דם במים

הוא זמזם תוך כדי עבודה.

מנגינה עממית ישנה שלמד בילדותו באֶל קָלָבּוֹסוֹ.

הוא לא זכר את המילים, מה שהיה מוזר. הוא תמיד זכר הכול. הזיכרונות עינו את ויסֶנטֶה קארפּיוֹ, ונפשו המעונה הולידה שיגעון מיוחד. ההנהגה הכירה בכך כבר בשלב מוקדם. לכן שלחו אותו לאמריקה — הוא היה מוכן לעשות דברים שאחרים סירבו לעשות. כעת היו רבים שהתחרטו על ההחלטה הזאת. נראה שהשיגעון השתלט עליו.

ראשו הקירח והמקועקע הבריק מזיעה. היא היתה השמינית שקיבלה ממנו טיפול כזה, וללא ספק המייגעת ביותר. זה הפתיע אותו. היא היתה צעירה ורזה, נמוכה ממנו, עם תספורת פאנקיסטית: מגולחת בצד אחד וצבועה בשלל צבעים בצד השני. בתחילה הוא חשב שהיא מכורה; היו לא מעט כאלה בקיימברידג', מסצ'וסטס, עיר אולטרה ליברלית שהסובלנות היא נר לרגליה.

אבל מהר מאוד הוא הבין שהיא לא מכורה. נרקומנים כמעט לא מתנגדים. הם אומללים כל כך שפשוט אין להם סיבה להילחם. אבל הבחורה הזאת היתה חדורת רוח קרב. היא נאבקה והוא שקל להרפות ממנה ולהמשיך הלאה, אבל זה לא היה אפשרי. אם היא תימלט, המשטרה תערוך סריקות באזור וללא ספק תאתר אותו. הוא לא יכול להרשות לעצמו שזה יקרה.

לבסוף היא נכנעה, כמו כולם, אבל המשיכה להערים קשיים. הגיד המקיף את החוליות היה סיבי במיוחד ולא שיתף פעולה. הוא נאלץ להתאמץ, והזיעה התערבבה בדם שהכתים את ידיו והקשתה עליו עוד יותר. אבל העבודה המריצה אותו והנוזל האדמדם שזרם על הצלבים שעיטרו את פרקי ידיו הזכיר לו את בית הקברות בעיירת הולדתו — שדות של צלבים מכוסים דם.

הוא הופתע מכך שהוא מזיע בקור. בילדותו הוא חשב שהחורף באל קלבוסו קשה. בינואר־פברואר הטמפרטורה צנחה לפעמים מתחת לאפס. אבל מעולם לא היה לו קר כמו בניו אינגלנד. הוא השאיר את חלונות הקומה העליונה של הבית הקטן פתוחים, בעיקר כדי שהבשר לא יתחמם, וכשהטמפרטורה ירדה מתחת לאפס הבית הפך למקפיא.

ואף על פי כן הוא הזיע.

לבסוף הוא סיים את מלאכת החיתוך ועבר לחבלים, וקשר אותה כמו את האחרים. כשסיים, התרחק ובחן את מעשה ידיו.

הוא היה מרוצה.

הוא תהה מתי ימצאו את פירות עמלו. בעוד יומיים, חשב, אולי שלושה. המשטרה כבר חיפשה שניים מהם. והוא היה בעדיפות גבוהה מבחינת האף־בי־איי ושאר הרשויות הפדרליות. למרות הקור, הצחנה במרתף היתה בלתי נסבלת. הוא השאיר את החלונות פתוחים כדי שאחד השכנים יבחין במהרה בריח הבשר המרקיב ויחליט למלא את חובתו האזרחית. אז יתחיל הטירוף האמיתי ואמריקה תבין מה היא המיטה על עצמה.

הוא ניגש לכיור ושטף את הדם והזיעה מהידיים ומהפנים. הוא העיף מבט אחרון על המרתף. טביעות אצבע שלו נותרו בכל פינה, וכן ראיות נוספות.

זה לא הזיז לו. הוא רצה שידעו.

הם חייבים לדעת שזה שהוא.