העוזרת של הנבל

פרולוג הָיֹה הָיָה פעם...

היה זה עוד יום ככל הימים כשאיווי פגשה את הנבל. זה היה אחרי עוד ביקור מיותר ביריד התעסוקה בכפר שלה. היה זה עוד יום שעבר בלי שיהיה לה כל מקור הכנסה. עוד יום שבו אכזבה את אביה החולה ואת אחותה הקטנה.

זו הייתה הסיבה לכך שמחשבותיה נדדו עד כדי כך שהיא לא שמה לב שהיא הלכה אל מעבר לשורת העצים שסימנה את שולי יער היקורי וחצתה אותה.

היער היה פעם שוקק אנשים, אבל עתה היה המקום האחרון שבו יטייל כל אדם שהייתה בו מעט בינה, בייחוד אם היה לבדו. טוב, אלא אם שמך היה אוונג'לינה סייג' ולא היית מסוגלת להודות בפני בני המשפחה שלך שאחרי שסוף־סוף מצאת עבודה, נתת לה לחמוק מבין אצבעותייך.

איווי נאנחה והעבירה את אצבעותיה על גזעי העצים בזמן שפסעה ביער. היער היה יפהפה. ממלכת רנדאון הייתה הצנועה שבין הממלכות הקסומות, ולהימנע מביקור ביער היקורי שתפס חלק נכבד מאוד מהממלכה הזאת היה משימה די מאתגרת, ובכל זאת האזרחים נמנעו מלהתקרב אליו.

זה היה המצב מאז הופעתה של דמות אפלה ביער, דמות שנודעה גם בשם 'הנבל', לפני כמעט עשר שנים. היו הרבה יותר מדי שמועות עליו מתחבא בשולי היער ומחפש קורבנות תמימים שאותם יוכל לענות. איווי ידעה מעט מאוד על הנבל, אבל הייתה די בטוחה שהיו לו דברים טובים יותר לעשות בזמן שלו מאשר לארוב לאנשים בין העצים כמו איזה שדון יער. האמת הייתה חייבת להיאמר, היא גם לא ראתה אף אחד מאלה. הם נטו לרדוף את החלקים הצפוניים יותר של היער.

"הנבל," איווי מלמלה לעצמה ופסעה עמוק יותר לתוך היער, ידיה תחובות בכיסי שמלתה החומה, הפשוטה, "אולי הוא היה רצחני פחות אם הכינוי שלו לא היה כזה מגוחך."

אלא אם כן, כמובן, הוא קיבל את הכינוי הזה בלידתו, ובמקרה הזה איווי הייתה מוחאת כפיים לאימו על רוח הנבואה שלה.

איווי מעדה על ענף ששכב על האדמה וידיה נעקרו מכיסיה כשתפסה בגזע עץ סמוך כדי להישאר עומדת. היא גררה את רגליה קדימה כששמעה מים זורמים לא רחוק ממנה ובדרך ניסתה לפשפש בנבכי מוחה אחר כל מידע שהיה לה על אודות האיש.

את רוב מה שידעה שאבה ממודעות הפושעים המבוקשים, שבהן דיוקנו שורטט באופן מרושל. במודעות אלה הוא תמיד צויר כאדם מבוגר בעל זקן אפור משערות שיבה ומצולק מקרבות עם הקורבנות שלו, ושיניים שלעיתים קרובות צוירו כמשוננות מאוד, כאילו יכול היה בעזרתן לקרוע את ליבך מתוך החזה שלך, או שאולי היה צריך לראות רופא שיניים בדחיפות.

כל־כך הרבה שמועות הסתובבו בממלכה לגבי הפושע הכי גדול בתולדותיה, ואיווי לא הייתה בטוחה במה להאמין. היא ידעה שהנבל שרף לאפר לפני כמה שנים את אחד מכפרי הדייגים שבמערב רנדאון. הממלכה כולה סבלה חרפת רעב במשך חודשים לאחר מכן עד שתושבי הכפר שיקמו אותו ואת יכולות הדיג שלהם.

היו עוד סיפורי אימה רבים. נראה שגניבות היו סימן ההיכר של הנבל ובראש רשימת העבירות שלו כיוון שפעמים רבות התגנב לבתיהם של אצילים, הפחיד את בני המשפחות שלהם וברח עם הירושות היקרות שלהם.

איווי התקרבה לאט אל ערוץ הנחל, שהיה רחב יותר ממה שהיא חשבה שיהיה, ונהנתה מיופיין של קרני השמש שחדרו מבעד לעלוות העצים וגרמו לפרחים שהקיפו אותה לזהור. מרוב שהמראה היה יפה, לרגע היא כמעט שכחה מצרותיה, אבל הכול חזר אליה בבום.

אביה עדיין לא ידע שהיא איבדה את עבודתה אצל הנפח בחודש שעבר. היא הייתה כה בטוחה שתמצא עבודה אחרת לפני שבני משפחתה בכלל ישימו לב לכך שהיה מעט פחות אוכל על השולחן בארוחות הערב או שהבית הקטן שלהם היה קצת יותר קר בשל המחסור בעץ להסקה.

לא תהיה לה ברירה אלא לספר לו הלילה. מאגרי המזון שלהם התדלדלו וכמעט נגמרו לגמרי. באנחה כבדה היא כרעה ברך על גדת הנחל, ברכה שוקעת בטחב הרך. היא העבירה את ידה במים הצלולים ואז השפריצה מעט מהנוזל הקריר על פניה ועל צווארה בתקווה שהוא ירגיע את ליבה הדוהר.

היא הייתה בצרות אמיתיות הפעם, ולא בגלל איזה נבל אגדי. לא, את הצרות האלה היא הביאה על עצמה. והגרוע ביותר היה, שהיא כמעט הצליחה להשיג לעצמה עבודה לא רעה בכלל. הבוקר ביריד התעסוקה הציעו לה להיות העוזרת הראשית והיחידה באחוזה של משפחת אצולה, לא רחוק מהכפר שלה. זו לא הייתה עבודה אידיאלית בגלל המרחק, אבל היא הייתה מוכנה לקחת אותה בשמחה, עד שראתה את האישה שעמדה לצידה עם כל־כך הרבה תקווה בעיניים, עד שליבה של איווי התכווץ בחזהּ. הכיווץ רק החריף כשראתה את שלושת הילדים שעמדו לצידה.

איווי מסרה לה את רישיון העבודה וצפתה באושר מאיר את פניה כשהיא תפסה בזרועותיה של איווי ונישקה אותה על שתי הלחיים.

עשיתי את הדבר הנכון, אז למה אני מרגישה כאילו החזה שלי הולך לקרוס?

היא נאנחה והתיזה עוד קצת מים אדומים על פניה, ואז החלה להכין בראשה רשימה של ירידי עבודה נוספים שעמדו להתקיים בקרוב. אולי יהיה עליה לנסוע לאחד הכפרים השכנים —

רגע אחד! מים אדומים?!

היא השתנקה ונפלה לאחור על מרבדי הפרחים, עיניה מתרחבות בבהלה כשמי הנחל, שהיו עד לא מזמן צלולים, נצבעו עתה בארגמן.

דם.

היא עצמה את עיניה וניסתה לייצב את פעימות ליבה. אחרי שספרה עד עשר התרוממה על רגליה וכמעט מעדה כשדרכה על שולי שמלתה הארוכה. היא התקרבה שוב בזהירות אל הנחל. היה קל לראות שהדם הגיע ממקום כל שהוא במעלה הזרם.

היא פסעה כמה צעדים לאורך הגדה במעלה הנחל, עקב בצד אגודל, והאדום שבמים גבר לחלוטין על הכחול. זו בוודאי הייתה חיה פצועה, אם לשפוט לפי כמות הדם במים, בוודאי לא משהו שכדאי היה שאיווי תחקור באופן אישי, ובכל זאת היא הייתה שם, ביער שלפתע נראה חשוך מדי כשהשמש החלה בשקיעה מאחורי העצים, עוקבת אחר נהר של דם.

היא ניערה את ראשה וצמחים נדרסו תחת סוליות מגפיה כשעצרה באופן פתאומי ועמדה להסתובב על עקביה. היא כבר הייתה בחצי הסיבוב כשקלטה את החיה בעלת הפרווה השחורה מתחבאת בעשב הגבוה בין גדת הנחל וגזע עבה של עץ.

לא משנה איזו חיה זו הייתה, היה ברור שהיא הייתה לגמרי בחיים, אם לשפוט לפי גניחות הכאב החנוקות שהגיעו מהכיוון שלה. איווי השתופפה לאט על ירכיה והרימה את שולי שמלתה כדי להגיע אל הסכין הקטנה שהייתה קשורה בנדן סביב קרסולה והייתה מיועדת למצבי חירום כמו זה.

היא תגאל את החיה המסכנה מייסוריה. זו לא הייתה טרחה מצידה, לעשות מעשה כזה של חסד עם החיה הסובלת. כשהיא התקרבה אליה, החיה הזאת נראתה כמעט כמו...

יד אנושית זינקה לפתע מתחת לפרווה השחורה והיא הבינה שלא הייתה זו פרווה כלל אלא גלימה שחורה. היד תפסה במותניה ומשכה אותה למטה, לצידה. היא נחתה על האדמה בחבטה קשה וחטפה מכה בכתפה לפני שהיד נכרכה סביב מותניה ומשכה אותה לעבר גוף חם. היא שכבה על הצד, גבה צמוד למשהו מוצק וחם מאחוריה.

זה היה הרגע שבו השכל הישר שלה שב והתעורר לחיים והיא בעטה והחלה להתפתל ולצעוק בניסיון להשתחרר. היד שהייתה כרוכה סביב מותניה התהדקה ויד אחרת נצמדה לפיה. קול נמוך לחש באוזנה, שולח צמרמורות בכל גופה.

"תהיי בשקט, פרחחית קטנה, או ששנינו נמות."

בדיוק אז איווי ראתה עוד דמות מבשרת רעות לא רחוק מהם, בגדה האחרת של הנחל. למעשה, היו כמה מהן. היו אלה גברים, והם היו לבושים בשריונות כסופים וחמושים בכלי נשק גדולים. כמה מהם זרחו. היו אלה אבירי 'משמר האמיצים' של המלך!

היא נאבקה ביד שריסנה אותה, אבל ידו האחרת של הגבר נעלה אותה למקומה והוא הניח רגל כבדה על קרסוליה וריתק אותה לאדמה. "שחרר אותי," היא דרשה מתחת לידו המונחת על פיה. היא הפילה את הסכין מידה כשנפלה, אז היא גיששה בעשב הסמוך לה בעזרת ידה החופשייה.

"תירגעי," הוא הורה לה.

ממש. זה ממש לא עמד לקרות, בהתחשב בכך שאדם זר, שבבירור ניצוד על ידי האבירים האלה, ריתק אותה לקרקע.

אבל היא הביאה את זה על עצמה, לא ככה? היא פשוטו כמשמעו עקבה אחר נהר של דם, אז מה בדיוק היא חשבה שיקרה?

"אמממייי כזאתתת מ...מטו... מממת." היא נאנחה אנחה ארוכה וחזקה.

לפתע היד עזבה את פיה והקול לחש באוזנה שוב, "מה את ממלמלת לך שם?"

"זה פשוט כזה אופייני לי," היא לחשה.

"מה? להיות מוצמדת לאדמה על ידי זר?" הוא שאל בטון שהיה בו שמץ של סקרנות.

"טוב, לאו דווקא בסיטואציה המסוימת הזאת, אבל אם הייתי מספרת למישהו מה קרה לי פה, אף אחד לא היה חושב שזה יוצא דופן." היא דחפה את מרפקה בצלעותיו, גורמת לו לגנוח ולקלל. "אוי, אני מצטערת, זה כאב?"

"מספיק!" הוא סינן מבין שיניו לפני שהרים את ידו השזופה והצביע לעבר הגברים שחיפשו בין העצים בגדה השנייה של הנחל. "לאנשים האלה לא יהיה אכפת מכך שאת חפה מפשע שבמקרה נקלעה לזרועותיו של שד. הם יהרגו אותך בלי להסס אפילו לשנייה, והם יעשו את זה בעודם צוחקים."

"שד?" איווי שאלה בשקט וניסתה לסובב את גופה כדי שתוכל לראות את הגבר שהייתה לו דעה כה שלילית על עצמו, אבל זרועותיו התהדקו שוב וקיבעו אותה למקומה.

"את יודעת מי אני, לא?" הוא שאל, שחצנות צובעת את קולו. האגביות שבה התייחס לעובדה שהיא בוודאי שמעה על המוניטין שלו גרמה לבטן של איווי להתהפך.

היא זכתה להרבה כינויים מזלזלים בחייה, ובאופן די מרתיע כולם התחילו באות מ'. מרחפת, מטופשת, מגושמת, מטומטמת, מביכה, אבל עכשיו, במהלך גורל די מוזר, היא יכלה להוסיף עוד מ' אחת לרשימה. מסובכת עד מעל לראש בחרא.

היא ידעה. היא לא ידעה איך היא יודעת, אבל היא ידעה.

הנבל, מלך האופל, צייד החלומות, כרך את זרועותיו סביבה. גרועה עוד יותר מזה הייתה העובדה שהיא לא פחדה כפי שהייתה אמורה לפחד. למעשה, היא לא פחדה כלל, עד כדי כך שהיא —

אלוהים אדירים, האם היא צחקה?

כן, היא צחקה. היא לא יכלה להתאפק, ואם היא הייתה צוחקת קצת יותר חזק מזה הגברים האלה היו עולים עליהם תוך שניות. נראה שגם הנבל הבין את זה כי לפני שהיא הספיקה למצמץ ידו הונחה בכוח על פיה שוב.

"אנחנו הולכים לזחול לאט לעבר העץ ההוא שם ולהתחבא מאחוריו." הוא משך את איווי למעלה מעט כדי שהיא תוכל לראות את עץ האלון הגדול שאליו הוא התכוון. "ולאחר שנגיע אליו, אנחנו נרוץ."

"אנחנו?" היא שאלה כשלפתע התהפכה לכיוון השני ונדחפה לעבר הכיוון הכללי של העץ. לא היה כל מקום לוויכוח, לכן היא עשתה כפי שהורה לה, השאירה את ראשה קרוב לאדמה וזחלה עד שיכלה להישען בבטחה על גזע העץ. היא התנשמה בכבדות ונבהלה כשראתה דם מרוח על אמת ידה ואז הסתובבה כדי לראות אם הנבל עדיין שם.

הוא נעלם.

"לאן, בשם כל הביצות, הוא — "

"אני כאן."

איווי הסתובבה המומה לעבר הקול. "איך בכלל הגעת לשם —" אבל קולה נאלם באמצע המשפט כשראתה אותו. להגנתה, זה בהחלט היה מראה שהיה צריך להתרגל אליו.

המחשבה הראשונה שלה הייתה שכל מודעות המבוקשים האלה טעו לחלוטין. הגבר הזה לא היה גבר מבוגר ומצולק עם זקן אפור. גם לא היו שום שערות אפורות בשערו העבה והשחור. היו לו עצמות לחיים גבוהות מעל לסת משורטטת שהייתה מכוסה בזיפים כהים בני יומיים. הוא לא יכול היה להיות מבוגר ממנה ביותר משש או שבע שנים, ואם היא הייתה צריכה לנחש, היא הייתה אומרת שהוא בן עשרים ושמונה, או אולי בן עשרים ותשע.

אבל זה לא יכול היה להיות נכון. היה צריך להיות חוק כלשהו שיקבע שפושעי־על מרושעים היו צריכים להיות לפחות בני חמישים, אולי אפילו בני שישים, אם הם עדיין היו בכושר, אבל לא צעירים! ובטח שלא יפים, מה שהיה הרסני אפילו יותר.

וזה מה שהוא היה. הוא היה יפה תואר. עורו השזוף היה חלק, כאילו בחופשות שלקח מלהטיל אימה על אנשים הוא בילה בשכיבה על מרבדי עשב תחת קרני השמש בעודו שותה תה צונן בזרת מורמת וקורא שירה.

המחשבה גרמה לאיווי לצחקק בלי שליטה. הנבל הרים גבה אחת עבה ומושלמת שתחמה באופן נפלא את העין הכהה ביותר שאיווי אי פעם ראתה. הבלבול שהיא ראתה בעיניים האלה תאם את שלה. נראה שהוא התקשה להתמודד עם העובדה שהיה עוד בן אנוש חי ונושם ביער, מפני שהוא הביט בה כאילו עצם קיומה היה מסתורין אחד גדול.

"באמת שלא כדאי שתיראה ככה," היא אמרה והפתיעה את עצמה כשחשבה שההבעה המבולבלת שלו הייתה כמעט חמודה. הוא היה רוצח! המצפון שלה התמרד, אבל כל חלק אחר בה, שלא היה מקושר ישירות למוחה החריף, שמצא אותו הרבה יותר מדי יפה מכדי שיהיה לה אכפת.

היא פסעה צעד זהיר לעברו וחפרה עמוק בתוכה בחיפוש אחר הפחד שידעה שנמצא שם. היא הייתה בטוחה שהנה, עכשיו היא תהיה משותקת מפחד ואז תתחיל לרוץ לכיוון המרוחק ממנו, אבל היא כבר הייתה במרחק של זרוע ממנו, והפחד טרם הופיע.

מעניין. לא היה שם פחד, אבל היא כן הרגישה דאגה קלה, ראיה בטוחה לכך שהיא לא איבדה לחלוטין את השכל הישר. זה היה נכון עד לרגע שבו הדאגה הקלה שחשה התחבאה מאחורי מחשבות מביכות על איך יהיה הריח שלו אם היא תתקרב עוד קצת ותנשום עמוק.

"מה במראה שלי מפריע לך כל־כך?" הוא שאל, "האם אלה הפנים שלי? או אולי העובדה שאני מדמם משלושה פצעים שונים באדיבות הגברים מהכפר שלך?"

קולו היה שקט, וחיצונית הוא נראה רגוע, אבל איווי יכלה לראות את הזעם הכבוש בעיניו הכהות. האם חשב שהיא שפטה אותו?

"כן... הדם בהחלט לא נראה טוב, אבל דווקא התייחסתי לעובדה שאתה נראה כאילו נחצבת בשיש, ואני פשוט חושבת שככלל בסיס אנשים מרושעים צריכים להיות בעל מראה גרוטסקי ודוחה." הזעם נעלם בהבזק עין כאילו מעולם לא היה שם והתגובה היחידה שלו הייתה למצמץ. "אתה לא יכול להרוג אנשים ולהיות כזה יפה. זה מבלבל." איווי החלה להסיר מצווארה את צעיף הצמר שסרגה עבורה לכבוד יום הולדתה של אחותה הקטנה, ליסה, התקרבה אל הנבל והגישה לו אותו כמנחת שלום. "בשביל הדימום, הוד רשעותך."

הוא סגר את אגרופו סביב הצעיף ולקח אותו ממנה ואז כרך אותו סביב מותניו וקשר אותו חזק כדי לעצור את הדימום. "את חושבת שאני יפה?"

זה היה מוזר, אבל אם לשפוט לפי חוסר שביעות הרצון שעלה על פניו, איווי הרגישה שהוא היה מעדיף לו היא הייתה מכנה אותו גרוטסקי. "אין פה שום קשר למה שאני חושבת או לא, זו פשוט הבחנה. תראה כמה סימטריות עצמות הלחיים שלך." היא סגרה את המרחק ביניהם והניחה את ידיה על צידי פניו. עיניו התרחבו וכך גם עיניה כשהבינה מה היא עשתה הרגע.

"את נוגעת בפנים שלי," הוא אמר בקול שטוח.

"אההה... כן."

"את שלמה עם ההחלטה הזאת?" הוא הרים שוב גבה כהה.

הוא היה רוצח מקצועי, נכון? אולי הוא ירצח אותי אם אבקש יפה.

"רק רציתי להוכיח נקודה." היא משכה בכתפה ונתנה לידיה ליפול לצידי גופה.

הוא הניד את ראשו ופליאה עלתה בעיניו כשאמר, "את הכאוס בהתגלמותו."

"יהיה לך אכפת לכתוב לי את זה אם אצטרך המלצה לעבודה? אני בטוחה שעם המלצה כזאת אמצא עבודה תוך שבוע, ואני זקוקה נואשות לאחת." לפני שהספיק לענות, רחש קלוש נשמע מכיוון השיחים לא רחוק מהם והשערות שעל עורפה סמרו. היא סובבה את ראשה לכיוון הרעש ונרתעה לאחור כמה צעדים לכיוון הנבל. "מה — "

היא שמעה את החץ לפני שהרגישה אותו. כאב חתך את העור שעל גבה כשהחץ שפשף את כתפיה ושלח אותה אל הביטחון שהציע לה החזה של הנבל. "זה כאב." המילים יצאו מפיה בעובדתיות, כאילו היה מדובר רק בקוץ שננעץ באצבעה או משהו.

גילו את מיקומם, אבל עדיין לא הייתה בהלה בקולו כשאמר, "הוא רק שפשף אותך. אני יודע שזה כואב לך, אבל אנחנו חייבים לרוץ." הוא סובב אותה במהירות אך בעדינות והם התחילו לרוץ לכיוון הנגדי. הנבל צלע מעט בגלל הפציעות שלו. "תכרכי את הזרוע שלך סביבי." הוא התכווץ כשהם חלפו בריצה בין כמה עצים, איווי רק כמה צעדים מאחוריו.

"למה?" היא גנחה כשהוא משך אותה קרוב אליו, "אתה לא רץ מהר יותר ממני!"

רמז לשעשוע עבר על פניו כמו כוכב נופל, בהיר ויפהפה לרגע ואז נעלם באופק. "אני רץ בכוונה לאט כדי להיות בקצב שלך."

ואז זה הכה באיווי. איך מצבה הקשה הסלים בזמן קצר מאוד מבתו המובטלת של הקצב לבתו של הקצב שמסייעת לאויב הגדול ביותר של הממלכה. אלוהים ישמור, אולי היא באמת הייתה הכאוס בהתגלמותו. כמה זמן עבר? בקושי חצי שעה?

זה העלה שאלה נוספת בראשה, מסובכת אף יותר, שכדאי היה שאיווי לא תעלה באוזניו, אבל היה מאוחר מדי לזה, המחשבה כבר נוצרה על שפתיה לפני שהיא הספיקה לדכא אותה. "למה אתה בכלל טורח לרוץ בקצב שלי? היית יכול בקלות להשאיר אותי בענן האבק שלך ולנצל את הזמן שבו הם יתמודדו איתי כדי לברוח."

כן, אוונג'לינה, תני לו סיבות לעזוב אותך מאחור כדי להסביר למה מלכתחילה ברחת עם הנבל. תחתמי במו ידייך על גזר דינך. כל הכבוד!

הוא החזיק במבטה לשנייה ועדיין הצליח לחמוק מחץ חולף בלי לשבור את קשר העין. איווי קינאה. היא לא הייתה יכולה לחמוק מגזע של עץ גם אם היה ניצב היישר מולה.

"כאלה מחשבות אכזריות יש לך, מיס..."

היא הייתה שבעת רצון לשמוע רמז לעייפות בקול שלו. הוא לא היה אצן מיומן. הוא לא היה מושלם. הוא לא היה בלתי מנוצח.

אבל הוא הרגע שאל לשמה. "אוונג'לינה סייג'. או רק איווי." או־קיי, אולי הייתה קצת עייפות בקול שלו, אבל הקול שלה נשמע כאילו העבירו אותה במטחנת בשר. היא אף פעם לא הייתה חובבת גדולה של ריצה. למעשה, היא האמינה שריצה הייתה האויבת הכי גדולה שלה.

"המממ..." זו הייתה התגובה היחידה שלו, וזה עורר בה אי־נוחות מפני שהוא לא גילה לה אם הוא הולך לפעול לפי עצתה המעולה ולהשאיר אותה מאחור.

הייתה אפשרות שאם היו אלה אנשים מהכפר שלה הם יזהו אותה, אבל היה סיכוי זעום שהם ישאירו אותה בחיים, לנוכח העובדה שהם היו צמאי דם. בייחוד בהתחשב בעובדה שהיא ברחה לצידו של האדם שאותו הם צדו, אדם שקרוב לוודאי עמד להכשיל אותה בריצתה כדי להאכיל אותה לזאבים.

מובן שמכיוון שהיקום היה נגדה, היא לא הייתה צריכה לחכות שהוא יעשה את המעשה בעצמו. שורש שהוסתר היטב בתוך סבך העלים בלט בדיוק מספיק כדי להיתפס בקצה המגף שלה ולהפיל אותה אל האדמה. הקול של הגברים שרדפו אחריהם נשמעו קרובים כל־כך, כאילו הם עומדים להתנפל עליהם. הם נדפקו לגמרי.

או שנכון היה יותר להגיד שהיא נדפקה. הנבל בטח יעלים איתו את צעיף הצמר כשייקח את כל הנוכחות המנוולת שלו וייעלם לעבר השקיעה. היא בהתה באחורי ראשו ממקומה על האדמה, בחנה את הצורה היעילה והנקייה שבה גופו נע, כאילו העולם נוצר כדי להכפיף אותו לרצונו.

היא הביטה בראש המושלם באופן מגוחך הזה מסתובב כדי לחפש אותה ואז מאתר אותה שוכבת לה בחוסר אונים על הקרקע בגב צורב ובכתפיים כואבות, ובתוספת של חבורה גדולה שהחלה להיווצר בירך שלה מפני שפגעה בקרקע בפעם השנייה באותו היום.

הקולות הלכו והתקרבו, והם נשמעו כועסים. איווי ניסתה לעמוד שוב על רגליה כדי לפחות למצוא מקום להתחבא בו, אבל אז יד מוכרת הופיעה מול עיניה, והיא תפסה בה, נותנת להלם להשתלט על כל היגיון שאולי עוד נותר בה.

"את נופלת לעיתים די קרובות." הנבל בחן אותה מלמעלה למטה, כאילו קטלג את העובדה הזאת לאחר שגילה תגלית מדעית. "בואי נזוז, סייג'."

מתעלמת מהרשמיות שבשימוש בשם המשפחה שלה, היא נבחה, "זו הייתה הפעם הראשונה שנפלתי, מפני שבפעם הקודמת אתה היית זה שהפיל אותי!" היא נתנה לידו המושטת למשוך אותה לעמידה והם חידשו את מנוסתם מאלה שרדפו אחריהם בכל המהירות שהם היו מסוגלים לה.

"אבל את נפלת בקלות רבה מאוד. בקושי משכתי ביד שלך."

"לא יכול להיות שאתה מאשים אותי על שלא הייתי יציבה מספיק כשהפתעת ומשכת אותי לאדמה?"

הוא לא כיבד את שאלתה בתשובה, רק תפס בידה חזק יותר כשהם רצו במעבה היער כמו זוג גנבים. נוף היער השתנה, העצים נראו עבותים יותר והכול נראה אפל יותר, לא רק בגלל אור היום שהלך ונסוג, אלא מפני שצבעם של העצים היה שונה, כהה יותר באזור הזה של היער. העלים היו ארוכים ורחבים יותר וגזעי העצים רחבים וגבוהים יותר. על הענפים הארוכים והמפותלים היו ציפורים מוזרות שצפצופיהן הרמים מילאו את האוויר ושלחו בה צמרמורות פחד ומודעות.

"לאן אנחנו רצים?" היא שאלה בהיסוס. האור הקלוש שנותר בשמיים עמד להיעלם תוך שניות, והלילה יכסה אותם כמו גלימה לא רצויה של אפלה, ולראשונה מאז פגשה בו, היא ראתה ניצוץ של רשע טהור בעיניו. הוא היה שייך אל הלילה, אל האפלה. האפלה הייתה שלו, ואיווי... איווי עדיין לא פחדה.

זה היה ממש מוזר.

"אנחנו רצים אל מקום בטוח. אל הבית שלי, והמקום שממנו אני מנהל את עסקיי."

איווי ניסתה למשוך את זרועה מאחיזתו ולרוץ לכיוון השני. "איך אמצא ביטחון במקום שהציבור קורא לו 'אחוזת המשחטה'? טוב לי ככה, תודה רבה לך. אני מעדיפה להתמודד עם הבריונים של הכפר." ידו עדיין אחזה בידה כאילו הייתה עשויה מפלדה, והיא לא הצליחה לזוז אפילו סנטימטר. אולי היד שלה אפילו הייתה מותכת ליד שלו.

"אם הייתי רוצה שתמותי הייתי עוזב אותך שם מאחור."

היא הרימה גבה. הם המשיכו לנוע קדימה בקצב הרבה יותר נינוח עכשיו, והמרמור הנמוך של הקולות התמוגג לתוך הכלום. הם איבדו אותם, לעת עתה. הביטחון שאיווי שאבה מזה עוררה בה סקרנות לא ראויה, אך הסקרנות גברה עליה. "למה הם בכלל רודפים אחריך?" היא שאלה, מטה אליו את ראשה ובוחנת את תיק הצד שנשא באלכסון על גופו. "האם גנבת משהו? כלי נשק? כסף? את בנו בכורו של מישהו?"

הנבל עצר ואיווי החניקה זעקה כשהתיק זז. לפני שהצליחה למחות, הנבל שלח את ידו פנימה והוציא ממנו צפרדע גדולה מאוד, צבעה ירוק עד כדי כך שהיא כמעט נטמעה בצבעים של היער. היא לא הייתה רואה אותה לולא הזהב שנצץ בעיניה ועל ראשה. הצפרדע הביטה בה, והיא הביטה בחזרה בצפרדע. "האם הצפרדע הזאת חובשת כתר?" היא שאלה אחרי כמה שניות של בהייה.

הנבל התעלם משאלתה והרים מעט את ידו האוחזת בצפרדע. "לא אכחיש שגניבה היא אחת התכונות הטובות יותר שלי, אבל במקרה הזה, האנשים האלה מנסים לגנוב ממני."

הנקודות החלו להתחבר, רק בדרך שהייתה הרבה יותר מדי מוזרה להבנה עבורה. "לגנוב ממך... צפרדע... שחובשת כתר?"

הנבל הסתובב וחידש את הליכתו. איווי הלכה אחריו. "זו לא צפרדע רגילה," הוא ניסה להסביר, "זה צפרדע ממין זכר, והוא יכול... הוא יכול להבין בני אדם ולתקשר איתם כאילו הוא היה אחד מאיתנו."

הצפרדע קרקר בקול, כאילו כדי להדגיש את יכולות התקשורת המופלאות שלו, אבל הנבל התעלם ממנו. "והוא נתון להשגחתי ולטיפולי." המילים דקרו את עורה של איווי באזהרה. "חיות פלא קסומות נמכרות במכירות פומביות תמורת הרבה מאוד כסף. האנשים מהכפר שלך חשבו שתהיה זו החלטה נכונה לבדוק כמה ישתלם להם לגנוב אותו ממני במהלך הטיול היומי שלי."

איווי השתנקה באימה. "והכתר הוא בגלל..."

הנבל עצר לרגע והושיט לעבר איווי את ידו האוחזת בצפרדע כאילו הסיבה הייתה ברורה. "שמו קינגסלי."

איווי עפעפה כמה פעמים כשהביטה בו. "אתה רציני?"

"אני נראה לך כמו מישהו שמתבדח?"

זה היה הוגן. איווי דווקא קיוותה שהוא לא ינסה לספר איזו בדיחה או משהו. ההלם היה עלול להרוג אותה. הוא הרים את התיק הפתוח והכניס אליו בעדינות את קינגסלי הצפרדע לפני שהסתובב שוב אליה. "עוד קצת ונגיע אל האחוזה."

איווי הלכה אחריו, אבל לא בשקט הפעם. "איך אוכל להיות בטוחה שאתה לא מחזיק אותי בחיים רק כדי שתוכל להשתעשע בי אחר כך?"

"אני תוהה, איזו דרך היא המשעשעת ביותר להרוג מישהו?" פניו היו בלתי קריאות, אבל היא יכלה לראות שהפתיעה אותו שוב.

"אין לי מושג! אני בטוחה שאתה שואב מידה מסוימת של עונג מהפעולות שלך, אחרת לא היית חוזר עליהן הרבה כל־כך." היא שלחה יד ותפסה בכתפו כדי להשיג קצת יציבות לפני שפסעה מעל בול עץ שכוב על הקרקע.

כתפו התקשתה תחת אצבעותיה ואיווי לא לגמרי סלדה מההרגשה בקצות אצבעותיה, אבל פניו נותרות חסרות הבעה. "את צודקת, יש כמה דרכים מהנות ביותר." הוא פסע הרחק מאחיזתה ברגע שהיא עברה את בול העץ והיא שמטה את ידה לצידה. "אבל לא נראה לי שאצטרך ליישם אותן עלייך מכיוון ששתי הרגליים השמאליות שלך מכשילות אותך ללא כל עזרה מצידי."

"בפעם האחרונה, אני לא מגושמת או מסורבלת! נפלתי פעם אחת. הפעם הראשונה הייתה לגמרי באשמתך, הוד רשעותך, ובפעם השנייה נפלתי לא מפני שאני — "

בום!

ראשה של איווי הוטח לאחור בחדות. אאוץ'. היא מצמצה באוויר הלילה, מבולבלת לגמרי ולא מבינה מה קרה. אנחה כבדה נשמעה מאחוריה כשהנבל נע סביב גופה הקטן כדי להניח את ידו על התוקף הבלתי נראה שלה, אבל ברגע שאצבעותיו נגעו במשטח, המחסום החל להתמוסס סביבם בהבזק של אור כחול. הפינות של הנוף נמסו להן וגילו חומת אבן גבוהה ושערי ברזל שחורים. מאחורי החומה היא יכלה לראות צריחי אבן גבוהים.

הטירה שלו הוסתרה מעין כול על ידי קסם, והקסם הזה נגח בה בראש. השער נפתח לרווחה והנבל החווה לה בידו שתעבור לפניו. אף שהסתייגה מלקפוץ ראש לתוך נחיל של דרקוני ים רעבים, היא פעלה לפי הוראתו. בכנות, בנקודה זו מה היא כבר יכלה לעשות? היא הכחידה כל אפשרות אחרת כשהחליטה לעזור לו ולתת לו לעזור לה בתמורה, אז עדיף כבר שתלך עם זה עד הסוף המר והמדמם.

'אחוזת המשחטה' הייתה גדולה הרבה יותר מדי מכדי להיקרא רק 'אחוזה'. היא יכלה כנראה להכיל את כל שטח הכפר שלה, פלוס שני כפרים באותו הגודל, ועדיין יהיה בה מקום לעוד. היא נראתה מתפוררת וישנה מאוד במקומות מסוימים, אבל היה קסם מסוים בפשטות שלה. האבנים שמהן נבנתה היו חומות ואפורות, מכוסות טחב או צמחים מטפסים, אבל זה גרם לאחוזה להיראות מזמינה ומסתורית. אולי אפילו קצת מנחמת.

הם חלפו על פני מזרקות סדוקות מכוסות בטחב ואיווי גמעה בעיניה את מראה הגנים. באופן מפתיע, הגנים היו מתוחזקים היטב. היא הייתה בטוחה שראתה ערוגה של נרקיסים והחניקה צחקוק.

המבנה המרכזי היה המאיים ביותר, ואיכשהו נראה שהוא רק הלך וגדל ככל שהם התקרבו אליו, כאילו התרחב ביחס ישיר לגורלה המר של איווי שאיים להכות בה. הבניין היה ענקי, אבל איזו דרך מרהיבה זו תהיה למות.

היא בלעה את רוקה חזק כשהביטה בדלתות העץ הגדולות ואז הסתובבה לעבר הנבל, שאלה בעיניה.

"אם תלחצי עליהן קלות, הדלתות ייפתחו."

הייתה יבשושיות מבלבלת במילים שלו. כאילו היה לו חוש הומור שהוא טרח להסתיר מפניה, או שבאמת האמין שכולם מלבדו ביקום היו חסרי יכולת. "אני יודעת איך פועלות דלתות," היא אמרה ברטינה.

הוא פזל לעברה, כאילו לא באמת האמין לה. "אז למה הדלתות עדיין לא פתוחות?"

נו, טוב, הוד רשעותך. ככל הנראה כל האנשים בעולם הם פשוט חסרי יכולת.

"תן לי לפתוח את הדלתות עבורך, אדוני!" אמר קול סדוק מהחלון שמעליהם, ואיווי צווחה בהפתעה ומעדה לאחור על הנבל.

"תמהר, מרווין, מיס סייג' עוברת התקף כלשהו."

"כמה זמן הוא כבר עומד שם?" היא התרחקה מהחזה המוצק שלו ונרעדה כשהצליחה לקלוט באפה משהו מניחוח גופו. הוא לא היה אמור להריח כמו המוות? לא אמור היה להיות לו ריח של קינמון, של ויסקי ושל ציפורן.

"הוא אחד השומרים שלי. הוא תמיד נמצא שם למעלה."

כאילו הם תיאמו את זה, הדלתות הכבדות נפתחו בחריקה מבשרת רעות. איווי הלכה אחריו פנימה אל אולם המבוא, שהיה מואר בעמימות. "או־קיי, אני בתוך המאורה שלך, הוד רשעותך. למה הבאת אותי לכאן?"

הוא גלגל את עיניו הכהות ופסע לאורך האולם העצום לעבר מדרגות אבן רחבות שהובילו אלוהים יודע לאן. "אם את הולכת לעבוד עבורי, סייג'," הוא קרא מעבר לכתפו, "את לא יכולה להמשיך לקרוא לי ככה."

צעדיו היו ארוכים ואיווי מיהרה אחריו כשהוא החל לטפס במדרגות. "לעבוד עבורך?" הרעיון היה מגוחך מיסודו. "אני לא יכולה לעשות את זה. אתה... אתה... רע."

הוא קפא על המדרגה הרביעית ונשען על חלון הזכוכית. "זה נכון," הוא אמר, אפילו לא מנסה להכחיש את זה. הוא פסע לעברה והתנשא מעליה. היא ידעה שהוא מנסה להפחיד אותה. "אבל אמרת שאת זקוקה לעבודה."

זה מה שהיא אמרה? אה, כן, היא אמרה את זה, אבל היא הייתה במצב שבו היא קשקשה שטויות ללא אבחנה. איווי הייתה רגילה לאנשים שפשוט התעלמו מכל דבר שהיא אמרה, לא לכאלה שממש הקשיבו לה, במיוחד לא כאלה שהיא באמת חשבה שיש סיכוי שיעסיקו אותה. "אני באמת מחפשת עבודה," היא הודתה בעייפות, "אבל למה שבכלל תציע לי עבודה? מה מכל מה שקרה היום אמר לך שאני מוכשרת במשהו מכל מה שאתה עושה?"

"יש לך צורת חשיבה ייחודית שאני מעריך, ועזרת לי אפילו ששמעת על המוניטין שלי." הוא השפיל את עיניו אל הצעיף המרובב בדם שהיה כרוך סביב מותניו.

"הפציעות שלך!" היא קראה לפתע, מביטה בו בחוסר אמון, "שכחתי מהן לגמרי. אתה סובל מכאבים קשים?"

הוא עיווה את פניו, אך לא הסיר את הצעיף ממותניו. "אני נרפא מהר יחסית. מה עם הפציעות שלך?"

החבורה שנוצרה על הירך שלה עמדה להיות מכוערת וסגולה. בנוגע לשריטה בגבה שנוצרה מהחץ שקילף ממנה את עורה, היא אכן כאבה, אבל פחות מכפי שהיא כאבה לפני כן. "אני אחיה." היא משכה בכתפה ולא הזכירה את פצע הדקירה מהסכין שנגרם לה על ידי המעסיק האחרון שלה. הפצע הזה עדיין כאב לה מאוד.

הוא הנהן, הושיט לה את ידו ואמר, "אז מה את אומרת, סייג'?"

איווי עצרה, יודעת שאם היא תודה בזה זה עלול להרוג אותה, אבל היא לא הצליחה להביא את עצמה לשקר. "האם עדיין היית מציע לי את המשרה הזאת, מה שהיא לא תהיה, אם היית יודע שאבי היה פעם אביר של המלך?"

פניו נותרו חסרות רגש. למעשה, הוא נראה משועמם. "הוא עדיין אביר של המלך?"

"לא! זה קרה הרבה לפני שנולדתי. זו הייתה רק דרך עבורו לחסוך כסף כדי לפתוח את האטליז שלו. הוא פרש מהעבודה לאחר שהתחתן עם אימא שלי." החלק הבא היה כואב, אז היא אמרה אותו במהירות. "הוא הרבה יותר מדי חולה מכדי לעבוד בימים אלה, והנאמנות היחידה שלו נתונה למשפחתו."

הנבל משך בכתפיו. "אז אני לא מבין למה זו יכולה להיות בעיה מבחינתי."

טוב, היא יכלה להניח לעניין הזה, אבל היא הייתה בטוחה שעדיין היו די הרבה מכשולים בדרך. "מה תכלול העבודה עבורך?" היא שאלה, מביטה בידו כאילו הייתה גלגל הצלה ובה בעת כאילו החזיקה את גזר הדין שלה. "אין לי כל כוונה לפגוע באנשים, או לעזור לך לפגוע באנשים. או להיות אחת... הידידות שלך."

שפתיו התרוממו בקצותיהן, כמעט כאילו הוא ניסה... לחייך? "את ממש לא מסוג הנשים שהייתי לוקח למיטה שלי."

פניה של איווי בערו, והצריבה בכתפה פתאום לא הייתה בת השוואה לצריבת הדחייה שהיא חשה בחזהּ, מה שהיה מגוחך כי היא ממש לא רצתה שהאיש הזה ירצה אותה, אבל בכל זאת הייתה לה מעט גאווה.

הוא הרים את ידו לעברה פעם נוספת, פניו היפות הופכות לא חדירות ונטולות רגש מלבד רכות קלה סביב עיניו כשאמר, "אהיה כן איתך. לא אכריח אותך, אבל עכשיו את יודעת היכן נמצאת 'אחוזת המשחטה', כפי שקראת לה ברהיטות כה רבה. את כבר יודעת שאני לא חסין מפני פציעות של סכינים, ואולי הגרועה ביותר מכל העבירות שלך, היא העובדה שראית את פניי." הוא מיקד את מבטו בתלתל על מצחה. היא בטח נראתה כמו שבר כלי אחרי שרצה ביער כמו פושעת. "את מהווה עליי איום, ואין לי זמן לאפשר לטטיאנה לחטט לך בראש ולעבור על הזיכרונות שלך כדי למחוק את כל אלה שנוצרו היום כי אני מדמם על החולצה האהובה עליי. את צריכה עבודה, ואני מוכן להיות נדיב מספיק כדי לספק לך אותה, ובשכר נדיב אף יותר." כשהיא לא זזה, הוא נאנח והוסיף, "ואני יכול להבטיח לך שמעולם לא פגעתי בחף מפשע."

"אבל מה עם הכפר שלי?" היא פלטה לפני שהספיקה לחשוב על זה. "מה אם בכך שאעזור לך אפגע במישהו שאני מכירה?"

"זה אכן עלול להיות מצב לא נעים עבורך," הוא אמר בחוסר סימפתיה. היא צמצמה את עיניה עד שהוא נאנח. "אחסוך מהכפריים היקרים שלך את כוונותיי הרצחניות באמת."

הטון היה נעים, אבל היא לא יכלה להשתחרר מההרגשה שהיה במילים שלו יותר ממה שהיא הבינה. היא לא האמינה שהיא שקלה את זה ברצינות, אבל כשחשבה על האפשרות לפרנס את בני משפחתה, ליבה הלם בחזהּ. לפני שהבינה מה היא עושה, היא לחצה את ידו המושטת. היא ציפתה שידו תהיה קרה, אבל עורו היה חם, ותחושת אצבעותיו המתפתלות סביב אצבעותיה גרמה לה להרגיש מסוממת. "בסדר גמור, אני מקבלת את ההצעה שלך. אילו דברים מושחתים אני עומדת לעשות עבורך, הוד רשעותך?"

עדיין אוחז בכף ידה, מבטיהם הצטלבו והוא הרשה לחיוך לעלות על שפתיו המלאות. "מזל טוב, סייג'. מהיום והלאה את העוזרת האישית החדשה שלי."

הוא שמט את ידה והסתובב כדי להמשיך לעלות במדרגות, אבל בקושי פסע שלושה צעדים לפני שהסתובב בחזרה אליה. "ואם את חייבת לפנות אליי, תקראי לי 'אדוני'. זה יספיק בהחלט."