חוקי הבית



אֶמה

בכל כיוון שאני מסתכלת יש סימנים של מאבק. הדואר מפוזר במטבח כולו. כיסאות הבר הפוכים. הטלפון ניתק מהתושבת, והמַטען שלו משתלשל בחופשיות מתוך פקעת של חוטים. בכניסה לסלון אפשר להבחין בטביעת כף רגל יחידה וחלושה, שמצביעה על גופתו המתה של בני, ג'ייקוב.

הוא שרוע כמו כוכב ים מול האח. דם מכסה את רקתו ואת ידיו. לרגע אני לא מסוגלת לזוז, לא מסוגלת לנשום.

לפתע הוא מתיישב. "אמא," הוא אומר, "את אפילו לא מנסה."

זה לא באמת קורה, אני מזכירה לעצמי, ומביטה בו כשהוא שב ונשכב בדיוק באותה תנוחה — על הגב, רגליו מעוותות ופונות שמאלה.

"אממ, היתה מריבה," אני אומרת.

פיו של ג'ייקוב בקושי זז. "ו...?"

"מישהו הכה אותך בראש." אני מתכופפת על ברכי, כפי שאמר לי לעשות מאה פעמים בעבר, ומבחינה כי שעון הקריסטל, שבדרך כלל ניצב על אדן האח, מציץ כעת מתחת לספה. אני מרימה אותו בזהירות ורואה דם בפינה. אני נוגעת בנוזל בזרת וטועמת ממנו. "אוי, ג'ייקוב, אל תגיד לי ששוב השתמשת בכל סירופ התירס שלי —"

"אמא! תתמקדי!"

אני שוקעת בתוך הספה, מנענעת את השעון בידי. "הגיעו שודדים, ואתה הברחת אותם."

ג'ייקוב מתיישב ונאנח. שערו הכהה דהוי מתערובת של צבעי מאכל וסירופ תירס. העיניים שלו בורקות, למרות שאינן פוגשות את שלי. "את באמת חושבת שאביים אותה זירת פשע פעמיים?"

הוא פותח את כף ידו, ובפעם הראשונה אני רואה אצלו קווצת שיער משיית בצבע התירס. לאבא של ג'ייקוב יש בלורית בהירה מאוד — בכל מקרה, היתה לו כשהוא עזב אותנו לפני חמש־עשרה שנה והשאיר אותי עם ג'ייקוב ועם תיאו, אחיו הבלונדיני שרק נולד אז.

"תיאו הרג אותך?"

"באמת, אמא, אפילו ילד בגן היה יכול לפתור את המקרה הזה," ג'ייקוב אומר ומנתר על רגליו.

דם מזויף מטפטף על צד פניו, אבל הוא לא מבחין בכלום. כשהוא ממוקד לגמרי בפענוח זירת פשע, גם אם פצצת אטום תתפוצץ לידו, הוא לא יירתע. הוא צועד לכיוון טביעת כף הרגל שבקצה השטיח ומצביע. רק עכשיו, במבט נוסף, אני מבחינה בסימני עקבות מטושטשים של נעלי הסקייטבורד תוצרת ואנס שתיאו חסך חודשים כדי לקנות. החצי השני של הלוגו — נס — צרוב על סוליית הגומי. "היה עימות בתוך המטבח," ג'ייקוב מסביר. "הוא נגמר כשזרקתי לעבר תיאו את הטלפון מתוך הגנה עצמית, ואחרי זה ברחתי לסלון, שם הוא הרג אותי במכות."

עכשיו אני נאלצת לחייך. "איפה שמעת את הביטוי הזה?"

"'מכסחי הפשעים', פרק 43."

"טוב, אז רק כדי שתדע — הכוונה היא להכות חזק מישהו. לא באמת להרוג אותו."

ג'ייקוב ממצמץ לעברי, חסר הבעה. הוא חי בעולם מילולי. זה רק אחד מסימני ההיכר של המצב שלו. לפני שנים, כשעמדנו לעבור לגור בוורמונט, הוא שאל איזה מין מקום זה. הרבה ירוק, אמרתי, וגידולי פרא. למשמע התשובה הוא פרץ בבכי. "הם יכולים לפגוע בנו, לא?" הוא אמר.

"אבל מה המניע?" אני שואלת, וכאילו לפי סימן מוסכם תיאו שועט במורד המדרגות.

"איפה המטורף הזה?" הוא צועק.

"תיאו, אני לא מסכימה שתקרא לאח שלך —"

"אני אפסיק לקרוא לו מטורף, כשהוא יפסיק לגנוב לי דברים מהחדר. מה את אומרת על זה?" אינסטינקטיבית נעמדתי בינו לבין אחיו, למרות שג'ייקוב גבוה משנינו בראש.

"לא גנבתי כלום מהחדר שלך," ג'ייקוב אומר.

"באמת? מה עם נעלי הספורט?"

"הן היו בכניסה האחורית," ג'ייקוב מבהיר.

"מפגר," מסנן תיאו, ואני רואה שניצוץ של אש נדלק בעיניו של ג'ייקוב.

"אני לא מפגר," הוא נוהם ומזנק לעבר אחיו.

אני שולחת את ידי ועוצרת בעדו. "ג'ייקוב," אני אומרת, "אסור לך לקחת שום דבר מהחדר של תיאו בלי לבקש רשות. ותיאו, אני לא רוצה לשמוע שוב את המילה הזאת יוצאת לך מהפה, אחרת אקח את הנעליים שלך ואזרוק אותן לפח. זה ברור?"

"הלכתי מפה," תיאו ממלמל ורוקע ברגליו כל הדרך לכניסה האחורית. לאחר רגע אני שומעת את הדלת נטרקת.

אני מלווה את ג'ייקוב למטבח וצופה בו כשהוא נסוג לפינה. "מה שיש לנו כאן," הוא ממלמל לאיטו, "זה קֶצר בתקשורת." הוא משתופף ומחבק את ברכיו.

כשהוא לא מצליח למצוא את המילים שמביעות את התחושות שלו, הוא משתמש במילים של אחרים. עכשיו הוא משתמש במילים מתוך הסרט "המורד". ג'ייקוב זוכר בעל פה את הדיאלוגים של כל סרט שראה אי־פעם.

פגשתי כבר כל כך הרבה הורים לילדים מהקצה האחר של הרצף האוטיסטי, ילדים שהתסמינים שלהם הפוכים לגמרי מאלה של תסמונת אספרגר של ג'ייקוב. הם אומרים שיש לי מזל שהבן שלי כל כך מילולי, בעל אינטליגנציה חדה, ומסוגל לפרק מכשיר מיקרוגל ולהחזיר אותו לשימוש שעה לאחר מכן. הם חושבים שאין גיהינום נוראי יותר מלהיות הורים לילד שמסוגר בעולם פנימי משלו, שבכלל לא מודע לכך שיש עולם שלם ומרתק מחוצה לו. אבל בואו תנסו לגדל ילד שמסוגר בעולם פנימי משלו, ועדיין רוצה לתקשר עם העולם שבחוץ. ילד שמנסה להיות כמו כולם, אבל פשוט לא יודע איך.

אני מושיטה את ידי כדי לנחם אותו במגעי, אבל עוצרת את עצמי — הנגיעה הקלה ביותר עלולה לגרום לו להתפרץ. הוא לא אוהב לחיצות ידיים או טפיחות על השכם או כשמישהו פורע בחביבות את שערו. "ג'ייקוב," אני פותחת, ואז מבחינה שהוא בכלל לא מרוגז. הוא מרים את שפופרת הטלפון שהוא רכון עליה, כדי שאראה את הכתם השחור המרוח על צדה. "פיספסת גם טביעת אצבע," הוא אומר בעליצות. "אל תיפגעי, אבל את תהיי חוקרת זירות פשע ממש מחורבנת." הוא תולש חתיכה של נייר מגבת מהמתקן ומרטיב אותה בכיור. "אל תדאגי, אני אנקה את כל הדם."

"לא גילית לי מה היה המניע של תיאו להרוג אותך."

"אה." ג'ייקוב מעיף מבט מעבר לכתף, וחיוך ערמומי מתפשט על פניו. "גנבתי לו את נעלי הספורט."

בעינַי, תסמונת אספרגר היא תווית שמתארת לא את היכולות שיש לג'ייקוב אלא את אלה שאבדו לו.

בסביבות גיל שנתיים הוא התחיל להשמיט מילים, חדל ליצור קשר עין, נמנע מיצירת קשר עם אנשים. הוא לא שמע אותנו, או לא רצה לשמוע. יום אחד הבטתי בו, שוכב על הרצפה לצד משאית צעצוע. הוא סובב את הגלגלים שלה, פניו במרחק סנטימטרים ספורים מהם, וחשבתי לעצמי, לאן נעלמת?

המצאתי תירוצים שונים כדי להסביר את ההתנהגות שלו. הוא מתחפר בקרקעית עגלת המצרכים בכל פעם שאנחנו יוצאים לקניות כי בסופרמרקט קר. נאלצתי להסיר את כל התגיות מבגדיו כי הן מגרדות באופן יוצא דופן. כשהוא לא הצליח ליצור קשר עם ילדים בגן, אירגנתי לו מסיבת יום הולדת רגילה לגמרי, ללא שום מגבלות, עם בלוני מים ועם המשחק "הצמד את הזנב לחמור". כחצי שעה לאחר תחילת המסיבה הבחנתי פתאום שג'ייקוב נעלם. הייתי בחודש השישי להיריון והיסטרית לגמרי — ההורים האחרים התחילו לחפש בגינה, ברחוב, בתוך הבית. לבסוף אני הייתי זו שמצאה אותו, יושב במרתף, מכניס ומוציא ללא הרף קלטת ממכשיר הווידיאו.

כשהוא אובחן, פרצתי בבכי. צריך לזכור, זה היה בשנת 1995, כשכל מה שידעתי על אוטיזם היה הדמות שגילם דסטין הופמן בסרט "איש הגשם". לדברי הפסיכיאטר שפגשנו בהתחלה, ג'ייקוב סבל מלקות תקשורתית והתנהגותית בלי הפגם השפתי שבדרך כלל נחשב אחד מסימני ההיכר של אוטיזם. רק כמה שנים לאחר מכן שמענו לראשונה את המילה אספרגר — עד אז היא לא הופיעה בכלל בטווח האבחוני. אבל בשלב הזה כבר ילדתי את תיאו, והנרי — האקס שלי — כבר עזב את הבית. הוא היה איש מחשבים שעבד מהבית, ולא היה יכול לסבול את התפרצויות הזעם של ג'ייקוב, שהדבר הקטן ביותר היה עלול לעורר אותן: אור בוהק בחדר האמבטיה, רכב המשלוחים שנוסע בשביל החצץ המוביל לבית, המרקם של דגני הבוקר. בשלב זה כבר הייתי שקועה לגמרי בהתערבויות הטיפוליות של ג'ייקוב — שיירה של אנשים שבאו אלינו הביתה כדי לגרור אותו אל מחוץ לעולם הקטן שלו. אני רוצה את הבית שלי בחזרה, הנרי אמר לי. אני רוצה אותך בחזרה.

אבל אני כבר הבחנתי שבעקבות הטיפול ההתנהגותי והטיפול בדיבור ג'ייקוב שב לתקשר. ראיתי את ההתקדמות. בהתחשב בזה לא היתה לי כל יכולת לבחור אחרת.

בערב שבו הנרי עזב, ג'ייקוב ואני ישבנו ליד שולחן המטבח ושיחקנו. אני עשיתי פרצוף, וג'ייקוב נדרש לנחש איזה רגש הוא מביע. חייכתי אפילו שבכיתי, וחיכיתי שג'ייקוב יגיד לי שאני שמחה.

הנרי מתגורר עם המשפחה החדשה שלו בעמק הסיליקון. הוא עובד בחברת אפל ולעתים רחוקות משוחח עם הילדים, אך מקפיד לשלם מדי חודש את דמי המזונות. אבל בעצם הנרי תמיד היה מוצלח בכל מה שקשור לארגון. ומספרים. היכולת שלו לזכור בעל פה מאמר שלם מ"הניו יורק טיימס" ולצטט אותו מילה במילה — יכולת שנראתה לי סקסית כל כך בידענות שלה כשהתחלנו לצאת — לא שונה בהרבה מהאופן שבו ג'ייקוב זוכר בעל פה, כבר מגיל שש, את כל סדר תוכניות הטלוויזיה. שנים אחרי שהנרי עזב, איבחנתי אותו כלוקה באספרגר קל בעצמו.

ישנו דיון מתמשך בשאלה אם תסמונת אספרגר שייכת בכלל לספקטרום האוטיסטי, אבל למען האמת, זה ממש לא משנה. אנחנו משתמשים במונח הזה כדי להשיג לג'ייקוב את כל התנאים המיוחדים הדרושים לו בבית הספר, ולא כתווית שמשקפת מי הוא באמת. אם תפגשו אותו, הדבר הראשון שתבחינו בו יהיה שהוא שכח להחליף את החולצה שלו מאתמול או להסתרק. אם תרצו לדבר איתו, תצטרכו להיות אלה שיפתחו בשיחה. הוא לא יישיר מבט אליכם. ואם תפסיקו לרגע את השיחה איתו כדי לדבר עם מישהו אחר, ייתכן מאוד שכשתחזרו תגלו שג'ייקוב כבר עזב את החדר.

***

בשבתות ג'ייקוב ואני יוצאים לקניות.

זה כבר חלק מהשגרה, מה שאומר שרק לעתים נדירות אנחנו סוטים מהתוכנית. כל דבר חדש צריך להיות מוצג בפניו מבעוד מועד ודורש הכנה — בין אם זה ביקור אצל רופא השיניים, או חופשה, או הצטרפות של תלמיד חדש לכיתת המתמטיקה שלו באמצע השנה. ידעתי שהוא יספיק לנקות את כל זירת הפשע המבוים שלו עד אחת־עשרה, כיוון שזה הזמן שבו הגברת מציבה את דוכן הטעימות שלה בכניסה לסופרמרקט שבעיר. היא כבר מזהה את ג'ייקוב, ובדרך כלל מגישה לו שני מינִי־אגרולים או עיגולי ברוסקטה, או כל דבר אחר שהיא מנסה להלעיט בו את הקונים באותו שבוע.

תיאו עדיין לא חזר, אז אני משאירה לו פתק — למרות שגם הוא, כמוני, מודע ללוח הזמנים. בזמן שאני אוספת את המעיל ואת התיק, ג'ייקוב כבר ישוב במושב האחורי. הוא נהנה לשבת שם, יש לו מקום להתרווח. אין לו רישיון נהיגה — נושא שאנחנו מתווכחים עליו לא מעט, בהתחשב בעובדה שהוא כבר בן שמונה־עשרה והיה יכול להוציא רישיון כבר לפני שנתיים. הוא מכיר את כל המורכבות המכנית של הרמזורים, ואולי יכול לפרק אחד כזה ולהרכיבו מחדש, אבל אני לגמרי לא בטוחה שכאשר כמה כלי רכב יבואו מכיוונים שונים, הוא יזכור אם עליו לעצור או להתקדם בצומת.

"נשארו לך שיעורים?" אני שואלת כשאנחנו יוצאים משביל הגישה.

"אנגלית מטופשת."

"אנגלית היא לא מטופשת," אני אומרת.

"טוב, אז המורה שלי לאנגלית דווקא כן." הוא עושה פרצוף. "מר פרנקלין אמר לנו לכתוב חיבור על הנושא שאנחנו הכי אוהבים, ואני רציתי לכתוב על ארוחת הצהריים, אבל הוא לא הרשה לי."

"למה לא?"

"הוא אומר שארוחת הצהריים זה לא נושא."

אני שולחת מבט לעברו. "זה לא."

"טוב," ג'ייקוב אומר. "זה גם לא נשוא. הוא לא אמור לדעת את זה?"

אני מחניקה חיוך. האופן המילולי שבו ג'ייקוב קורא את העולם יכול להיות, בהתאם לנסיבות, משעשע מאוד או מתסכל מאוד. במראה הפנימית אני רואה שהוא מצמיד את האגודלים לשמשת המכונית. "קר מדי לטביעות אצבעות," אני אומרת כבדרך אגב — עובדה שהוא עצמו לימד אותי.

"אבל את יודעת למה?"

"אממ." אני מביטה בו. "הראיות נעלמות כשהטמפרטורות יורדות מתחת לאפס?"

"הקור מקטין את נקבוביות הזיעה," ג'ייקוב אומר, "כך שהלחץ קטֵן, וזה אומר ששום דבר לא יכול להיצמד למשטח וגם לא להשאיר סימני אצבעות על השמשה."

"זה היה הניחוש הבא שלי," אני מתלוצצת.

נהגתי לכנות אותו הגאון הקטן שלי, כי גם בגיל צעיר היה פולט הסברים דומים לאלה. פעם אחת, כשהיה בן ארבע, בזמן שקרא שלט על הדלת של חדר הרופא, עבר במקום דוור שלא הצליח להוריד ממנו את העיניים. ואין זה פלא, בהתחשב בעובדה שלא בכל יום נתקלים בילד בגיל הגן שמבטא את המילה גסטרואנטרולוגיה באופן בהיר וצלול כל כך.

אני נכנסת למגרש החניה. אני מתעלמת ממקום חניה מצוין משום שהוא גובל במכונית כתומה מבריקה, וג'ייקוב לא יכול לשאת צבע כתום. אני מרגישה שהוא שואף אוויר ועוצר את הנשימה עד שאנחנו חולפים ועוברים אותה. אנחנו יוצאים מהמכונית, ג'ייקוב רץ לקחת עגלה, ואנחנו נכנסים.

העמדה שבדרך כלל נמצאת בה הגברת עם דוכן הטעימות ריקה.

"ג'ייקוב," אני אומרת מיד, "זה לא נורא."

הוא מסתכל על שעון היד שלו. "אחת־עשרה ורבע. היא מגיעה באחת־עשרה ועוזבת בשתים־עשרה."

"בטח קרה משהו."

"ניתוח הסרת יבלת," קורא לעברנו אחד העובדים בעודו מעמיס קרטונים של גזר במרחק טווח שמיעה מאיתנו. "היא תחזור בעוד ארבעה שבועות."

היד של ג'ייקוב מתחילה לחבוט ברגלו. אני מקיפה במבטי את החנות, שוקלת מה ימשוך פחות תשומת לב — הוצאת ג'ייקוב מהחנות לפני שרוגזו יהפוך להתמוטטות מוחלטת, או הישארות במקום וניסיון לשכנע אותו בדברים. "אתה זוכר איך גברת פינהם עזבה את בית הספר לשלושה שבועות כשהיא חלתה בשלבקת חוגרת, בלי להודיע לכם מראש? זה בדיוק אותו דבר."

"אבל השעה אחת־עשרה ורבע," ג'ייקוב אומר.

"הגברת פינהם הבריאה, נכון? והכול חזר להיות בדיוק כמו שהיה."

עכשיו איש הגזרים כבר לוטש מבט לעברנו. ובאמת, למה שלא ילטוש מבט? ג'ייקוב נראה בחור רגיל לגמרי. זה ברור שהוא אינטליגנטי. אבל כל הפרעה בשגרת היומיום שלו גורמת לו להרגיש בערך כמו שאני הייתי מרגישה לו היו אומרים לי פתאום לקפוץ בנג'י מגורד שחקים.

כשנהמה עמוקה מתחילה לבקוע מגרונו של ג'ייקוב, אני יודעת שעברנו את נקודת האל־חזור. הוא מתרחק ונסוג ממני היישר אל תוך מדף השימורים והצנצנות. כמה בקבוקים נופלים על הרצפה, וקול הזכוכית המתנפצת מוציא אותו לגמרי מאיפוס. לפתע ג'ייקוב מתחיל לצרוח — תו אחד גבוה וחד, הפסקול של חיי. הוא מתהלך כמו עיוור, הולם לכיווני כשאני מנסה לתפוס אותו.

עוברות רק שלושים שניות, אבל שלושים שניות יכולות להיות נצח כשאת במרכז ההתעניינות של כולם; כשאת נאבקת בכל כוחך עם הבן שלך, שמתנשא לגובה מטר ושמונים, כדי להצמיד אותו לרצפת הלינוליאום — הדבר היחיד שיכול להשקיט אותו. אני מצמידה את שפתי לאוזנו. "אני יריתי בשריף," אני שרה. "אבל לא יריתי בסגן שלו..."

מאז שהיה קטן, המילים של בוב מרלי הצליחו להרגיע אותו. היו זמנים שבהם ניגנתי לו את אותו השיר עשרים וארבע שעות ביממה רק כדי שיישאר רגוע; אפילו תיאו הכיר את כל בתי השיר לפני גיל שלוש. ובאמת, השרירים של ג'ייקוב מתרפים וזרועותיו נשמטות לצדי גופו. דמעה בודדה מתגלגלת מזווית עינו. "אני יריתי בשריף," הוא לוחש, "אבל אני נשבע שזה היה מתוך הגנה עצמית."

אני מניחה את כפות ידי בצדי פניו ומישירה את מבטי לתוך עיניו. "עכשיו בסדר?"

הוא מהסס, כאילו מתלבט בין תשובות רבות. "כן."

אני מתיישבת, מבלי משים כורעת בשלולית של מי החמוצים. ג'ייקוב מתיישב גם הוא ומצמיד את ברכיו אל חזהו.

קהל סקרנים מתאסף סביבנו. לאיש הגזרים התווספו עכשיו מנהל החנות, כמה לקוחות, ואחיות־תאומות שלשתיהן בדיוק אותו סידור של נמשים על הלחיים, וכולם מביטים מלמעלה בג'ייקוב בשילוב מסוקרן של אימה וחמלה — מבט שעוקב אחרינו כמו כלבלב הנושך בעקבינו. ג'ייקוב לא מסוגל לפגוע בזבוב, לא באופן מילולי ולא כמטאפורה — פעם הוא החזיק בכף ידו עכביש במשך נסיעה של שלוש שעות, ורק שכשהגענו ליעד שיחרר אותו לחופשי. אבל כשאדם זר רואה שבחור גבוה ושרירי מפיל את כל שורת המצרכים, הוא מניח שהבחור מתוסכל בכלל בלי להתבונן בו. הוא בטוח שהבחור אלים.

"הוא אוטיסט," אני חותכת. "יש לכם עוד שאלות?"

גיליתי שכעס הוא הפתרון הטוב ביותר. הם זקוקים לאיזו מכת חשמל שתתיק את מבטם מתאונת הרכבת. כאילו דבר לא קרה, הלקוחות חוזרים לברור בין התפוזים ולהכניס לתוך השקיות את הפלפלים שלהם. שתי הילדות הקטנות מזנקות לעבר מדף מוצרי החלב. איש הגזרים ומנהל החנות נמנעים מליצור קשר עין, וזה בדיוק מה שמתאים לי. אני יודעת איך להתמודד עם הסקרנות החולנית שלהם. טוּּב הלב שלהם הוא שעלול לשבור אותי.

ג'ייקוב משתרך מאחורַי בזמן שאני דוחפת את העגלה. ידו עדיין מתעוותת קלות בצד גופו, אבל בסך הכול הוא בשליטה.

התקווה הגדולה ביותר שלי ביחס לג'ייקוב היא שרגעים כאלה לא יחזרו.

הפחד הגדול ביותר: שהם יחזרו, אבל שלא אהיה שם לצדו כדי למנוע מהאנשים סביבו לחשוב עליו את הדברים הנוראיים ביותר.