Untitled-3-1
פרק ראשון
ירון נאסר ומוצא לו ידיד
מי לא שמע על "חסמבה" - חסמבה שפירושה הוא: "חבורת סוד מוחלט בהחלט", חסמבה, אותה חבורת ילדים מופלאה, שעזרה ל"הגנה" בימי שלוט האנגלים בארץ-ישראל? מי שלא שמע על חסמבה - ישאל את ילדי תל-אביב. הם יספרו לו כיצד העבירו נשק, אסרו את הבלש ג'ק סמית ("החיפושית האדומה") ויתר מעללי הגבורה של ילדי חסמבה ומפקדם ירון זהבי.
✴ ✴ ✴
ברגע בו מתחיל סיפורנו זה, "חסמבה בבית-האסורים", רוכב משה ירחמיאל על אופניים ומרכיב את תמר בעלת הצמות, הסגנית של ירון. בהגיעו לפינת הרחוב, מרפה משה ירחמיאל מעם כידון האופניים ורוכב בלי ידיים. תמר לוחשת:
"נדמה לי, שהבלש ג'ק סמית מסתתר מאחורי עמוד החשמל."
"ג'ק סמית?"
"כן, הנהו בוחן את בית שמעון זהבי, אביו של ירון."
"אם יכיר אותנו, הוא עלול לאסרנו."
"הסתכל: עכשיו הוא מציץ בחלון חדרו של ירון. ירון בסכנה! ירון בסכנה!" לוחשת תמר.
"הרי פעם קשרנו את הבלש במערה החשמלית! צריך להזעיק את החבורה," אומר משה ירחמיאל ומשקפיו נשמטים לו על אפו. הוא מוציא את פנקסו מכיס חולצתו ורושם: "הבלש ג'ק סמית מרחרח ובולש. חסמבה בסכנה! לאחר שהצלנו את מחסן הנשק הולך הבלש ג'ק סמית בעקבותינו."
"מה אתה כותב?" שואלת תמר.
"זה בשביל הספר, שנכתוב על אודות חסמבה," משיב משה ירחמיאל.
"יופי! ייכתב ספר על חסמבה? באמת?"
"מדוע לא? על גבורות האנשים המבוגרים כותבים ספרים, ומדוע לא יכתבו על מעשי גבורה של ילדים?!" השיב משה ירחמיאל והגביה כתפיו מרוב תמיהה.
"אני חושבת, כי צריך להחביא את ירון עד יעבור זעם," אומרת תמר בכובד-ראש. "ג'ק סמית הוא רגזן ורתחן. לאחר שנשמט מחסן הנשק מידיו הוא מחפש לו קורבן."
משה ירחמיאל רושם בפנקסו:
"המצב חמור מאוד. יש להחביא את ירון. ירון הוא מפקדנו האהוב והנועז."
אחר הוא תוחב את פנקסו לכיס חולצתו ואומר:
"תמר, השגיחי על מעשי ג'ק סמית, ובינתיים אלך להזעיק את ילדי חסמבה."
כהרף עין קופץ משה על אופניו וטס לקרוא לילדים.
"נפגשים בבית-המרקחת של מר שחורי!" הוא צועק לעומת תמר.
"בסדר! בסדר!"
השעה היא שעת-בוקר, בוקר של קיץ בחופש הגדול, ואחר חמש דקות היו כל ילדי חסמבה בבית-המרקחת של מר שחורי. רק המפקד, ירון, נעדר.
"מה הדבר, ילדים?" שואל הרוקח שחורי.
"עליך לסגור את בית-המרקחת לשעה קלה. אנו מתייעצים עכשיו," אמרה תמר.
מר שחורי החליק בידו על קרחתו, הוציא ממגירת הדוכן את האקדח התורכי שלו ועמד לשמור בפתח.
"אתם יכולים לסמוך עלי," אמר מר שחורי בחיוך רחב.
מר שחורי עמד להגן עליהם מפני הפתעות, והילדים המשיכו בשיחותיהם.
"כיוון שירון איננו, ואני הסגנית שלו," אומרת תמר, "הרי אני בעצם עכשיו המפקד."
"המפקדת!" מעיר דני.
"מה זה חשוב," אומר אהוד השמן.
"אתם זוכרים, ילדים, כאשר שחררנו את המפקד ירמיהו מתחנת המשטרה בצפון, הרכיב ירון את תמר על כתפיו, ואני עמדתי על כתפי תמר וחיברנו את השרשרת לסורג, וכך הצלחנו לנתק את הסורג מהקיר. תמר הצטיינה מאוד!" אומר מנשה התימני, "ועלינו להקשיב לדבריה."
"שכחת רק שאני נהגתי במשאית. השרשרת היתה מחוברת למשאית ואז..." אהוד השמן קורץ בעינו.
הילדים פרצו בצחוק אדיר. זכר המאורע העלה צחוק בלבם. אכן, היתה זו הרפתקאה נפלאה! אולם בחביון לבם ידעו, כי עוד נכונות להם עלילות.
"המצב הוא כזה," פתחה תמר, "שאנחנו, כל ילדי חסמבה, נמצאים בסכנה גדולה. ג'ק סמית מבקש לאסור אותנו."
"אולי נתחבא במערה החשמלית?" הציעה שולמית, הממונה על הגשת עזרה-ראשונה.
"אני לא אתחבא!" הצהיר רפאל כדורי, בנו של עורך-הדין כדורי.
"גם אני לא אתחבא!" אמר משה ירחמיאל. מיד העלה את פנקסו ורשם בהיחבא, מאחורי גבה של תמר: "יש להילחם! להילחם בכל התנאים ובכל המצבים. ארץ-ישראל היא שלנו - ולאנגלים אין מה לעשות כאן. עלינו לשחרר את ארצנו ולהעלות עולים."
הרוקח מר שחורי נכנס מבוהל לבית-המרקחת.
"ילדים, המצב מסוכן. בכל הרחוב מתהלכים שוטרים בריטים. הם מחפשים משהו. אולי תיכנסו למרתף?!"
"למרתף? היכן יש כאן מרתף?" פרצו קריאות מפי הילדים.
"אתם רואים את המשקל?"
"רואים! בכל בית-מרקחת יש משקל."
"נסו לסובב אותו. נראה, מי מכם יוכל לעשות זאת?"
אהוד ניגש וניסה לסובב את המשקל, הזיע, התאמץ, ולא עלה בידו. מר שחורי חייך. הוא החליק על קרחתו, מדושן-עונג, ואמר:
"הסתכלו, ילדים. אין זה כל-כך פשוט. אילו היה זה פשוט כל-כך, הרי היו האנגלים מוצאים את המחבוא. הם כבר חיפשו כמעט בכל בית ובית בתל-אביב. אחרי נשק חיפשו. עכשיו הביטו אל אצבעותי."
הילדים ראו את מר שחורי מחליק באצבעותיו על המשקל, לוחץ על כפתור בלתי-נראה - והמשקל החל מסתובב בנחת והרצפה נפערה. לוע שחור נגלה לעיניהם. מדרגות קטנות הוליכו למרתף פנימה.
"סידור מצוין!" התפעל אהוד. "טכניקה במאה אחוז. ממש טכניקה."
"זה כמו בסיפור הבלשים!" הוסיף משה ירחמיאל.
"אינני אוהב לקרוא סיפורי בלשים," אמר דני.
"ואני דווקא אוהב," אמר משה ירחמיאל. "זה מעניין נורא. אבל אחר-כך אני קורא גם ספרים ממש."
"הביטו! הביטו! ג'ק סמית הולך לכאן!" קראה תמר בהביטה בפתח.
"כן, ושני שוטרים לבושים אזרחית צועדים אחריו ושומרים עליו."
"היכנסו למרתף!" פקד מר שחורי קצרות ונמרצות.
הילדים גלשו בזה אחר זה לתוך המרתף. מר שחורי לחץ על הכפתור והמשקל החל זז לאטו עד אשר כיסה על החור ברצפה. רק חרך צר נשאר. הילדים הצטופפו על המדרגות והציצו בחרך לראות במעשי מר שחורי וג'ק סמית, שנכנס בינתיים לבית-המרקחת.
"נדמה לי שראיתי כאן ילדים של חסמבה!" צעק ג'ק סמית לעומת מר שחורי, שעמד שָׁלֵו למראית-עין, ובחש סמי-מרפא.
"אדוני חולה," השיב שחורי בנחת. "דומני שאדוני חולה במקצת."
נדמה לי שראיתי כאן ילדים של חסמבה!
"אני חולה?" תמה ג'ק סמית ומישש צווארו, זרועותיו וברכיו.
"כמובן. העיניים אדומות והלשון לבנה. והנה גם ידיך רועדות!" טען הרוקח.
"ידי רועדות? שטויות. ידי ברזל לי!" וג'ק סמית הראה את שרירי ידיו המשׂוֹרגים.
"אבל אתה חולה, אדוני הקצין. אדוני הקצין, עליך להיבדק אצל רופא מומחה!"
ג'ק סמית שמח לשמוע הפרזה זו. ג'ק סמית היה עדיין סרג'נט בלבד, והוא שמח לשמוע כיצד זה מעלה אותו בדרגה.
"נכון, אני באמת חש בראשי, אבל רציתי לשוחח איתך, אדוני הרוקח," אמר ג'ק סמית בעורמה ובלש בעיניו את זוויות בית-המרקחת, לראות להיכן נעלמו הילדים במהירות גדולה כל-כך.
"מוכן לשיחה," השיב שחורי, "אולם העדים הללו מיותרים!" ומר שחורי החווה בידו כלפי שני השוטרים הענקיים שניצבו מאחורי גבו של ג'ק סמית והחזיקו אלות "משכנעות" בכפות ידיהם.
ג'ק סמית רמז לשוטרים להניחו לנפשו. השוטרים יצאו וצעדו על המדרכה.
"עכשיו תאמר לי, אדוני הרוקח, יש פה חסמבה?"
"חסמבה? יש לי כדורים לכאב-ראש, כדורים למיחושי-מעיים, טיפות לזלף בעיניים, חוֹקנים, תחבושות. חסמבה אין לי. אולי עוד ישלחו לי." חיוך משוּבה ריצד בעיניו של מר שחורי.
"אבא שלי 'אָייזן'!" לחש עוזי הרזה כמו פלפלון ואוכל כמו פיל.
"שתוק, תן לשמוע!" רטן משה ירחמיאל, כולו אוזן שומעת ומקשיבה.
"אין לך חסמבה? ובכן, אני אגיד לך מה זה חסמבה," אמר ג'ק סמית בכעס. "חסמבה זה לא טוב לאנגלים! חסמבה זה עוקץ כמו ברחש. חסמבה זה פתאום פה פתאום שם. חסמבה אסרה את טומפסון, השוטר טומפסון. חסמבה נתנה לשתות מי-סיד לשוטר אחד. חסמבה שחררה את ירמיהו. חסמבה זה עסק-ביש בשבילנו. אם לא אאסור את חסמבה, שמי לא ג'ק סמית אלא ג'ק פּוּחלץ!"
"ומה אם לא תצליח בכל זאת?" פתח הרוקח, אך לפתע נדהם לגמרי. הוא ראה את ירון הולך לקראת בית-המרקחת, ללא כל חשש ופחד.
"ירון, היזהר! ירון, היזהר!" כך רצה הרוקח לצעוק, אולם אקדחו של ג'ק סמית נצמד כבר אל כף ידו והוא איים בו על הרוקח.
"אם תזוז או תצעק, כאן תהיה קבורתך! אני מזהירך!"
ג'ק סמית משך את הרוקח אל מאחורי הדוכן וכך עמד וחיכה לירון, שנכנס בפתח מבלי לחשוש כלל ועיקר.
הילדים במדרגות המרתף התרגשו מאוד.
"ירון, ברח!"
"ירון, הסתלק!"
"ירון, ג'ק סמית כאן!"
אולם ירון התפלא כל-כך על הקולות הבוקעים מן הרצפה, עד שלא הבחין במשמעות הקריאות.
ברגע זה הוציא ג'ק סמית את משרוקיתו. צפצוף חד - ושני שוטרים עומדים בפתח. טנדר משטרה נעצר בחריקה. אין לאן לברוח... אין לאן לברוח... ג'ק סמית מתקרב אל ירון ושם כפו על שכם הילד.
"נו, סוף-כל-סוף תפסתיך! שמעתי שאתה המפקד של חסמבה!" צחוק רשע מחלחל בפי "החיפושית האדומה": "אתם רוצים עלייה חופשית ומדינה עברית? עכשיו נושיב אותך בבית-האסורים! את כולכם נושיב במאסר!"
"בין כה וכה ארץ-ישראל, בשלטון הבריטים, היא בית-כלא אחד גדול," משיב ירון בעוז. "אותי לא תפחיד. תראה, שעוד תהיה עלייה חופשית ומדינה עברית, על אפך ועל חמתך, חיפושית אדומה שכמותך!"
ברגע זה אירע דבר מפתיע ובלתי-צפוי. ג'ק סמית צעד לקראת המשקל. מנשה התימני לא שלט ברוחו, הוציא ידו בחרך הצר - ותפס ברגלו של ג'ק סמית!
ג'ק סמית מעד ונפל.
נשמעה יריית אקדח. הכדור פגע בארון התרופות. שתי צנצנות תרופה נפלו ברעם ורעש.
שחורי הספיק ללחוץ במהירות על כפתור המשקל והחרך נסגר.
"נדמה לי, שמישהו תפס ברגלי!" רטן ג'ק סמית. "פתאום נפלתי."
"דמיון-שווא, דמיון-שווא. אתה עצבני ותו לא," אמר שחורי.
"הוציאוהו! אִסרו אותו!" פקד ג'ק סמית על השוטרים, והראה בידו כלפי הרוקח. "וגם את זה, את התכשיט הזה לאסור! יֵלכו למאסר!"
מר שחורי ביקש לגשת אל המשקל ולשחרר את הילדים הכלואים, אולם ג'ק סמית דחפו משם אל עבר הדלת, והרוקח פסע בעל כורחו ונעל את דלת בית-המרקחת.
"קדימה! קדימה לבית-הכלא!"
קדימה! קדימה לבית-הכלא!
ירון ומר שחורי עלו לטנדר המשטרה הבריטית.
"מה יהיה?" לחש שחורי לירון. "הילדים במרתף! הם יגוועו ברעב ובצמא!"
"איזה מרתף?"
"מתחת למשקל."
עכשיו הבין ירון את פשר הקולות שקידמוהו בהיכנסו לבית-המרקחת.
"הם ימותו ברעב," קונן הרוקח.
"עוד נמצא עצה!" הבטיח לו ירון.
העוברים ושבים ברחוב הביטו בשני האסירים בעיניים עצובות. הם ידעו, כי גורלו של כל לוחם במשעבד: מאסר! מאבק ומאסר!
ירון נלחץ אל מר שחורי.
"אנחנו עוד נמצא עצה. נציל את הילדים. במשטרה משרתים גם יהודים. יש ביניהם חברים גם ב'הגנה'."
הטנדר זז. תחת משמר-כבוד של שוטרים הובלו שחורי וירון לבית-האסורים. בחוּשוֹ את ידו החמה של הרוקח על גבו, גב ילד, הבין ירון, כי מצא לו שותף וידיד, ידיד לכלא. אך שניהם היו מודאגים לגורל הילדים הכלואים במרתף, ללא תקווה להיחלץ בכוחות עצמם.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.