דרקונים בשמי סיאטל 2: ברית אש ודם

פרק 1

״זו מלכודת.״

הכבל הדקיק נראה רק בקושי מתחת למצע הקש ועלי הכותרת שנשרו מעצי התפוח, אבל גם אם לא הייתי רואה אותו, הייתי מרגישה את הקסם הקלוש שנבע ממנו בזכות הדם החצי־אֶלפי שלי.

הקפתי כבר שלוש פעמים את הבוסתן רחב הידיים, שבו שורות של עצי פרי השתרעו על פני עשרות דונם, והכבל הזה היה ההוכחה היחידה שמצאתי לכך שמישהו קסום נמצא באזור. או היה פה והלך. לא משנה מי היה המבקר בעל כוחות הקסם, הוא לא הואיל בטובו להשאיר טביעות רגליים.

הזדקפתי, הטלתי את הצמה הבלונדינית הארוכה שלי מעבר לכתף, ושקלתי את האפשרויות שעמדו לפניי. ואז, מתוך דחף פתאומי, בחרתי באפשרות הלא־נבונה. צעדתי אל תוך המלכודת.

כבל התהדק סביב הקרסול שלי, ואז משך אותי בכוח והפיל אותי מהרגליים. כעבור שנייה כבר הייתי תלויה במהופך וזרועותיי השתלשלו לעבר הקרקע, כמו צייד מסרט מצויר שארנב פיקח הערים עליו.

מפתחות הרכב, המשאף ותרסיס האף הדבילי בריח לוונדר שעליו המליץ הרופא לצורך הרגעה — כולם נשרו לי מהכיס. לפני שמצבי הבריאותי המצוין לשעבר התחיל לרדת מהפסים, לא הייתי צריכה לקחת איתי כל כך הרבה חפצים מטופשים למשימות. עדיין לא ממש הבנתי מה בדיוק עושים מדדי דלקת, אבל הייתי אמורה להפחית את רמות הלחץ בחיי כדי שהם ישתפרו. וזאת לא משימה פשוטה כשאת תלויה על עץ במהופך.

למרבה המזל, פזיק, התת־מקלע הקסום שיוּצַר עבורי בהזמנה מיוחדת, לא זז מנרתיק הירך שלו. גם צ׳ופר, החרב הארוכה והקסומה אפילו יותר, נשארה בנדן שהיה חגור על גבי. הניצב אומנם נחבט לי בעורף כשזז ממקומו, אבל מילא. רצועת העור שעליה תלויים הקמעות הקסומים שלי עדיין היתה סביב צווארי, והייתי צריכה להצמיד את הסנטר אל עצם הבריח כדי שהיא לא תיפול.

ואל? הקול של סינדָרי נשמע בתוך ראשי. הקול המשועשע של סינדרי.

חשבתי שהוא בקצה השני של הבוסתן, אבל כשסובבתי את הגוף, ראיתי את הטיגריס הענק והכסוף פוסע לקראתי בין שורות העצים. הצעדים הרכים של כפותיו הגדולות כמעט שלא הניעו את גבעולי הדשא.

״כן?״ עניתי בקול ולא בטלפתיה.

במהלך השבוע האחרון ארבעה מילדי השכונה נעלמו ועשרות חזירים נטרפו בחוות מקומיות, כך שבעלי המטע לא הסתובבו באזור כרגע, ולא חששתי שישמעו אותי משוחחת עם טיגריס קסום.

את זקוקה להצלה?

״לא. האמת היא שאני צריכה שתזוז מכאן לצד השני של הגבעה, כדי שמי שטמן את המלכודת הזו לא יחוש בך כשיחזור לבדוק מה הוא תפס.״

סינדרי התיישב על רגליו האחוריות והרים אליי מבט. נכנסת למצב הזה בכוונה?

״כן. עכשיו זוז.״ סימנתי לו בידי שיסתלק. ״אתה יכול לחזור לפה ולהציל אותי אם יגיעו יותר מארבעה אויבים.״

סביר להניח שתוכלי להכניע ארבעה קוֹבּוֹלדים בכוחות עצמך. הם בגובה של שישים — תשעים סנטימטרים.

״לכן אמרתי לך לבוא להציל אותי רק אם יגיעו יותר מארבעה.״

מבטו של סינדרי נדד לכיוון שורת העצים הקרובה. אחד מהם מתקרב לכאן עכשיו.

יופי. הפעם לא דיברתי בקול, רק חשבתי על המילה, בידיעה שהטיגריס בעל הכוחות הטלפתיים ישמע אותי. קישטה.

אני סינדרי דַארגוֹת צֵ׳ייסֶר השלישי בן ראש השבט רָאוּל, צייד אימתני בן ממלכת הטוּנדרָה הסבוכה של דֶלנוֹת. אני לא מגיב ל"קישטה". עם זאת, לשמחתי, הוא השתמש בכוחו להיעלם מן העין — ומהחושים הקסומים של כל הסובבים, פרט למי שמחזיק בפסלון שלו.

בגלל שזאת אני, המשכתי להרגיש בו. כעבור כמה שניות התחלתי לחוש ביצורים קסומים נוספים בקרבת מקום. הם היו שישה והם הקיפו אותנו. כבשתי את הדחף לשלוף את כלי הנשק שלי במקום להניח לזרועותיי להשתלשל באוויר. מבחינתם, בסך הכול הייתי מבקרת חסרת אונים שנקלעה ברוב טיפשותה למלכודת שלהם.

משהו פגע באחוריי. גופי הזדעזע והשתנקתי בכאב.

״מה זה היה?״ הצמדתי כף יד אל הנקודה הצורבת. הרגשתי כאילו מישהו הִכה בי בשוט.

שמעתי צליל גבוה ועמום, ומשהו דקר את כתפי השנייה.

הם יורים בי? חגתי במקום בניסיון לאתר את מיקומם של התוקפים.

עם מקלעות. תרצי שאציל אותך עכשיו? נימת הקול של סינדרי נשמעה משועשעת, לא מודאגת במיוחד.

אם היצורים האלה היו האחראים לחטיפות הילדים, ואולי גם לרצח שלהם, זה לא היה עניין לבדיחות.

משהו נוסף, שאולי היה אבן, התעופף בשריקה סמוך לראשי ופרע קלות את שערי. עלים של עץ סמוך אִווששו.

רק תתפוס אחד מהם. שיהיה לנו את מי לחקור.

סינדרי זינק לדרכו, ואילו אני שלפתי את צ׳ופר מהנדן, משכתי את גופי כלפי מעלה וחתכתי את הכבל המכושף שעליו הייתי תלויה. החרב ביתקה אותו בקלות והיה לי מספיק מקום לבצע סלטה באוויר ולנחות על הרגליים, לא יותר מזה. עדיין הייתי צריכה לפרום את הקשרים סביב הקרסוליים, והחמצתי פנים בגלל הזמן המבוזבז. הקובולדים התפזרו ברגע שסינדרי הסתער לכיוונם.

הקובולד שהיה על העץ קפץ למטה. שמעתי את רגליו פוגעות באדמה. השתחררתי מהכבלים ודהרתי בעקבותיו.

גובהו של היצור לבן השיער היה שישים סנטימטר, והוא לפת קלע באגרופו הקטן. הוא ניתר במהירות אל תוך שורת העצים הבאה ונאלצתי לעקוף גזעי עצים ולעבור מתחת לענפים במרדף אחריו.

הדם האֶלפי שירשתי מאבי עשה אותי זריזה יותר מבני אדם רגילים, אבל מצד אימא שלי אני נצר ללוחמים נורדיים קדמונים, והם הצמיחו אותי לגובה מטר שמונים ושלוש.

ענפים הסתבכו לי בשיער והִכו בפניי בזמן שרצתי אחרי הקובולד. הוא נעלם מעיניי, אבל המשכתי לחוש בו ולא איבדתי את עקבותיו.

ברגע שהגעתי אל קצה הבוסתן והגחתי בסערה מבין העצים, הוא נגלה שוב לעיניי כשרץ במהירות לעבר עצי המחט המקומיים שתחמו את השטח ואל שיחי הפטל הפולשים, הלגמרי לא מקומיים, שצמחו בין העצים האלה.

רגליי הארוכות נשאו אותי במהירות אל הקובולד ואימצתי אותן עוד יותר כשראיתי את היעד שלו: פתח בגודל של מאורת ארנב בחומת הצמחייה הקוצנית והצפופה.

שלפתי את פזיק מהנרתיק, אבל היססתי לירות בגבו. עדיין לא הייתי בטוחה שהקובולדים אחראים לכל הצרות, ובראשי הדהדו דברים שאמרה לי אימי. היא חשבה שאולי חברי הקהילה הקסומה ישנאו אותי פחות, שאולי הם יפסיקו לשלוח נציגים כדי לנסות להרוג אותי, אם לא יפחדו ממני כל כך. אם אעזור להם.

שבריר שנייה לפני שהצלחתי להדביק אותו, הקובולד צלל אל תוך המאורה. היא נראתה קטנה מדי אפילו בשבילו, אבל הוא החליק פנימה כמו נחש משומן. הספקתי לעצור ברגע האחרון לפני שהתרסקתי עם הפרצוף בתוך הסבך הקוצני.

רשרוש העלים והענפים העיד שהקובולד עובר ביניהם ומתקדם עמוק יותר ויותר לתוך מעבה השיחים. אפילו בגובה שלי לא הצלחתי לראות מעל לסבך ולנחש לאיזה מרחק הוא השתרע בין העצים. הוא בטח הגיע עד מפרץ פּיוּג׳יט. יש סיבה לכך שפטל ההימלאיה נמצא בראש רשימת מיני הצמחים הפולשים המזיקים בצפון־מערב ארצות הברית.

העפתי מבט בצ׳ופר וניסיתי להחליט אם החרב האהובה שלי תצליח לפנות דרך בין הענפים הקוצניים, כשלפתע הבחנתי בבעלי הבוסתן מתקדמים לעברי.

גנחתי. האם הם ראו את הניסיון הכושל שלי ללכוד קובולד בודד בגודל של פעוט? קיוויתי שהם לא ראו אותי חוטפת ממנו אבן בתחת.

הסמקתי במבוכה כשדמיינתי אותם אומרים בלגלוג שהם חשבו שהזמינו את מבשרת החורבן האגדית, לא איזו ציידת ראשים מטעם עצמה שמצאו באינטרנט.

סינדרי? שאלתי ללא קול בזמן שזוג מבוגר התקרב אליי. יש סיכוי שתפסת את השאר וארזת לי אותם באריזת מתנה?

להפתעתי, סינדרי לא ענה. חשתי בקמע דמוי החתול שזימן אותו אל כדור הארץ מתחמם דרך בד החולצה שלי. ואז, בבת אחת, הוא קפא, מה שהעביר בי צמרמורת שלא היה לה שום קשר לתחושת הקור הגופנית.

סינדרי? נגעתי בקמע.

כלום.