא ישב שעה שלמה בחדר המנהלת לבירור, ולא עזרו לו כל ההסברים שכבר מכיתה א' הוא הפסיק לכתוב את השם הפרטי שלו וגם את שם המשפחה בשגיאות כתיב. בסוף סגנית המנהלת מילאה לו "דו"ח אלימות" והזהירה אותו שעוד אחד כזה וההורים שלו יוזמנו שוב לבית הספר, כי כבר יש לו מספיק והתיק האישי שלו מלא בדוחות ובהערות. היא אפילו החליפה מילה עם המנהלת ופלטה משהו שאולי כדאי לשקול "טיפול מיוחד", כי "הילד הבעייתי הזה מגלה נטיות אנטי חברתיות וכל הזמן משקר ומסתבך, ובבית הספר שלנו אנחנו לא נסבול אלימות של תלמידים כלפי מורים ויש גם גבול לחוסר הכבוד כלפי רכוש בית הספר ולחוסר החינוך שהוא מפגין," המנהלת מלמלה בתגובה ש"חבל שהוא לא כמו כולם, כי החיים של כולנו היו קלים יותר."
איו הביט בהן במבט אטום. הן שוחחו עליו כאילו הוא לא שם. באותה מידה הוא היה יכול להיות גם זבוב על הקיר. הוא חיכה שהן יסיימו והוא יחזור לכיתה, אף שבמחשבה נוספת, גם בכיתה לא חיכה לו משהו יותר טוב. הוא פשוט רצה להסתלק מחדר המנהלת. הוא היה מתוסכל ממצבו והתייאש כבר מזמן. איש כבר לא האמין לו ממילא, ויותר מזה – חשבו שהוא שקרן מדופלם. הוא תמיד היה אשם בכל דבר ובלי קשר לכלום, וזה לא משנה מה אמר. כמה פעמים הוא יכול לצעוק שהוא לא אשם?
היו ימים שהוא הרגיש שכולם בכיתה שלו שונאים אותו ושגם הוא שונא אותם. כמו תמיד, גם הפעם הוא העדיף שאימא שלו תוזמן לבית הספר מאשר להסתבך עם התאומים שמואלי, שכינו אותו בשמות כמו קרצ' שזה סוג של קיצור לקרצייה וגם התחרז באופן מעצבן עם שם המשפחה שלו "כץ".
עכשיו הוא היה תקוע איתם במקלט הדחוס והתפלל שלא ישימו לב שהוא שם, אפילו שזה היה ממש קשה.
דקות ארוכות עברו ושום דבר לא נשמע מבחוץ. במשך כל הזמן הזה המשיך ראובן שמואלי לנסות לקלוט משהו במכשיר הנייד החכם שלו, אבל ללא הצלחה. באיזשהו שלב הוא התייאש ואמר בכעס לאשתו שבפעם הבאה לא תקנה לו באמצע הקניון דברים במבצע, כי כל המכשירים במבצעים האלה הם הכי־הכי דפוקים.
רוח'לה השיבה לו בשלווה שאת המכשיר הזה הוא קנה בעצמו כשהיה בחוץ לארץ בטיול לרומניה, עם הטאבלטים של הילדים, אבל הוא בכל זאת כעס והאשים אותה שאין קליטה והתחיל לדפוק עם המכשיר על כיסא הפלסטיק המאובק שעליו ישב בקוצר רוח.
איו הביט בקנאה בתאומים שמואלי. השניים ניסו להתחבר לרשת האינטרנט באמצעות הטאבלט שהיה דבוק לידיים המזיעות שלהם מאז שקיבלו אותו מאבא'לה שלהם. היה ברור שה"יהלומים" לא יודעים בדיוק מה לעשות עם המכשיר, כי הם רק החליקו באצבעות העקומות שלהם לכל הכיוונים כדי שמשהו יקרה כמו שהם התכוונו. איו חשב לעצמו שבטח אם היה לו טאבלט, גם הוא היה מחובר אליו כל היום. ההורים שלו הבטיחו שיקנו לו כזה במתנה לבר המצווה, כשהוא יהיה מספיק בוגר ואחראי למכשיר כל כך יקר. הם לא ידעו שהוא סיפר לכולם שכבר קנו לו את הדגם הכי חדיש, ושהטאבלט שלו כל כך מתקדם שעוד אין בארץ מטען שמתאים לטכנולוגיה שלו ושבגלל זה הוא עוד לא פתח את האריזה.
בינתיים הוא הרשה לעצמו להציץ מהפינה שלו ב"יהלומים" שמרחו את אצבעות הלטאה שלהם בטמטום על המסך שהפיץ אור כחלחל. באותו רגע, כשהיה מוגן באפלולית החדר, הוא חש ממורמר ומתוסכל ממראה שני המפונקים שאיש לא דרש מהם אף פעם להוכיח כמה הם "בוגרים ואחראים" כדי לקבל משהו.
"טוב, עברו בדיוק שבע עשרה דקות מלאות," קבע ד"ר רודניצקי והביט במופגן בשעון היד המוזהב שעל זרועו השעירה. "אפשר לצאת מפה, עכשיו."
"מה פתאום לצאת?" קראה רוח'לה שמואלי, "עוד יתפוצץ לנו משהו על הראש בלי שנדע."
"הוא רק רוצה לחזור למשחק הכדורגל היקר שלו," פלטה טובה רודניצקי בעייפות.
"נו, ויש בזה משהו רע?" התלונן הדוקטור כשהוא מקיש על השעון המוזהב ומוודא שכולם שמו לב לפריט היקר.
"בשתים־עשרה בלילה?" התפלאה רוח'לה שמואלי וצחקקה בעצבנות. היא תמיד דחפה את האף המנותח שלה לכל מקום, והמקלט הצפוף לא היה יוצא דופן. איו הזדעזע מחדש בכל פעם שהביט בה. מרוב ניתוחי "יופי" פניה היו חסרות הבעה אנושית ובפעמים המעטות שחייכה בשפתיה הנפוחות באופן לא טבעי זה נראה כואב.
"טוב, זה מונדיאל! זה משהו בינלאומי. אפילו האפיפיור צופה במשחק הזה, נשיאי מדינות, ראשי ממשלה וגם אנוכי, הקטן," הצטדק ד"ר רודניצקי בצניעות מעושה.
"אה, גם כן מונדיאל־שמונדיאל," קראה טובה רודניצקי. "בינתיים זה לא הפריע למטורפים האלה לזרוק עלינו פצצות וטילים, גם באמצע המשחק בין ברזיל לגרמניה, הא!"
ד"ר רודניצקי שתק בחוכמה.
"גם אני חושבת שאפשר לצאת," התערבה ענת, אימא של איו, שעמדה מאחורי כולם וניענעה בעדינות בין זרועותיה את דן־דן הישן. "בפיקוד העורף אמרו לחכות עשר דקות וכבר עברו עשר דקות, לא?"
"אני אצא ראשון." אבא של איו הוריד את יולי מזרועותיו והעמיד אותה לידו. היא יבבה ונצמדה אליו כמו כלבלב מפוחד.
"אל תפחדי, יולי שלי, איו ישמור עלייך עד שאחזור, נכון איו?"
איו לא ענה, אבל יולי הרפתה מאחיזתה בו והתיישבה בצייתנות על כיסא פלסטיק קטן ליד הקיר.
"בן, שמור על יולי," אביו לחש לו באוזן והחל לעלות במדרגות הבטון.
"חכה לי, אני רוצה לבוא איתך," קרא איו.
"אל תבוא, שמור על יולי!" ענה אבא שלו.
נשמעה חריקה של ברזל מתחכך בבטון. דממה מתוחה השתררה באוויר המעופש.
"זה בסדר, אפשר לעלות," קרא אבא של איו שפתח את הדלת הכבדה. אנשים קמו, כיסאות חרקו וכולם כבר עמדו לצאת, כשבאותו רגע נשמע פיצוץ איום וחושך כבד השתרר במקלט.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.