הוכחה אדומה

סדרת שיעולים מעירה את גדעון מגן משנתו, המקוטעת ממילא. הוא קודח מחום, האף שלו סתום וכמעט כל שריר בגופו כואב. בעין מעורפלת הוא מציץ בשעון. השעה תשע ועשרה בבוקר.

הוא נשאר לשכב על הספה במשך כמה דקות, ואחר כך אוזר כוח וקם לשירותים. את הלילה התחיל בחדר השינה אבל לקראת חצות עבר לישון בסלון, גם כדי שהשיעולים התכופים שלו לא יעירו את רונה וגם כי לא רצה להדביק אותה.

בדרך לשירותים תקפה אותו סחרחורת, והוא הרגיש שבעוד רגע הוא נופל. הוא נשען על הקיר, התאושש מעט ואחר כך עשה עוד כמה צעדים וצנח על האסלה.

במשך כמה דקות ישב עליה באפיסת כוחות. כבר יומיים שלא אכל כמעט כלום. הוא חייב לאכול ולשתות משהו.

מהשירותים הלך באטיות למטבח. הוא הוציא מהמקרר גביע יוגורט ואכל אותו בכפית, לאט-לאט, בחוסר חשק. אחר כך בלע כדור אנטיביוטיקה והכריח את עצמו לשתות כוס מים.

אתמול בערב רונה אמרה לו שלדעתה הוא חלה רק בגלל העומס הגדול המוטל עליו. לא בגלל וירוס או משהו כזה. היא מאמינה שבן אדם, בייחוד מישהו בריא כמוהו, לא נעשה חולה סתם. הגוף יודע לזהות מתי הוא לא יכול יותר לעמוד בעומס, ואז הוא מייצר מחלה ומאותת: די.

היא דווקא חושבת שטוב שהמחלה נפלה עליו. זאת ההזדמנות היחידה שלו לוותר לעצמו קצת, לעזוב את הכול ובמשך כמה ימים רק לישון ולישון. בלי הקפצות, בלי הטלפון שמצלצל כל הזמן, בלי צפצופים וכמובן בלי מאמץ גופני. פשוט לתת לגוף מנוחה אחת ארוכה.

אחרי שסיים במטבח, חזר לסלון. הוא החליט לחפש סרט בטלוויזיה, אבל כשהתחיל לצפות הרגיש שאפילו לזה אין לו כוח. עפעפיו צנחו שוב ושוב והוא לא הצליח לעקוב אחר הנעשה על המסך. גופו עדיין בער. הוא לקח כדור להורדת חום, עטף את עצמו בשמיכה ושקע בשינה.

אחרי כמה זמן, הוא לא ידע כמה, העיר אותו צפצוף. הודעת אס-אם-אס בטלפון הנייד שלו, שהיה לידו. הוא התעלם. לא מצא כוח אפילו לבדוק ממי ההודעה.

הזיעה שהציפה אותו הרטיבה גם את הכרית ואת הסדין. אחרי כמה דקות התעשת מעט, הושיט יד והציץ בהודעה. זאת רונה.

"מה קורה? אתה בסדר?" היא שואלת באס-אם-אס. "אל תשכח לקחת את האנטיביוטיקה. מקווה להקדים ולהגיע היום לקראת שלוש."

הוא התהפך, הרגיש בגלי צמרמורת התוקפים אותו, התכרבל בשמיכה ונרדם שוב.