הערפילאים – העידן השני – צללים של הנשמה

ווינסטינג חייך והביט בשמש השוקעת. זה היה ערב מושלם למכור את עצמו למרבה במחיר.

"האם חדר המבטחים שלי מוכן?" הוא שאל, אוחז קלות במעקה המרפסת. "ליתר ביטחון?"

"כן, אדוני הלורד." פלוג חבש את כובע ארצות הספר המטופש שלו ולבש את המעיל הארוך, אף שהוא מעולם לא עזב את אגן אלנדל. האיש היה שומר ראש מצוין, למרות חוש האופנה המזעזע שלו, על כל פנים, ווינסטינג משך את רגשותיו של האיש, מעצים בעדינות את תחושת הנאמנות של פלוג. לא ניתן לבטוח באיש הזה לגמרי.

"אדוני הלורד?" שאל פלוג והביט בחדר מאחוריהם. "כולם נמצאים כאן, אדוני הלורד. אתה מוכן?"

בלי להסיט את עיניו מהשמש השוקעת, הרים ווינסטינג אצבע כדי להשתיק את שומר הראש. המרפסת, בשמינית הרביעית של אלנדל, השקיפה על התעלה ועל מרכז העיר ולכן היה לו נוף נהדר של שדה התחייה. צללים ארוכים נמתחו מהפסלים של הלוחמת האלוהית והקיסר האחרון בפארק הירוק שבו, לפי האגדות הטיפשיות, התגלו גופותיהם אחרי הטיהור הגדול וההתעלות האחרונה.

האוויר היה לח והביל ורוח קלילה נשבה ממפרץ האמונדר, כשלושה קילומטרים ממערב לו, והנעימה לו. ווינסטינג נקש באצבעותיו על מעקה המרפסת, שולח בסבלנות פעימות של כוח אלומנטי שנועדו לעצב את הרגשות של האנשים הנמצאים בחדר מאחוריו. או לפחות לטפל בכל טיפש שיעז להסתובב במחיצתו ללא כובע מחוזק ברצועות אלומיניום.

בכל רגע ממש...

בתחילה הופיעו הערפילים כנקודות קטנות ומנצנצות באוויר, ואז התחילו להתגבש ולהתפשט בעולם כמו כפור לאורך חלון. אניצי ערפילים פשטו את זרועותיהם והסתחררו זה סביב זה, הופכים לפלגים — ואז לנחלים ולנהרות שוצפים המכסים את העיר. עוטפים אותה. בולעים אותה.

"לילה ערפילי," אמר פלוג. "המזל כנראה לא מאיר לנו פנים."

"אל תהיה טיפש," אמר ווינסטינג ויישר את עניבתו.

"הוא מסתכל עלינו," אמר פלוג. "הערפילים הם עיניו, אדוני הלורד. זאת עובדה ידועה כמו קיומו של הרס."

"אלה שטויות פרימיטיביות." ווינסטינג פנה ונכנס לחדר. מאחוריו, סגר פלוג את הדלתות לפני שהערפילים יוכלו לחדור פנימה אל המסיבה.

25 האנשים — לרבות שומרי הראש, שלא נטשו אותם לרגע — שהסתובבו ושוחחו זה עם זה בחדר השתייכו לקבוצה מובחרת. אלה לא היו רק הגברים והנשים החשובים ביותר בעיר אלא גם יריבים מרים זה לזה, למרות החיוכים ופטפוטי הסרק שהחליפו ביניהם. הוא העדיף שיריבים יגיעו לאירועים כאלה. הוא רצה שהם יוכלו לראות מי נמצא בחדר, כדי שכל אחד ואחת מהם ידעו מה יהיה המחיר אם הוא יפסיד לאחר.

ווינסטינג התהלך ביניהם. לרוע המזל, רבים מהם חבשו כובעים שבהם רצועות אלומיניום קבועות שהגנו עליהם מפני אלומנטיקה רגשית — אף שהוא אישית הבטיח לכולם שלא יהיו מרגיעים או משלהבים בחדר. כמובן, הוא לא אמר דבר על היכולות שלו. למיטב ידיעתם, הוא לא היה אלומנטיקן.

הוא הביט אל צידו האחר של החדר, שבו בלום מזג את המשקאות. האיש נד בראשו. לא היו אנשים אחרים בחדר ששרפו מתכות. מצוין.

ווינסטינג התקרב אל בר המשקאות, ואז הסתובב והרים את ידיו באוויר כדי למשוך אליו את תשומת הלב של האנשים. התנועה חשפה את חפתי היהלומים הנוצצים שענד על חולצתו הלבנה והמגוהצת. החפתים עצמם היו עשויים מעץ, כמובן.

"גבירותיי ורבותיי," הוא אמר, "ברוכים הבאים למכירה הפומבית הקטנה שלנו. אנחנו מתחילים לקבל הצעות ברגע זה ממש, והיא תסתיים כשאשמע את ההצעה שתקסום לי יותר מכולן."

הוא לא הוסיף דבר. דיבורים רבים מדי יהרסו את הדרמה. ווינסטינג לקח את המשקה שאחד המשרתים הגיש לו והתחיל להסתובב בין האנשים, אבל אז נעצר במקומו ובחן את הקהל. "אדוורן לדריאן לא נמצא כאן," הוא אמר בשקט. הוא סירב לקרוא לאיש בכינוי המטופש שלו, מר חליפה.

"לא," אמר פלוג.

"חשבתי שאמרת שכולם הגיעו!"

"כל מי שהודיע על בואו הגיע," אמר פלוג. הוא גרר את רגליו באי־נוחות.

ווינסטינג כיווץ את שפתיו, אבל מלבד תנועה קצרה זו, הוא הסתיר את אכזבתו. הוא היה בטוח שהצעתו עניינה אפילו את אדוורן. אולי האיש קנה את נאמנותו של אחד מראשי ארגוני הפשע שנמצאים בחדר והוא פועל כעת למענו. זה משהו שצריך להביא בחשבון.

ווינסטינג פילס את דרכו אל השולחן המרכזי, שעליו הייתה מונחת גולת הכותרת של הערב. זה היה ציור של אישה רוכנת. ווינסטינג צייר אותו בעצמו, והוא השתפר.

הציור היה חסר ערך, אבל הגברים והנשים בחדר בכל זאת יציעו סכומי עתק כדי לקנות אותו.

הראשון שהתקרב אליו היה דאוזר, שניהל את רוב פעילות ההברחה אל השמינית החמישית. זיפים בני שלושה ימים על לחייו הוסתרו בצללי כובע באולר, שבאופן מעורר חשד לא מצא את דרכו אל חדר המלתחה. אבל אפילו אישה יפה השעונה על זרועו וחליפה נאה לא הצליחו לנקות אדם כמו דאוזר. ווינסטינג עיקם את אפו. רוב האנשים בחדר היו פסולת ואשפה, אבל האחרים לפחות היו הוגנים לא להיראות כך בציבור.

"הציור מכוער כמו המוות," אמר דאוזר ובחן את התמונה. "אני לא מאמין שאתה רוצה שנקנה אותו. קצת חצוף, לא?"

"אתה מעדיף שאהיה ישיר איתך, מר דאוזר?" אמר ווינסטינג. "אתה רוצה שאכריז על זה קבל עם ועדה? 'שלמו לי, ותוכלו לקבל את הקול שלי בסנאט למשך השנה הבאה'?"

דאוזר הביט לצדדים, כאילו מצפה שהשוטרים יתפרצו לתוך החדר בכל רגע.

ווינסטינג חייך. "אתה יכול להבחין בגוונים האפורים שהוספתי לה על הלחיים. זה ייצוג של האפר בחיי היומיום בתקופה הקדם־טיהורית, הממ? זאת העבודה הטובה ביותר שלי. אתה רוצה להציע מחיר? כדי שנתחיל במכירה?"

דאוזר לא אמר דבר. בסופו של דבר הוא יציע הצעה. כל אחד מהנוכחים בחדר חיכה שבועות לפני שהודיע על השתתפותו בפגישה הזאת, לפני שבסופו של דבר הסכים לה. מחצית מראשי ארגוני הפשע היו אנשים כמו דאוזר. האחרים היו אנשים ממעמדו של ווינסטינג, לורדים נעלים וגבירות מכובדות מבתי האצולה המשפיעים ביותר, אבל מושחתים כמו אחרון הפושעים שבחדר.

"אתה לא מפחד, ווינסטינג?" שאלה האישה שנשענה על זרועו של דאוזר.

ווינסטינג הזעיף את פניו. הוא לא זיהה אותה. היא הייתה אישה רזה בעלת שיער זהוב קצר והבעה תמימה, היא גם הייתה גבוהה באופן יוצא מן הכלל.

"מפחד, יקירתי?" שאל ווינסטינג. "מהאנשים שנמצאים בחדר?"

"לא," היא אמרה. "מכך שאחיך יגלה... על הדברים שאתה עושה."

"אני מבטיח לך," אמר ווינסטינג. "שרִיפּלָאר יודע בדיוק מי אני."

"אחיו של המושל," אמרה האישה. "מבקש שוחד מהאנשים הללו."

"אם זה באמת מפתיע אותך, יקירתי," אמר ווינסטינג, "סימן שהחיים שלך היו מוגנים יתר על המידה. דגים הרבה יותר גדולים ממני נמכרים בשוק. כשהמשלוח החדש יגיע, אולי תבחיני בזה."

ההערה הזאת עוררה את תשומת ליבו של דאוזר. ווינסטינג חייך כשראה את גלגלי השיניים מתחילים להסתובב מאחורי עיניו של דאוזר. כן, חשב ווינסטינג, רמזתי כרגע שאחי יהיה מעוניין בשוחד. אולי זה יעלה את ההצעה של האיש הזה.

ווינסטינג עבר לשולחן אחר כדי לקחת חסילונים וקיש ממגש של משרת. "האישה עם דאוזר היא מרגלת," הוא אמר בשקט לפלוג, שתמיד עמד קרוב אליו. "אולי אפילו המשטרה מעסיקה אותה."

פלוג נבהל. "אדוני הלורד! בדקנו לא פעם אלא פעמיים כל גבר ואישה שנכנסו לכאן."

"טוב, אז החמצת מישהי," לחש ווינסטינג. "אני מוכן להמר על כל הוני שמשהו לא בסדר איתה. עקוב אחריה אחרי הפגישה. אם היא תעזוב את דאוזר מכל סיבה שהיא, דאג לכך שהיא תעבור תאונה."

"כן, אדוני הלורד."

"ופלוג," אמר ווינסטינג. "טפל בזה היטב. אני לא מוכן שתמצא לי מקום שבו הערפילים לא מביטים בך. מובן?"

"כן, אדוני הלורד."

"מצוין," אמר ווינסטינג, וחייך חיוך רחב כאשר צעד לעבר לורד יוז אנטרון, בן דודו ואיש סודו של מנהיג בית אנטרון.

ווינסטינג העביר את השעה הבאה בשיחות עם האנשים, וההצעות התחילו לזרום. כמה מהמשתתפים עשו זאת בלית ברירה. הם העדיפו להיפגש איתו פנים־אל־פנים ולהציע לו הצעות חשאיות, ואז לחמוק בחזרה אל העולם התחתון של אלנדל. ראשי ארגוני הפשע והאצילים העדיפו לא לדבר על כך ישירות ולהשתמש במילים מכובסות. אבל הם הציעו הצעות, והן היו הצעות טובות מאוד. בסוף הסיבוב הראשון שלו, נאלץ ווינסטינג להדחיק בקושי רב את התרגשותו. הוא כבר לא יצטרך להגביל את הבזבוזים שלו. אילו רק אחיו היה —

יריית האקדח הייתה כה לא צפויה, עד שבתחילה הוא חשב שאחד המשרתים שבר משהו. אבל לא. הרעש היה חד מדי, חזק מדי. הוא מעולם לא שמע אקדח יורה בתוך בית. הוא לא ידע כמה הרעש יכול להמם.

הוא פער את פיו, וכוס המשקה נשמטה מבין אצבעותיו כאשר ניסה לאתר את מקור הירי. ירייה נוספת נשמעה, ואז עוד אחת. היריות הפכו לסערה, כאשר צדדים שונים התחילו לירות זה בזה במערבולת של מוות.

לפני שהספיק לזעוק לעזרה, תפס אותו פלוג בזרועו וגרר אותו לעבר המדרגות המובילות מטה אל חדר המבטחים. אחד משומרי ראשו האחרים נפל על משקוף הדלת, מביט בעיניים פעורות בדם שנקווה על חולצתו. מבטו של ווינסטינג השתהה על האיש הגוסס לפני שפלוג הצליח לתלוש אותו משם ולדחוף אותו אל המדרגות.

"מה קרה?" ווינסטינג שאל, כאשר השומר סגר את הדלת מאחוריו ונעל אותה. שומרי הראש מיהרו מטה בגרם המדרגות המואר בעמימות באורות חשמליים חלשים. "מי ירה? מה קרה?"

"אי אפשר לדעת," אמר פלוג. קולות הירי עדיין נשמעו ממעל. "זה קרה מהר מדי."

"מישהו פשוט התחיל לירות," אמר שומר אחר. "יכול להיות שזה היה דאוזר."

"לא, זה היה דארם," אמר אחר. "שמעתי את הירייה הראשונה מהקבוצה שלו."

על כל פנים, זה היה אסון. ווינסטינג ראה את הכסף שלו זולג מבין אצבעותיו כמו הדם שזלג לתוך המרצפות בקומה מעליו, והוא חש בחילה כאשר הם הגיעו לתחתית המדרגות ואל הדלת הגדולה והכבדה שנפתחה ופלוג דחף אותו דרכה.

"אני חוזר למעלה," אמר פלוג, "כדי לראות מה אפשר להציל. לגלות מה גרם לכל זה."

ווינסטינג הנהן וסגר את הדלת, נועל את עצמו בפנים. הוא התיישב בכיסא והמתין, רוטן לעצמו. בבונקר הקטן הזה היו יין ועוד פינוקים, אבל הוא לא היה יכול ליהנות מהם. הוא פכר את אצבעותיו. מה אחיו יגיד על זה? חלודה! מה העיתונים יגידו על זה? הוא יצטרך לחשוב איך להשתיק את זה.

בסופו של דבר נשמעה נקישה על הדלת, ווינסטינג הביט מבעד לעינית וראה את פלוג. מאחוריו ניצב כוח קטן של שומרי ראש שהשגיחו על המדרגות. נראה שקרב היריות הסתיים, אף שכאן למטה זה נשמע כמו רעשי פצפוץ עמומים.

ווינסטינג פתח את הדלת. "נו?"

"כולם מתים."

"כולם מתים?"

"כל אחד ואחת מהם," אמר פלוג ונכנס אל החדר.

ווינסטינג התיישב בכבדות בכיסא. "אולי זה לטובה," הוא אמר, מנסה למצוא ניצוץ אור קלוש בתוך האסון האפל הזה. "לא יהיה ניתן להאשים אותי במשהו. אולי נוכל לחמוק מכאן החוצה. להסתיר את עקבותינו?"

זאת לא תהיה משימה פשוטה. הוא היה הבעלים של הבניין. הוא יהיה מקושר למעשי המוות האלה. הוא צריך אליבי. לכל הרוחות, הוא יהיה חייב לפנות אל אחיו. ייתכן שהוא יצטרך לוותר על המושב שלו, גם אם הציבור לעולם לא יגלה מה באמת קרה. הוא התמוטט בכיסאו בכעס. "נו?" הוא שאל. "מה אתה חושב?"

בתגובה, תפסו זוג ידיים בשערו, משכו את ראשו לאחור ושיספו ביעילות רבה את גרונו החשוף.