הנסיכה האבודה

1

היא רק הייתה צריכה לעבור בשער.

״הנה היא!״ קרא קול יחיד מהקהל שהקיף את המכונית.

בית הספר התגלה מאחורי השערים המוזהבים של רוזווד הול, החלונות הנוצצים באור השמש ועמודי האבן עם הוורדים המסותתים. חוף המבטחים שלהן. אבל כאן בחוץ, ים הזרים התפשט כמו כתם נורא.

עיתונאים.

השערים בדרך כלל הצליחו להרחיק אותם, אבל המדרכה מחוץ לחומות בית הספר הייתה שטח הפקר במלחמה על הפרטיות. כאן הכול מותר – ולוטי הייתה הסיפור הכי חם שהעיתונאים האלה הצליחו לתפוס. עד שתעבור בשער, עונת הציד הייתה בעיצומה.

אבל קודם כול היא הייתה צריכה להרחיק את אלי מכל הכרישים האלה.

״ניקולאי,״ היא לחשה, ״תגניב בבקשה את אלי לבית הספר. אני אסיח את דעתם.״

״אבל, לוטי!״ הנסיכה שלה ניסתה להתנגד ומשכה באפה בקול.

״זה בסדר, אלי. אל תדאגי.״ היא שלחה אליה מבט מרגיע. ״זה מה שלימדו אותי לעשות, זוכרת?״

הן התמודדו עם התקשורת אחרי התקרית באחוזת טומפקינס, ולוטי השיבה על שאלותיהם היטב, אבל אז היועץ של המלך, סימיאן סמירנוב, הדריך אותה. הוא הזהיר שהסכר עלול יום אחד להיפרץ, והעיתונים יהיו צמאים לעוד. מהמבטים על פני הכתבים, הרגע הזה הגיע.

״ניפגש בפנים,״ לוטי הרגיעה את הנסיכה שלה, מתחה את החיוך הכי גדול על פניה והסתכלה על אלי משפשפת את אפה ונעלמת.

בשנתיים שחלפו מאז שלוטי פגשה את אלי לראשונה, אלי לא הייתה מצוננת אפילו יום אחד. היה מוזר לראות את אדמומיות החום על עור הזית החיוור שלה, את הצלליות העמוקות מאחורי עיניה, ואת השפתיים היבשות, הסדוקות. כל אלה הכבידו מאוד על גוף שבדרך כלל היה מלא חיים.

כשלוטי ראתה את אלי חולה, היא התמלאה נחישות ברזל. היא הייתה הפורטמן שלה, ותפקידה היה להקל עליה את הנטל של היותה נסיכה כדי שאלי תוכל לחיות חיים של ילדה רגילה. מחלות היו מנת חלקם של אנשים מתוחים ומודאגים. לא של נסיכות.

לוטי הייתה אמורה לדאוג במקומה.

כשלוטי יצאה מהמכונית היה מעונן אך חמים, יום קיץ אנגלי לפי הספר. האוויר איים להתבקע בסערה.

קדימה. שתפרוץ הסערה.

לוטי יצאה בביטחון אל המהומה.

״התקבל מידע נוסף על קבוצת לווייתן המסתורית?״

״למה לא הופעת בפומבי מאז התקרית? את מפחדת?״

״אפשר לקבל חיוך?״

טובת לב, אמיצה, בלתי ניתנת לעצירה! טובת לב, אמיצה, בלתי ניתנת לעצירה! לוטי חזרה על המילים שוב ושוב בראשה והקישה על ליבה עם תליון הזאב, ואז שלחה יד לסדר את הכתר שעל ראשה.

היא זקפה סנטר באומץ, ואבן האופל בצורת חצי ירח, ששובצה בראש הכתר, נצצה באור השמש. עוצמת תכשיט הכסף שעוצב במלאכת מחשבת שטפה אותה והזכירה לה שהיא אף פעם לא לבד, שמשהו ממשפחתה מלווה אותה תמיד.

בתצוגה מרהיבה של איפוק, היא פסעה בשלווה לאורך שורת הכתבים. לצידה, במקום הפרטיזן של הנסיכה, צעד שומר ראש שכיר. סמואל היה בחור נחמד מאוד, ולוטי הייתה צריכה כל הזמן להזכיר לעצמה שזאת לא אשמתו שג'יימי לא נמצא שם איתן. כי ג'יימי הבהיר להן שהוא לא רוצה לבוא איתן לאסוף את תוצאות מבחני סוף השנה.

באופן אינסטינקטיבי נאחזה לוטי בזאב שעל ליבה. לה ולנסיכה היה אותו תליון. היא קיבלה אותו במתנה כשהצטרפה למשפחה המלכותית, ומשקלו הזכיר לה את החיבור ביניהן. אבל עכשיו ג'יימי שבר חוליה בשרשרת שלהם, וזה כאב לה כמו פצע עמוק בחזה.

פתאום יד מצחינה מסיגריות תקעה לה מיקרופון בפרצוף.

היא לטשה מבט בכתב שהחזיק אותו כשחזר באגרסיביות על השאלה שלו.

״יש התקדמות בחקירה, נסיכה? יודעים למה לווייתן רוצים לפגוע בך?״

לוטי נשמה עמוק כדי לייצב את קולה. ״המידע לא השתנה. ככל הידוע לנו, לווייתן...״ גרונה התייבש כשביטאה את שם הארגון ונזכרה איך אינגריד וג'וליוס התנפלו עליה. הם היו צמד קטלני והם כמעט הצליחו לחטוף אותה. ״ככל הידוע לנו, הם מתמקדים בילדים של משפחות חשובות ומשפיעות, אבל המטרה שלהם עדיין לא ידועה.״

סמואל עטף אותה בזרועו והרחיק אותה בעדינות מהכתבים. לוטי התכווצה מהמחשבה על התשובה שלה.

היא דיברה אמת. כמעט.

אבל כל האמת הייתה קשה יותר לעיכול – כי האמת הייתה שלא היה להם שום מושג מה לווייתן מתכננים לעשות. הייתה להם רק תיאוריה איומה, שהם רוצים לשלוט בילדים בעלי ההשפעה האלה, ושלוטי וחבריה אולי נתנו להם את הכלים לעשות זאת כשמצאו את תרכובת המלין, תרכובת כימית מסוכנת שיכולה לשמש לשטיפת מוח.

״זאת בטח הייתה חוויה נוראית בשבילך!״ קרא אחריה קול של גבר, נוטף אהדה מזויפת. הפיתוי לגלגל עיניים היה כמעט בלתי נסבל. ״איך את מתמודדת עם החזרה לשגרה?״

בקושי רב.

לוטי הייתה צריכה להשתיק את הקול הפנימי שלה ולהפנות חיוך נעים אל הקהל.

רוב הזמן שאלו אותה שאלות מהסוג הזה. שאלות אישיות. הם חיפשו הזדמנות להכיר את נסיכת מרדובה המסתורית שאיכשהו הצליחה לנחות היישר בליבה של קנוניה מרושעת.

בעל כורחה דמיינה לוטי את המבטים של הכתבים אם יגלו שהיא בכלל לא הנסיכה האמיתית. זיוף מקצועי, כיסוי בשביל אלי, שתודה לאל, כבר חיכתה לבטח מאחורי שערי בית הספר.

״הם רק מחפשים סיפור טוב,״ הזהיר אותה סימיאן. ״ונסיכה טובה.״

לוטי נזכרה במילותיו והסיטה תלתל סורר מפניה. היא אספה את תלתליה בפקעת מסודרת, לבקשתו של סימיאן שהכריז כי ״הרעמה המוזנחת״ שלה ארוכה מדי ופרועה מדי להופעות פומביות. היא סירבה להסתפר.

״יש לי רשת תמיכה נהדרת,״ אמרה כעת, ״ובזכות טוב הלב והסבלנות של כולם, מצאתי בלימודים נחמה גדולה והסחת דעת מבורכת.״ לוטי חייכה מאוזן לאוזן כדי שכולם ידעו עד כמה היא אוהבת ללמוד.

תראו אותי, תראו איזו תלמידה נהדרת היא נסיכת מרדובה.

פלאש של מצלמה סנוור אותה, והיא ראתה נקודות מחוללות מול עיניה. היא כיסתה את פניה בידה ומעדה.

״בלי תמונות או וידיאו,״ הורה סמואל וגונן על לוטי.

השאלה הבאה הכאיבה לה, אבל היא כבר הייתה צריכה להתרגל לזה. אחרי הכול, תמיד שאלו אותה.

״אנחנו אוהבים את השמלה שלך, נסיכה! את מי את לובשת?״

לוטי דמיינה איזו תשובה מגוחכת אלי הייתה נותנת לשאלה הזאת. ״אני לובשת את עורה של הנסיכה המוכרת באופן רשמי בשם הוד רוממותה הנסיכה אלנור פרודנס וולפסון!"

הצחוק טיפס במעלה גרונה, והיא בלעה רוק כדי להחניק אותו.

היא חייכה שוב והסמיקה, וקיוותה שהם יחשבו שהיא מסמיקה מענווה ולא מרוגז. ״אני לובשת גרסה מודרנית לשמלת הסרפן המרדובית המסורתית. אני בטוחה שאתם יודעים שגזרת האֵיי, רקמת השמש והעיצוב הייחודי הם סימני היכר של המעצב לאון מארי.״

היא יכלה כמעט לשמוע את אלי מצחקקת ברקע, והיא לא הייתה מאשימה אותה. קנוניה בסדר גודל ענקי התחוללה לנגד עיניהם, ומה שעניין את הטיפשים האלה זאת השמלה שלה. בתוך תוכה קיוותה שיתייחסו לזה יותר ברצינות.

אך בתוך זמן קצר הצטערה על משאלתה.

סמואל המשיך להוליך אותה קדימה והנהן אליה כדי לסמן לה שהיא עושה עבודה טובה. בעוד כמה רגעים תעבור בשער. גני הוורדים כבר נראו באופק. רק עוד כמה צעדים, והיא תהיה חופשייה.

״שמענו שהנסיכה הייתה בטורניר סיף?״ קול שלֵו ורגוע חתך את האוויר והשתיק את כל השאלות האחרות. לכתבת היה מבטא של צפון־מערב ארצות הברית והוא נטף ביטחון של עיר גדולה. ״אז למה היית באחוזה ולא צפית בתחרות?״

דמה של לוטי קפא בעורקים. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה הציגו לה שאלה חשודה כל כך, ועיניה נורו לכיוון אשת המסתורין. אישה צעירה בלבוש אלגנטי עם משקפיים מלבניים וקארה שחור הישירה אליה מבט. אף על פי שעמדה בתוך קהל העיתונאים, נדמה שהחלל סביבה ריק והיא ניצבה במרכזו כמו מגדלור. היא לבשה חולצה כחולה, ועל תג השם שלה נכתב ״איימי וּו, קליר־ליין מדיה״.

לוטי הזכירה לעצמה שהיא צריכה להמשיך ללכת, אבל הבעת פניה של איימי הקפיאה אותו.

לוטי התעשתה. ״חיפשנו את תרכובת המלין,״ היא השיבה בלי לגמגם. היא כבר כמעט יכלה לגעת בשערים המוזהבים מאחוריה. ניחוחם המתוק והמוכר של ורדים ולוונדר אפף אותה ודחק בה להיכנס אל חוף המבטחים.

״זאת התרכובת המסוכנת שלווייתן ניסו לשחזר?״

״כן.״

״למה לא דיווחת לאחד המורים? ומה בדיוק קרה לתרכובת המלין?״

החום עלה בחזהּ של לוטי. היא לא ידעה על איזו שאלה להשיב קודם.

הכתבים האחרים השתתקו, ותשומת הלב של כולם הופנתה כעת אל איימי ולוטי.

״למרבה הצער, ארגון לווייתן לקח את התרכובת ועדיין לא ברור מה הם מתכוונים לעשות בה והאם היא עובדת. באשר לשאלתך האחרת, טעינו לחשוב שאנחנו...״ גרונה של לוטי התכווץ כשנזכרה עד כמה הם טעו, וכמה איומות היו ההשלכות של הטעות הזאת. הכול היה תרגיל. הם הובילו את לווייתן אל התרכובת כמו כלבים צייתניים. איימי מייד ניצלה את ההזדמנות לשגר עוד שאלה, ולוטי הרגישה כאילו היא זרקה עליה רימון יד.

״מי זה 'אנחנו'?״ אבל לפני שלוטי הספיקה להשיב, נזרקה שאלה נוספת באוויר. ״וחוץ מזה, אני חייבת לשאול, נאמר לנו באירוע לעיתונאים בבית טומפקינס שתרכובת המלין הייתה נעולה ולא היה שום סיכוי למצוא אותה. אם ככה, איך היא בדיוק התגלגלה לידיים של לווייתן?״

״אנחנו אלה החברים שלי..." סמואל עמד לצידה ודחק בה לעבור בשער, אבל כשניסתה להשיב עלה בנחיריה ניחוח רפאים של אבקת סוכר ממפעל טומפקינס וכמעט חנק אותה.

לווייתן לא היה הזיכרון היחיד שעינה את לוטי. היא זכרה גם את טעמה של הנשיקה במפעל, המתוקה מסוכר. רגע של שמחה לפני שהכול התמוטט מול עיניה. היא הייתה כל כך בטוחה שלנשיקה הזאת הייתה משמעות, שהיא ואלי חלקו רגע מיוחד, אבל אחר כך הנסיכה טענה שהיא הייתה חסרת משמעות.

אם זה נכון, תהתה לוטי, אם הנשיקה באמת הייתה חסרת משמעות, למה אלי מסרבת לדבר על זה?

״הנסיכה?״ דחקה איימי ועקרה את לוטי מתוך מחשבותיה.

״כמו שאמרתי, אנחנו אלה החברים שלי ואני," היא אמרה קצת מהר מדי, ואז הוסיפה, "התרכובת התגלגלה לידיים של לווייתן כי מצאנו את המפתח למחבוא."

המפתח, כך התברר, היה יצירה מוזיקלית. כשהיצירה התנגנה בפסנתר של סבא של התאומים טומפקינס, נפתח תא סודי בתוך הפסנתר, ובתוכו הסתתרה התרכובת. באותו רגע זה נדמה כמו קסם. אך למעשה היה זה רֶשע.

פתאום הבינה לוטי שאיבדה שליטה. היא מלמלה תשובות כמו ילדה. איימי הטיחה בה עוד ועוד שאלות, והיא לא הספיקה לעשות סדר במחשבות.

למה אף אחד אחר לא שואל שאלות?

״איך לווייתן מצאו את המפתח?״

״הם גנבו אותו מאיתנו.״

״אתם מצאתם את המפתח?״

ליבה של לוטי הלם בבית החזה. היא טעתה כשהשיבה על השאלות האלה, והיא ידעה את זה. העיתונאים לא צריכים לדעת את כל זה – לא אמורים לדעת. היא הסגירה יותר מדי מידע.

״לצערי אני צריכה ללכת עכשיו, אני צריכה לקבל את תוצאות המבחנים שלי.״ רוח פתאומית נשבה, וכשלוטי הסתובבה היא ראתה עלי ורדים מתעופפים באוויר ונוחתים על השביל כמקדמים את פניה. היא הציצה לאחור מעבר לכתף והוסיפה, ״אני מצפה לקבל ציונים גבוהים.״

מבטה של לוטי היה נעוץ באדם אחד בלבד. איימי ווּ. אור השתקף על משקפיה של איימי, והיא השפילה את מבטה אל הפנקס שבו כתבה את רשמיה. עם כל תנועה של העט, משקולת כבדה של אימה שקעה בבטנה של לוטי.

סמואל עטף את כתפיה בזרוע מגוננת, וגופו הגדול הגן עליה מפני שאלות נוספות. סמואל פתח את השער המוזהב. ״בואי,״ הוא אמר ועודד אותה חרש. היא התחילה לצעוד בעקבותיו, אבל לא יכלה להתיק את עיניה מאיימי, שהחזירה לה מבט מהופנט. ובדיוק כשלוטי עברה בשער, היא מעדה.

הקרקע התקרבה אליה במהירות עצומה, והיא הושיטה ידיים לפנים כדי לבלום את הנפילה. הצלמים צילמו הכול. קולו של סמואל נשמע.

יד חזקה משכה אותה לעמידה ללא מאמץ. הברכיים שלה צרבו, והיא ידעה ששפשפה אותן והיד שלה כאבה במקום שעליו נחתה. בקרוב יופיעו חבורות, אבל זה לא הטריד אותה כלל.

לוטי צלעה לאורך השביל, מבולבלת, סמוקה ונבוכה. היא עדיין הרגישה את עיניה הצורבות של איימי ווּ על עורפה ושמעה את האנשים מצחקקים וכנראה משווים תמונות של הנסיכה שוכבת על האדמה.

איזה בלגן עשיתי.