דרך האהבה

1 המוח הפצוע

יתכן שמעולם לא חשבתם על כך, אבל במובן כזה או אחר כולנו מורים רוחניים. אנחנו מורים רוחניים, מפני שבידינו הכוח ליצור את חיינו שלנו ולמשול בהם.

בדיוק כפי שחברות ודתות ברחבי העולם יוצרות מיתולוגיות שלא ייאמנו, כך אנחנו יוצרים את אלו שלנו. המיתולוגיה האישית שלנו שוקקת גיבורים ורשעים, מלאכים ושדים, מלכים ופשוטי עם. אנחנו בוראים אוכלוסייה שלמה בתוך מוחנו, ובכלל זה ריבוי אישיויות לעצמנו. ואז אנחנו מושלים בתדמית שבה נשתמש בנסיבות מסוימות. אנחנו נעשים לאומנים המצטיינים בהעמדת פנים ובהקרנת התדמיות שלנו, ואנחנו שולטים בכל מה שאנחנו מאמינים שהיננו. כשאנחנו פוגשים אנשים אחרים אנחנו מסווגים אותם ללא דיחוי, ומעניקים להם תפקיד בחיינו. אנחנו יוצרים תדמית של הזולת, בהתאם לדמותו, כפי שהיא נראית לנו. ואנחנו עושים את אותו הדבר כלפי כל הסובבים אותנו.

יש לכם כוח יצירה, והכוח שלכם כה חזק, שכל דבר שתאמינו בו - יתגשם. אתם יוצרים את עצמכם, את כל מה שאתם סבורים שהינכם. אתם כפי שאתם מפני שכך אתם מאמינים שהינכם. כל המציאות שלכם, כל מה שאתם מאמינים בו, הוא היצירה הפרטית שלכם. יש לכם אותו כוח שיש לכל בן אדם אחר בעולם. ההבדל העיקרי ביניכם לבין מישהו אחר נעוץ באופן שבו אתם מיישמים את כוחכם, מה אתם יוצרים בכוח שלכם. יתכן שתהיו דומים לזולת באופנים רבים, אך בכל רחבי העולם כולו, איש לא חי את חייו בדיוק כפי שכל אחד ואחד מכם עושה זאת.

התאמנתם במשך כל חייכם כדי להיות מי שהינכם, ואתם עושים זאת בהצלחה כה רבה, שאתם שולטים במה שאתם מאמינים שהינכם. אתם שולטים באישיות שלכם, באמונות שלכם, אתם שולטים בכל פעולה, כל תגובה. אתם מתאמנים במשך שנים על גבי שנים, ואתם בקיאים במה שאתם מאמינים שהינכם. ברגע שנצליח להבין שכולנו שולטים בכל אלה – ולמעשה כולנו מורים – נוכל להבין איזו שליטה יש לנו.

כשאנחנו ילדים ויש לנו בעיה עם מישהו, אנחנו מתרגזים. מאיזושהי סיבה, הכעס מסלק את הבעיה; אנחנו מקבלים את התוצאה הרצויה לנו. זה קורה שוב, אנחנו מגיבים בכעס, וכעת אנחנו יודעים שאם נתרגז נסלק את הבעיה. ואז אנחנו מתאמנים ומתאמנים, ונעשים למומחים בכעס.

באותו אופן אנחנו נעשים למומחים בקנאה, מומחים בעצבות, מומחים בדחייה עצמית. כל הדרמה והסבל שלנו הם תוצרים של אימון. אנחנו מגיעים להסכם עם עצמנו, ואנחנו מתאמנים בהסכם הזה, עד שהוא נעשה למומחיות שלמה. האופן שבו אנו חושבים, האופן שבו אנו מרגישים והאופן שבו אנו פועלים נעשים כה שגורים, שאיננו צריכים עוד להקדיש תשומת לב למה שאנחנו עושים. באמצעות פעולה ותגובה אנחנו מסגלים התנהגות מסוימת.

כדי להיעשות מומחים לאהבה, אנחנו צריכים להתאמן באהבה. אמנות הקשר האישי היא מומחיות בפני עצמה, והדרך היחידה להגיע למומחיות היא בעזרת האימון. לפיכך, יש לפעול למשל כדי להגיע למיומנות בקשר אישי. לא מדובר במושגים מופשטים או ברכישת ידע. מדובר בפעולה. מובן שכדי לפעול אנחנו זקוקים לידע מסוים, או לכל הפחות למודעות קצת יותר גדולה לאופן שבו בני אדם פועלים.

דמיינו לעצמכם שאתם חיים בפְלָנֶטה שכל יושביה סובלים ממחלת עור. זה אלפיים או שלושת אלפים שנה סובלים התושבים בפלנטה שלכם מאותה ממחלה. גופיהם מכוסים בפצעים מוגלתיים, והפצעים האלה מכאיבים מאוד כשנוגעים בהם. כמובן, הם מאמינים שזו תופעה נורמלית לגמרי של העור. אפילו ספרי הרפואה מתארים את המחלה הזאת כמצב נורמלי. עם היוולדם, עורם של הילודים בריא, אבל בגיל שלוש או ארבע, מתחילים להופיע הפצעים הראשונים. כשהם מגיעים לשנות העשרה שלהם, הפצעים מכסים את כל עורם.

האם אתם יכולים לדמיין לעצמכם איך האנשים האלה מתייחסים זה לזה? כדי לקיים מגע זה עם זה, הם חייבים להגן על פצעיהם. הם כמעט לא נוגעים זה בעורו של זה, מפני שהמגע כרוך בכאב גדול מדי. אם אתם נוגעים בלי כוונה בעורו של מישהו אחר, זה מכאיב כל כך עד שהוא מייד מתרגז ונוגע בעורכם בכוונה, כדי לגמול לכם. ובכל זאת, אינסטינקט האהבה הוא כה חזק, שאתם משלמים מחיר גבוה כדי לקיים יחסים עם זולתכם.

ובכן, דמיינו לעצמכם שיום אחד מתרחש נס. אתם מתעוררים, ועורכם נרפא לגמרי. אין עליו שום פצעים, והנגיעה אינה מכאיבה עוד. עורכם בריא ואתם יכולים לגעת בו. זו תחושה נהדרת, מפני שהעור נועד לחישה. האם אתם יכולים לדמיין לעצמכם כי עורכם בריא בעולם שבו כולם סובלים ממחלת עור? אינכם יכולים לגעת בזולתכם, מפני שהנגיעה מכאיבה להם, ואיש לא נוגע בכם מפני שהוא מניח שהנגיעה תכאיב לכם.

אם אתם מדמיינים את זה, אולי תוכלו להבין איך מישהו מפלנטה אחרת, שבא לבקר אצלנו, יעבור חוויה דומה לגבי בני אדם. אבל עורנו אינו מלא בפצעים. מה שהאורח יגלה הוא שהמוח האנושי חולה במחלה הנקראת פחד. בדיוק כמו התיאור של העור הנגוע, כך הגוף הרגשי מלא פצעים, והפצעים האלה מודלקים ברעל רגשי. מחלת הפחד מתגשמת בכעס, שנאה, עצבות, קנאה וצביעות; התוצאה של המחלה היא כל הרגשות שגורמים סבל לבני אדם.

כל בני האדם חולים נפשית באותה המחלה. אנחנו יכולים אפילו לומר כי העולם הזה הוא בית חולים לחולי נפש. אבל מחלת הנפש הזאת נמצאת בעולם זה אלפי שנים, וספרי הרפואה, ספרי הפסיכיאטריה וספרי הפסיכולוגיה מתארים את המחלה כתופעה נורמלית. הם מחשיבים זאת כתופעה נורמלית, אבל אני יכול לומר לכם שזה לא נורמלי.

כשהפחד נעשה גדול מדי, פעילותו של המוח ההגיוני מתחילה להשתבש, ואינה יכולה עוד לשאת את כל הפצעים עם כל הרעל שבהם. בספרי הפסיכולוגיה אנחנו מכנים זאת מחלת נפש. אנחנו קוראים לה סכיזופרניה, פראנויה, פסיכוזה, אבל המחלות הללו נוצרות כשהמוח ההגיוני נעשה כל כך מפוחד והפצעים כל כך מכאיבים, שכבר מוטב לנתק את הקשר עם העולם החיצון.

בני אדם חיים בפחד מתמיד מפני פגיעה שתגרום להם כאב, והדבר יוצר דרמה גדולה בכל אשר נלך. הדרך שבה בני אדם מכוננים קשר זה עם זה מכאיבה כל כך מבחינה רגשית, שבלא שום סיבה ניכרת לעין אנחנו מתרגזים, מתקנאים, נעצבים. עצם האמירה "אני אוהב אותך" יכולה להפחיד. אבל גם אם קיומו של קשר רגשי מכאיב ומפחיד, איננו מותרים עליו. אנחנו מכוננים קשרים אישיים, אנחנו נישאים, אנחנו מולידים ילדים.

כדי להגן על פצעינו הרגשיים, ובגלל פחדנו שמא ניפגע, בני אדם יוצרים משהו מתוחכם מאוד במוחם: מערכת הכחשה גדולה. במערכת ההכחשה הזאת אנחנו נעשים לשקרנים מושלמים. אנחנו משקרים לעצמנו באופן כה מושלם, שאנחנו מאמינים לשקרים של עצמנו. איננו מבחינים בכך שאנחנו משקרים, ולעיתים אפילו כשאנחנו יודעים שאנחנו משקרים, אנחנו מצדיקים את השקר ומתרצים את השקר על מנת לגונן על עצמנו מהכאב של פצעינו.

מערכת ההכחשה היא כמו חומת ערפל למול עינינו, חומה שמסמאת אותנו ומונעת מאיתנו לראות את האמת. אנחנו מרכיבים מסכה חברתית, מכיוון שמפחיד מדי לראות את עצמנו או להניח לזולת לראות אותנו כפי שאנו באמת. ואותה מערכת הכחשה מאפשרת לנו להעמיד פנים שהכל מאמינים במה שאנחנו רוצים שיאמינו לגבינו. אנחנו מתקינים את המחסומים הללו להגנה כדי להרחיק את הזולת, אבל המחסומים האלה גם כולאים אותנו בפנים, מגבילים את החופש שלנו. בני אדם מתכסים ומתגוננים, וכאשר מישהו אומר, "אתה נוגע בנקודה רגישה", אין זו בדיוק האמת. מה שנכון הוא שאתם נוגעים בפצע במוחו, והוא מגיב מפני שזה מכאיב.

כשאתם מודעים לכך שלכל הסובבים אתכם יש פצעים רגשיים ובהם רעל רגשי, תוכלו להבין בנקל את יחסיהם של בני האדם במה שהטולטקים מכנים 'חלום הגיהינום'. מנקודת הראות של הטולטקים, כל מה שאנחנו מאמינים בו לגבי עצמנו, וכל מה שאנחנו יודעים על העולם, הוא חלום. אם תפנו לכל תיאור דתי של הגיהינום, תגלו שהוא בדיוק כמו החברה האנושית, האופן שבו אנו חולמים. הגיהינום הוא מקום של סבל, מקום רצוף פחד, מקום של מלחמה ואלימות, מקום של עונש שלא מסתיים לעולם. בני אדם נאבקים בבני אדם בג'ונגל של חיות טרף; בני אדם מלאים שיפוט, מלאים אשמה, מלאים רגשות אשם, מלאים רעל רגשי – קנאה, כעס, שנאה, עצבות, סבל. אנחנו יוצרים את כל השדים הקטנים האלה במוחנו מפני שלמדנו לחלום את הגיהינום בחיינו שלנו.

כל אחד מאיתנו יוצר לעצמו חלום אישי, אבל בני האדם שחיו לפנינו יצרו חלום חיצוני גדול, חלום של חברה אנושית. החלום החיצוני, או חלומה של הפלנטה, הוא החלום הקולקטיבי של מיליארדי חולמים. החלום הגדול כולל את כל כלליה של החברה, חוקיה, דתותיה, התרבויות השונות שלה, סגנונות החיים השונים. כל המידע הזה אצור בתוך המוח שלנו כמו אלף קולות המדברים אלינו בו־זמנית. הטולטקים מכנים זאת בשם 'מיטוטה'.

האני האמיתי שלנו הוא אהבה צרופה; אנחנו חיים. האני האמיתי שלנו לא קשור כלל לחלום, אבל המיטוטה מונע מאיתנו לראות מי אנחנו באמת. כשאתם רואים את החלום מנקודת השקפה זו, ואם יש לכם מודעות למי שהינכם, אתם רואים את ההתנהגות השטותית של בני האדם והיא נעשית משעשעת בעיניכם. מה שנתפס על ידי הזולת כדרמה גדולה, נעשה קומדיה. אתם יכולים לראות את הסבל האנושי לגבי משהו שאינו חשוב, שכלל אינו אנושי. אבל אין לנו שום ברירה, אנחנו נולדים בחברה הזאת, אנחנו גדלים בחברה הזאת, ואנחנו לומדים להיות ככל האחרים, לשחק בשטויות כל הזמן, להתחרות בשטויות.

תארו לעצמכם שיש ביכולתכם לבקר בפלנטה שבה לכל אחד יש מוח רגשי מסוג אחר. הם תמיד מתייחסים זה אל זה מתוך אושר, תמיד באהבה, תמיד בשלום. וכעת תארו לעצמכם שיום אחד אתם מתעוררים בפלנטה הזאת, ואין עוד פצעים על הגוף הרגשי שלכם. אינכם פוחדים עוד להיות מי שהינכם. אינכם מתייחסים באופן אישי לכל מה שהאחרים אומרים עליכם, לכל מה שהם עושים, וכך זה לא פוגע בכם עוד. אינכם זקוקים עוד להתגונן. אינכם פוחדים עוד לאהוב, לחלוק, לפתוח את לבבותיכם. אבל איש אינו כמותכם. איך תוכלו להתייחס לבני אדם פצועים מבחינה רגשית, וחולים מרוב פחד?

כשבן אדם נולד, המוח הרגשי שלו, הגוף הרגשי שלו, בריא לגמרי. בגיל שלוש־ארבע לערך מופיעים הפצעים הרגשיים הראשונים, והם מתאלחים ברעל רגשי. אבל אם תעקבו אחרי זאטוטים בני שנתיים או שלוש, אם תראו איך הם מתנהגים, תיווכחו שהם כל הזמן משחקים. תראו שהם צוחקים כל הזמן. הדימיון שלהם חזק ביותר, והאופן שבו הם חולמים הוא הרפתקה של תגליות. כשמשהו משתבש הם מגיבים ומתלוננים, אבל אחר כך הם מניחים לדבר ומפנים את תשומת ליבם שוב אל הרגע, כדי לשוב ולשחק, לגלות את העולם וליהנות. הם חיים את הרגע. הם אינם בושים בעבר; הם אינם מודאגים לגבי העתיד. ילדים קטנים מביעים את מה שהם חשים, ואינם פוחדים לאהוב.

הרגעים המאושרים ביותר בחיינו קורים כשאנחנו משחקים כמו ילדים, כשאנחנו שרים ורוקדים, כשאנחנו מגלים ויוצרים אך ורק למען ההנאה. כמה נפלא כשאנחנו מתנהגים כמו ילדים, מפני שזהו אורח החשיבה האנושי הנורמלי, הנטייה האנושית הנורמלית. כילדים אנחנו תמימים, והבעת האהבה היא טבעית בשבילנו. אבל מה קרה לנו? מה קרה לעולם כולו?

מה שקרה הוא שכאשר אנחנו ילדים, הבוגרים סביבנו סובלים ממחלת הנפש ההיא, והיא מידבקת מאוד. איך הם מעבירים אלינו את המחלה? הם "לוכדים" את תשומת הלב שלנו, והם מלמדים אותנו להיות כמותם. כך אנחנו מעבירים את המחלה שלנו לילדינו, וכך הורינו, מורינו ואחינו הבוגרים, וכל החברה שבה אנשים חולים, מדביקה אותנו במחלה ההיא. הם לכדו את תשומת ליבנו והכניסו למוחותינו מידע באמצעות שינון. זו הדרך שבה למדנו. זו הדרך שבה אנחנו מתכנתים מוח אנושי.

הבעיה היא התוכנית, המידע המאוחסן במוחנו. על ידי לכידת תשומת הלב אנחנו מלמדים את ילדינו להתבטא באמצעות השפה, מלמדים אותם קריאה, התנהגות נאותה, חלימה. אנחנו מבייתים את בני האדם באותו האופן שבו אנחנו מבייתים כלב או כל בעל חיים אחר: באמצעות עונש ופרס. זה נורמלי לגמרי. מה שאנחנו מכנים חינוך, אינו אלא ביות של האדם.

אנחנו פוחדים מענישה, אבל אחר כך אנחנו פוחדים גם מכך שלא נקבל את הפרס, שלא נהיה טובים די הצורך לאבא או לאמא, לאחינו או למורה. הצורך להיות מקובלים נולד בנו. לפני כן, לא היה אכפת לנו אם אנחנו מקובלים או לא. השקפותיהם של האנשים אינן חשובות. הן אינן חשובות מפני שאנחנו רק רוצים לשחק ולחיות בהווה.

הפחד שמא לא נקבל את הפרס נעשה לפחד מפני דחייה. הפחד מכך שלא נהיה טובים די הצורך בעיני מישהו אחר הוא זה שגורם לנו לנסות ולהשתנות, והוא המניע אותנו ליצור תדמית. אנחנו מנסים להקרין את התדמית הזאת על פי מה שהם רוצים שנהיה, רק על מנת שנהיה מקובלים, רק על מנת שנקבל את הפרס. אנחנו לומדים להעמיד פנים שאנחנו מישהו אחר מכפי שאנחנו באמת, ואנחנו מתאמנים מתוך ניסיון להיות מישהו אחר, להיות טובים די הצורך לאמא, לאבא, למורה שלנו, לדתנו, או לכל דבר אחר. אנחנו מתאמנים ומתאמנים, ואנחנו לומדים להיות מה שאיננו.

עד מהרה אנחנו שוכחים מי אנחנו באמת, ומתחילים להאמין לתדמית שלנו. אנחנו יוצרים לא רק תדמית אחת אלא רבות, בהתאם לקבוצות האנשים השונות שעימן אנחנו מתרועעים. אנחנו יוצרים תדמית אחת בבית ואחת בבית הספר, וכשאנחנו גדלים, אנחנו ממשיכים ויוצרים עוד ועוד תדמיות.

כך גם לגבי הקשר הפשוט בין גבר ואישה. לאישה יש תדמית חיצונית שהיא מנסה להקרין לעבר הזולת, אבל בינה לבינה, יש לה תדמית אחרת לעצמה. גם לגבר יש תדמית חיצונית ותדמית פנימית. כשהם נעשים לבוגרים, התדמית הפנימית וזו החיצונית הן כה שונות, עד שכמעט אין שום תאימות ביניהן. בקשר שבין גבר ואישה יש לכל הפחות ארבע תדמיות. איך הם יכולים להכיר באמת זה את זה? – הם לא יכולים. הם יכולים רק לנסות להבין את התדמית. אבל צריך להביא בחשבון תדמיות נוספות.

כאשר גבר פוגש אישה, הוא יוצר את התדמית שלה מנקודת ההשקפה שלו, והאישה יוצרת תדמית של הגבר מנקודת ההשקפה שלה. אחר כך הוא מנסה לגרום לה להתאים לתדמית שהוא יוצר לה, והיא מנסה לגרום לו להתאים לתדמית שהיא יוצרת לו. כעת יש להם כבר שש תדמיות, אפילו אם אינם יודעים שהם משקרים. מערכת היחסים שלהם מתבססת על פחד; היא מתבססת על שקרים. היא אינה מתבססת על האמת, מפני שהם לא מסוגלים לראות את האמת מבעד לערפל הסמיך.

בהיותנו ילדים קטנים, אין שום עימות עם התדמיות שאנחנו מציגים ומעמידים פנים שהיננו. התדמיות שלנו בעצם אינן נדרשות לחקירה ולבדיקה, אלא כאשר אנחנו מתחילים לקיים מגעי גומלין עם העולם החיצוני, ללא ההגנה של הורינו. מסיבה זו חייהם של בני העשרה קשים במיוחד. אפילו אם אנחנו מוכנים לתמוך ולהגן על התדמיות שלנו, ברגע שאנחנו מנסים להקרין את התדמיות שלנו לעולם החיצון, העולם נאבק בהן. העולם החיצון מתחיל להוכיח לנו, לא רק באופן פרטי אלא גם בפומבי, כי איננו כפי שאנחנו מעמידים פנים.

הבה נידרש לדוגמא של בן עשרה שמעמיד פנים שהוא אינטליגנטי מאוד. הוא מתווכח בבית הספר, ובאותו ויכוח מנצח אותו מישהו אינטליגנטי יותר ממנו, שגם התכונן יותר לוויכוח, וגורם לו להיראות מגוחך בפני הכל. הוא ינסה להסביר ולתרץ ולהצדיק את התדמית שלו בפני בני גילו. הוא יהיה נחמד לכולם וינסה להציל את התדמית שלו בפניהם, אך הוא יודע שהוא משקר. כמובן, הוא מנסה כמיטב יכולתו שלא להישבר בפני בני גילו, אבל ברגע שהוא לבד ורואה את עצמו במראה, הוא ניגש ומנפץ את המראה. הוא שונא את עצמו; הוא מרגיש שהוא כל כך מטומטם, שאין גרוע ממנו. קיימת אי־חפיפה ניכרת בין התדמית הפנימית והתדמית שהוא מנסה להקרין לעולם החיצון. ככל שאותה אי־חפיפה גדלה, כך ההסתגלות ל'חלום' של החברה נעשית קשה יותר, וכך הוא יאהב את עצמו פחות.

בין התדמית שהוא מעמיד פנים שהינו לבין התדמית הפנימית כשהוא לבדו, יש שקרים ועוד שקרים. שתי התדמיות אינן קשורות כלל למציאות; הן כוזבות, אבל הוא לא רואה זאת. אולי מישהו אחר יכול לראות זאת, אבל הוא עיוור לגמרי. מערכת ההכחשה שלו מנסה להגן על הפצעים, אבל הפצעים אמיתיים, והוא סובל מכאבים מפני שהוא מנסה כל כך להגן על תדמית.

בעודנו ילדים אנחנו לומדים כי דעותיהם של האחרים חשובות, ואנחנו שולטים בחיינו על פי אותן דעות. חוות דעת פשוטה מפיו של מישהו יכולה לדחוף אותנו למעמקי הגיהינום, וחוות הדעת הזאת אפילו אינה אמיתית: "אתה מכוער. אתה לא צודק. אתה מטומטם".

לדעות יש כוח השפעה גדול מאוד על התנהגותם של האנשים שחיים בגיהינום. משום כך אנחנו צריכים לשמוע שאנחנו טובים, שאנחנו מוצלחים, שאנחנו יפים. "איך אני נראה? איך היו הדברים שאמרתי? איך אני מתקדם?"

אנחנו צריכים לשמוע את חוות הדעת של הזולת מפני שאנחנו מבוייתים, וניתן לתמרן אותנו באמצעות חוות הדעת האלה. משום כך אנחנו מחפשים הכרה אצל הזולת: אנחנו צריכים להיות מקובלים על ידי החלום החיצוני, דרך אנשים אחרים. משום כך בני עשרה שותים אלכוהול, לוקחים סמים או מתחילים לעשן. הם עושים זאת רק כדי שיהיו מקובלים על ידי אנשים אחרים, שהם בעלי הדעות הללו; הם עושים זאת רק על מנת להיחשב "קוּלים".

בני אדם כה רבים סובלים בגלל כל התדמיות הכוזבות שאנחנו מנסים להקרין. אנחנו מעמידים פנים שמישהו חשוב מאוד, אבל בעת ובעונה אחת אנחנו מאמינים שאנחנו עצמנו לא שווים כלום. אנחנו עובדים כל כך קשה כדי להיות מישהו, כדי להיחשב באותו חלום חברתי, לזכות בהכרה ובאישרור מצד הזולת. אנחנו משתדלים כל כך להיות חשובים, להיות מנצחים שמצליחים, להיות בעלי כוח השפעה, להיות עשירים, מפורסמים, להביע את החלום האישי שלנו על האנשים האחרים הסובבים אותנו. מדוע? מפני שבני אדם מאמינים שהחלום אמיתי ואנחנו מתייחסים אליו ברצינות רבה מאוד.