האחים פרסטון 1: לוקאס

הדם שעל בגדיי עדיין לח, אבל הדם שעל ידיי כבר לא. מתישהו בין בית החולים לתא ההמתנה בתחנת המשטרה שבו אני נמצא הוא נעשה כתמים אדומים על כפות ידיי ועל האצבעות. אני מרגיש אותו גם על פניי, מתערבב בדמעות שמכתימות את עורי. אני תוהה מה האחרים בתא חושבים עליי – בקושי גבר, מכונס בפינת החדר, לובש טוקסידו מוכתם בדם ונועל נעל אחת. אני מדמיין לרגע את המחשבות ואת הסיפורים שרצים להם בראשים.

אולי הוא היה מעורב בתאונה כי הוא שיכור.

אולי הוא הלך מכות כי הוא שיכור.

אולי הוא ניסה להרוג מישהו.

אני מנסה לא לחשוב על זה יותר מדי כי השלכות מעשיי כבדות מדי בשבילי כרגע, אז אני בוהה ברצפה; טביעת הנעל היחידה שלי מובילה אל המקום שבו אני יושב כאילו הייתה מפת דרכים למותי. אני חושב על הדבר ההגיוני היחיד.

אני חושב עליה.

אני תוהה אם אי פעם אצליח להוציא מהראש את התמונה ואת התחושה של גופה הרפוי בין זרועותיי.

שישה־עשר קליקים.

שמונה שניות.

זה הזמן שנדרש לי להבין שהייתי מאוהב בה ארבע שנים.

שמונה שניות משנות חיים.

זה גם בדיוק הזמן שנדרש לי לאבד אותה.

"נחמד שהבוס שלך רצה להזמין אותנו," מלמלתי לאבא שישב לידי. שתי ידיו היו על ההגה בזמן שנסענו ברחובות העיר החדשה שלה היינו אמורים לקרוא 'בית'. לאחר הגירושין הוא רצה התחלה חדשה, וזה אמר להתרחק עד כמה שאפשר מאימא. אם הוא היה מאוכזב ממשהו, זה מכך שהצליח למצוא עבודה במרחק של רק ארבע שעות נסיעה משם. לא שהוא אמר משהו על זה אי פעם, אבל הוא הבטיח שזו עבודה טובה עם משכורת טובה יחסית למנהל אתר בניה, ואף שהעיר הייתה קטנה בהרבה מהעיר שבה ביליתי את שנותיי הראשונות, הוא אמר שזו עיר טובה לבלות בה את הילדות שלי עד שאעזוב אותו לרעות בשדות ירוקים יותר – אוניברסיטה וכאלה.

אלה היו המילים שלו, לא שלי. חוץ מזה, הייתי רק בת אחת־עשרה, גדולה מספיק כדי שתהיה לי דעה, אבל עדיין קטנה מדי מכדי שיהיה לי אכפת. "אז איך הבוס שלך? קוראים לו טום, נכון?"

אבא הנהן והסתכל במראה הצדדית לפני שעבר לנתיב השני. "הוא נראה נחמד. הוא גבוה ואשתו קטנה מאוד. שמה קת'רין, אבל כולם קוראים לה קייטי."

אבא מהאנשים שנראה שלעולם לא מזדקנים, רק שהוא אף פעם לא נראה צעיר במיוחד. הזקן שלו תמיד היה מעוטר בשערות אפורות והיו לו עיגולים שחורים מתחת לעיניים כאילו תמיד היה עייף. מה שהכי בלט זה שהוא תמיד נראה מודאג, כאילו העולם מגיע אל קיצו והוא היחיד שנושא בעול הסוד הנורא.

כשהמצב עם אימא החמיר, הדאגה הפכה למתח שהתחלף בפחד ולאט־לאט להשלמה. אני חושבת שבשבילו ההשלמה הייתה החלק הגרוע ביותר, הידיעה והאמונה שרק הוא ואני ניצבים נגד העולם.

ואז הוא קיבל את התפקיד הזה. אני חושבת שלא ראיתי אותו מחייך מאז התקופה שלפני נקודת השבירה, שהתרחשה כשאימא זרקה לו כיסא על הראש.

הוא נתן לי דחיפה קלה עם המרפק וחייך אליי. "נחשי כמה ילדים יש להם?"

שמטתי את הכתפיים והדפתי הצידה את המחשבות. "כמה?"

"נחשי, לוֹ," הוא אמר בקול מלא ציפייה.

"אני לא יודעת. ארבעה?"

"יותר."

"חמישה?" הוא הניד בראשו. ישבתי שם בעיניים רחבות. "שישה?" הוא הנהן, תודה לאל. עוד ילדים ועיניי היו קופצות מראשי.

"כן. חמישה בנים ובת. הבת היא הבכורה וכל השמות שלהם מתחילים באות ל'. רואה, לויס? את תשתלבי בלי בעיה."

השפלתי מבט אל עבר הכפכפים, מכנסי הג'ינס הקצרים וחולצת הטי עם תמונת החתול והמילים 'מיאו נשמע' שלבשתי. "אולי הייתי צריכה ללבוש שמלה יפה או משהו כדי לנסות להרשים אותם."

נדרש לו זמן מה לענות וכשהוא ענה המילים הדהדו חזק כל־כך שגם היום, שש שנים מאוחר יותר, אני שומעת אותן בבירור. "את מרשימה אנשים עם הראש שלך, עם הלב הרחב ועם הענווה שלך, ואף שאת בהחלט ילדה יפה, המראה שלך או הבגדים שאת לובשת לא צריכים להיות הסיבה לכך שאנשים יתרשמו ממך לטובה. כשתהיי גדולה יותר ובנים יתחילו לשים אלייך לב, ארצה שתזכרי את זה. מי שיימשך אך ורק למראה שלך לא יהיה האדם הנכון בשבילך, לוֹ. הוא לא יהיה שווה את זה. תמצאי מישהו טוב יותר."

הנאום הזה לבדו היה סיבה טובה מספיק לבחור לגור איתו במקום להישאר עם אימא. "אלא אם כן הוא ג'סטין טימברלייק," צחקתי, מנסה להסתיר את התגובה האמיתית שלי לדבריו, "כי ג'סטין כן יכול לקבל אותי רק בגלל המראה שלי, נכון?"

אבא צחק. "את לגמרי יכולה למצוא מישהו טוב יותר מג'סטין טימברלייק."

"לא נראה לי!" אמרתי ברצינות. זו כבר לא הייתה בדיחה.

הוא צחק, צליל טהור כל־כך שבאותו הרגע כמעט שנאתי את אימא על כך שניסתה לקחת את זה ממני. הייתי צעירה, אבל לא עיוורת או חירשת, ואף שאני בטוחה שלא ידעתי בדיוק מה קרה ביניהם, ידעתי מספיק.

חזרתי לחשוב על טום ועל קייטי ועל צבא הילדים שלהם. "אבא..." פזלתי לעברו. "אתה בטוח שאתה רוצה את העבודה הזאת? אולי האנשים האלה הם כת משפחתית מוזרה? אי אפשר לדעת. יום אחד אתה עובד בבנייה וביום למחרת אתה מוצא את עצמך מציית לחוקים של איזה גורו."

הוא גלגל את עיניו. "אני חייב להשגיח יותר על התוכניות שבהן את צופה בטלוויזיה. די עם תוכניות הדוקו־פשע." הוא האט את הרכב עד לעצירה. "נראה לי שהגענו." הוא רכן קדימה כדי להביט על המספר שעל תיבת הדואר. זה פחות או יותר היה הדבר היחיד שאפשר היה לראות מהרחוב. זה ודרך עפר ארוכה מוקפת עצים. "כן, זה המקום," הוא אמר לעצמו ונסע לאט בין השערים הפתוחים משני צידי הדרך. "וואו..." הוא לחש.

ואכן זה היה 'וואו'. הרגשתי כאילו הזמן הואט כשבית פרסטון נגלה לעינינו, בית דו־קומתי יפהפה עם תריסים כהים ומרפסת עץ שעטפה את הבית כולו. הייתה גם חניה מקורה ומעליה דירה נפרדת. הגינה הייתה מטופחת.

זה היה מסוג הבתים שרואים במגזינים. אני מניחה שלא הייתי צריכה להתפלא בהתחשב בעובדה שטום פרסטון היה בעליה של חברת הבניה הגדולה ביותר בחלק הזה של צפון קרוליינה, ובכל זאת מעולם לא ראיתי בית כזה. לא במציאות, לפחות.

גדר לבנה סבבה את הבית, ככל הנראה כדי לשמור שהילדים יישארו בטווח הראייה בשטח הענק שהשתרע על פני דונמים רבים, לא כולל האגם שבבעלותם.

ככל שהתקרבנו, נראה כאילו אנשים התחילו להגיח מכל פינה. אחד. שניים. שלושה...

הפסקתי לספור בארבעה כי כבר התחלתי להרגיש חרדה וכל מה שיכולתי לחשוב עליו זה על כך שהייתי צריכה ללבוש שמלה יפה.

אבא לא צחק כשאמר שהבוס שלו גבוה. הוא גם היה רחב. לא שמן, פשוט גדול, ומאיים מאוד, אף שהייתי בספק שהוא התכוון להיראות כזה. פשוט היה לו קול עמוק שהדהד סביבו.

בזמן שעמדנו בגינה הקדמית שלהם טום הציג את אבי לבני משפחתו בתור בריאן, מנהל העבודה החדש שלו, וכמובן הציג גם אותי. נשמעו הרבה שמות וראשים רבים הנהנו בין השמות האלה. למען האמת, השמות היחידים שהצלחתי לקלוט היו קייטי אשתו, לוסי הבת ולוקאס, שהיה הרביעי שראיתי כשהגעתי. אותו הציגו אחרון.

"לוק בגילך, לויס," אמרה אימו. השמש הזורחת הבליטה את שמלתה הלבנה ושערה השחור הבהיק. קייטי נראתה כמו מלאכית והחזה שלי התהדק בזמן שניסיתי לא להתגעגע לאימא. "כשייגמר הקיץ תלמדו באותה כיתה בבית הספר," הוסיפה.

"נכון שזה נהדר?" אבא שאל והנהן לכיווני.

"נהדר." דחפתי את משקפיי במעלה האף.

לוקאס עשה את אותו הדבר עם המשקפיים בעלי המסגרת הכהה והעבה שנחו על האף שלו. המסגרת התאימה לשערו הכהה ולעיניו הכחולות. כשהוא חייך נחשף רווח בין שתי שיניו הקדמיות והוא היה כזה חמוד.

הייתי בת אחת־עשרה והוא היה חמוד.

הוא היה חמוד, והסתכל עליי.

"אכיר לך את החברים שלי כדי שיהיה לך עם מי לבלות," הוא אמר והסיר את כפפת הבייסבול שעטה. הבטתי בכפפה נופלת על הדשא הירוק והמושלם בין כפות הרגליים שלנו ואז הרמתי את מבטי אליו. הוא עדיין חייך. עדיין היה חמוד.

"תודה רבה." אני נשבעת שמעולם לא הרגשתי חנונית יותר מאשר באותו הרגע.

"הבאתי עוגיות," אבא אמר והרים קופסה שקנינו בחנות. לפתע קרה משהו. לוסי אמרה, "אני הולכת לקרוא," וטסה במעלה מדרגות המרפסת הקדמית, אחד מאחיה בעקבותיה. התאומים הלכו בכיוון השני והתחילו להתמסר בכדור. עוד אחד מהאחים מלמל משהו ונעלם. הטלפון צלצל בתוך הבית. "אני ארים," קייטי אמרה והלכה.

טום החווה בידו אל עבר הבית. "אני אדליק את האש בגריל בגינה האחורית."

"נשמע מעולה." אבא לחץ על כתפי והלך אחריו.

התחלתי ללכת איתו, אבל יד נחתה על זרועי. הסתובבתי וראיתי את לוקאס, מחייך אליי חיוך עוד יותר רחב ונראה עוד יותר חמוד. "רוצה לראות משהו מגניב?"

הוא לקח אותי אל מקום המחבוא הסודי שלו, מקום רחוק מהגדר הלבנה, אבל לא רחוק מדי, וכך עדיין יכולנו לראות את הבית. למה הוא הראה לי מקום שאמור היה להיות סוד, את זה לא ידעתי, אבל לא היה לי אכפת. זה היה חלל בין שני עצים. שמיכה ישנה נתלתה בין הגזעים והסתתרה מתחת לענפים עשירים בעלים. "זה מגניב," אמרתי.

"חכי."

הוא הסיט את הענפים והצביע על קופסת מתכת בפינה. "מה זה?"

"מחבוא סודי," הוא לחש והביט סביבו. עשיתי את אותו הדבר. לא ידעתי מה אני עושה. כבר הזכרתי שהוא היה חמוד? הוא ירד על ברכיו והרים ענן של אבק כשעשה זאת. "בואי." הוא נופף אליי בזמן שהרים את הקופסה בידו השנייה. ירדתי על ברכיי לידו. הזרועות שלנו נגעו זו בזו כשהוא הרים את המכסה. "לעזאזל!" הוא פלט.

"מה קרה?"

"לוגן," הוא אמר בפשטות.

"מי?"

הוא נאנח. "אחי." מצמצתי. "או־קיי. אז לוסי היא הבכורה ואני השני," הוא הצביע על עצמו, "ואת כבר יודעת שקוראים לי לוקאס. אחריי יש את ליאו, את לוגן, ואת התאומים לינקולן וליאם."

"אה." הנהנתי בניסיון לזכור לא את השמות אלא את הסדר. באותה התקופה לוקלין עדיין לא נולד. "אז מה בקשר ללוגן?"

הוא הניד בראשו והוציא חטיף 'סניקרס' אחד. "הוא בוודאי גנב את האחרים. נשאר רק אחד." הוא הושיט אותו לי. "קחי אותו."

הנדתי בראש. "לא, זה שלך."

"אבל את האורחת שלי. החברה שלי."

לקחתי את השוקולד וניסיתי להסתיר את החיוך. פתחתי את העטיפה וחציתי את החטיף. הושטתי לו חצי. "חברים חולקים." אכלנו בשקט.

"אחי כזה טיפש," לוקאס אמר כעבור זמן מה, "היו בקופסה רק 'סניקרס' והוא אלרגי לאגוזים."

צחקוק פרץ מתוכי. "אז למה שייקח אותם?"

לוקאס גלגל את עיניו. "כי הוא לוגן."

בשלב מאוחר יותר למדתי שהמילה הפשוטה 'לוגן' בטון שבו השתמש הייתה תמיד הסבר מספק בבית פרסטון.

אימא שלו קראה לנו כעבור דקה. לוקאס נעמד מהר וניגב על חולצת ה'סופרמן' שלו את ידיו המלוכלכות בשוקולד ובעפר. לאחר מכן הוא הושיט לי את ידו. "מוכנה?"

לקחתי את ידו. הוא היה הבן הראשון שאיתו הרגשתי מתוחה כשאחזתי בידו. הוא שחרר את ידי ברגע שעמדתי. "נתחרה עד לגדר?" הוא שאל.

השפלתי מבט אל בגדיי ושמטתי כתפיים. "או־קיי."

"מוכנה?" אפילו אז, בתור ילד, הוא התכופף לתנוחה של אצן.

חיקיתי את התנוחה שלו והתעלמתי מהעובדה שהוא נעל נעלי ספורט ואני נעלתי כפכפים. "מוכנה."

"צא!"

אני ניצחתי.

לוקאס השתעל ולקח את צלחת הנייר מאימו.

"היא השאירה לך שובל של אבק, בני," קייטי הקניטה.

צחקקתי. לוקאס אמר, "זו תהיה הפעם האחרונה."

וכך היה.

אימא שלו צחקה ובלגנה את שערו לפני שהעבירה לי צלחת. היא הביטה בשנינו במשך דקה לפני שצעקה, "טום! בריאן! בואו תראו משהו!"

לוקאס ואני המשכנו לעמוד זה לצד זה והתנשפנו בזמן שחיכינו שהאבות שלנו יצטרפו אלינו. כולם בהו בשנינו והחיוך של קייטי הלך וגדל. היא הצביעה על החולצה של לוקאס. "אתה קלארק קנט," היא אמרה, ואז הסיטה את מבטה אליי. "ואת לויס ליין."