חלק 1 – היום הראשון
הוא חשב שראה כבר הכול. עד אותו בוקר בו הכול היה לא כל כך צפוי. קצוות של קרן אור חדרו מבעד לתריסי החדר שלו ושטפו את המעט שהצליח לראות מבעד לחריצי עיניו.
אויש, נזכר בייאוש, שוב שכח לסגור את תריסי החלון לפני שנרדם ועכשיו עליו להתמודד עם כל הקרניים שהציעה לו השמש בתאווה על הבוקר.
נראה שהפעם ייאלץ להשכים ולהתעורר ב-7:00. אף פעם לא היה מסוגל לחזור ולהירדם אחרי שכבר התעורר. בערב הקודם הרגיש עייפות, נפל מותש על המיטה ובקושי זכר את שמו.
...
התארגנות שגרתית הביאה אותו אל המראה שבאמבטיה.
מבט חטוף בפניו הלא מגולחות, כמה חיוכים, מים, סבון, שוב מים, רק אז - הרגיש מוכן נפשית לעבור את היום הראשון בשבוע.
כל שאר האנשים היו מגיעים לעבודה עייפים וכדרך קבע התמידו להשמיץ איש באוזני רעהו את מי שברא את היום הזה הנעדר מקוריות ועניין. רק הוא חייך לכולם.
הם כבר הכירו את החיוך הרחב שלו, אולם במשך היום קיבל על עצמו הערות שונות ומשונות משאר העובדים אתו בבניין.
"מה, נתפס לך שריר בלחיים?" התלוצץ ואמר לו אחד שעבר שם במקרה.
הבחור לא הגיב.
במעט הצלחה ניסו אחדים לשאוב ממנו את הכוחות הפנימיים עמם הגיע לעבודה בבוקר.
...
בטי-שירט לבן פסע במסדרונות ונכנס ישר למשרדו.
הוא התיישב על כיסא המנהלים הגדול שרכש לפני כשבוע, חידד את העיפרון והדליק את המחשב. סגנון לבושו היה מאוד תלוש מהנוף היוקרתי והמאורגן של המשרד. גם אורח החיים שניהל לא תאם את אופי עבודתו.
בעבודה אומנם היה מסודר, אבל לא נראה שמישהו היה שמח לבקר בדירת החדר שלו, שהאחרון שראה את רצפתה הוא בעל הדירה שהשכיר לו אותה לפני כחצי שנה.
...
במשרד, הכיסא המסתובב הביע את עצמו בחריקות קטנות. הוא אהב להשתעשע אתו ולעקוב אחר הרעשים הפחות חשובים.
"מי יכול להתקשר אלי בשעה כל כך מוקדמת," תהה כשצלצול טלפון הפר לו את השקט במעשיו הקטנים.
הוא לא היה רגיל להיות במשרד בשעות כאלה. הוא הרים את השפופרת.
עוד לפני שהספיק להניח את האפרכסת על אוזנו הימנית, שמע גברת מבוגרת מתקצפת ומתלוננת על הפרק הקודם.
"איך אתה והחברים שלך מרשים לעצמכם לכתוב כזה דבר?" צעקה הקשישה. "איזו חוצפה! בושה שנותנים לכם לעבוד!!"
"צעירים כמוכם צריכים לשלוח למחלקה לחולי נפש," הוסיפה.
'מחלקה לחולי נפש?' שאל את עצמו תוך שהזקנה עדיין מתרעמת לעצמה מבעד לטלפון אל חלל המשרד. 'דווקא נראה לי שמדובר במקום נחמד,' התעוררה המחשבה בראשו ונזכר שמזמן לא לקח חופשה.
"אמרי לי רגע," קטע אותה בהתעניינות, "את מכירה מקום כזה שהוא באמת טוב?" צחק, "אולי נשלח לשם כמה מפה," אמר כשטון דיבורו לובש רצינות.
היא מצידה ניתקה את הקו מבלי להוסיף.
הלך הרוח כבר לא היה שגרתי. התגובה של הזקנה הובילה לרצף של תחושות. משהו בקול שלה היה אפלולי.
מוזר, אמר לעצמו, אכן אישה מוזרה. מנתקת מבלי להשאיר פרטים. מתלוננת מקצועית היא בטח לא. טוב, היא עוד תלמד... כנראה שזו הפעם הראשונה שלה, הרהר והתכוון לחזור לעיסוקיו. אך עוד לפני שהספיק לעשות משהו נשמע צלצול נוסף.
"רק רציתי... להוסיף," נשמע קול ערמומי על הקו, קצת מוכר, "שאני יכולה לעזור המון," נימה של חביבות פתאומית נשמעה בקולה של הזקנה שהתקשרה שוב.
"מממ... מה פתאום לעזור?" קולו היה מהוסס מעט.
"תן לי הזדמנות ואני הופכת אותך לפופולרי ברמה שלא הכרת. בן כמה אתה, בחור צעיר?" שאלה.
"אממ... היום בדיוק אני בן עשרים," מלמל מבלי להבין לאן תוביל התשובה.
"בוא ניפגש," הציעה הזקנה, מעלה תמיהה עצומה על פניו.
"רגע," נזכר ספק בציניות, "ומה עם המחלקה לחולי נפש? תני לי כתובת לפחות."
"תעזוב אותך מכל השטויות שקשקשנו, תגיע אלי ונדבר."
מוזר, אמר לעצמו בשנית, אכן אישה מוזרה. אך היה משהו שתפס בו מבפנים. סקרנה אותו, כמו תמיד, הנימה המסתורית הזאת, שאפיינה הפעם את השיחה עם הזקנה המוזרה.
בדרך כלל נהג לקחת סיכונים קטנים במצבים מהסוג הזה, אפילו רק כדי להבין במה מדובר. הפעם העניין נראה לו בטוח. גם ככה לרוב ראה בכל דבר את צדו הטוב ולמד מכל מה שעבר עליו.
"ו... איזו מין פגישה זאת תהיה?" ניסה להתעניין. היא מיד שינתה את טון דיבורה. "תירגע שם!" איימה. "אני בסך הכול רוצה לעזור. גם יכולה להיות הסבתא שלך אם אתה מאוד מתעניין..." אמרה ולאחר מכן פצחה בצחוק מתגלגל ועמוק.
שוב היה בשינוי מצבי הרוח שלה משהו שמשך אותו. חיבור מכשף הישר לתוך הקצב הפנימי שלו.
"מה שמך...?" ניסה לזרום עם השיחה, אך הדבר הבא ששמע היה צליל קו, כזה ששומעים אחרי ניתוק.
שניות ארוכות נותר מחזיק את השפופרת, מנסה להבין את מהלך העניינים בהגיונו הבריא תוך שהוא משחזר משפט אחרי משפט.
זיכרון מבריק ויכולת ניתוח היו בין תכונותיו. תמיד ניסה להבין מצבים ולנתח רגעים קטנים ולא חשובים לכאורה, כמו השיחה שזה עתה ניהל, או מחשבות סרק שהטרידו אותו באמצע היום. גם בניתוח מצבים היה מומחה מבלי שהיה לו תואר רשמי על כך.
פעמים רבות ראה בעצמו פסיכולוג אישי של הסובבים אותו. חברים שמעו לעצות שנתן להם ולא חסכו ממנו את סיפוריהם האישיים ביותר.
השיחה עם הזקנה המשיכה להעסיק אותו גם אל תוך ארוחת הצהריים והשאלות לא הפסיקו להציף לו את המחשבה.
הרי הוא זה שאמור להירתע מפגישה עם מישהי שכלל לא הכיר. לא היא. 'על מה חשבה כשניתקה? ואם כל כך רצתה להיפגש מדוע סיימה את השיחה בצורה כזאת?' שאל את עצמו שאלות כאלה ואחרות כשמבטו שקוע במסך המחשב בזמן שניסה לחזור ולהתרכז במה שהתחיל עוד מהבוקר, אך לשווא.
על המסך התחילו לרוץ סימנים ואותיות בשפה שלא הכיר, עד לקריסתה שמוחלטת של המערכת כולה בבניין.
'הכול טוב' חייך והרגיע את עצמו, חשיבה חיובית הייתה משהו שהוא אהב מאוד להרהר בו. מהר מאוד הגיע למסקנה שזו כנראה עוד אחת מנפילות המתח השגרתיות של המערכת. היא בדרך כלל נובעת מעודף היצירה באזור. 'טיול קצת במסדרון יכול להועיל,' חשב.
הוא ארגן את חפציו, הצטייד במבט תוהה על פניו והחליק את עצמו בשקט אל המסדרון כדי שדבר לא יסיח את דעתו מלהבין את פשר הדברים שאמרה הזקנה שהתקשרה קודם.
בעת שפסע בין חדרי המשרדים שבקומה השביעית, בה עבד, עצרה אותו בחורה, מהעסוקות ביותר בקומה, בדרכה למעלית. נאה מאוד, יש לציין. תמיד דאגה לקיים משוואה מאוד ברורה בעניין הלבוש שלה: היא משלמת יותר בשביל פחות בד ויותר מבטים.
בכל בוקר החליטה להבליט חלק אחר מגופה החטוב ולחשוף אותו לאוויר העולם – כך טענה, אבל ברור היה לכולם שמדובר בגברי הבניין. בהם התעניינה. בדרך כלל גברים הם אלה שעוצרים אותה בלי סוף. אך הפעם היא זו שיזמה אתו שיחה.
"יש לך הודעה אצלי במשרד," פנתה אליו כבדרך אגב בנימה של התנשאות אופיינית לה. "מישהי התקשרה והשאירה כתובת, היא אמרה שאתה כבר תדע מה לעשות. היא לא ממש הייתה ברורה לי, כי ניתקה אחרי שסיימה להכתיב לי את כתובתה מבלי לומר אפילו 'ביי'.
"נו טוב, הזקנות של היום," הוסיפה כמדברת לעצמה, "כבר אין להן סבלנות כמו שהייתה פעם. אני אף פעם לא אהיה זקנה," החליקה את כף ידה הימנית על ישבנה והמשיכה לנקוש בעקביה ברצפה תוך שהיא מנענעת את אחוריה ונעלמת אל תוך המעלית.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.