היה יהיה 2023

ספרה הראשון של יעל פורמן, ״ילדי בית הזכוכית״, יצא לאור בשנת 2011 וספרה השני, ״קרעי עולם״, התפרסם באוקטובר 2017. היא מפרסמת בקביעות באסופה זו, ובבמות מקוונות ומודפסות בעברית ובאנגלית.

הדרך לראש פינה החדשה יעל פורמן

הסיפור מבוסס על תסכית שהועלה באירוע בפני קהל בכנס ״מאורות״ ובכנס ״עולמות״.

פרוטון רצה בין הרציפים. כשיצאה בבוקר לתחנה המרכזית לא חשבה שיהיה לה כל כך קשה למצוא את האוטובוס לראש פינה החדשה, אבל המבוך שבתחנה המם אותה. כל כך הרבה רציפים, ואוטובוסים, ומספרים מבלבלים ושלטים מטעים. היא ניסתה לעקוב אחרי המסלול שהתוותה עבורה האפליקציה, אבל שוב ושוב הגיעה למקום הלא נכון. ברציף 368 י״ח ראתה עוד אוטובוס ענק ממתין, קו 5721מ. שוב. אולי זה האוטובוס שהיא חיפשה? לידו ישבה על כיסא מתקפל אישה מוצקה, בערך בגיל של אמא שלה, כהת עור ותכולת שׂיער, ובידה כוסית מהבילה שריח הקפה הטוב שבתוכה הגיע עד לאפה של פרוטון. היא לבשה את המדים הזהובים של חברת האוטובוסים ופרוטון מיהרה להתקרב אליה, בדיוק כשהאישה לגמה מהקפה.

״סליחה, גבירתי,״ אמרה פרוטון והשתתקה כי המחסור באוויר גבר עליה. היא התנשפה.

״אני נראית לך כמו גבירתי?״ שאלה האישה, ורוקנה את כוס הקפה שלה.

פרוטון בהתה בה. ״אה... כן? לא? טעיתי במגדר? מה לשון הפנייה?״

״גבירתי זו מנהלת בית הספר היסודי שלי,״ אמרה האישה. ״את יכולה לקרוא לי מיקי,״ היא החוותה על תג השם שלה, ״או כבוד הנהגת אם את חייבת להיות רשמית. אבל לעולם לא גבירתי!״

״סליחה, אה, גבי... אה... כבוד הנהגת...״

״איך אפשר לעזור לך?״ שאלה מיקי הנהגת וקמה מהכיסא.

״זה קו 5721 מהיר לתחנת החלל ראש פינה החדשה?״

״מותק, מה כתוב על האוטובוס?״ שאלה מיקי תוך כדי שהיא מקפלת את הכיסא.

״כתוב 5721, אבל קודם הגעתי לקו 5721 ברציף 360 י״ח והסתבר שהוא הקו המאסף שעובר בין מאה ושבעים תחנות בדרך ולוקח לו שמונה שעות להגיע. ואז הגעתי לקו 5721 ברציף 362 י״ח והסתבר שהוא של חברה אחרת ונוסע רק עד מאדים וחזרה, ואז הגעתי לקו 5721 ברציף 366 י״ח והוא סתם אוטובוס רגיל שנוסע בתוך כדור הארץ. האוטובוס שלי יוצא עוד רגע ואני חייבת לדעת שזה זה!״

״אז כן, זה האוטובוס המהיר של חברת ‘נתיבי חמה׳.״

״תודה לך. את בודקת לי את התשלום?״ שאלה פרוטון.

״אני נראית לך כמו כרטיסנית? הכרטיסן בפנים.״

״שוב, תודה,״ אמרה פרוטון ופנתה אל הדלת הצרה הסמוכה.

״לא, זו הדלת שלי!״ קראה מיקי, והצביעה על החץ הגדול שכיוון את הנוסעים לדלת האחורית הרחבה והפעורה, כאומרת, ״בואו, היכנסו דרכי!״

״סליחה,״ מלמלה פרוטון.

מיקי נופפה בידה, נכנסה בעד הדלת הסמוכה, וסגרה אותה אחריה. פרוטון פנתה לדלת הרחוקה יותר, המיועדת לנוסעים. כשנכנסה שמעה את צלצול ההתראה האחרונה סביב האוטובוס. הוא עמד לצאת. פנים האוטובוס נראה כצינור ארוך ורחב. החלונות היו בצידו השמאלי, וסמוך אליהם טור מושבים זוגיים רחבים ושלישיות צרות יותר, כמחציתם תפוסים. מלפנים ראתה את עמדת הנהגת, מופרדת מאגף הנוסעים במחיצה שקופה למחצה. מיקי בדיוק התיישבה שם בכורסה שלה. החלל היה יפה ונקי, שונה כל כך מהאזהרות של אמא שלה על אוטובוסים חלודים שכל המושבים בהם שבורים או מלאים מסטיקים משומשים ושלפעמים הם דולפים אוויר והנוסעים בהם חייבים לשבת עם מסכות חמצן כל הדרך.

בצד הימני, ממנו נכנסה, היו חדרים קטנים צמודים לדופן ובסמוך להם, כמעט בכניסה, הייתה עמדה שמאחוריה ישב אדם נמוך וקירח, לבוש גם הוא במדי חברת ״נתיבי חמה״ הזהובים ולפדחתו כובע מצחייה רשמי שעליו כתוב ״כרטיסן״.

״הזמנת מקום מראש?״ שאל הכרטיסן בקול עמוק ומרשים.

פרוטון אישרה. הוא הביט בה. היא הביטה בו. הוא החווה על החיישן בעמדה שלו.

״מה?״

״זו פעם ראשונה שלך באוטובוס, ילדה?״ שאל הכרטיסן.

״אמא שלי סירבה לקחת אותי בחללית שלה. או לשכור לי טייס בשביל זה.״

הכרטיסן שוב החווה על החיישן. ״בבקשה תסתכלי לשם, כדי לאשר את הזמנת המקום שלך.״

פרוטון הביטה לתוך החיישן, שסרק את הרשתית שלה.

״פרוטון לוי?״ שאל הכרטיסן והיא הנהנה.

״כרטיס אחד לכל הדרך עד התחנה הסופית.״

היא הנהנה שוב.

״את יכולה לשבת.״

״איפה...״

הכרטיסן החווה בידו כדי להקיף את מבחר הכיסאות, ופרוטון בחרה כיסא פנוי ליד החלון. היא בקושי הספיקה לדחוף את תיקה בגומחה שמתחת למושב כשנשמע צלצול.

״זמן לצאת לדרך!״ קרא הכרטיסן. הדלת החליקה למקומה ואטמה את הקיר. הכרטיסן לחץ על כפתור, וקולו הדהד, מוגבר ברחבי האוטובוס: ״נוסעים נכבדים שלום, זוהי נסיעה בקו 5721 המהיר לראש פינה החדשה דרך מאדים, גנימד ותחנת החלל סדום. נא לא לפצח גרעינים, לא להניח את הרגליים על המושבים שלפניכם ולא לפתוח חלונות. יש מזגן.״

פרוטון הצביעה ושאלה מייד, ״מה יקרה אם אני אפתח חלון?״

״כולנו נמות,״ אמר הכרטיסן.

פרוטון חשה רעד קל בגוף האוטובוס וקולה של מיקי הנהגת הכריז, ״היכונו ליציאה מהמעגן.״

זקנה שישבה מאחור קראה, ״רגע, נהגת, מישהו רץ שם!״

״שייחנק, אני נוסעת,״ קראה מיקי, אך צליל חבטות נשמע על גוף האוטובוס.

הכרטיסן נאנח ופתח את הדלת. אדם פרוע ומתנשם בחליפה מקומטת כשל פנימה.

״זה 5721מ?״ שאל.

״כן.״

״איזה מזל שהספקתי,״ אמר האיש ודחף את פרצופו כמעט לתוך החיישן.

״אני מתקף את החופשי גלקטי,״ אמר הכרטיסן, ושלח אותו להתיישב.

האוטובוס התרומם באוויר וטס למעלה אל השמיים. פרוטון חשה דגדוג בבטנה. זה היה כיף. היא הביטה בהשתאות בנוף המתרחק במהירות. תוך דקותיים ישראל הפכה לנקודה קטנה על שפת הים בתוך גוש היבשה הגדול. כשהסתכלה כלפי מעלה ראתה רק תכלת, ואז התפוגגה התכלת כשהם יצאו מהאטמוספרה והכול היה שחור. היא העיפה מבט לאחור וראתה את כדור הארץ הכחלחל ענק מתחתם אך הולך וקטן.

״עוד כמה זמן נגיע לראש פינה?״ שאלה.

״שעתיים וחצי,״ אמר הכרטיסן.

האיש עם החליפה המקומטת קפץ ממקומו. ״מה שעתיים וחצי? זה לא הקו המאסף?״

״הקו המאסף יוצא עוד עשר דקות מרציף 360 י״ח,״ אמר הכרטיסן.

״טעיתי ברציף! תנו לי לרדת!״ זעק האיש.

״אנחנו כבר בחלל!״ קראה מיקי הנהגת. ״אני לא הולכת לקבל קנס בשבילך.״

הכרטיסן אמר, ״תוכל לרדת בתחנה הבאה. מאדים.״

״אבל כתוב על האוטובוס 5721 מ׳. זה מאסף.״

״מ׳ זה מהיר,״ קראה מיקי, ״אתה לא חזק באיות, אה?״

״אני צריך לירח! מה אני עושה?״

הכרטיסן השיב, ״עולה במאדים על האוטובוס המאסף. אבל שים לב שאתה לוקח את הכיוון לכדור הארץ.״

האיש זעק מעומק ליבו ושקע בחזרה בכיסאו.

פרוטון חזרה להביט מהחלון. מראה הירח משמאלם היה מרהיב. היא תהתה אם כתם הצבע שהיא רואה שם אלה מבנים של קריית הסהר והצטערה שאין לה טלסקופ להביט דרכו. האוטובוס צבר מהירות. מוזיקה צורמת הפרה את ההדר שבחלון. פרוטון סתמה את אוזניה ושמעה את הזקנה גוערת, ״ילד, תפסיק את הרעש הזה!״

קול צעיר השיב, ״סתמי ת׳פה שלך, אני ישמע מה שאני רוצה!״

הכרטיסן התרומם ממקומו והתנשא למלוא 1.60 המטרים שלו.

״תשמור על הפה שלך, ילד!״ הוא אמר בקולו הרועם. ״ותפסיק את הרעש הזה.״

פרוטון הפנתה את ראשה וראתה את מקור הצרה. נער שנראה צעיר אפילו ממנה חבש משקפיים אקטיביים ורודים, שהיו כפי הנראה מקור המוזיקה. הוא ישב סרוח בכיסא כשרגליו נשענות על משענת הכיסא שלפניו.

״בא לי לשמוע מוזיקה,״ אמר.

״אם אין לך אוזניות, אני יכול למכור לך זוג,״ אמר הכרטיסן.

״לא אוהב אוזניות!״ אמר הנער, ״מה תעשה לי?״

חיוך מפחיד עלה על פניו של הכרטיסן. ״אתה רואה את הדלת הזו, ילד?״ הוא הצביע על דלת קטנה יותר מצידה השני של העמדה שלו, שהובילה לחדרון אטום צמוד לגוף האוטובוס. הכרטיסן המשיך, ״זו הדלת של מנעל האוויר. יש לי סמכות להשליך החוצה כל דבר שמפריע לנסיעה. זה כולל את המשקפיים המזמרים שלך וזה כולל אותך.״

״אני לא מפריע לנסיעה!״ אמר הנער.

האוטובוס האט ותנועת הירח מעבר לחלון כמעט עצרה כשהאוטובוס ריחף לו, כאילו שוקל איזה כוח משיכה מושך אותו יותר, זה של הירח או זה של כדור הארץ.

מיקי הנהגת קראה, ״אני לא נוסעת עד שהרעש הזה ייפסק!״

״אתה רואה?״ אמר הכרטיסן, ״אתה מפריע לנסיעה.״

כולם בהו בנער עד שזה הניע יד מול המשקפיים. צינורות דקים נשלפו מהם לתוך אוזניו והרעש השתתק.

האיש עם החליפה המקומטת קפץ שוב ממקומו. ״אם כבר עצרנו, הנה הירח. ממש פה. אולי אפשר רק להוריד אותי שם?״

״לא! קנס!״ אמרה מיקי והאוטובוס החיש שוב. הירח נותר מאחור.

פרוטון ראתה את האיש שהיה צריך לירח ניגש למסוף צמוד לקיר וחוזר כשבידו כריך שעלי חסה מבצבצים ממנו.

״יש פה מדפיס אוכל?״ שאלה.

״בוודאי,״ אמר הכרטיסן. ״תגידי לי אם את צריכה עזרה.״

פרוטון ניגשה למסוף וראתה שם מכונת הדפסה. היה לה מסך רחב ונוח עם הרבה שפות ולפחות שלושים קטגוריות מזון ושתייה. היא ניסתה לחשב כמה כסף היא יכולה להרשות לעצמה לבזבז על פינוקים. כשיצאה מהבית אמא שלה אמרה לה שאם היא טסה לראש פינה החדשה, שתסתדר לבד. אין ספק שהיא לא תעביר לה עוד דמי כיס לחשבון. היא תצטרך להסתדר עם מה שיש לה כעת עד שתמצא עבודה. עליה להשאיר מספיק לחזרה לכדור הארץ אם תוכניותיה ישתבשו, ודמי מחיה לכמה ימים בראש פינה החדשה. היא כנראה יכולה להוציא משהו על פינוק עכשיו, אבל לא יותר מזה. פרוטון בחרה לעצמה את המנה הקטנה של צ׳יפס קולרבי. סורק הרשתית הבהב והיא הניחה לו לסרוק את הרשתית שלה כדי לחייב את החשבון שלה. המכשיר הדפיס לה מנת צ׳יפס.

״זו באמת פעם ראשונה שלך באוטובוס?״ שאל הכרטיסן.

״כן, אמא תמיד אמרה שאוטובוסים הם לא רכב שמיועד לבני אדם.״

הכרטיסן השתעל.

״ובאמת יש פה הרבה חייזרים שאף פעם לא ראיתי קודם,״ אמרה פרוטון. אחד מהם, עם עור כתום, זנב ארוך וארבעה מחושים שבקעו ממה שהיה כנראה ראשו, ניסה לשווא לפתוח את החלון.

״לא,״ קראה פרוטון, ״אל תפתח את החלון.״

החייזר הכתום הפנה אליה את אחד ממחושיו. הוא פלט כמה צפצופים ומכשיר שהיה מחובר לגופו אמר, ״קר כאן.״

״אנחנו בחלל, אדונז נכבדז,״ אמר הכרטיסן, והוסיף לפרוטון בלחישה, ״ככה פונים לדורליזים, ומכשיר התרגום שלהם כבר מתרגם למגדר הנכון.״

החייזר לא הגיב ופרוטון אמרה, ״אם תפתחז את החלון, כולנו נמות! אין שם אוויר!״

החייזר צפצף ומכשיר התרגום שלו אמר, ״אני לא צריכז אוויר.״

״אבל כל השאר צריכים, כולל הנהגת שלך שבלעדיה האוטובוס יתרסק לשמש,״ אמר הכרטיסן, ״בבקשה, התחשבז.״ הוא פתח ארון, הוציא שמיכה חשמלית והגיש אותה לחייזר, שמיהר לחבר אותה לשקע ולהתכסות בה.

״מה אם הוא ינסה שוב?״ שאלה פרוטון, מודאגת.

הכרטיסן התיישב ואמר, ״אל תדאגי, אי־אפשר באמת לפתוח את החלון.״

״אז סתם ניסית להפחיד אותי קודם?״

״כבר ראיתי כמה אנשים יצירתיים מנסים לשבור חלונות. אף פעם לא מזיק להרתיע אותם.״

פרוטון לקחה את הצ׳יפס שלה מהמתקן, התיישבה סמוך לעמדת הכרטיסן ואכלה.

״השם שלך, פרוטון, לא נפוץ,״ אמר הכרטיסן.

״כשנולדתי אמא שלי אמרה שאני אמנם קטנה אך חיובית, והחליטה לקרוא לי ככה,״ השיבה פרוטון.

״אז למה את נוסעת לראש פינה החדשה?״ שאל הכרטיסן. ״התחנה לא כל כך מעניינת. היא בעיקר נמל יציאה לחלל העמוק.״

פרוטון אמרה בפה מלא, ״יש שם מכון מעולה להכוונה מקצועית. אני רוצה לעבוד במשהו שקשור לחלל, ואמרו לי שהכי טוב לקבל ייעוץ בתחנת החלל שם. לפעמים הם מציעים עבודות במקום. אני רוצה לשרת על חללית! אולי אפילו לפקד עליה יום אחד, אם אתאמץ ואעבוד קשה!״

״זו שאיפה נאה. בהצלחה!״ אמר הכרטיסן.

פרוטון חייכה לשמע התמיכה, אבל אז נזכרה בהתנגדות העזה של הוריה.

״רק חבל שההורים שלי לגמרי נגד. הם רוצים שאהיה עובדת מדינה, שאשב סגורה כל היום במשרד כי זו פרנסה בטוחה עם פנסיה. הם לא מאמינים שאני מסוגלת להגיע לעבוד על ספינת חלל ואמרו שסתם איתקע בתחנת ראש פינה החדשה, והם אפילו לא יבואו לבקר אותי כי זה אחרי צדק והם לא רוצים להטיס את החללית שלהם לכאלה מרחקים.״

״למה שלא ייסעו באוטובוס? שירות האוטובוסים שלנו מעולה!״

״אמא שלי מתעבת אוטובוסים ציבוריים.״

״חבל, האוטובוסים של ‘נתיבי חמה׳ חדישים ואמינים, מהדגם האחרון –״

הרעד הקבוע של גוף האוטובוס פסק.

״נהגת, למה עצרת?״ קראה הזקנה מאחור.

״פנצ׳ר!״ הכריזה מיקי.

״חוץ מהאחד הזה, אבל עומדים להחליף אותו ממש עוד מעט,״ המשיך הכרטיסן, כאילו זה מה שהתכוון לומר לפני שנקטע.

מיקי באה מתא הנהג לחלל האוטובוס.

״אני יוצאת לתקן,״ הודיעה, ״כרטיסן, לבש חליפה!״

גבותיו של הכרטיסן התרוממו ופניו החווירו. ״אה, אני?״

״אתה מכיר את הנהלים, לא? אם אני אצא בלי מִשנה אני אקבל קנס!״

הגרוגרת של הכרטיסן נעה למעלה ולמטה. ״אה... יש לי פחד חלל.״

״מה?!״ שאגה מיקי.

פרוטון זיהתה הזדמנות. מאז שהייתה ילדה קטנה רצתה לצאת להליכות חלל כמו האסטרונאוטים בטלוויזיה. ״המשנה חייב להיות אדם מקצועי?״ שאלה.

״הוא נראה לך מקצועי?!״ שאלה מיקי.

פרוטון הצמידה את כפות ידיה זו לזו ושאלה, ״אז אני יכולה לבוא במקומו? בבקשה!״

פרוטון נמלאה התרגשות כשעמדו שתיהן במנעל המתרוקן מאוויר. היא לבשה חליפת חלל לראשונה בחייה, את זו של הכרטיסן כמובן. מיקי פטפטה בקשר ביניהן במורת רוח על כרטיסן בשירות תחבורת החלל הציבורית שסובל מפחד חלל.

״הוא חדש?״ שאלה פרוטון.

״הוא עובד כבר כמה שנים, אבל ציוותו לי אותו רק לפני שבועיים. לא היה לי מושג שהוא סובל מפחד חלל. אני אדווח על זה כשנחזור לכדור הארץ. זה לא הגיוני או בטיחותי שאני איעזר בנוסעים. אם הוא לא יכול לצאת לחלל בזמן חירום הוא חייב לעבור לעבוד ברכב גדול יותר עם יותר צוות. או שיוסיפו לנו כרטיסן משנה שיכול לצאת.״

בזמן שפטפטה היא חיברה את עצמה היטב בכבל ארוך לוו בקיר, ואז חיברה אליו גם את החליפה שפרוטון הייתה בתוכה.

״זה כדי שלא תרחפי לי בחלל פתאום בלי שאפשר יהיה למשוך אותך בחזרה,״ היא אמרה. ״רק זה חסר לי, לאבד נוסעת.״

״קנס גדול?״ שאלה פרוטון.

״ענק!״

הדלת החיצונית נפתחה ופרוטון ראתה את החלל מולה.

״וואו,״ היא מלמלה כשהכלום מלא הכוכבים הקיף אותה.

״פרוטון,״ אמרה מיקי, ״תקשיבי לי!״

היד עטוית הכפפה שלה הופיעה לפני הקסדה, עד שפרוטון הפנתה את ראשה מהמראה עוצר הנשימה.

״זו פעם ראשונה שאת רואה חלל בלי חלון באמצע,״ אמרה מיקי. ״זה יכול להיות מהמם. תתעלמי מזה עכשיו, כדי שתוכלי לראות איך אני מתקדמת על גוף החללית, ותעשי כמוני, בסדר? החליפה מגנטית ותיצמד לגוף החללית מספיק כדי שלא תאבדי את האחיזה, ואם בכל זאת זה יקרה, את קשורה בכבל. תתקדמי אחריי. כשאני אתקן את האנטנה תוכלי להסתכל.״

״אנטנה? לא גלגל?״

״איזה גלגל? פנצ׳ר זה כינוי לתקלה שמצריכה יציאה החוצה. מטאוריט פגע בקצה של אנטנת ניווט. נדיר מאוד. אני צריכה להחליף את החלק הזה.״

״ואיך אני עוזרת בזה?״

״את לא. את רק מסתכלת עליי עובדת, ואם קורה משהו רע, לוחצת על כפתור המצוקה פה בחליפה שלך. זה יזעיק צוות סיוע שיבוא בחללית משלו. הבנת?״

״כן,״ אמרה פרוטון.

״מעולה. בואי אחריי.״ מיקי אחזה בידה במוט מתכת שבלט מגוף האוטובוס מחוץ לפתח. פרוטון לא זכרה שראתה אותו כשנכנסה לרכב ברציף שם בכדור הארץ.

״המוט הזה היה שם קודם?״ שאלה.

״לא. זה נשלף באופן אוטומטי כשפותחים את דלת מנעל האוויר בחלל,״ אמרה מיקי. היא התקדמה בצד האוטובוס, כשידיה אוחזות במוט ורגליה נצמדות לגוף הרכב באמצעות המגנט. פרוטון חיקתה את מעשיה וגילתה שזה קל ממה שזה נראה, כאילו החליפה תוכננה במיוחד למשימה הזו. כך הן התקדמו עקב בצד אגודל עד לקדמת האוטובוס, שם מיקי טיפסה למעלה לגגו. פרוטון עקבה אחריה. בהיעדר כוח המשיכה המלאכותי ששרר בפנים האוטובוס, לא היה בזה מאמץ גדול יותר מאשר ההתקדמות הצידה. מיקי התיישבה על הגג, שלפה מפתח ברגים מחגורת הכלים שלה, והחלה לעבוד על האנטנה השבורה.

״איך את יודעת לעשות את זה?״ שאלה פרוטון.

״לומדים בקורס נהיגה,״ אמרה מיקי. ״אנחנו אחראים להביא את הנוסעים בשלום ליעד, וזה כולל טיפול בתקלות שעלולות לצוץ בדרך.״

״זה הרבה לימודים?״

״קורס של שנתיים, כן,״ אמרה מיקי, ״והשתלמויות בכל פעם שמשפרים את הטכנולוגיה. דברים כל הזמן מתחדשים.״

פרוטון הסתכלה סביב. החלל היה סביבה מכל הכיוונים והיא ראתה כוכבים רבים. כשהביטה לכיוון השמש הרחוקה הקסדה התכהתה מייד באופן אוטומטי, והיא נאלצה להפנות את ראשה כדי לחזור לראות.

״איפה מאדים?״ שאלה.

״תיגעי במחוון שיש לך בצד הקסדה הימני, ותראי את השם של כל כוכב וכוכב לכת שהאישונים שלך מתמקדים בו,״ אמרה מיקי.

פרוטון עשתה זאת, ואכן, מעל כל נקודת אור שהתמקדה בה הופיעה תווית עם השם. מאדים היה נקודת האור היישר לפנים.

״מצאתי,״ אמרה, ובהתה בנקודת האור הזאת שהייתה כוכב לכת שחיו בו אנשים.

״נגיע אליו באיחור בגלל התקלה,״ אמרה מיקי.

פרוטון הביטה במיקי מפעילה את ידיה המיומנות בהחלפת קצה האנטנה, ודמיינה את עצמה עושה דברים דומים בספינת החלל שהיא תשרת בה בעתיד הקרוב. השמועות אמרו שבכל רגע נתון עוגנות בראש פינה החדשה לפחות חמש ספינות גדולות שמחפשות עובדים בשלל תפקידים. היא רק תצטרך לבחור ביניהן ולהוכיח להורים שלה שאם רק תעז, היא תמצא שם קריירה משמעותית ומעניינת.

״נוסעים נכבדים, אנחנו נכנסים למעגן העגינה של תחנת מאדים,״ הכריז הכרטיסן. ״נא לא לשכוח חפצים אישיים ולהיזהר לא ליפול ביציאה.״

האיש עם החליפה המקומטת קפץ ממקומו וצעק, ״איפה אני מוצא את האוטובוס המאסף בחזרה לירח?״

״הוא יוצא מרציף 2 בעוד שלוש דקות. אנחנו ברציף 781.״ הכרטיסן פתח את הדלת ואמר, ״רוץ!״

האיש שעט החוצה ונעלם במרחק. פרוטון דמיינה עננת אבק נשארת מאחוריו. כמה מהנוסעים יצאו אחריו, וחדשים נכנסו במקומם לאוטובוס, הגישו את עיניהם לסריקת רשתית, הצמידו מחוש לסורק טביעות גוף או תיקפו את הנסיעה באמצעות שבב שהושתל בזנבם.

״כמה זמן אנחנו מתעכבים פה?״ שאלה פרוטון.

״כמה דקות,״ אמרה מיקי, שבדיוק יצאה מתא הנהג והתקרבה למסוף הדפסת המזון. ״את רוצה קפה?״

פרוטון כבר הוציאה את המעט שיכלה להרשות לעצמה על הצ׳יפס קודם. היא תיאלץ להסתפק במים, שניתנו באוטובוס בחינם, בשארית הדרך. ״אני לא רוצה לגמור את כל התקציב שלי,״ אמרה.

״על חשבון הבית,״ אמרה מיקי. ״מגיע לך אחרי העזרה שלך בחוץ.״

מיקי הדפיסה שתי כוסות קפה, התיישבה ליד פרוטון והגישה לה אחת מהן.

״אז מה צעירה כמוך מחפשת בראש פינה החדשה?״ שאלה. ״רוב הנוסעים שלי יורדים בסדום. שם כיף.״

״אני רוצה למצוא עבודה במשהו שקשור לחלל.״

״אז ראש פינה היא באמת המקום המתאים. כל הזמן יוצאות משם ספינות לחלל העמוק, והן תמיד צריכות אנשי צוות. גם ספינות חייזריות שוכרות בני אדם, ואפשר ללמוד ולהתקדם.״

״זהו, זה מה שחשבתי עליו,״ אמרה פרוטון. ״למדתי במגמת אלקטרוניקה בתיכון וחשבתי שבטח אוכל למצוא עבודה על ספינה בתור טכנאית ומשם להתקדם. אולי אפילו להגיע לקצונה יום אחד. יש שמועות שמחפשים קציני וקצינות אלקטרוניקה בנרות!״

״תראי, אם מתאים לך לצאת למסעות של חודשים, זו נשמעת לי תוכנית טובה.״

מסעות של חודשים. פרוטון הדחיקה עד כה את החלק הזה בתוכנית שלה.

״כמה חודשים?״ שאלה.

״תלוי באיזו ספינה תמצאי עבודה,״ אמרה מיקי. ״גם אני התעניינתי בזה כשהייתי צעירה. חשבתי אולי להיות טייסת של ספינת חלל גדולה, ולפעמים המסעות האלה לחלל העמוק נמשכים שנתיים או שלוש. החלטתי שעד כמה שאני אוהבת לטוס בחלל, לא מתאים לי לעבור לגור בספינה.״

״אבל זה החלום שלי מאז שהייתי קטנה,״ אמרה פרוטון. ״לטוס בספינת חלל. לפגוש מלא אנשים וחייזרים. אולי אפילו להגיע לפקד על כזו. זה באמת מחייב לגור בספינה, אה?״

״כשרוצים להגשים חלומות צריך להתפשר על דברים,״ אמרה מיקי. ״רוצה לשבת מקדימה לידי? רואים משם את הנוף הכי יפה.״

״כן!״ אמרה פרוטון, ומיהרה אחרי מיקי לתא הנהגת. מיקי הראתה לה איך לשלוף כיסא נוסף מדופן האוטובוס, ולכוון אותו ליד הכורסה הראשית. לפני הכורסה של מיקי נפרס לוח הבקרה, שבמרכזו מסך מגע מוקף במתגים, כפתורים וכדור ניהוג. בצידו השמאלי נחה בובת חתול, בסמוך לתמונה של שתי ילדות כהות עור שחייכו למצלמה. אחת מהן אחזה בחתול ג׳ינג׳י שמנמן.

הכרטיסן כרז מאחוריהן, ״נוסעים נכבדים שלום, זוהי נסיעה בקו 5721 המהיר לראש פינה החדשה דרך גנימד ותחנת החלל סדום. נא לא לפצח גרעינים, לא להניח את הרגליים על המושבים שמולכם, ולא לפתוח חלונות. יש ריק בחוץ.״

מיקי לחצה על כפתור, והאוטובוס התרומם. היא הניחה את ידה על כדור הניהוג וסובבה אותו קלות.

מתוך חלל האוטובוס זעק קולה של הזקנה, ״רגע, נהגת, מישהו רץ שם!״

מיקי קראה, ״אין זמן, אנחנו באיחור.״

״התחנה הבאה, גנימד!״ הכריז הכרטיסן.

״הוא בטח כמו ההוא שהיה צריך לירח. אנחנו בשעה איחור, לא יכול להיות שהוא פספס אותנו,״ אמרה מיקי.

פרוטון הביטה מרותקת כיצד מיקי מתפעלת את האוטובוס במיומנות ומוציאה אותם מכוח המשיכה של מאדים מבלי שהרגישו כלל את התאוצה. הם חלפו בסמוך לאחד מירחי מאדים הקטנים, ועד מהרה פרוטון ראתה במסך של המצלמה האחורית את מאדים הולך ונעלם עד שנגוז. שוב היו רק הם לבדם בכל המרחב השחור עם הנקודות הבוהקות.

״מי אלה כל החייזרים באוטובוס?״ שאלה.

״הכרטיסן יֵדע להסביר לך יותר טוב ממני. הוא במגע קבוע עם הנוסעים,״ אמרה מיקי.

פרוטון חזרה לאזור הנוסעים ושאלה את הכרטיסן בלחש.

״הסגול שייך לגזע בשם קוראזי,״ אמר הכרטיסן, והחווה בהיחבא לכיוון חייזר צנום עם ארבע ידיים שמכל אחת מהן יצאו עוד שתי ידיים קטנות. הוא חיבק בכל ידיו המרובות תיק לבן זורח בצורת פירמידה.

״צריך לשים עליהם עין,״ אמר הכרטיסן. ״יש אצלם אחוז מסוים של משוגעים.״

״כמו אצל בני אדם!״ אמרה פרוטון.

״בדיוק. גם על בני אדם אני שם עין,״ אמר הכרטיסן. הוא החווה על חייזר ירוק ושעיר שגופו נראה כבול עץ שממנו יצאו גפיים לכל הכיוונים, ושש עיניו כיסו את כל שדה הראייה האפשרי. ״הירוק זה מבני דמבו. יש להם רק מין אחד והם מתרבים בהתחלקות. אחד מהם פעם התחלק לי בתוך האוטובוס. היה קצת לא נעים.״

״ושניהם קיבלו כרטיס חינם?״

״חמישתם,״ אמר הכרטיסן. ״ולא, התחלקות זו לא לידה. גבינו מהם אחר כך עוד ארבעה כרטיסים.״

״ומי זו החייזרית הכחולה שם בסוף?״ שאלה פרוטון והצביעה על אישה כחולת עור שחבשה משקפי שמש שחורים כאילו היא משתזפת על כוכב חמה.

״היא אנושית. סתם צבעה את עצמה כמו ברוגלזית. טוב שאין פה ברוגלזים, כי הם נעלבים נורא מדברים כאלה. הייתי צריך פעם להפריד קטטה על הרקע הזה.״

״רגע, נהגת!״ קראה הזקנה.

״מה עכשיו?״ שאלה מיקי.

״מישהו תלוי על האוטובוס מאחורה!״

הכרטיסן מיהר למסכים שלו, וכיוון את המצלמה האחורית כך שהציגה את דופן האוטובוס האחורית. באמת הייתה שם דמות אנושית בחליפת חלל שנאחזה איכשהו בדופן החלקה. רעד הכלי נעלם, אות לכך שמיקי שוב עצרה את הרכב.

״נהגת, למה עצרת?״ קראה הזקנה.

״אמרת שמישהו תלוי מאחורה!״ קראה מיקי.

״אני חושב שזה ההוא שרץ אחרינו קודם,״ אמר הכרטיסן. ״צריך להכניס אותו פנימה. ואז לזרוק אותו החוצה. הוא לא שילם!״

״סמן לו להגיע למנעל האוויר,״ הורתה מיקי, ואז הוסיפה, ״בשם מפלצת הספגטי, איזה קנס אני הולכת לקבל על זה.״

הכרטיסן ניסה לסמן דרך המצלמות.

״המצלמות גם משדרות החוצה?״ שאלה פרוטון.

״חלקן,״ אמר הכרטיסן ונאנח. ״או שהוא לא רואה אותי, או שהוא לא רוצה להיכנס.״

״טוב, לא אכפת לי,״ הכריזה מיקי. ״שיישאר תלוי אם הוא רוצה. אחרי שהצעתי לו להיכנס אני לא אחראית עליו, ואני באיחור.״

שוב רעד האוטובוס כשהטיסה חודשה.

פרוטון ניגשה לשאול את מיקי אם זה קורה הרבה בנסיעות.

״טרמפיסטים,״ אמרה מיקי. ״חייבים להעריץ אותם על האומץ. לא על השכל. אם הוא לא יישמט ויצוף בחלל בלי שליטה, הרשויות בגנימד, שהודעתי להן ממש עכשיו על הסיפור הזה, יעצרו אותו. נתתי לו הזדמנות להיכנס. אני את שלי עשיתי.״

קול הרעים מכיוון אגף הנוסעים: ״האל דיבר אלי!״

״אדוני, שב בבקשה!״ הפציר הכרטיסן. פרוטון מיהרה בחזרה כדי לראות מה קורה.

החייזר הסגול עמד ליד כיסאו והניף את תיק הפירמידה הלבן שלו למעלה. ״הוא אמר לי להרוג את כולכם!״ הוא זעק. כמה מהנוסעים צעקו וכולם ניסו להתרחק מהחייזר.

הכרטיסן התייצב מולו באומץ מרשים ואמר, ״אם תפעיל את זה, אתה רק תפגע בעצמך!״

״חיי הם מחיר פעוט תמורת ציות לאל! מותו כולכם!״ ובמילים אלה הוא קרע את תיקו. פרוטון עצרה את נשימתה, וטוב שכך, שכן פיצוץ קטן נשמע ועשן התפשט בחלל האוטובוס. שיעולים עלו מסביבה. פרוטון נופפה בידה בניסיון לסלק את העשן בזמן שמערכות האוורור עבדו קשה יותר על טיהור האוויר. לבסוף היא לא הצליחה לעצור עוד את הנשימה, שאפה מעט והשתעלה גם היא. האוויר התבהר. כולם עמדו על רגליהם, שלמים ובריאים, גם אם משתעלים, למעט החייזר הסגול שפרכס על הרצפה.

״מה קרה?״ היא שאלה.

הכרטיסן השתעל קשות והשיב, ״הוא ניסה להרוג אותנו עם גז.״

״אז למה הוא מתעוות על הרצפה ואנחנו רק משתעלים?״

״זה גז שקטלני רק לגזע שלו. הקוראזי האלו פשוט לא מסוגלים להבין שיש יצורים שנושמים אחרת מהם. אמרתי לו שהוא יפגע רק בעצמו...״

״לעזאזל, עוד משהו לדווח עליו. תעיפו את הגופה ממנעל האוויר,״ אמרה מיקי. פרוטון הביטה בה וראתה שהנהגת הספיקה להצמיד לפניה מסכת חמצן. היא רצתה לומר שעדיין לא מדובר בגופה, אך הקוראזי כבר נדם ושכב ללא תנועה.

הכרטיסן התקומם, ״אנחנו לא יכולים פשוט להעיף גופה של חייזר מתאבד ממנעל האוויר! יש קנס גם על זריקת אשפה לחלל.״

״לא מעניין אותי. קוראזי מתים מסריחים מהר. וזה מפריע לנסיעה!״

״היא אמרה את מילות הקסם,״ מלמל הכרטיסן, גרר את הגופה למנעל האוויר ולחץ על הכפתור.

דקותיים לאחר מכן הכריזה הזקנה שהאיש התלוי מאחורה זז ממקומו. הכרטיסן הפעיל את מצלמותיו וגבותיו התרוממו.

״תראו מי החליט להגיע סוף-סוף למנעל האוויר,״ אמר והתעסק שוב עם הדלת. כשפתח אותה דמות בחליפת חלל עמדה בחדרון, נכנסה פנימה והורידה את הקסדה מראשה. זו הייתה אישה בגילה של פרוטון ששׂיערה הזהוב היה לח וקיבל את צורת הקסדה.

״אתם מטורפים?״ היא קראה מייד, ״זרקתם מישהו מחוץ לאוטובוס!״

״אנחנו המטורפים? את נתלית על האוטובוס מאחורה!״ אמר הכרטיסן.

״אני גולשת גלישת חלל.״

״מה זה?״ שאלה פרוטון.

״זה ספורט!״ אמרה האישה ונשאה את אפה למעלה. ״נצמדים לרכבי חלל מאחור וקופצים מאחד לשני כשאפשר.״

״ספורט לא חוקי,״ הטעים הכרטיסן. ״וגניבת נסיעות. את צריכה לשלם על כרטיס.״

״ואם לא אשלם? תירו בי כמו בנוסע שזרקתם החוצה?״ שאלה הגולשת.

״הוא התאבד בעצמו,״ אמרה פרוטון.

״אם לא תשלמי, אני יכול לזרוק גם אותך החוצה,״ אמר הכרטיסן.

״יאללה, ביי!״ אמרה הגולשת, חבשה את הקסדה שלה והסתגרה שוב במנעל האוויר.

״רגע,״ אמר הכרטיסן, אך עד שהספיק לחזור לדלת כבר נדלקה הנורה המזהירה שהדלת לחלל פתוחה.

״היא קפצה?״ שאלה פרוטון. הם בדקו במצלמות מה קורה. הגולשת ריחפה הלאה באמצעות ירי סילונים קטנים מהחליפה שלה לכיוון רכב חלל רחוק יותר.

״אני חושב שהיא מנסה לתפוס מונית,״ אמר הכרטיסן.

״נוסעים נכבדים,״ הכריז הכרטיסן, ״אנחנו נכנסים למעגן העגינה של תחנת גנימד. נא לא לשכוח חפצים אישיים ולהיזהר לא ליפול ביציאה.״

ושוב נוסעים זרמו החוצה ואחרים נכנסו פנימה והתיישבו במקומות שפונו, אחרי סריקת רשתית או מחוש. אחת מהם מיאנה להתיישב. ״שעה וחצי איחור,״ היא הכריזה, ״והאפליקציה מתריעה כל חמש דקות שהאוטובוס מגיע וכלום. אני לא מבינה למה אתם מתעכבים סתם אבל טורחים להתריע כל רגע כאילו מגיעים. אפילו לשירותים לא העזתי ללכת. זה לא שהייתם מחכים שאני אצא משם.״

״לא, גבירתי, לא היינו מחכים,״ הסכים הכרטיסן.

״השירות של החברה הזו מתחת לכל ביקורת! לכל ביקורת אני אומרת לך! אפילו של הסלחנים ביותר! גם להם תהיה ביקורת!״

״היכונו ליציאה מהמעגן,״ הכריזה מיקי.

״עכשיו פתאום אתם ממהרים, אה?״

הכרטיסן התעלם ממנה והכריז, ״נוסעים נכבדים שלום, זוהי נסיעה בקו 5721 המהיר לראש פינה החדשה דרך תחנת החלל סדום. נא לא לפצח גרעינים, לא להניח את הרגליים על המושבים שמולכם, ולא לפתוח חלונות. כל מיני גופות וטרמפיסטים עלולים לרחף פנימה.״

האוטובוס זינק, המתלוננת התנודדה אך נותרה לעמוד באומץ ודחפה את המסופון שלה בפניו של הכרטיסן.

״זה שוב מתריע!״ אמרה. ״אני כבר סוף-סוף, סוף-סוף, על האוטובוס. למה זה ממשיך להתריע?״

גבותיו של הכרטיסן התרוממו. ״אני לא ממש מבין באפליקציות אקראיות.״

הזקנה קמה ממקומה והביטה במסופון. ״יש לך שעון מעורר על נודניק,״ אמרה.

״למה שמתם שעון מעורר?״ התרתחה המתלוננת.

פרוטון כמעט פרצה בצחוק וניגשה שוב לשבת ליד מיקי. היא כבר חשה שם בנוח.

״כל נסיעה היא ככה?״ שאלה. ״פנצ׳רים, חייזרים מתאבדים, טרמפיסטים ומתלוננים בלתי נלאים?״

״מה את שחה, זו נסיעה ממש רגועה יחסית לאחרות,״ אמרה מיקי. ״עד שהתחלתי לעבוד בזה לא הבנתי כמה פסיכים יש בעולם.״

״שמעתי את זה!״ זעקה המתלוננת. ״אני אתלונן עלייך!״

מיקי נחרה בבוז.

״איפה השירותים פה?״ תבעה המתלוננת.

״הנה, הדלת הזאת,״ אמר הכרטיסן. ״לא, לא זאת, זה מנעל האוויר. השנייה.״

״למה השירותים צמודים למנעל האוויר? סכנת נפשות! פשוט בושה החברה הזו!״

״אולי הוא היה צריך לכוון אותה למנעל האוויר,״ אמרה פרוטון בשקט.

״לא, מותק, אי־אפשר סתם להשליך נוסעים. צריך אחר כך למלא דו״ח, ואם לא הוכחת שהם באמת הפריעו לנסיעה אז משלמים קנס אדיר. זה לא שווה את זה.״

״קיבלת פעם קנס?״ תהתה פרוטון.

״אני?! מה פתאום?!״

״נוסעים נכבדים, אנחנו נכנסים למעגן העגינה של תחנת החלל סדום. נא לא לשכוח חפצים אישיים ולהיזהר לא ליפול ביציאה.״

פרוטון ראתה שכולם יוצאים, אפילו הזקנה, ואיש לא נכנס במקומם.

״זהו? נשארנו רק שלושתנו?״ שאלה.

״רוב האנשים נוסעים לסדום. זו תחנה נחמדה. סמים, הימורים, ברים, חנויות יוקרה. מכרות האסטרואידים האלה עושים הרבה כסף,״ אמר הכרטיסן.

״כולם לשבת!״ הכריזה מיקי.

״נוסעים נכבדים שלום,״ הכריז הכרטיסן, ״זוהי נסיעה בקו 5721 המהיר לראש פינה –״

״זו רק אני פה!״ אמרה פרוטון.

״אה,״ הוא נראה מאוכזב.

״היכונו ליציאה מהמעגן,״ הכריזה מיקי והאוטובוס יצא מהמנעל של תחנת החלל.

״עוד כמה זמן נגיע?״ שאלה פרוטון.

״ממש עוד מעט,״ אמרה מיקי. ״האור הרחוק שם – זו תחנת החלל ראש פינה החדשה. היא הרבה יותר נחמדה מסדום בעיניי. גם יותר משעממת. לא יהיה לך הרבה מה לעשות שם אם לא יציעו לך מייד עבודה.״

פרוטון ראתה שהכרטיסן מתופף באצבעותיו על ברכיו. הוא בהה בה, עדיין באותו מבט מאוכזב.

״אתה רוצה לומר את זה, נכון?״ שאלה.

״זה החלק הכי כיף בעבודה,״ הוא מלמל.

״להכריז על הנסיעה?״ היא חייכה, ״אז קדימה... ״

הוא הזדקף והאור חזר לעיניו. ״נוסעים נכבדים שלום, זוהי נסיעה בקו 5721 המהיר לראש פינה החדשה. נא לא לפצח גרעינים, לא להניח את הרגליים על המושבים שמולכם, ולא לפתוח חלונות. מיקי עלולה לקבל על זה קנס.״

״נוסעת נכבדה, אנחנו נכנסים למעגן העגינה של תחנת החלל ראש פינה החדשה. אל תשכחי את המזוודה ותיזהרי לא ליפול ביציאה!״

פרוטון צחקה.

האוטובוס החליק למעגן של תחנת החלל ראש פינה החדשה. הכרטיסן פתח את הדלת, ונוסעים החלו לזרום פנימה.

״טוב, שיהיה לך בהצלחה,״ אמרה מיקי.

״תודה על הנסיעה הזו,״ אמרה פרוטון. ״היה לי כיף!״

״אני שמחה שנהנית,״ אמרה מיקי. היא פנתה לכרטיסן ואמרה, ״נוסעים שמפרגנים זה מרענן, אה?״

״למעשה,״ המשיכה פרוטון, ״הנסיעה הזו הייתה הדבר הכי מעניין שעשיתי בחיים שלי!״

היא לקחה את התיק שלה, ויצאה מהאוטובוס. לאחר רגע הכניסה את ראשה שוב פנימה.

״אם לא יציעו לי עבודה, מתי אתם יוצאים בחזרה לכדור הארץ?״

הכרטיסן בדק בשעון ואמר, ״עוד ארבעים ושתיים דקות. הנסיעה הבאה כבר תהיה מחר.״

״שוב תודה,״ אמרה פרוטון והתרחקה מהאוטובוס. כשהגיעה לקצה הרציף העיפה מבט לאחור וראתה שמיקי שוב מתיישבת על הרציף על הכיסא המתקפל שלה ושותה קפה.

פרוטון נכנסה לגוף התחנה עצמו והורתה לאפליקציה שלה להראות לה את הדרך למכון להכוונה מקצועית. ממש עוד מעט ואפשרויות מקצועיות ייפרשו בפניה, לבחור מהן. האפליקציה לקחה אותה דרך מסדרונות לבנים חסרי קישוטים שקירותיהם כאילו הפיצו קור ועד מהרה היא נכנסה למשרד קטן שישב בו פקיד עם הבעה משועממת על פרצופו.

״זה המכון להכוונה מקצועית?״ שאלה פרוטון.

״כן,״ מלמל הפקיד.

״אז אני רוצה הכוונה,״ אמרה פרוטון. ״אני רוצה לעבוד במשהו שקשור לחלל.״

הפקיד סימן לה לשבת בכיסא שלפני השולחן וסרק לה את הרשתית.

״פרוטון לוי, בוגרת מגמת אלקטרוניקה בתיכון,״ הוא מלמל בקול משועמם, ובאמצעות תנועות עיניו גרם לתזוזת מידע על מסך המחשב שלו.

״איזה סוג עבודה את רוצה?״ שאל.

״אני רוצה להיות קצינת אלקטרוניקה!״

עוד מסכים התחלפו.

״אין לך מספיק השכלה כדי להיות קצינה, אבל יש משרת מתלמדים שיכולה להתאים לך בספינה שעגנה פה אתמול,״ אמר הפקיד.

״באמת?״ שמחה פרוטון. ״ואפשר מזה להתקדם גם לקצונה?״

״כן, עם השנים. ואם תוכיחי את עצמך. לשלוח אותך לריאיון שם? הם יוצאים עוד כמה ימים למערכת השמש דורליזיה עם מטען של פליס לבגדים חמים, כי לדורליזים תמיד קר והם משלמים על זה הון. זו ספינה קטנה עם צוות של שישים אנשים בערך. יחזרו עוד חמש שנים.״

״חמש שנים?״ בדיוק על זה היא דיברה עם מיקי, חשבה. האם היא רוצה להיות סגורה חמש שנים עם אותם אנשים באותו חלל? היא הרי חלמה לפגוש כל מיני אנשים, להכיר חייזרים רבים ותרבויות שונות. במקום זה תבלה חמש שנים עם אותם בני אדם רק כדי להתקדם קצת, ואז תבלה איתם עוד כמה שנים במסע חד־גוני אחר.

״רוב משרות המתלמדים הן למשימות ארוכות,״ אמר הפקיד. ״כשתחזרי תהיי טכנאית בכירה כבר. זה לא רע. הרבה עושים את זה. תוכלי גם להשלים השכלה בדרך כדי להיות קצינה, ויהיו לך הרבה יותר אפשרויות.״

פרוטון הבינה מה היא באמת רוצה.

״לא,״ אמרה, ״אני רוצה להיות קברניטה של ספינת חלל.״

חיוך לעגני עלה על פניו של הפקיד. ״לצערי אין כרגע משרות פנויות של קברניט לחסרי ניסיון.״

פרוטון הביטה בשעון. עוד יש לה זמן להגיע לאוטובוס לפני שהוא יוצא.

היא קמה מהכיסא ואמרה, ״יש, וייקח לי פחות מחמש שנים להתקבל אליהן. תודה על העזרה!״

היא חייכה מול פניו של הפקיד המבולבל, תפסה את התיק שלה ופרצה בריצה בחזרה למעגן. כשהגיעה ראתה את מיקי נכנסת עם הכיסא המקופל בידה. היא רצה והספיקה לקפוץ פנימה רגע לפני שהדלת נסגרה. חלל האוטובוס החמים נתן לה מייד תחושה של בית, לאחר מסדרונות התחנה המנוכרים.

הכרטיסן כבר החל להכריז, ״נוסעים נכבדים שלום, זוהי נסיעה בקו 5721 המהיר לכדור הארץ –״ הוא השתתק ובהה בה.

״שכחת כאן משהו, ילדה?״ שאל.

״לא,״ אמרה פרוטון. ״אני נוסעת איתכם בחזרה.״

״לכדור הארץ?״ שאל הכרטיסן.

״כן! כל הדרך לכדור הארץ!״

מיקי באה מתא הנהגת. ״באמת? לא התכוונת למצוא עבודה שקשורה לחלל?״

״מצאתי!״ הכריזה פרוטון.

״אז למה...״

״כי קורס נהגי אוטובוס מתקיים רק בכדור הארץ, לא?״

״כן, אבל...״ מיקי פערה את פיה. ״את רוצה להיות נהגת אוטובוס?״

״זאת העבודה שחיפשתי. מעניינת. מאתגרת. מלהיבה. מרגשת! להיות קברניטה של חללית קטנה במסע קצר. זה מה שאני רוצה!״

מיקי דחקה את מרפקה בצלעותיו של הכרטיסן. ״שמעת? העבודה שלי מרגשת!״

פרוטון אמרה, ״אני כל כך שמחה שההורים שלי סירבו להטיס אותי. אחרת בחיים לא הייתי מגלה שמה שאני רוצה זה להטיס אוטובוס חלל.״

״את יודעת,״ אמר הכרטיסן, ״גם להיות כרטיסן זה די מרגש.״

״לא, היא צודקת, הכי טוב להיות נהגת,״ אמרה מיקי, מדושנת עונג. ״בואי, שבי לידי בתור אורחת שלי. את לא צריכה כרטיס הפעם.״

הן התיישבו ופרוטון שאלה, ״אני יכולה להגיד את זה? בבקשה?״

״קדימה,״ אמרה מיקי, ופרוטון הכריזה, ״היכונו ליציאה מהמעגן!״