חוכמת ההליכה

1 צעדי תינוק

"אתה בהכרה עכשיו. פירושו שאתה רוצה דברים. אתה פשוט צריך לחשוב מה הם."

"איך עושים את זה?"

"צא לטיול. תראה את העולם."

— סדרת הטלוויזיה "אנושיים", עונה 2, פרק 5.

חשבו על כפות רגליכם. לא, חשבו עליהן באמת. לא "כפות רגליים הן דבר מסריח, דוחה, מוזר, סקסי." אל תחשבו מה משמעותן של כפות רגליים; חשבו מה הן. גפיים עדינות שבצורתן רמז קל שבקלים לסנפיר; הן מחזיקות את גופכם, וכל אחת בתורה נושאת את מלוא משקלכם בכל צעד שאתם עושים. עצם העקב מתגלגלת בזריזות אל הקשתות הרגישות, מניחה את המשקל הזה על רשת עצמות המסרק ומתייצבת להרף עין על כריות בהונותיכם, מחזיקה בזקיפות את כל מבנה גופכם השלם והמורכב, במעין מעשה יפהפה ובלתי־מודע של איזון. ואז הברך והקרסול הנגדיים מיטלטלים קדימה כדי להנחית את כל משקל גופכם, בדיוק מושלם, על כף רגלכם האחרת, ומתחילים את כל תנודת המחול המופלא הזה מחדש.

אנו עושים אלפי צעדים כאלה ביום, ומחוללים אינסוף קסמים בימי חיינו, כל עוד גופנו מתפקד. כפות רגלינו הן אחד המתרגמים הרגישים ביותר שעומדים לרשותנו בבואנו להבין את העולם. אנחנו מייחסים את התכונה הזאת לעינינו, למוח שלנו ולפעמים לאוזניים, אך ללא יכולתן של כפות רגלינו לקרוא את הקרקע מתחתיהן, רובנו לא היינו הולכים לשום מקום. הן מספרות למוח שלנו ולמערכת שיווי המשקל הפנימית אם הקרקע קפואה, סלעית, תלולה, שטוחה, מרוצפת אבנים או אספלט חלק. כפות רגלינו סופגות חבטות בכל יום בחיינו, ובכל זאת אף פעם אינן מפסיקות לקרוא את האדמה ברגישות ובעדינות, כמו נוצה פלומתית המרחפת ברוח הקלה.

האם אתם זוכרים איך למדתם ללכת? רובנו איננו זוכרים זאת. ובכל זאת, כשהיינו תינוקות, כל תשומת לבנו היתה ממוקדת בללמוד ללכת. כדי ללכת היטב, עלינו ללמוד לתכנן בטווח של שניות: להרים את משקלנו בעזרת המידע שמגיע מכפות הרגליים, מהעיניים ומשיווי המשקל הפנימי שלנו, להתאים את עצמנו לתלילות הקרקע, למכשולים ולסכנות כגון קרח. ישנם שיקולים רבים כל כך שהמוח צריך להביא בחשבון בזמן ההליכה, שפלא הוא איך לא נדרשות לאדם כמה דקות להשלמת כל צעד וצעד.

בכל פעם שאנו עושים צעד כזה, אנו נופלים, מייצבים את עצמנו ונופלים שוב. "נס שתי הפעימות" מכנה זאת פול סַלוֹפֶּק — "תנודה במקצב קבוע, של החזקה ושחרור."

כשאנחנו הולכים, הקרסוליים והברכיים שלנו מתאמצים לאזן את משקל הגוף על כף רגל אחת, ובכך מאפשרים לכף הרגל השנייה להשתחרר ולהישלח קדימה. בדיוק לפני שכף הרגל הזאת מתנתקת מהרצפה, הברך מתכופפת ואנרגיה גמישה שהיתה מאוחסנת בגידי הקרסול משתחררת. השילוב של אנרגיה גמישה, תנועה צירית והרמה היא שמאפשרת לבני האדם ללכת תוך ניצול של אנרגיה מועטה יחסית, אולם התהליך הוא מורכב. דומה שהוא נשען באופן ניכר על המוח, בדרכים שרק לאחרונה התחלנו לפענח, ועד כה היה כמעט בלתי־אפשרי לשחזר אותו באותה מידה של דיוק.

בשנת 2015 חצתה אם יחידנית בת עשרים ושבע בשם רבֶּקה גרגוֹרי את קו הסיום של מרתון בוסטון והתמוטטה ארצה. היא שכבה כך, ראשה מונח על זרועותיה, לבושה בחולצת טריקו כחולה שעליה כתוב "רבֶּקה חזקה", והתייפחה מכאב ומהצפה רגשית, עד שהמאמן שלה הקים אותה על רגליה. גרגורי, שאיבדה את החלק התחתון של רגלה השמאלית בפיגוע הטרור באותו מרתון עצמו בשנת 2013, חצתה בריצה את קו הסיום ולרגלה האחת נעל טניס ורודה מבריקה ורגל תותבת מותקנת על ירכה השנייה. רגלה של גרגורי הגנה למרבה המזל על בנה בן החמש ממרבית פגיעתה של ההתפוצצות ב־2013, אך לאחר שבעה־עשר ניתוחים בניסיון להציל את רגלה השמאלית, וחיים גדושי כאב, היא בחרה לכרות אותה.

חמשת הקילומטרים האחרונים של ריצת המרתון — המרחק המרבי שרופאיה הרשו לה לרוץ — היו אקט של כוח והתאוששות. גרגורי לא היתה אצנית לפני הכריתה; מבחינתה, ריצת המרתון היתה, כפי שניסחה זאת בפוסט בפייסבוק, השלב האחרון בתהליך השבת החיים שלה.

סיפורה של רבֶּקה גרגורי אינו רק סיפור על אומץ ונחישות של אישה אחת, אף שהוא גם זה. הוא גם אינו סיפור על ההתקדמות הטכנולוגית ברפואה שאפשרה לה לרוץ מלכתחילה, אף שלהתפתחויות אלה תפקיד חשוב. זהו סיפור על כמה עמוק שלובה פעולת ההליכה בתחושת העצמי שלנו, בתחושת החופש שלנו.

הליכה היא ביטוי העצמאות הראשון של גופנו השלם. תינוקות יתרחקו בשמחה בצעדים כושלים מהוריהם ויחזרו אליהם צוחקים, כי הם יודעים שעכשיו יש להם גישה לכוח בל יתואר — הכוח ללכת לאן שירצו בכוחם שלהם. כמבוגרים, אנו פונים להליכה כדי לבטא את חירותנו, את תסכולינו, את המטרות שלנו. כשאנו מאבדים את היכולת הזאת, כשהיא נלקחת מאיתנו, חוסר היכולת ללכת יכול לזעזע אותנו מן היסוד. יש סיבה לכך שהמשפט "האם אוכל ללכת שוב?" הפך לקלישאה חבוטה בדרמות בתי חולים.

"המעבר להליכה זקופה הוא אבן דרך באבולוציה האנושית," אמר ד"ר ג'רמי דֶה־סילבה, מרצה בכיר לפליאואנתרופולוגיה באוניברסיטת דַרטמוּת', בקורס מקוון בנושא הליכה על שתיים שהשתתפתי בו בשנת 2017. "זו היתה הסתגלות אבולוציונית הרת גורל; השער להפיכת האדם הקדמון לאנושי."

לפני שבעה מיליון שנים היבשות על פני כדור הארץ נראו דומות להפליא למפת העולם כיום, אף על פי שההבדלים, שבתחילה נראים קטנים, לוכדים את תשומת לבו של המתבונן, כמו במשחק "מצא את ההבדלים". הרי ההימלאיה היו בהתהוות. גשר היבשה המחבר בין אמריקה הדרומית לאמריקה הצפונית לא היה קיים. תפזורת האיים המהווים בימינו את הארכיפלג הארקטי הקנדי היתה יבשת אחת שלמה המחוברת לגרינלנד ולאמריקה הצפונית.

לפני שבעה מיליון שנים, הדינוזאורים כבר לא היו על פני האדמה עשרה מיליון שנים, ולאורך עידן המיוֹקֶן שוטטו באפריקה, באסיה ובאירופה קרוב למאה מינים של קופים. לא היה בזה כדי לרמז על כך שאחד מהמינים הללו עשוי להתפתח ליצור בעל עור חלק ונטול שיער יחסית, שבעידן המודרני גורר את רגליו לקומקום הקפה דבר ראשון בבוקר, ומבלה יותר מדי זמן בשיטוט סתמי באינטרנט. אך לפני שבעה מיליון שנים, חבל הארץ שכיום הינו פחות או יותר בשטחה של המדינה האפריקנית צ'אד, היה מכוסה ביער טרופי עבות, והיה משכנו של יצור שאותו כינינו סַהְלאנתרוֹפּוּס צ'אדֶנסיס. בשחזורים אמנותיים של המין הזה — שממנו התגלו רק חלקי גולגולת — הוא דומה יותר לקוף מאשר לאדם מודרני. אך לסַהְלאנתרוֹפּוּס, אף שלא היה שייך לסוג הומיניניים (קוף־אדם) "הומו",2 היתה תכונה אחת שמהדהדת בפיזיולוגיה של ההומו סאפיינס בן ימינו: הוא כנראה בילה לפחות חלק מזמנו בעמידה על שתי רגליים. המין הזה, לפי דברי ההסבר ליד הגולגולת המאובנת במוזיאון סמית'סוניאן, "עשה את הצעדים הראשונים לקראת הליכה זקופה."

הפליאואנתרופולוגים שגילו את הסַהְלאנתרוֹפּוּס בצ'אד בשנת 2001, אינם יודעים כיצד נראה גופו בדיוק; הם אינם יודעים מה הוא אכל או אם ההליכה על שתיים, בניגוד לטיפוס על עצים או הליכה על ארבע, היתה דרך הניידות העיקרית שלו. מה שהם כן יכולים לטעון בזהירות הוא שהם גילו חוליה מקשרת נוספת בין ההומו סאפיינס לאבותינו הביולוגיים.

חקר התפתחות האדם הוא מדע שסולל נתיבים זהירים בעזרת חוליות מקשרות כגון זו, והתפתחות ההליכה על שתיים היא אחד הנושאים המרתקים ביותר בתחום. הוא מלא בשאלות וברמזים קטנים: סימנים למתח מתחת למפרק הברך מעידים על כך שהברך נשאה את כל כובד משקלו של הגוף באופן קבוע, אצל האוֹסטרלוֹפּיתקוּס אנאמֶנסיס, שחי לפני קצת יותר מארבעה מיליון שנה; התעגלות מסוימת בעמוד השדרה מאפשרת להולכים על שתיים לבלום את הזעזוע של הנחת כף הרגל על הקרקע, כפי שרואים אצל האוֹסטרלוֹפּיתקוּס אַפריקנוּס, מין שחי לפני כשניים וחצי מיליון שנה; ועצמות ירכיים ארוכות שאפשרו להוֹמוֹ אֶרֶקטוּס לפסוע מעל הסוואנה.

כששינויים אקלימיים עודדו את מעברו של ההומו ארקטוס מהיער הסובטרופי באפריקה אל הערבה, לפני קצת פחות משני מיליון שנה, צורת הניידות הייחודית שלו העניקה לו יתרון ניכר, ואפשרה לו לעבור מרחקים גדולים יותר במהירות רבה מזו של ההומינינים הקדומים יותר. עד היכחדותו של המין הזה לפני מאה וחמישים אלף שנה לערך — לא מזמן יחסית, במונחים גיאולוגיים, שווה־ערך לזמן התעטשות ביחס לתוחלת חייו של אדם — ההליכה הזקופה אפשרה להומו ארקטוס שדה ראייה מרוחק יותר אל מרחבי הערבה ופינתה את ידיו, וכך אפשרה לו להשתמש בכלים וליצור כלי נשק, לקטוף פירות נמוכים, לשאת את ילדיו ולפתח את המוח הנפלא שלו. אלה הן רק חלק מן המתנות הרבות שאנו, ההומו סאפיינס, ירשנו מאבותינו המשוערים ההולכים על שתיים, וכמוהן גם הנטייה לפתח כאבים בגב התחתון, פריצות דיסק, פלטפוס והילוך אלגנטי בצעדים ארוכים שיכול לקחת אותנו לקצה הרחוב או לקצה העולם.

אני מנסה לדמיין איך נראו הצעדים ההם של אותם הולכי על שתיים קדמונים. האם היה הסַהְלאנתרוֹפּוּס צ'אדֶנסיס בוגר שהושיט את ידו לקטוף מזון? או שמא נקבה שעשתה צעד כושל או שניים כשברחה מטורף? האם היה פעוט מדדה שמתח את שריריו כדי לטפס על עץ? האם התינוק ההולך על שתיים של ימינו נוצר ממין קדום יותר, שאינו מוכר לנו?

ישנן תיאוריות רבות המסבירות מדוע אנו הולכים זקוף על שתי רגליים, ונראה כי כל אחת מהן תקפה במידה שווה, אף על פי שבסופו של דבר זה כל מה שהן — תיאוריות. ההליכה על שתיים יעילה מהליכה על ארבע (גם אם פחות יציבה), מפני שהיא צורכת פחות קלוריות. היא גם משאירה פחות שטח פנים חשוף לשמש, ולכן הגוף מצונן יותר. הרעיון שנתמך יותר מכול על ידי הוכחות קיימות, כתב חוקר הביולוגיה האבולוציונית דניאל א. ליברמן בספרו The Story of the Human Body ("סיפורו של הגוף האנושי"), הוא שההליכה הזקופה עזרה להומינינים הקדמונים ללקט מזון ביעילות רבה יותר, "לנוכח השינוי האקלימי הגדול", שכיווץ את יערות הגשם של אפריקה בתקופה שלפני 10-5 מיליוני שנים, והרחיב את שטחי הערבות.

ישנה גם תיאוריה מרתקת שההליכה על שתיים היתה שלב התפתחותי חיוני לצמיחתו של המוח האנושי — לא הודות להליכה כשלעצמה אלא מפני שידינו המשוחררות יכלו לעסוק במשימות הולכות וגדלות במורכבותן, תיאוריה שצ'רלס דרווין עצמו הציג בשעתו. בספרו של הנוירולוג פרנק וילסון, The Hand ("כף היד"), שהיה לקלסיקה, הוא בחן את הרעיון שהתפתחות כפות הידיים שלנו היתה הזרז להתפתחות המוח, ולא ההפך; בכל מקרה, ההתפתחות של שניהם גם יחד לא היתה אפשרית אלמלא יכולתנו לנוע בעזרת כפות רגלינו בלבד.

גרסה עדכנית יותר של התיאוריה האחרונה הזאת מתייחסת ליכולת האנושית להפוך משימות קוגניטיביות מורכבות שמצריכות ריכוז מלא, למשימות שגרתיות ולא מסובכות. במהלך מיליוני שנים למדו ההומינינים להטיל את האחריות לפעילויות כגון הליכה, ברגע שאלה נלמדו, לחלק במוח שלנו שאינו דורש מאיתנו לחשוב עליהן במודע.

המחקר על היכולת שלנו ללמוד פעולות מורכבות, להתאים את גופנו אליהן, ולבסוף להפוך אותן לאוטומטיות, הולך ומתפתח לאחת התיאוריות החדשות ביותר על האופן שבו הפכנו להיות הומו סאפיינס. זוהי התפתחות אבולוציונית שתלויה, על אף כל המורכבות שלנו, במעגלים חשמליים פשוטים במוח, שנוצרו לפני עשרות מיליוני שנים. ב־2011 השתמש צוות מחקר במדעי המוח מאוניברסיטת טוֹר וֶרגַטָה ברומא באלקטרוֹמיוֹגרם (תרשים חשמלי של השריר בעזרת מחטי אלקטרודות לאבחון פעילות תאית) כדי לתעד את פעילותם של עשרים שרירים שונים אצל תינוקות ופעוטות. החוקרים גילו שכאשר תינוקות מתחילים לעשות את צעדיהם הראשונים, הרשתות העצביות שהם משתמשים בהן הן כמעט זהות לאלה של עכברושים. כמו כן התגלה שרשתות עצביות הקשורות להליכה אצל תינוקות דומות גם לאלה שנמצאו אצל קַביות, קופי מקוק, חתולים וקופים, אך הדמיון לעכברושים בלט במיוחד, מפני שקיימת הערכה שעכברושים היו היונק הראשון שהתפתח; לכולנו, במובן מסוים, יש מוח של עכברוש.

עד פרסומו של המחקר הזה, מדעני מוח ופיזיולוגים חשבו שרשתות עצביות פרימיטיביות נזנחו במהלך ההתפתחות, שתינוקות היו צריכים לדכא את המוח הפרימיטיבי כדי ללמוד ללכת. אך האבולוציה, כפי שניתן לצפות, היא דבר חסכני יותר. "הטבע נוטה לא להיפטר מחומרה ישנה," אמר הנוירולוג והפיזיולוג ד"ר פרנצ'סקו לַקוואניטי בריאיון שעסק במחקר; במקום זה, החומרה הזאת מתאימה את עצמה לייעודה החדש.

אני מדמה את התהליך הזה של אוטומציה לרכישת מיומנות הקריאה. כשאנו מתחילים, עלינו ללמוד את האלף־בית, ואחר כך את הצליל או הצלילים המשויכים לכל אות. לאחר מאמץ ניכר אנחנו מתחילים לקשר את האות והצליל זה לזה וקוראים מילים פשוטות — "גם", "אבא", "אמא" — ובסופו של דבר גם צירופי צלילים מסובכים יותר כמו הצליל "וּחַ" במילה "תפוח" והצליל צ' במילה "צ'ופר" או הא' השותקת במילה "ראש". לבסוף, לאחר שנים של מאמץ מנטלי, אנו בולעים בשקיקה את העולמות של "רמונה קימבּי" ו"קפטן תחתונים", גם אחרי שההורים אמרו לנו ללכת לישון.

כמו הקריאה, ההליכה משתנה כמעט באורח פלא, עד שאנו מפסיקים לחשוב על המאמץ שאנו משקיעים בה ופשוט מתחילים ללכת. היא הופכת לפעולה שגורה. אך כשאנו בוגרים מספיק כדי להתחיל לבנות זיכרון לטווח ארוך, ההליכה היא כבר פעולה בלתי־מודעת. נראה כי רק אחרי הגיל הרך, כשההליכה על שתיים מתייצבת, מונחות על הרשתות העצביות הפרימיטיביות רשתות מורכבות יותר.

באיזה רגע מתרחש השינוי הזה, מצעדים מודעים ומהוססים להליכה זורמת, איש אינו יודע, אך בשלב כלשהו ההליכה על שתיים שלנו מתחילה להצריך מעורבות מוחית עמוקה יותר מזו של התנועה על ארבע של עכברושים. ובניגוד לרכישת מיומנות הכתיבה או השימוש במזלג, הליכה אינה דבר שרוב המבוגרים האחראים צריכים להקפיד ללמד את ילדיהם. אף שהיא פעולה מסוכנת וקשה ביותר, רובנו מתחילים ללכת כמעט מתוך דחף לא רצוני. הורים יכולים לדרבן ולעודד ולהזמין לעצמם כאב גב רציני באזור המותניים כשהם מחזיקים את ידיהם של הילדים במשך שעות של הליכה יציבה־למחצה, אך בסופו של דבר, כל עוד הם רואים אנשים סביבם הולכים, רוב הילדים ירימו את עצמם ויתחילו לדדות בסופו של דבר. אפשר להניח שתינוקות מודרניים ותינוקות של הומו ארקטוס למדו ללכת באותו תהליך רצוף נפילות: התינוקת מניפה את עצמה ומזדקפת, מתנודדת על כפות רגליה, פלג גופה העליון מתנועע בחוסר יציבות; לבסוף היא עושה צעד או שניים ואז נופלת, אולי בוכה מתסכול או מהפתעה, קמה, עושה שוב צעד ונופלת שוב, פעם אחר פעם אחר פעם.

אולם למעשה, ברגע שהם עולים על דרך המלך, פעוטות עושים יותר מאלפיים צעדים ונופלים בממוצע שבע־עשרה פעמים בשעה. אם מסכמים זאת לשש שעות העֵרות של תינוק ביממה, פירושו יותר מ־14 אלף צעדים וכמאה נפילות ביום. הַלָכים טירונים, אלה שרק למדו ללכת, נופלים מספר כפול מכך — שלושים ושתיים נפילות בשעה. בכל שעה, כל יום, בכל העולם, בני אדם קטנטנים מתנודדים להם וחובטים את מצחיהם במשטחים, את סנטריהם בשולחנות הסלון ואת כל גופם בכל מכשול שאינם מספיק זריזים לחמוק ממנו. ההליכה שלהם לא מיומנת, ומנקודת המבט של ההורה, לא בטוחה. ובכל זאת, הם מתעקשים וממשיכים לעשות זאת. דורות אחר דורות, מיליוני תינוקות דוחפים או מושכים את עצמם לעמידה ולומדים ללכת.

ההליכה הזאת אינה רק תהליך מכני טהור; אנחנו איננו הדחליל ב"הקוסם מארץ עוץ", שמיטלטל קדימה עם ראש מלא בקש. השרירים שלנו, המפרקים, התפיסה החושית, המוח ואפילו הדמיון שלנו, כולם פועלים כשאנו עושים צעד, ואחריו עוד אחד. פענוח אופן פעולתה של ההליכה האנושית דורש ידע מתחומים שונים לכאורה אך למעשה קשורים זה לזה: מדעי המוח, פיזיולוגיה, אנטומיה, ביומכניקה, ריפוי בעיסוק ופיזיותרפיה, ביולוגיה, פליאואנתרופולוגיה, אבולוציה, מתמטיקה, פיזיקה, גריאטריה ורפואת ילדים. אף שלכל אחד מהתחומים נקודת המבט שלו — הסתכלות צרה על יכולת התנועה האנושית — אנו זקוקים לכולם גם יחד כדי להבין לא רק מדוע ואיך אנחנו הולכים, אלא איך הפסקת ההליכה, במקרים של פציעה, נכות או מחלות הנובעות מזקנה כמו פרקינסון, משפיעה עלינו בדרכים שאינן תמיד ברורות לנו.

חקר ופיצוח ההליכה על שתיים, המוכר כמדעי התנועה, התחיל ברצינות בחלק האחרון של תקופת ההשכלה, במחקרם של שלושה אחים: אֶרנסט, וילהלם ואדוארד וֶבֶּר, שכל אחד מהם לימד מקצוע אחר באוניברסיטת לייפּציג מתחילת המאה התשע־עשרה ועד אמצעה, אך שלושתם הוקסמו מחקר התנועה האנושית. יחד הם נשענו על מדעי האנטומיה, הפיזיולוגיה, הפיזיקה והחשמל כדי לבצע את ניסוייהם ולפתח את התיאוריות שלהם בנוגע לאופן תנועתנו בעולם.

כמעט מאתיים שנות מחקר על ההליכה והתנועה חלפו מאז עבודתם של האחים ובר. מדענים השתמשו בגירויים חשמליים, בגופות אדם ובמקרה אחד בצפרדעים כרותות ראש, כדי לחקור את התנועה. כיום, מדעני המוח משתמשים בחיישני פעילות חשמלית שרירית כדי לזהות פעילות בעצבים שמחברים את השרירים למוח. מרפאים בעיסוק ופיזיותרפיסטים מתמקדים באופן שבו מוגבלות שכלית או פגיעות מוחיות באים לידי ביטוי בקשיים בהליכה, כמו במחלת ורטיגו כרונית, או בשינויים ברורים בצורת ההליכה אצל חולים בשלבים מוקדמים של טרשת נפוצה או אלצהיימר. מדעני מוח ומומחי גריאטריה משתמשים בשלל שיטות, כולל בתחום החדש יחסית של אופטוגנטיקה — שבו משתמשים באור להפעלת תאי מוח מסוימים — כדי לחקור כיצד קורה שמחלות הקשורות בזקנה או בפגיעה מוחית, כמו פרקינסון, גורמות לקשיים בהליכה. ופליאואנתרופולוגים וחוקרי ביולוגיה אבולוציונית משוטטים סביב העולמות האבודים של מין קופי האדם הקדום שלנו, ובוחנים שברי עצמות כדי לחבר את תצרף הסיפור של כולנו.

כשהיתה בת שנה ושמונה חודשים, סירבה בתי ללכת, ואף אחד לא ידע לומר לי מדוע. "בשלב הזה," אמרה לי רופאת הילדים, וסובבה את כיסאה בתנועות מהירות כהרגלה, "זו תהיה רשלנות מצדי אם לא אמליץ על ביצוע הערכה התפתחותית." השפלתי מבט אל בתי, העטופה בזרועותי ותלתליה הלחים כנגד חזי. היא לא היתה מהתינוקות המתכרבלים בדרך כלל, אך פשוט נאלצה לסבול את ההצקות והמדידות והשקילות על מאזני המתכת הקרים, וכבר נמאס לה מזה. ובכל זאת, כל בדיקותיהם הדקדקניות של הרופאים לא הצליחו להסביר מדוע היא מסרבת ללכת.

ניסינו לשחד אותה בממתקים, ניסינו עגלות דחיפה, מתקני עמידה, תסכול, עידוד, אך ברוב המקרים היא פשוט נמנעה. הכי קרוב שהגיעה להליכה היה אחת לכמה שבועות, כשהיתה מזדקפת לעמידה ליד הספה, לרגע, ואז מביטה מטה וכושלת בחזרה לרצפה. "היא גבוהה," אמרתי לאנשים כל הזמן — מה שהיה נכון. "אני חושבת שהיא פשוט פוחדת מגבהים." היא לא ידעה לדבר מספיק אז כדי לאשש את התיאוריה הזאת בפנַי או בפני מישהו אחר, אך בכל פעם שקמה על רגליה היה נדמה לי שהיא אומדת את המרחק בין ראשה לרצפה ומוצאת שזה מפחיד.

רופאת הילדים הפסיקה להקליד והביטה בי. "אני ממליצה על ייעוץ פסיכולוגי לגיל הרך," אמרה. "פחד גבהים" לא קידם אותי הרבה כשטבלאות ההתפתחות ורופאת הילדים טענו שבתי היתה אמורה לדדות כבר לפני חודשים.

כשאנו מתבוננים לאחור על ההיסטוריה האבולוציונית שלנו, המושג הזה של טבלאות ההתפתחות המוכרות לנו נראה מגוחך. אני בקושי יכולה לדמיין אמא הומו ארקטוס נשטפת בנחשול חרדה הולך וגואה מפני שבתה התחילה ללכת כמה חודשים אחרי תינוקות אחרים שנולדו באותו זמן. לאורך רוב ההיסטוריה האנושית — ורוב ההיסטוריה של היצורים החיים, לא משנה מאיזה מין — די היה בכך שהתינוק בחיים.

אך אף על פי שאיני יכולה לדמיין אמא הומו ארקטוס נלחצת מהתעכבות ההליכה של בתה כפי שציפו ממני להילחץ, קשה לי לדמיין איך ילד שממשיך לא ללכת יכול לשרוד. להומו ארקטוס, שהיה צעיר בחמישה מיליון שנים לערך מהסַהְלאנתרוֹפּוּס, לא היתה אותה שכבת פרווה או שיער מגינה כמו זו של קופי האדם, והוא היה תלוי הרבה יותר בתמיכתה של הקבוצה החברתית שלו — ממצאים ארכיאולוגיים מעידים שההומו ארקטוס השתמש באש בקביעות לבישול, לחימום ובהתכנסויות משותפות — והשתמש בבשר כמקור תזונה, דבר שהצריך כישורי ציד. ברגע שהאם הפסיקה לשאת את תינוקהּ לכל מקום, ילד שעדיין לא ידע ללכת היה עלול להיות חשוף יותר לטורפים, לפגעי מזג האוויר ולרעב.

אדם בוגר שלא היה מסוגל ללכת לא היה יכול לנדוד עם השבט שלו בקלות. הוא לא היה יכול לברוח מטורפים או לצוד. בחברות רבות בהיסטוריה, אי־היכולת ללכת בשל נכות מלידה או בשל פגיעה באמצע שנות הבגרות (כתוצאה מפציעה בקרב, נניח) או בשל זקנה, בישרה על מותו של בן אנוש. "אם אתה חי במזרח יבשת אפריקה לפני שני מיליון שנים ויש לך שבר מאמץ," אמר הפליאואנתרופולוג ג'רמי דה־סילבה, "יאכלו אותך." בשלב מסוים, ההליכה הזקופה הפכה לא רק לצורת הליכה אופציונלית עבור קופי האדם, אלא לדבר חיוני להישרדותו של הפרט.

בני האדם בימינו ניצודים רק לעתים רחוקות, אך הדחף שלנו ללכת לא השתנה. רבֶּקה גרגורי החליטה לכרות את רגלה אחרי שבעה־עשר ניתוחים מפני שנאלצה ליטול תרופות נגד כאבים כל ארבע שעות, אך גם משום שישבה בכיסא גלגלים רוב הזמן. "זה לא התאים לי," אמרה לכתב סי־בי־אס. חציית קו הסיום במרתון בוסטון עם רגל תותבת גרמה לה לפרסם פוסט שבו כתבה שהיא קיבלה את חייה בחזרה, ובאחד הראיונות סיפרה בהתלהבות גם על שינויים בחיי היום־יום שלה: היכולת לקחת את בנה לקולנוע, לעבור בנמל התעופה בלי כיסא גלגלים.

חופש ועצמאות מן הסוג שגרגורי תיארה הם דברים שאנו בני האדם מתאמצים מאוד להשיג בימים ובחודשים הראשונים לחיינו, הרבה לפני שאנו לומדים ללכת. רך נולד לא יכול אפילו להחזיק את ראשו יציב בישיבה עד גיל ארבעה חודשים בערך, ושולט אף פחות מכך בגפיו, אך אם תחזיקו את התינוק וכפות רגליו כנגד משטח שטוח, הוא ירים את כף רגלו ואז יניח אותה על המשטח, ואז ירים את כף רגלו השנייה, תנועה שרופאי ילדים וספרי הדרכת־הורים מכנים "רפלקס ההליכה". נראה כי אפילו עובּרים מפגינים את "רפלקסי ההליכה" האלה בעודם ברחם, בהרמת רגל דמוית צעד שיש הסבורים שהיא מופיעה בתגובה לגירויים חושיים. כמו עם תגובות גופניות אחרות, כגון רפלקס השחייה והזחילה, קיימת תיאוריה שגם רפלקס ההליכה קיים כדי להתחיל לפתח כוח וקואורדינציה לקראת התנועות העתידיות שיעשה התינוק.

אף על פי שרפלקס ההליכה התגלה מזמן, רק בעת האחרונה התחילו החוקרים לבחון ביסודיות את ההליכה הטבעית בקרב תינוקות. אף שההתפתחות הטבעית של רכישת שפה, התפתחות רגשית והתפתחות הראייה נחקרו בהרחבה בעשורים האחרונים, התפתחות ההליכה אצל תינוקות זכתה להתייחסות מחקרית מועטה יחסית. זו התעלמות משונה בהתחשב בעובדה שמרבית המחקר על האדם הקדמון מתמקד באופן שבו המין שלנו התחיל ללכת. ומהו המקום הטוב ביותר לחפש בו את התשובה אם לא האדם בן ימינו שמצוי בתהליך למידה? אם הליכה על שתיים היא באמת מה שהופך את המין שלנו לאנושי, כפי שטוענים פליאואנתרופולוגים וחוקרי ביולוגיה אבולוציונית רבים, היעדר מחקר בנושא ההליכה אצל תינוקות מותיר סימני שאלה בדיון על איך ומדוע אנו מתפקדים כפי שאנו מתפקדים. המחקר בהובלת לַקוואניטי, אשר חשף את היסודות הפרימיטיביים בתנועה האנושית — את מוח העכברוש הבסיסי שלנו שנכנס לפעולה כשאנו לומדים ללכת — רק מדגיש כמה מעט ידוע לנו על ההתפתחות הפיזית הכרוכה בהליכה על שתיים, כמו גם על מעורבותו של המוח שלנו בתהליך.

במרבית המחקרים שהתחילו בשנות העשרים של המאה הקודמת ונמשכו עד שנת 2018 לפחות, נערכו תצפיות על תינוקות לא בבתיהם או בחוץ, ואפילו לא בתנאי מעבדה עם התייחסות מסוימת לעולם האמיתי, אלא פשוט בצפייה בהם בשעה שהלכו בקווים ישרים על מרבדים שטוחים. כל הורה היה יכול לומר לחוקרים שהם אינם בדרך הנכונה. לצאצאי שלי, כמו לרוב הילדים, יש רק היכרות שטחית עם הליכה בקווים ישרים כלשהם. דומה שתינוקות בפרט חשים צורך עז לחקור את סביבתם במסלולים אקראיים. עולמם מלא מכשולים והסחות דעת, גורמי משיכה וסכנות. שילוב המציאות הזאת — סביבתו הטבעית של התינוק — הכרחי להבנת התנועה האנושית.

המחקרים המוקדמים הללו דנו אך מעט בגורמים הסביבתיים, ולא עסקו כלל באופן שבו גירוי וקלט חושי או אינטראקציה חברתית יוצרים מעגלי משוב במוח, ובונים בו זמנית ביטחון ותחושה מורכבת של שיווי משקל. לא היה בהם דבר, למעשה, שישקף את תנאי העולם האמיתי שבו תינוקות לומדים ללכת. ובכל זאת, מחקרים מוקדמים אלה הגדירו את תפיסתנו בנוגע להליכה במשך עשרות בשנים, עד שמחקר בשנות השמונים של המאה העשרים, אשר התמקד בהשפעת התפיסה וההסתגלות, הרחיב את הבנתנו בנושא ההליכה.

תיאוריות חדשות התחילו לכלול את הרעיון שהליכה אינה קשורה להתפתחות מוטורית ומוחית גרידא, אלא תלויה גם בשמיעה ובראייה, בשיווי משקל, בתנאים חברתיים (כגון מבוגר אחראי מעודד ותומך), ביכולת שלנו להסתגל במהירות למשטחי קרקע משתנים ובמוטיבציה שלנו. כלומר, לתינוקות ולפעוטות יש מוטיבציה ללכת כשיש להם מקום מעניין ללכת אליו.

"מקום מעניין ללכת אליו" היה בדיוק הדבר שלא נכלל במחקרים קודמים על הליכת תינוקות. המחקר המבוקר הראשון שבחן את דרכם של תינוקות לביסוס מיומנות ההליכה בלי שסופק להם גירוי חיצוני, התבצע רק בשנת 2012, ב"מעבדת פעילות ילדים" שניהלה הפסיכולוגית החוקרת ד"ר קארן אדולף באוניברסיטת ניו יורק.

התינוקות שלמדו ללכת במחקר של אדולף נפלו כל הזמן. מחוץ לתנאי המעבדה, הנפילות היו עלולות להעמיד את התינוקות בסכנת פגיעה חמורה. על כל פנים, בתוך המעבדה או מחוצה לה, "תינוקות מתנהגים כאילו הם נחושים להתמודד עם העולם בזקיפות קומה, למרות המחיר הכבד," כתבה אדולף. מעשה נועז של התמדה, שבא לידי ביטוי בנחישותה של רבֶּקה גרגורי לחצות את קו הסיום במרתון, ובחותָם בהתפתחות האבולוציונית שמכתיב את רובו של העתיד הטכנולוגי שלנו. אם ייקחו מאיתנו את ההליכה שלנו, רובנו נהפוך עולמות כדי להחזיר אותה. מפני שאנו יודעים, בלי שאמרו לנו, שהליכה היא חלק ממי שאנחנו.

חלק ממי שאנחנו, אך גם חלק מאוד מורכב. בסדרת המדע הבדיוני The Expanse ("המרחב") שמתרחשת בעתיד, כמאתיים שנה מימינו, חוזר ועולה תדיר נושא היחסים בין גופם של ההומו סאפיינס לבין כדור הארץ שעליו הם התפתחו. ה"חגוראים", תושבי חגורת האסטרואידים וכוכבים קטנים אחרים, הם לרוב גבוהים בהרבה מבני הארץ או מבני המאדים, הודות לצפיפות עצם נמוכה יותר, ואם הם יגיעו לכדור הארץ, כוח המשיכה של עולמנו ירסק אותם בהדרגה.

בסדרה, ההליכה על פני כדור הארץ היא אתגר לאלה שלא גדלו בו, וזה לא קשור רק לכוח הכבידה, אלא גם לסיבוב כדור הארץ, לאטמוספרה הפתוחה, לרעש הוויזואלי, השמיעתי וזה של כוח הכבידה שמציפים את המוח האנושי. אחת הסצנות, שבה חיילת ממאדים מנסה לצעוד לים דרך העיר ניו יורק, מדגימה אילו קשיים יעמדו בפני אנשים חוצניים. "את ממאדים, לא?" שואל איש אחד את החיילת שביקשה ממנו הכוונה. "זה עד כדי כך שקוף?" היא משיבה. צורת הילוכה היא זו שהסגירה אותה, אומר האיש, "כאילו השמים עומדים ליפול עלייך, כאילו האדמה עומדת לנשוך אותך."

"זה מה שתעשי," הוא אמר לה. "כפות רגליים נטועות באדמה, בקו ישר עם הכתפיים, גב ישר. ראש למטה, עם הפנים לבהונות. ואז, הרימי את הסנטר, לאט, מילימטר אחרי מילימטר, עד שתישירי מבט אל האופק."

"בסדר."

"תוך כמה שבועות, המוח שלך יצרוב את הדרכים, האוזן הפנימית שלך תקלוט את המסר... לא תהיי שונה מבני הארץ."

הבעיות שהיו לחיילת ממאדים הן אמיתיות מאוד, וקשורות לא רק לשליטה בשרירים בסביבת כוח כבידה שונה, אלא גם למידע העצבי וליכולת "לקרוא" את הסביבה כהרף עין. עדיין לא התמודדנו, כמין, עם האתגרים פוקחי העיניים המתוארים בסדרה "המרחב", שיאלצו אותנו לבחון מה יעזור לגוף האנושי לשרוד בחלל או על פני כוכבים אחרים. אולם, אנו יכולים לחקור בינתיים את מורכבות ההליכה באמצעות מדיום אחר — רובוטים.

בשנת 2013, רובוט בשם מארלו, שנראה קצת כמו מזגן על גבי שתי זרועות קידוח הידראוליות מוזרות, פסע כמה צעדים נוקשים לרוחבה של מעבדה במחלקה להנדסה באוניברסיטת מישיגן, על ידי הדיפת עצמו קדימה על שתי רגליו. אחרי שעצר את הרובוט לפני שיתנגש בקיר, חייך אחד היוצרים שלו וחבט באוויר באגרופו בתנועת ניצחון, "יש!"

למרות ההתפתחויות הטכנולוגיות בשלל תחומים, המפתחים והמהנדסים של רובוטים עדיין מוצאים שקשה עד מתסכל ללמד רובוטים ללכת כמו בני אדם, בשל חמקמקותה של המשימה. כל הישג בדרך למטרה זו — היכולת לעלות על מדרגה אחת או שתיים, או ההצלחה להרים חפץ בלי ליפול — מתקבל בתחושת ניצחון כבירה, אף שקלות התנועה ומיומנותו של הרובוט אינן משתוות אפילו לאלה של תינוק. מארלו לא היה יכול בשלב זה לדלג על פני מכשולים, לעצור את עצמו מלהיתקל בדלת, ומעד בגדול כשטייל בחוץ. אך בכל זאת, הוא הצליח לתמרן סביב בתנועות קפיציות, על שתי רגליים ושתי כפות רגליים דמויות כפות רגלי אדם. מארלו היה רשמית הרובוט הראשון שהלך על שתי רגליו ללא מוט תמיכה.

מהנדסים ניסו לבנות רובוט כמו מארלו מאז שנות החמישים של המאה הקודמת, והמונח "רובוט" עצמו הוטבע בצ'כוסלובקיה בשנת 1921 — רוֹבּוֹטָה (שככל הנראה קשור לפועל "לעבוד" ברוסית) שבו השתמש המחזאי קארל צ'אפק כמונח ל"עבודת עבדים" בהצגה "הרובוטים האוניברסליים של רוֹסוּם".3 (ה"רובוטים" המדומיינים במקרה הזה היו מלאכותיים אך עשויים מחומר ביולוגי.) רק אחרי מלחמת העולם השנייה, עם ההתפתחות המואצת במדעי ההנדסה ובמערכות הבקרה והמחשוב, התחילו מהנדסים לעבוד על רובוטים אמיתיים ברצינות, ורק אחר כך הם יכלו להתמקד בפיתוח רובוטים שמהלכים כמו בני אדם, על שתי רגליים. בשנת 1969 בנה צוות באוניברסיטת ואסֶדָה ביפן את הרובוט הראשון המהלך על שתיים ונשלט על ידי מחשב; נדרשו לו תשעים שניות ארוכות כנצח להשלים כל צעד על משטח שטוח. מאז ועד הופעת הבכורה של מארלו ב־2013, התקדמו הרובוטים הדו־רגליים עקב בצד אגודל, בצעדים שכל אחד מהם יקר־ערך יותר מקודמו.

מארלו היה המכונה ההולכת על שתיים הראשונה שלא נזקקה לתמיכה חיצונית כשהלכה. בסרטי הווידיאו הוא עושה רושם מהוסס — לו יכולנו לתאר במילה זו רובוט נטול מודעות עצמית — וגם אטי. הוא נתקל בקירות וכושל מיד כשכפות רגליו חשות בקרקע לא ישרה; הוא מהדס במעין פישוק רגליים רברבני, כמו של בוקרים. ובכל זאת, מארלו יכול ללכת לכל כיוון (נוסף לבעיות אחרות, רובוטים קודמים על שתיים לא ידעו לשנות כיוון), ובבדיקה ראשונית הוא אפילו הצליח לעשות כמה צעדים על מדרכה בחוץ, לפני שסטה לתוך ערוגת פרחים ואיבד את שיווי המשקל.

אם תשאלו מפַתח רובוטים מדוע קשה כל כך לגרום לרובוט ללכת על שתי רגליים מלכתחילה, ועל אחת כמה וכמה ללכת על משטח שחורג ולו במעט מקרקע ישרה לחלוטין, התשובה שתקבלו תפנה אתכם היישר בחזרה לעובדה שההליכה האנושית הינה פעולה מורכבת להפליא. תינוקות אנושיים בנויים ללכת ולמעוד; מוחות אנושיים מחשבים אלפי חישובים, ואולי אף יותר, בכל רגע נתון כדי לנווט בעולם על שתי רגליים. שום מערכת ממוחשבת שנבנתה עד כה לא יכולה להעתיק את הפעילות העצבית־שרירית והמוחית שמעורבת בהליכה האנושית, והיכולות הללו מוגבלות לא רק בשל יכולת העיבוד של המכונה — אלא גם מחמת המורכבות של היותנו בעולם.4

אצל רובוט, כמו אצל בני אדם, פסיעה קדימה אינה מצריכה רק את קיומן של רגליים וכפות רגליים וברכיים וכיפוף. רובוטים כמו מארלו צריכים תחושת שיווי משקל ויכולת "לראות" לאן הם הולכים. ה"ראייה" מתאפשרת באמצעות שלל חיישנים שמפרשים את תנאי השטח עם כל צעד, ו/או כמות מפעימה של מידע שמספקים לרובוט בקרים אנושיים — היכן מצויים המכשולים, מה למעלה ומה למטה והיכן נמצא הכיוון "קדימה".

שיווי משקל הוא בעיה מורכבת אף יותר. מתכנניו של מארלו חיברו אלגוריתמים שסיפקו לרובוט מידע, בכל רגע נתון, על יציבתו ועל תנוחתו; הם השתמשו גם במדיד — יחידת מדידה אינרציאלית שפעלה באמצעות גירוסקופ (מכשיר עזר לשמירת יציבות) — ומדי־תאוצה, אשר הזינו למארלו מידע על העוצמה ועל חדות התנועה. המדיד, שבו משתמשים גם בלוויינים, הוא מכשיר שמכויל לקלוט דקויות ומגיב לשינויים בתנוחה ובכוח המשיכה.

כוח המשיכה משפיע על הגוף האנושי שלנו ממש באותה מידה שבה הוא משפיע על רובוטים ועל הכוכבים הסובבים סביב השמש, אך בני האדם אינם מצוידים לעייפה בגירוסקופים יקרים. מדוע אפוא אין אנו מבלים את חיינו שלנו בהתרסקויות ארצה כשאנו מנסים לקום וללכת?

היכולת שלנו לצעוד על פני האדמה בתנועה המשונה הזו של כמעט־נפילה־אך־לא־נפילה תלויה במערכת עצמות זערוריות ועצבים באוזניים הפנימיות שלנו, שמהווים יחד איבר קטנטן, חיוני ומרתק שנקרא המערכת הוֶוסטיבּוּלַרית (מערכת שיווי המשקל). תעלת האוזן היא האחראית העיקרית על חוש שיווי המשקל שלנו. היא זו שמחברת אותנו לכוח הכבידה של כדור הארץ, והיא האיבר שמהנדסים מנסים לחקות כשהם מתכננים גירוסקופים שמעניקים לרובוטים את שיווי המשקל הגס שלהם. כשבן הארץ בסדרה "המרחב" אומר לחיילת ממאדים ש"האוזן הפנימית שלך תקלוט את המסר", הוא מתכוון למערכת הווסטיבולרית.

המערכת הווסטיבולרית, למעשה, מתאימה את הגוף הפיזי שלנו למרכז הכובד של כדור הארץ, במערכת יחסים כה עדינה ומדויקת, שהיא נדמית כמעט כקסם. זוהי תובנה מדהימה. כשאתם חוצים את החדר, המערכת הווסטיבולרית שלכם היא זו שמכוונת אתכם ליעדכם, או דואגת לכך שתישארו זקופים אם פתאום תשנו כיוון. בזמן שאנו הולכים ברחוב או רצים בשדה או מטפסים על רכס הר או מדלגים על פני מדרגות ברכבת התחתית, אפשר לומר שגופנו מפטפט עם כדור הארץ ומקשיב רוב קשב לתשובותיו.

נסו את הדבר הבא: בעודכם יושבים, עצמו את עיניכם. הפנו את ראשכם מצד לצד, ואחר כך מעלה ומטה. ההרגשה היא של תנועה סתמית, פשוטה, כמעט בלתי־מודעת. אך כשצווארכם מתכופף, המוח שלכם מתקשר עם המערכת הווסטיבולרית. הוא יודע היכן הראש שלכם ממוקם ביחס למיקומו לפני שבריר שנייה, וביחס לזה שבשבריר השנייה שלפניו, ובדרך כלל, היכן הוא ממוקם ביחס לשאר סביבתכם. כשאתם הולכים, התקשורת הזאת מתרחשת ללא הרף, והמערכת הווסטיבולרית מזהה ומגיבה לשינויים בכוח הכבידה כשאנו משנים את תנוחתנו. אתם עשויים להיות שקועים במחשבות, אך המוח שלכם לא חושב, כביכול. הוא קולט את האותות מהמערכת הווסטיבולרית כל הזמן, ומקבל חיזוקים מהקלט השמיעתי והחזותי, כדי להשאיר אתכם מכוונים וזקופים, כדי לעזור לכם לשמור על הקצב שאתם רוצים לקבוע, וכדי למנוע מגופכם להתנגש בפנסי רחוב או במכוניות.

אנו נוטים לשים לב למערכת שיווי המשקל שלנו רק כשהיא קורסת — אחרי ששתינו יותר מדי אלכוהול מכדי ללכת ישר, או כשאנו מנסים לשלוח הודעת סמס ולצעוד בו זמנית, או כשאנו סובלים ממחלת ורטיגוֹ. פגיעות ראש עלולות, פעמים רבות, לגרום נזק למערכת הווסטיבולרית, וגורמות לחולים ליפול או למעוד לעתים קרובות, להיתקל בקירות או בדלתות או להרגיש סחרחורת מתמשכת. ילדים שיש להם בעיה בתקשורת בין מערכת הראייה למערכת שיווי המשקל עלולים ליפול תכופות, או להשתוקק לכך שינדנדו אותם או יטלטלו אותם כל הזמן, או להתקשות לרדת במדרגות. ייתכן שיחלפו חודשים של טיפולי ריפוי בעיסוק או פיזיותרפיה ממוקדים כדי לשקם את תפקודה של מערכת שיווי המשקל לאחר אובדנה הזמני.

היכולת ללכת היטב, כשהיא אפשרית מבחינה גופנית, עשויה להיות חיונית לבריאותו של אדם. הגוף האנושי הוא עצל, וכוח הכבידה פועל נגדנו. הגוף שלנו נוטה לרצות לשמר אנרגיה על ידי שכיבה, ישיבה, הגעה למקומות במכונית במקום ללכת ברגל. אני מודעת להחריד להרגשה הזאת בימים שאני הולכת לשיעור הספורט החביב עלי והרצון היחידי שלי ברגע שאני נכנסת לשיעור הוא שהמדריכה לא תבקש מאיתנו לבצע תרגילי שפיפה עם קפיצה (jump־squat) אחרי כפיפות הבטן. ברגע שאני נשכבת על המזרן, אני באמת כבר לא רוצה לקום יותר, לא משנה כמה כפיפות בטן מייסרות היא תבקש מאיתנו לעשות. אבל אנו זקוקים לכוח הכבידה, זקוקים להתנגדות הזאת; התפתחנו יחד איתה ולא חרף נוכחותה. היכולת של הגוף האנושי להתנגד לכוח המשיכה ולקיים איתו יחסי גומלין היא זו שמחזקת את העצמות שלנו, את השרירים ואת מחזור הדם, והיא זו שעוזרת לבנות את חוש שיווי המשקל וההתמצאות של המערכת הווסטיבולרית.

קל להבין כמה גדולה השפעתו של כוח הכבידה על הגוף שלנו, גם ללא סדרות מדע בדיוני עתידניות, פשוט על ידי בחינת הנזק שנגרם כשבני אדם חיים בלעדיו. בספר בעל הכותרת הדרמטית, Sitting Kills, Moving Heals ("הישיבה הורגת, התנועה מרפאת"), תיארה ד"ר ג'וֹאן וֶרניקוֹס, ראש מחלקת מדעי החיים בנאס"א לשעבר, בפרוטרוט, עשרות שנות מחקר שהצטבר לאחר שהאסטרונאוטים חזרו מהחלל. בעיות בהליכה ונטייה לסבול מוורטיגו היו חלק מהבעיות הנפוצות יותר. 66 אחוזים מהאסטרונאוטים החוזרים התקשו ללכת בקו ישר, ול־69 אחוזים היו בעיות כמו היתקלות בקירות כאשר שינו כיוון. "חוש האיזון שלהם יצא מכלל פעולה והם הולכים בצעדים קצרים ופתוחים, כמו תינוקות," היא כתבה.

נוסף לאובדן שיווי המשקל והתנועה הרצופה, כשהאסטרונאוטים מבלים זמן ממושך ללא כוח כבידה, הם מתחילים לאבד קשר עם תחושה נוספת, שאינה מוכרת לרבים אך הינה בעלת חשיבות מכרעת להליכה — פּרוֹפּריוֹסֶפּציה (קליטת מידע לגבי מיקום איברי הגוף).

פרופריוספטורים הם קצות עצבים מתמחים שממוקמים במפרקים שלנו, בגידים ובסיבי השריר. הם מתַקשרים עם נוירונים מסוימים באוזניים הפנימיות שלנו כדי לשלוח למוח מידע ספציפי על הגוף שלנו: שהשריר נמתח דיו או שהברך באמת לא יכולה להתכופף יותר לכיוון הזה.

אצל הרובוט, פרופריוספטורים נוצרים בעזרת בקרי תנועה שמודדים את העוצמה ואת המומנט. ואז בקרי התנועה מזינים את המידע למערכת הבקרה הראשית של הרובוט, ומפיקים פלט שמודד את הלחץ המופעל על המפרקים ואת עוצמת הצעדים. אצל בני האדם, הפרופריוספטורים דומים לחוש המישוש שלנו. אם תיגעו קלות בקרח בכף יד חשופה, עצביכם יספרו לכם שהוא קר. אם תדרכו על קרח בכף רגל הנתונה בנעל, הפרופריוספציה תספר לכם שהוא חלקלק. כפות הרגליים שלנו משתמשות בפרופריוספטורים כדי לספר למוח שלנו שעברנו ממדרכה לשביל חצץ וממנו לדשא; המידע הזה מתמזג עם מידע חושי נוסף, כדי שנוכל להתאים לו את שיווי המשקל שלנו כל הזמן. לרקדנים מקצועיים יש בדרך כלל פרופריוספציה מחודדת מאוד מפני שהם חייבים לדעת בכל רגע באיזו מידת מאמץ יכולים המפרקים, השרירים והגידים שלהם לעמוד. היינו הך לגבי מתעמלים — ספורטאית ברמה עולמית, כמו האלופה האולימפית זוכת הזהב סימון בַּיילס, צריכה לסמוך על גופה שידע היכן, מתי ובאיזו עוצמה עליה לבצע את הסלטה, להסתובב ולנחות מהקפיצות שלה. מנגד, ילדים עם הפרעה בעיבוד החושי שקשורה לפרופריוספציה עלולים להתקשות בשלל משימות שגרתיות, החל מקושי לשלוט בתנוחת הגוף שלהם (שעלול לגרום להם להרגיש לא בטוחים פיזית ולהסס לנסות פעילויות גופניות חדשות), וכלה בשימוש בעיפרון או בהחזקת כוס מים. (מפני שאין להם תחושת הלחץ והכוח הנדרשת כדי לבצע משימה כגון כתיבת שמם או אחיזת כוס מספיק זמן עד שיביאו אותה לפיהם.) פרופריוספציה היא מה שהמשטרה בודקת באחת מבדיקות השכרות הנפוצות שלה, כשהיא בודקת את היכולת שלנו למתוח את הזרועות, לעצום עיניים ולגעת באף באצבע.

לאחר שהאסטרונאוטים חיים במשך זמן ממושך מדי ללא כוח כבידה, הם מגלים שהפרופריוספטורים בכפות רגליהם הופכים קהים. אף שלא ידוע על מקרה שבו הפרופריוספציה נעלמה לגמרי, ורניקוס משערת שבהחלט אפשרי שאדם יאבד אותה לחלוטין, בהינתן שהות ארוכה מספיק ללא כוח כבידה.

אסטרונאוטים הם מקרה מיוחד. כמעט אף אדם לא מבלה זמן כה רב ללא כוח כבידה. אבל אנו בהחלט מבלים הרבה מאוד זמן בישיבה, תקועים במכוניותינו וליד שולחנות העבודה. סוגי האובדן החושי שנצפו אצל אסטרונאוטים מעולם לא נמדדו אצל עובד המשרד הממוצע שנוסע מדי יום לעבודה, אך ניתן להבחין בהם ברמות נמוכות יותר בקרב אנשים שמרותקים למיטה במשך תקופות ארוכות, למשל. ורניקוס ציינה למעשה שחיים ללא כוח כבידה דומים לחיים עם שיתוק גופני או לחיים שבהם האדם מרותק למיטתו. תחושת הפרופריוספציה נעשית קהה, והמערכת הווסטיבולרית נהיית פחות חדה. נוכחתי בכך בעצמי אחרי שעברתי ניתוח חירום קיסרי בהרדמה מלאה, שלאחריו התקשיתי לעמוד במשך כמה ימים. לא זו בלבד ששרירי היו בלתי־יציבים, גם ההתמקדות בכיוון שאליו רציתי ללכת תבעה ממני מידה רבה יותר של ריכוז, והניסיון לשמור על גוף זקוף בזמן שהזזתי את כפות רגלי לכיוון קיר בית החולים הריק והמשעמם, גרמה לי להיות מודעת להחריד לחוסר היציבות שלי כשאני מתמרנת בעולם על שתי יתדות דקיקות שנטועות על משטחים שאינם יציבים דיים.

בזמן שהמערכות הללו מתפתחות לאורך חיינו, הן משפיעות על הרבה יותר מאשר יכולתנו לרוץ במעלה ובמורד של גבעות. כשאנו לומדים ללכת ומגרים כל הזמן את המערכת הווסטיבולרית, אנו מחזקים אגב כך את הרשתות העצביות במוחנו, שהן ככל הנראה המפתח ליכולות שמתפתחות בשלב מאוחר יותר — ללמוד ולפתור בעיות.

מאז שנת 2017 לפחות, אנו רואים מחקרים רבים יותר ואיכותיים יותר על הקשר בין פעילות גופנית סדירה ומתונה — בפרט הליכה — ובריאותו של המוח. "אין שום דבר," כתבה ורניקוס, "שמאיץ את התנוונות המוח כמו חוסר תנועה." זה נכון במיוחד לגבי ילדים, שמוחם עדיין צומח והסינפסות עדיין מתעוררות ויורות דחפים ומתחברות עם כל מיני פלאים המתרחשים בתוך הרשתות העצביות שלנו. אנו מפתחים את מערכת שיווי המשקל שלנו ואת החשיבה במקביל להתפתחות ההליכה. ההליכה יוצרת ומשמרת את המערכות שמאפשרות לנו לנווט ברגל כל חיינו, ובו זמנית בונה את המערכות שמאפשרות לנו ללמוד. נראה כי היא גם חיונית לשמירה על חדותו של המוח שלנו. בגיל מבוגר יש קשר הולך וגובר בין הליכה באופן קבוע ובריאות המוח. נמצא כי אנשים מעל גיל שבעים שהולכים שעתיים־שלוש בשבוע משמרים חדות מחשבה כמו זו של אנשים צעירים מהם בכמה שנים, ואילו אלה שממעטים ללכת נמצאים בסיכון גבוה יותר ללקות בשיטיון.

הקשר הזה הוא אחת מתעלומות ההליכה שטורדות את מוחו של כל מי שכמוני, מסתקרן מעט ומתחיל להתעמק בנושא מרובה ההיבטים הזה: איך ומדוע קשורה הליכה לבריאות הקוגניטיבית שלנו? איננו יודעים בוודאות, אך ברור לנו שהיא קשורה. פעולת ההליכה, שלכאורה נראית כה מרוחקת מישיבה בכיתה ולמידה של לוח הכפל או משמירה על חדות מחשבה בזקנתנו, היא חלק בלתי־נפרד מהלמידה שלנו כמו גם מהסיבה לכך שהמוח שלנו נשאר בריא.

התפתחות מערכת שיווי המשקל בינקות ובילדות תורמת לאותה התפתחות של המוח בזמן שאנו גדלים ומתבגרים. כמו עם בעיות חישה הקשורות לפרופריוספציה, גם ילדים שנולדו עם מחלות שגורמות למוגבלות בשיווי המשקל — כמו שיתוק מוחין, מומים גנטיים כגון תסמונת אשר או הפרעות מסוימות במערכת החיסון — מתקשים להבין היכן ממוקם גופם ביחס לחלל סביבם, ולכן הם אינם מקבלים מידע או מקבלים מידע לקוי עם התפתחות ההיפוקמפוס (החלק במוח שמפקח על הזיכרון לטווח הארוך ועל ההתמצאות במרחב). הבעיות המרחביות האלה יכולות להתבטא בשלב מאוחר יותר בקשיי למידה שקשורים לזיכרון, לריכוז ולקריאה. מוגבלות בשיווי המשקל לא משפיעה רק על הלוקים במחלות הגנטיות. ישנן סיבות רבות אחרות לליקויים בשיווי המשקל, כולל רעליוּת עצבית, כמו זו שמופיעה אצל ילדים שנחשפו לרמות גבוהות של עופרת ואצל אנשים שסבלו פגיעה מוחית.

סקירה כוללת על הקשר בין חשיבה למערכת הווסטיבולרית שבחנה בהרחבה מחקרים שהתבצעו החל מראשית שנות השמונים של המאה הקודמת, גילתה הבדלים גדולים למדי בין סוגים שונים של תפקוד קוגניטיבי אצל ילדים עם מוגבלות בשיווי המשקל. אם תינוק בגיל טרום־ההליכה סובל מאובדן שיווי משקל מוחלט בגלל, נניח, דלקת קרום המוח, והדבר מתבטא בקושי ללמוד ללכת, התינוק עלול לגדול להיות ילד חסר יציבות גופנית, מה שיוביל לעיכוב ברכישת הקריאה והכתיבה ולקשיים במוטוריקה עדינה. ילדים שנולדו עם סְטַטוֹלית לא מתפקד (הסטטולית הוא חלק ממערכת שיווי המשקל) כמו במחלת מֶניֶיר שעלולה לגרום לוורטיגו, לטנטון ולתחושת לחץ באוזניים, יתחילו ללכת מאוחר יותר מילדים שתפקודם נמצא בטווח הנורמה, וינועו בזהירות ובנוקשות. הם לא מסוגלים לבנות ייצוגים פנימיים ברורים של המרחב, ולכן מתקשים בסריקה מנטלית — יצירת דימויים מנטליים מהקלט החיצוני, כמו למשל תיאור מילולי — ובמקצועות לימוד כמו מתמטיקה, שמצריכים דימוי מנטלי חזותי וסיבוב של חפצים תלת־ממדיים.

בארצות הברית ובכמה מדינות אחרות נוטים מבוגרים לראות בלמידה משהו שדומה לתהליך מכני שנתון לחסדיהם של הוראה ושינון. אך כמו ההליכה, גם למידה היא תהליך אורגני ומסובך ומלא בטעויות, והיא מצריכה סביבה חושית עשירה כדי להתפתח ולשגשג.

כדי ללמוד אנו צריכים להשתמש בכל גופנו, לא רק במוח, בעיניים ובאוזניים. לא זו בלבד שכאשר אנחנו יושבים יותר מדי זמן אנו נעשים משועממים ותזזיתיים ותשומת הלב שלנו נודדת החוצה מבעד החלון, אלא גם המוח שלנו דורש גירוי וסטיבולרי כדי לבסס הבנה של יחסים מרחביים, השוואות ותחושה של המקום שלנו במרחב סביבנו. "הגוף," כתב פעם הפילוסוף הצרפתי מוריס מֶרלו־פּונטי, "הוא המדיום הכללי שלנו לתפיסת העולם." כדי להפעיל את מוחם באופן מלא, ילדים צריכים לזוז, לרוץ וליפול ולהטיל את גופם לכל עבר. מתבגרים מפינלנד משיגים בעקביות כמה מהציונים הגבוהים ביותר בעולם במבחנים מתוקננים, ונראה כי אין זה הודות לצירוף מקרים גרידא, אלא הודות לכך שבמקום לעודד אותם לתרגל קריאה מגיל צעיר, החינוך שלהם בילדות המוקדמת כרוך כולו במשחק פעיל ויצירתי המערב את כל הגוף.

פתרון בעיות וקריאה, אם ניקח את שתי המיומנויות הלימודיות המוערכות ביותר, מצריכים מאמץ חשיבתי וכן יכולת למיין, לארגן ולחזור וללמוד משימות ושיעורים שונים. הם דורשים, למעשה, דמיון; והרבה מיכולתנו לדמיין נבנית בילדות המוקדמת, כשמערכת שיווי המשקל וההיפוקמפוס יוצרים חיבורים עצביים שעוזרים לנו לפרש את העולם התלת־ממדי. כשאתם הולכים, כל גופכם שולח למוח אותות שאומרים לו באיזה מרחק נמצא מכשול כלשהו, או שעליכם להאט בעלייה התלולה. תפיסה פרופריוסיביסטית בריאה מאפשרת לנו לנווט ולתמרן את גופנו בביטחון, ואילו מערכת שיווי משקל בריאה נדרשת כדי לחדד את כישורי ההתמצאות שלנו ולפתח את ההבנה המולדת של "למעלה" ו"למטה" או "קרוב" ו"רחוק". היכולת לקבוע היכן אנו נמצאים במרחב ביחס לחפצים שאינם מחוברים זה לזה, משפיעה על היכולת המאוחרת שלנו לקבוע את היחסים בין דברים אחרים, כמו למשל מספרים. אחרי ככלות הכול, אנחנו לא נולדים עם הידע שמספרים הם סידוריים ובני השוואה, שמספר שתיים הוא גדול מאחד, ששלושים ושבע קטן בשתיים־עשרה מארבעים ותשע, וכיוצא בזה.

בהתנסחות זהירה האופיינית לספרות מדעית שנתונה לביקורת עמיתים, ציינו החוקרים ש"יש עוד הרבה מה ללמוד" על אובדן שיווי משקל, הליכה וחשיבה, והוסיפו שריפוי בעיסוק ופיזיותרפיה, למשל באמצעות שילוב חושים — גישה טיפולית שרואה את הילדים דרך האופן שבו הרשתות העצביות שלהם מארגנות מידע חושי — יכולים לעזור במידה רבה לילדים לפתח שיווי משקל, יציבות, יכולות חשיבה ותחושה מוצקה יותר של הגוף שלהם במרחב סביבם.

המחקר על הקשר בין הליכה של ילדים והתפתחות שכלית גם מתחיל לתרום לידע שלנו על הקצה השני של החיים. מחלת פרקינסון, שהיא לכאורה מחלת מוח, מתבטאת בתחילה בדרך כלל בבעיות בהליכה. הליכה אטית אצל קשישים שאינם סובלים ממגבלה קוגניטיבית היא לעתים קרובות אות מבשר רע לשיטיון בשלב מאוחר יותר. ומנגד, נראה כי קשישים שצועדים בקביעות נמצאים בסיכון מופחת ללקות בשיטיון או באלצהיימר.

האופן שבו אנו לומדים ללכת ולנוע ולאזן את עצמנו בינקותנו — כשאנו נופלים תוך כדי כך שבע־עשרה פעמים בשעה בערך — קשור לעובדה שהננו, אם נרצה או לא, יצורי יבשה. כוח הכבידה הייחודי ותנועת כדור הארץ הינם גורם עיקרי בהתפתחות האבולוציונית שלנו ובצורה שבה אנו מניידים את עצמנו בכוח גופנו. לעומת מערכת שיווי המשקל שלנו המכווננת לכדור הארץ, קולטני הפרופריוספציה שלנו מדברים עם המוח, והם פועלים יחדיו כדי לקום ולשלח אותנו אל העולם ומאפשרים לנו לחקור אותו על שתי רגלינו.

האבולוציה, מעצם טבעה, דורשת שנכיר בחיבור שלנו לסביבה ושנבין שהסביבה שלנו כוללת כוחות טבע מעבר למה שאנו יכולים לראות, להריח ולגעת בו. כפי שאמר הפליאואנתרופולוג ריצ'רד ליקי, כשהוא וצוותו בטוּרקָנָה מוצאים עוד מאובן באילן היוחסין הענף של משפחת האדם, הם לא מגלים חוליות חסרות בין בני האדם ואת ההסתעפות האבולוציונית שלנו מיונקים אחרים, אלא חוליות שמחברות אותנו הרבה יותר חזק לעולם הטבע.

חיבור התצרף של המעבר מטיפוס על עצים לתנועה אקראית על שתי רגליים וממנה להליכה זקופה קבועה, הוא שאלה בוערת עבור פליאואנתרופולוגים רבים וחוקרי ביולוגיה אבולוציונית. אם נבין כיצד התפתחה ההליכה על שתיים במשך מיליוני שנים, אולי נבין גם מדוע. אנו עדיין לומדים איך התפתחנו בסביבה מסוימת, וכיצד הסביבה הזאת עיצבה אותנו פיזית, חברתית ונפשית.

למעשה, איך היא ממשיכה לעצב אותנו. מחקרים מכמה תחומים שונים, החל מאנתרופולוגיה וכלה בתכנון עירוני, מבססים היטב את התיאוריה שהאופן שבו קופי האדם הקדומים התהלכו בטריטוריה שלהם, העניק להם — לנו — את היכולת לשלב תפיסה מרחבית עם תפיסה חברתית ותחושת עצמי. ההתמודדות הקוגניטיבית שנדרשה כדי לחפש מזון וכדי לטפל בעוללים חסרי ישע, היתרגמה בשלב מאוחר יותר ליכולת שכלית שהיה אפשר לנצלה לפיתוח התנהגות חברתית, כולל תחושת קהילתיות.

אלה רעיונות מורכבים, שכמו ההליכה, שהיא נושא רחב יריעה כשלעצמו, פתחו לפנינו ארץ לא נודעת למחקר עתידי. הפוטנציאל של הסביבה הטבעית והמלאכותית שלנו לעצב את מצבנו הנפשי הוא עצום. גם הסביבה שמקיפה אותנו וגם היכולת שלנו לנוע בתוכה בביטחון הם חלק בלתי־נפרד מתחושת העצמי היציבה שלנו ומביטחוננו העצמי. "התודעה שלנו ממפה את הגוף שלנו ואת העולם סביבנו," אמרו מחבריו של אחד המחקרים. "המהות שלנו היא המקום שבו אנו נמצאים." והם יכלו אולי להוסיף, המהות שלנו היא האופן שאנו נעים בו.

ההליכה שלנו עשירה ומורכבת כל כך שברגע שאנו נעשים מודעים לכרוך בה, בלתי־אפשרי עוד להפטיר את המשפט, "אני יוצא לסיבוב," או להביט בתינוק שלומד לדדות בלי לחשוב איזו יכולת מדהימה זו. שאלו כל הורה שעומד במרחק מה, זרועותיו פשוטות קדימה, והוא מעודד את ילדו שזה עתה התחיל לעשות את צעדיו הראשונים המהוססים בעקבות צו אבולוציוני עלום. "כל הכבוד!" אנו אומרים. "תראה כמה יפה אתה הולך!" ואז התינוק נופל, ואנחנו מנשקים את ה"כואב" והוא מנסה שוב. לפני שנשים לב, כבר צומחות לנו שערות לבנות ואנו מושיטים את ידינו להחזיק בידם כשהם משתדלים ככל יכולתם לרוץ לתוך הכביש, לחצות מגרשי חניה, לקפוץ מעל מעקים, לדלג במורד המדרגות ומעל סלעים ואל זרועותינו. הם מתחילים ללכת, והם חופשיים לחקור את העולם, לסכן את גופם מאות פעמים ביום — ואם הם מהירים מספיק, ללא ההגנה של הוריהם.

עד שמארלו הרובוט ודומיו יֵדעו ללכת בין המון אנשים בלי לבלוט, היכולת לפסוע על פני האדמה על שתי רגליים תישאר התכונה הייחודית לנו, סימן וכוח מניע של האנושיות שלנו.

2 בשנים האחרונות שינו מדענים את המונח המתייחס לאדם הקדמון ולמינים נכחדים קרובים אליו, מ"הומינידים" ל"הומינינים". ההגדרה של משפחת ההומינידים התרחבה וכעת היא כוללת את האורנגאוטנים, הגורילות והשימפנזים. לעומת בני האדם, שעדיין שייכים למשפחה זו על פי ההגדרה המדעית, הסיווג של מין דמויי־האדם כולל עתה את שבט ההומיניניים. באתר האינטרנט של המוזיאון האוסטרלי יש הסבר מפורט ונגיש יותר על שינוי המינוח והשיקולים מאחוריו; לטובת הדיוק המדעי אני משתמשת בעקביות במונח הומינינים.

3 צ'אפק, קארל: "הרובוטים האוניברסליים של רוסום"; עברית: אברהם שלונסקי, 1930; המחזה הועלה ב"האהל" ב־1930 וב"האהל חיפה" ב־1956; פורסם לראשונה ב"דחק — כתב עת לספרות טובה", כרך ז', 2016.

4 במחקרו על הניסיון לאמן וללמד קבוצת כדורגל המורכבת מרובוטים כדי שיתחרו בגביע העולם לרובוטים ("רובוקאפ"), נקט ד"ר פיטר סטון מאוניברסיטת טקסס באוסטין גישה שונה. הוא חבר לקארן אדולף והשתמש בשפע הנתונים המדעיים שלה על הליכת תינוקות כדי "ללמד" את הרובוטים שלו לתמרן על שתי רגליים, בשיטה שנקראת "לימוד בעזרת חיזוקים חיוביים". במקום לנסות לחקות את הליכת המבוגרים בכל הוראת תכנות, החליט סטון לתת לרובוטים שלו מידע שלוקט מתנועה טבעית של הליכה אנושית, כולל המעידות וכל השאר.