הבית בים התכלת

"אוי," אמר ליינוס בייקר וניגב את הזיעה ממצחו. "זה חריג מאוד."

בלשון המעטה. הוא צפה בפליאה, כמהופנט, בילדה בת אחת-עשרה בשם דייזי שסובבה בולי עץ באוויר מעל ראשה. בולי העץ הסתחררו במעגלים קונצנטריים, איטיים. פניה של דייזי היו מכווצות בריכוז, וקצה לשונה בלט מבין שיניה. המופע נמשך לפחות דקה, עד שהעצים ירדו לאט לרצפה. רמת השליטה שלה הייתה מדהימה.

"הבנתי," אמר ליינוס, וכתב במרץ בפנקסו. הם היו במשרדה של המנהלת, חדר מסודר עם שטיח חום ורהיטים ישנים של משרדים ממשלתיים. על הקירות היו ציורים מכוערים של קופֵי לֶמוּר בתנוחות שונות. המנהלת הציגה אותם בגאווה, ואמרה לליינוס שציור הוא התשוקה האמיתית שלה, ושאם לא הייתה המנהלת של בית היתומים המסוים הזה, היא הייתה עובדת בקרקס נודד כמאלפת לֶמוּרים או אפילו פותחת גלריה ומשתפת את העולם באמנותה. ליינוס חשב שעדיף לעולם שהציורים יישארו בחדר הזה, אבל שמר את המחשבה לעצמו. הוא לא הגיע לשם בתפקיד מבקר אמנות חובב. "ובאיזו תדירות את — המממ... כלומר, גורמת לחפצים לרחף באוויר?"

מנהלת בית היתומים, אישה גוצה ומקורזלת שיער, פסעה צעד אחד קדימה. "לא לעיתים קרובות בכלל," היא מיהרה לומר. היא פכרה את ידיה ועיניה התרוצצו מצד לצד. "אולי פעם או פעמיים ב... שנה?"

ליינוס השתעל.

"בחודש," האישה תיקנה. "התבלבלתי. פליטת פה. כן, פעם או פעמיים בחודש. אתה מכיר את זה. ככל שהילדים מתבגרים, הם יותר... עושים דברים."

"זה נכון?" ליינוס שאל את דייזי.

"כן, כן," אמרה דייזי. "פעם או פעמיים בחודש, לא יותר." היא חייכה אליו באושר, וליינוס תהה אם תדרכו אותה לקראת הגעתו. זאת לא תהיה הפעם הראשונה שזה קורה, וכנראה לא האחרונה.

"ודאי," אמר ליינוס. הן חיכו בזמן שהוא כתב עוד הערות בפנקס. הוא הרגיש שהן מביטות בו, אבל התרכז במילים. דיוק דורש תשומת לב. הוא היה יסודי מאוד, וביקורו בבית היתומים המסוים הזה היה מאיר עיניים. בלשון המעטה. היה עליו לכתוב כמה שיותר פרטים כדי לשלב אותם אחר כך בדוח הסופי שיכתוב עם שובו למשרדו.

המנהלת כרכרה סביב דייזי, אספה את שערה השחור הסורר והידקה אותו בפרפרי פלסטיק. דייזי הביטה בערגה בבולי העץ שעל הרצפה, כאילו רצתה לראות אותם מתרוממים שוב לאוויר, וגבותיה העבות רטטו.

"יש לך שליטה על זה?" ליינוס שאל.

לפני שדייזי הספיקה לפתוח את פיה, המנהלת אמרה, "ברור שיש לה שליטה. לעולם לא היינו מרשים לה —"

ליינוס הרים את ידו. "אני אודה לך, גברתי, אם אוכל לשמוע את דייזי עונה לי בעצמה. אין לי ספק שטובתה עומדת לנגד עינייך, אבל שמתי לב שילדים כמו דייזי נוטים להיות יותר... ישירים."

המנהלת התכוונה לדבר שוב אבל ליינוס הרים גבה. היא נאנחה והנהנה, והתרחקה צעד אחד מדייזי.

אחרי שכתב עוד הערה אחרונה, ליינוס סגר את העט במכסה והחזיר אותו ואת הפנקס לתיק המסמכים שלו. הוא קם ממקומו והשתופף מול דייזי. ברכיו חרקו במחאה.

דייזי כרסמה את שפתה התחתונה ופערה את עיניה.

"דייזי, יש לך שליטה על זה?"

היא הנהנה לאט. "אני חושבת ש... כן? לא פגעתי באף אחד מרגע שהביאו אותי לפה." שפתיה התעוותו בחרטה. "עד מרקוס. אני לא אוהבת לפגוע באנשים."

הוא כמעט האמין לה. "אף אחד לא אומר שפגעת. אבל לפעמים אנחנו לא יכולים לשלוט ב... כישרון שנולדנו איתו. וזה לא בהכרח באשמתם של האנשים שניחנו בכישרונות האמורים."

לא נראה שדבריו עודדו אותה. "אז באשמת מי זה?"

ליינוס מצמץ במבוכה. "אני חושב שיש כל מיני גורמים. לפי מחקרים עדכניים מצבים רגשיים קיצוניים יכולים לשמש טריגר במקרים כמו שלך. עצב. כעס. אפילו אושר. אולי היית מאושרת כל-כך שבלי כוונה העפת כיסא על מרקוס, שהוא חבר שלך?" זו הייתה הסיבה שהוא נשלח לכאן מלכתחילה. אחרי התקרית מרקוס נבדק בבית חולים לצורך טיפול בזנב שלו. הזנב התכופף בזווית מוזרה ובית החולים דיווח על כך ישירות למשרד לטיפול בנוער מאגי, כפי שמחייבים הנהלים. בעקבות הדוח נפתחה חקירה, וכך נשלח ליינוס לבית היתומים הזה.

"כן," אמרה דייזי. "בדיוק. מרקוס שימח אותי כל-כך כשהוא גנב לי את העפרונות הצבעוניים, שבטעות העפתי עליו כיסא."

"אני מבין," אמר ליינוס. "והתנצלת בפניו?"

היא הסתכלה שוב על בולי העץ שלה, והזיזה את רגליה באי-נוחות. "כן. והוא אמר שהוא לא כועס. הוא אפילו חידד את כל העפרונות לפני שהחזיר לי אותם. הוא יותר טוב ממני בחידודים."

"איזה מעשה מתחשב," אמר ליינוס. הוא חשב לטפוח על כתפה, אבל מחוות אישיות נחשבו לבלתי מקצועיות. "ואני יודע שלא התכוונת לפגוע בו בשום צורה. אולי בעתיד נעצור ונחשוב לפני שניתן לרגשות שלנו לגרום לנו לעשות דברים. מה דעתך?"

היא הנהנה במרץ. "כן! אני מבטיחה לעצור ולחשוב לפני שאני זורקת כיסאות בכוח המחשבה שלי."

ליינוס נאנח. "אני לא חושב שזה בדיוק מה ש —"

צלצול פעמון נשמע מאי-שם במעמקי הבית הישן.

"עוגיות," דייזי התנשפה ורצה אל הדלת.

"רק אחת," המנהלת קראה בקול לעבר גבה המתרחק. "שלא יתקלקל לך התיאבון לפני ארוחת הערב!"

"טוב!" דייזי צעקה בחזרה וטרקה את הדלת. ליינוס שמע את צעדיה כשרצה במסדרון לכיוון המטבח.

"היא לא תסתפק באחת," המנהלת מלמלה וצנחה בכיסא מאחורי שולחנה. "כמו תמיד."

"היא הרוויחה את העוגיות ביושר, לדעתי," אמר ליינוס.

היא שפשפה את פניה והסתכלה עליו בעייפות. "טוב, אז זהו. ראיינת את כל הילדים. ערכת סיור בבית. ראית שמרקוס בסדר. ונכון שבאמת התרחשה ה... תקרית עם הכיסא, אבל ברור שלדייזי אין כוונות זדון."

הוא חשב שהיא צודקת. למרקוס היה חשוב יותר שליינוס יחתום לו על הגבס של הזנב מאשר שדייזי תיענש. ליינוס נרתע, ואמר שזה לא מקובל. מרקוס התאכזב, אבל התאושש כמעט מייד. ליינוס התפעל — כמו שקרה לו לפעמים — מהחוסן הנפשי שהיה להם בהתמודדות עם כל דבר. "בהחלט."

"אז אתה בטח לא יכול להגיד לי מה תכתוב בדוח —"

ליינוס קטע אותה חד וחלק. "בשום אופן לא. כידוע לך, את תקבלי עותק אחרי שאגיש אותו. את תדעי מה כתוב בו אז, ולא דקה אחת לפני כן."

"כמובן," המנהלת נחפזה לומר. "לא התכוונתי לרמוז שאתה —"

"אני שמח שאנחנו רואים עין בעין," אמר ליינוס. "ואין לי ספק שגם המשרד יעריך את זה." הוא ארגן את מסמכיו בתיק עד שהיו מסודרים לשביעות רצונו. הוא סגר את התיק ונעל אותו בשני המנעולים. "אז אם זה הכול, אני אלך ואאחל לך יום —"

"הילדים אוהבים אותך."

"ואני אותם," הוא אמר. "אחרת לא הייתי במקצוע הזה."

"זה לא תמיד ככה עם אנשים כמוך." היא כחכחה בגרונה. "כלומר, עם עובדים סוציאליים אחרים."

ליינוס הסתכל בכמיהה על הדלת. הוא כמעט הצליח לברוח. הוא הצמיד את התיק לגופו כמגן, והסתובב בחזרה אליה.

המנהלת קמה מהכיסא ויצאה מאחורי שולחנה. הוא פסע צעד לאחור, כמעט מתוך הרגל. היא לא התקרבה אליו, אלא נשענה בגבה על השולחן. "היו לנו... אחרים," היא אמרה.

"כן? זה צפוי, כמובן, אבל —"

"הם לא רואים את הילדים," היא אמרה. "לא רואים את מי שהם, אלא רק את מה שהם יכולים לעשות."

"הם צריכים לקבל הזדמנות, כמו כל הילדים. איך אפשר לקוות שיאמצו אותם אם יתייחסו אליהם כאל משהו מפחיד?"

המנהלת צחקה. "יאמצו."

הוא צמצם את עיניו. "אמרתי משהו מצחיק?"

היא הנידה את ראשה. "לא, סליחה. אתה שינוי מרענן, עם הייחודיות שלך. האופטימיות שלך מידבקת."

"אני ממש קרן שמש מהלכת," אמר ליינוס ללא הבעה בקולו. "ועכשיו, אם סיימנו פה, אני יכול לצאת לבד, אז —"

"איך אתה יכול לעשות את מה שאתה עושה?" היא שאלה. ופתאום החווירה, כאילו לא האמינה שאמרה את זה.

"אני לא יודע למה את מתכוונת."

"לעבוד עבור המשרד."

זיעה נטפה על עורפו והרטיבה את צווארון חולצתו. היה חם מאוד בחדר. בפעם הראשונה זה זמן רב הוא רצה להיות בחוץ, בגשם. "ומה הבעיה עם המשרד?"

היא היססה. "לא התכוונתי לפגוע."

"אני מקווה מאוד."

"אבל..." היא הזדקפה, עדיין בזרועות משולבות. "אתה לא תוהה?"

"אף פעם לא," ליינוס אמר במהירות. ואז, "על מה?"

"מה קורה למקום כמו שלנו אחרי שאתה מגיש את הדוח הסופי שלך. מה קורה עם הילדים."

"אם לא קוראים לי לביקור חוזר, אני משער שהם ממשיכים להיות ילדים חכמים ומאושרים עד שהם הופכים למבוגרים חכמים ומאושרים."

"שעדיין נמצאים בפיקוח הממשלה בגלל מי שהם."

ליינוס הרגיש שהיא דוחקת אותו לפינה. הוא לא התכונן לזה. "אני לא עובד במשרד לטיפול במבוגרים מאגיים. אם יש לך טענות בתחום זה, אני מציע שתפני אליהם. אני עוסק אך ורק ברווחתם של ילדים."

המנהלת חייכה בעצב. "הם לא נשארים ילדים, מר בייקר. בסופו של דבר הם תמיד מתבגרים. והם ממשיכים להשתמש בכלים שאנשים כמוך מספקים להם למקרה שיגיעו לבגרות בבית היתומים בלי לעבור לאימוץ."

הוא פסע עוד צעד אל הדלת מאחוריו. "ועכשיו, אם תסלחי לי, אני צריך להספיק לאוטובוס. יש לי עוד דרך ארוכה הביתה, ואני לא רוצה לפספס אותו. תודה על הכנסת האורחים. ושוב, ברגע שהדוח יהיה מוכן, נשלח לך עותק. תודיעי לנו אם יהיו לך שאלות נוספות."

"האמת היא שיש לי עוד —"

"תגישי אותה בכתב," קרא ליינוס בזמן שעבר בפתח החדר. "אני מצפה לה בקוצר רוח." הוא סגר את הדלת בנקישה. הוא שאף שאיפה עמוקה ונשף לאט.

"עכשיו הסתבכת, ידידי," הוא אמר לעצמו. "היא תשלח לך מאות שאלות."

"אני עדיין שומעת אותך," המנהלת אמרה מאחורי הדלת.

ליינוס נבהל ונחפז להתרחק במסדרון.

כשכמעט הגיע לדלת הראשית, הוא עצר לשמע פרץ צחוק שעלה מהמטבח. בשיקול דעת תמוה, החליט ללכת בשקט לעבר המקום שממנו נשמע הצחוק. על הקירות היו תלויות כרזות עם אותם מסרים כמו בכל בתי היתומים של המשרד שביקר בהם. תמונות של ילדים מחייכים עם משפטים כמו אנחנו מאושרים כשאנחנו מקשיבים לממונים עלינו, או ילד שקט הוא ילד בריא וגם מי צריך קסמים כשיש דמיון?

הוא שרבב את ראשו מפתח המטבח.

קבוצת ילדים ישבה מסביב לשולחן עץ גדול.

נוצות כחולות צמחו על זרועותיו של אחד הילדים.

ילדה אחרת קרקרה כמו מכשפה. לפי התיק האישי שלה היא באמת הייתה מכשפה.

נערה מבוגרת יותר ידעה לשיר בקול כה מפתה, שספינות התרסקו על החוף בגללה. ליינוס נבהל כשקרא על כך בתיק האישי שלה.

היה שם גם ילד סֶלְקי, עם פרווה של כלב ים על כתפיו.

ודייזי ומרקוס, כמובן. הם ישבו זה ליד זה, ודייזי התפעלה מהזנב המגובס שלו בפה מלא עוגיות. מרקוס הפנה אליה בחיוך את פניו המנומשות, זנבו נח על השולחן. הוא ביקש ממנה לצייר משהו חדש על הגבס שלו בעפרונות הצבעוניים שלה. היא הסכימה מייד. "פרח," היא אמרה. "או איזשהו חרק עם שינים חדות ועוקץ?"

"כן!" מרקוס התלהב. "חרק. את חייבת לצייר לי חרק."

ליינוס עזב אותם שם, מרוצה ממה שראה.

הוא חזר אל הדלת הראשית, ונאנח כשהבין ששוב שכח את המטרייה שלו. "לכל ה —"

הוא פתח את הדלת, יצא אל הגשם, והתחיל את המסע הארוך הביתה.