פרק ראשון
קוף ושמו מַג'נוּן
לילה אחד בשלהי הקיץ נראו דמויות מסתוריות ממהרות לבית־הקברות הישן בתל־אביב. היה זה יום השנה למותו של רפאל כדורי, ונערי "חסמבה", לאחר סיום טקס הקמת המצבה באותו היום, בנוכחות הוריו האומללים של רפאל, נדברו להיפגש בבית־הקברות בדיוק בחצות הלילה.
האמת ניתנה להיאמר, כי דני חשש מאוד לבוא לפגישה זו והיה מפוחד בגששו בין מצבות השיש, וכל רשרוש ענפים וזֵרים כמוּשים נדמה לו כפסיעות. חשד נתקנן בלבו שמישהו עוקב אחריו.
"מי זה?" לחש חרישית ודמו קפא בעורקיו.
לא נשמעה כל תשובה לשאלתו. דני הסתכל על סביבותיו. בסמוך לאחת המצבות ראה צללית של פסל: נער עומד בשילוב ידיים על חזהו. לרגע דימה דני כי הפסל זז קמעה, ורעד תקף אותו. הכול נראה מסתורי כל־כך ומוזר מאוד.
'ההמצאות "המזופתות" של ירון זהבי,' אמר דני בנפשו. 'דווקא בחצות ליל מצא לו זמן לקבוע פגישה!'
הוא החל פוסע והולך בזהירות רבה, מפנה ראשו אחורנית מפעם לפעם, עד שהגיע סמוך לפסל והחליט לנוח. כל פסיעה בבית־הקברות נראתה לו כמהלך קילומטרים רבים, והוא התעייף מאוד. מבלי משים נשען על הפסל. אותו רגע כמעט פרחה נשמתו - הפסל התחיל לפזם שיר:
לְסַבְתָּא שֶׁל אֶפְרַיִם צָמְחוּ כָּל הַשִּׁנַּיִם.
גָּדְלוּ לָהּ צִפָּרְנַיִם בְּגֹבַהּ קוֹמָתַיִם.
רָכְבָה הִיא עַל אוֹפַנַּיִם - שָׁבְרָה אֶת הָרַגְלַיִם.
לְסַבְתָּא שֶׁל אֶפְרַיִם...
היה זה כמובן אהוד השמן, שחמד לו לצון וביקש להתל בדני, ואמנם הצליח בכך.
"שמע, אני נורא נבהלתי," הודה דני ביושר לבב. "היכן נערי 'חסמבה'? כולם באו כבר?"
"אינני יודע," השיב אהוד השמן. "חיכיתי לך."
הם החלו פוסעים בחשיכה בין המצבות.
"ואתה חושב," אמר דני תוך הליכה, "שירון יודיע על הרפתקה חדשה?"
"כמובן. אם מתאספים - זה סימן מובהק שתהיה הרפתקה מאה אחוז."
"הורי אסרו עלי להמשיך ולהשתתף ב'חסמבה'," אמר דני בשפל קול. "אתה מבין, אהוד, לאחר שאליהו חרמון נהרג ("'חסמבה' או: חבורת סוד מוחלט בהחלט") בשחותו לאוניית המעפילים, ורפאל כדורי מצא את מותו בצוללת המסתורית בהתפוצצות ("'חסמבה' באזור המסוכן"), חוששים הורי לתת את הסכמתם... זהו־זה." נאנח דני אנחה עמוקה.
"טוב, תאמר זאת לירון זהבי," השיב אהוד השמן ותלה עיניו בירח החיוור, ששט בשמים בהירים ותכולים וכמעט התנגש במצבה משום שלא שם לב לדרכו. "ואם לומר לך את האמת, הרבה ילדים מקנאים בך ובכולנו, שאנחנו חברי 'חסמבה' - והם לא! אבל אם יש לך הורים... אם יש לך הורים..." - מלמל אהוד - "אם גידלת הורים כאלה... ואינך נותן להם חינוך הגון..."
"רצונך לומר: פחדנים?" שאל דני בעצבות רבה.
"לא חשוב. לא חשוב." רטן אהוד במבוכה. הוא לא רצה לחרוץ משפט על הוריו של דני. "תאר לעצמך דני: אילו היו כל ההורים חוששים במידה כזאת לבניהם, מי היה נלחם במלחמת השחרור? אמור בעצמך - מי היה הולך להילחם בנגב או בגליל? מי היה מגן על דגניה ונגבה?"
"אינני יודע," השיב דני. "באמת שאינני יודע."
"אבל אני יודע," אמר אהוד השמן. "תכף תשמע את התשובה:
לְסַבְתָּא שֶׁל אֶפְרַיִם צָמְחוּ כָּל הַשִּׁנַּיִם.
גָּדְלוּ לָהּ צִפָּרְנַיִם בְּגֹבַהּ קוֹמָתַיִם.
רָכְבָה הִיא עַל אוֹפַנַּיִם - שָׁבְרָה אֶת הָרַגְלַיִם.
לְסַבְתָּא שֶׁל..."
דני הביט באהוד בהשתוממות. "מה פתאום התחלת לשיר?" שאל.
"אם הנערים שלנו לא יסתכנו - הרי נגייס ל'חסמבה' את 'הסבתא של אפרים'," לגלג אהוד. "אינך מבין? מישהו צריך לפעול. לא? כן, כמובן. ובכן, מסור דרישת שלום להוריך."
הם הגיעו בסמוך למצבותיהם של אליהו חרמון ורפאל כדורי, ומצאו את כל נערי "חסמבה" יושבים במעגל ומחרישים, מוצפים באור הירח.
דני ואהוד כרעו על ברכיהם והצטרפו למעגל הדומם.
"נערי 'חסמבה'," פתח ירון זהבי, "כולנו כאן הלילה. אין חסר בתוכנו. כל הילדים אשר הקימו ויסדו את 'חסמבה' נמצאים איתנו, מי בחיים ומי שעזבנו והלך לעולמו. כאן קבורים חברינו הטובים והיקרים אליהו ורפאל. אנו יודעים לכבד את זכרם במעשים של ממש. איננו נוהגים להרבות בדיבורים - אנו נוהגים לפעול. אולם, לעתים, חייבים גם לעשות חשבון נפש..."
"אני חלש בחשבון," העיר דני. שתיקת נזיפה קידמה את משפטו שהיה בהחלט לא במקום.
"אני ממשיך," אמר ירון ועיניו הכחולות להטו כגחלים. "אנו מתבגרים והולכים. היינו ילדים ועתה הננו נערים. וגם נערות..." חייך בהפנותו את עיניו הטובות אל שולמית ותמר, "ובקרוב נשב באוהלי גדנ"ע וצבא ההגנה לישראל."
"יש זמן," העיר מנשה התימני. "הזמן לא בורח."
"טוֵּל רוּחַק," השיב לו ירון בפתגם ערבי, שפירושו: הארך רוחך.
"מה פתאום מדברים ערבית?" שאלה שולמית בהתרסה.
"יצא המרצע מן השק," העיר אהוד השמן בשמץ מסתוריות. "ספר להם במה העניין, ירון," המריץ את מפקד "חסמבה".
הילדים שאפו אוויר מלוא ריאותיהם וציפו בסקרנות רבה להמשך דברי מפקדם הנערץ עליהם.
"הקשיבו חברים," אמר ירון זהבי. "יש בינינו היודעים את הסוד, ויש כאלה שעדיין לא..."
"אני 'מת' מסקרנות," פלט דני במהירות רבה והביט בחשד אל המצבות. "נדמה לי שמישהו זוחל," הוסיף בלחש.
"איש איננו זוחל," השיב לו משה ירחמיאל. "אני מתופף באצבעות על אבן. זה הכול..."
"ובכן," חזר ירון לדבריו ולא איבד את סבלנותו למרות ההפרעות החוזרות ונשנות, "קיבלנו מכתב מ'נשר המדבר'. הוא מבקש את עזרתנו. אתם יודעים שבנו אבד לו אי־שם בחולות הנגב בימי מלחמת השחרור. ובכן, 'נשר המדבר' לא נח ולא שקט עד שלבסוף גילה את עקבות בנו האובד..."
"מה, באמת? והיכן הוא?" שאל משה ירחמיאל ומשקפיו נצצו לאור הירח.
"בינתיים הדבר בגדר סוד. אולם מה שיותר חשוב, כמה מאיתנו נתבקשו ללמוד ערבית. אנו חיים בסביבה שיש בה מיליוני ערבים, ויבוא יום ונוכרח למצוא שפה משותפת איתם. השפה היא גשר המקשר בין עם לעם ובין אדם לאדם, אולם אנו למדנו ערבית כדי לפעול מעבר לקווי הלגיון הערבי והדבר מסוכן מאוד. בינתיים שורר מצב מלחמה בינינו לבין שכנינו..."
"לא מלחמה ולא שלום," העיר עוזי הרזה.
"נכון, לא מלחמה ולא שלום. קיימת שביתת־נשק. ואנו - כלומר תמר ואני - החלטנו כי עלינו לבצע כמה פעולות מסוכנות ביותר, נוסף על גילוי עקבות הבן האובד. מי למד ערבית בשקידה של ממש?" שאל ירון והעביר מבטו מחבר לחבר.
הצביעו: אהוד השמן - וכרגיל בשתי ידיו; תמר, סגנית "חסמבה"; מנשה התימני; משה ירחמיאל ועוזי הרזה.
"אני מבין שאנחנו הולכים לפעולת 'חסמבה' מחוץ לגבולות ישראל," אמר משה ירחמיאל. "וזה מסוכן מאוד. מה היא הפעולה, אם מותר כבר לדעת?"
"אני שונא הקדמות רבות," נענה ירון זהבי. "ובכן, האם תרשו לי פעם אחת בלבד לענות בשאלה על שאלה?"
"כמובן," נשמעו קריאות רמות.
"האם חשבתם פעם, אתם ילדי ישראל, כי קודש קודשי האומה נמצא בידי זרים?"
מבוכה השתלטה בלבבות נערי "חסמבה".
"למה אתה מתכוון?" שאל מנשה התימני.
"לציפור הנפש של עם ישראל!" השיב ירון זהבי בכובד ראש.
"ציפור? איזו ציפור?" מלמל דני והיה מוכן להישבע שמאן־דהו עולה מתוך אחד הקברים. הוא החל רועד בכל גופו ושיניו נקשו מנגינה פרועה.
"הכותל המערבי של בית מקדשנו נמצא בידי זרים," אמר ירון ועצבות גדולה התגנבה לקולו. "קבר רחל אמנו ומערת המכפלה גם הם נמצאים בידי זרים. האם חשבתם על כך, אתם נערי 'חסמבה'?"
"לא," הודה משה ירחמיאל. "לא חשבתי על כך."
"בושה וחרפה," העיר אהוד. "אנו חייבים להתבייש!"
"מוזר," הרהר מנשה בקול רם, "מוזר מאוד. לא חשבנו על כך. נדמה לי שהדבר דומה לבן שאמו שבויה בידי זרים והוא אינו חושב עליה כלל... אין לנו ראש על הכתפיים, בחיי..."
"ומה יש לנו על הכתפיים?" שאל אהוד בהתגרות.
"דלעת! אבטיח! קישוא! מלפפון!" התרגז מנשה. "זה נורא ואיום. מה עלינו לעשות, ירון? זוהי חרפה. בושה וחרפה. מה לעשות? אני מוכן, אפילו ברגע זה... אפילו..." מנשה התרגש מאוד. הוא התבייש עד עמקי נשמתו.
אכן צדק ירון זהבי. הוא - ורבים כמותו בין ילדי ישראל - לא זכר ולא העלה בראש מחשבותיו את קודשי ישראל הנמצאים בידי זרים. מנשה היה מוכן, ומיד, ללכת אל מעֵבר גבולות הארץ ו... מה יעשה שם? הן לא יוכל לעשות דבר.
"אבל מה עלינו לעשות?" חזר מנשה ושאל בעצבנות ובייאוש. "הרי קבר רחל ומערת המכפלה והכותל המערבי נמצאים בשטח הלגיון הערבי... ו'חסמבה' איננה צבא ההגנה לישראל. אולי יבוא יום ובו נהיה לא רק ב'ישראל' אלא בארץ־ישראל השלמה והבלתי מחולקת. ואז..."
"מה יהיה אז?" שאל ירון בנעצו עיניו במנשה.
"נדליק חנוכיות על ראש הכותל המערבי, במערת המכפלה ובקבר רחל." עיניו השחורות כזיתים של מנשה הוארו באור יקרות. "נדליק חנוכיות ענקיות, בחיי! נד..."
"זה עצום!" התלהב אהוד השמן וחיבק את מנשה עד שעצמותיו חרקו.
"די! הנח לי!" צעק מנשה. "כשאתה שם יד - לא צומח באותו מקום יותר עשב."
לפתע נתמלטה צעקה מפי דני.
"מה קרה?" שאלו כולם בבת־אחת.
"ראיתי!" צעק דני.
"מה ראית?"
"ראיתי! הוא יצא משם..." קרא דני והחווה בידו כלפי אחת המצבות מול חבורת "חסמבה". "הוא עמד שם... הוא..." דני רעד בכל גופו.
"נדמה לו שאחד המתים יצא לטייל," צחק אהוד צחוק פרוע ומחרחר.
"אבל... אבל..." גמגם דני שהתבייש על פחדיו - "הוא התרומם פתאום... ואז... אחר־כך התכופף, ופתאום..."
"מה היה?" שאל אהוד מתוך בולמוס הצחוק.
"פתאום נעלם כלעומת שבא," מלמל דני במבוכה.
"אולי לשרוק לו ואז הוא יופיע?" אמר ירון זהבי בחיוך.
"לא! לא!" הפציר דני. "מוטב שלא תשרוק."
ירון זהבי שרק.
צל התרומם מאחורי מצבה. דני כמעט ובלע את אפו מרוב פחד.
ירון שרק שנית.
הצל החל לנוע ולהתקרב לחבורת "חסמבה".
גם נערים אמיצים כאהוד השמן ומנשה התימני נפחדו במקצת: לצל היו שני ראשים. אהוד עצם את עיניו וחזר ופקח אותן: לצל היו עדיין שני ראשים - ראש גדול וראש קטן.
"אני רואה הכול כפול," מלמל אהוד השמן.
"גם אני," השיב לו מנשה. "לצל יש שני ראשים..."
אולם ההפתעה האמיתית עוד היתה לפניהם: לפתע נפרדו שני הראשים וראש אחד נעלם בין המצבות.
"הבאת את המכשפה מעין־דור?" שאל משה ירחמיאל את ירון זהבי. "איזה מין הוקוס־פוקוס אתה עורך לנו הלילה?"
"אין בכך כל ניסים ונפלאות," השיב ירון. "כל מה שראיתם לא היה אלא אדם הנושא קוף על כתפיו. הקוף קפץ ארצה והאיש מחפש אחריו. מיד יגיעו לכאן."
כל הילדים פערו פיותיהם בהשתוממות.
"שמע ירון," התלהב משה ירחמיאל. "הפעם תהיה לנו 'חסמבה' מארץ ה'חסמבות'! נמתח את הילדים כמו גומי..."
כתשובה לכך פיזם אהוד את פזמונו האהוב:
לְסַבְתָּא שֶׁל אֶפְרַיִם צָמְחוּ כָּל הַשִּׁנַּיִם.
גָּדְלוּ לָהּ צִפָּרְנַיִם בְּגֹבַהּ קוֹמָתַיִם.
רָכְבָה הִיא עַל אוֹפַנַּיִם - שָׁבְרָה אֶת הָרַגְלַיִם.
"פוי," עיווה משה ירחמיאל את פניו. "איזה שיר אתה שר!"
"אני המצאתי אותו בעצמי," חייך אהוד השמן ופניו דמו לירח כשהוא מלא או לחביתה מטוגנת.
"שקט!" לחש דני. "הם באים."
"מי?" שאל עוזי הרזה.
"האיש והקוף! הם באים..." דני עדיין לא נרגע. בלבו החליט שאכן הוריו צודקים. מוטב לשכב במיטה ולקרוא בספר מאשר להסתבך בהרפתקאות "חסמבה".
איש נושא קוף על כתפיו התקרב אל חבורת הנערים.
"זה ערבי?" שאל אהוד השמן.
"כן," השיב ירון. "שֵׁייח' חַ'ליל חַמדן אַבּוּ־עַלי."
הערבי עמד רגע קט על מקומו, ואחר, ללא מילת ברכה, התיישב סמוך לירון.
'מתחיל לא רע,' חשב משה ירחמיאל בלבו. 'מתחיל לגמרי לא רע. כפי הנראה תהיינה הרפתקאות מותחות מאוד. חבל שאין האור מספיק כדי לרשום רשימות לזיכרון. מחר אכתוב.' הוא התנער מהרהוריו בשומעו את ירון מדבר.
"...מסוכן מאוד," אמר ירון. "אנו נעבור את גבול מדינת ישראל ונפעל כל הזמן בשטח האויב. אבקשכם לא לשאול שאלות. כל דבר יתברר במועדו. 'נשר המדבר' ישאיר הוראות..."
"היכן 'נשר המדבר'?" שאלה שולמית.
"אין לדעת. כלומר אני יודע, אולם הדבר הוא בחזקת סוד כמוס, ואל תחקרו במופלא מכם. אתם, חברים, תראו דברים משונים ומוזרים - ותשימו מחסום לפיכם. אתם תעברו במקומות מוזרים ותראו אנשים מוזרים - ולא תשאלו שאלות. דבר אחד אני מבטיח לכם, כאשר נחזור..."
"אם נחזור," אמר מנשה. "זכור את גורלו של רפאל כדורי. אספנו את שרידי גופו מגלי הים..."
"הצדק איתך," השיב ירון. "כל הירא ורך לבב ילך וישוב לביתו." עיני ירון היו מופנות כלפי דני, ודני כופף את גבו והשפיל מבטו לארץ. "יש שאלות?" סיים ירון במפתיע.
"מה תהיה צורת הקשר?" שאל אהוד.
"במקומות מסוימים יעמדו לרשותנו מכשירי אלחוט, אולם רוב הזמן נהיה ניידים בעבר־הירדן בלא כל אמצעי קשר."
"ותחבורה?" הקשה מנשה.
"תמר תשיב לכם בעניין זה," ענה ירון.
"גמלים," פסקה תמר קצרות ונמרצות.
"מה?" הִטה משה ירחמיאל אוזנו כאפרכסת. "גמלים? נרכב על גמלים?"
"כן." השיבה תמר. "ייתכן שתהיינה כמה הפתעות... אולם לכול זמן."
"גמל נקרא אוניית המדבר," חייך משה ירחמיאל. "חבריה, אנחנו מפליגים באוניות!"
אהוד השמן הסתכל כל הזמן בשייח' חליל חמדן אַבּוּ־עלי בסקרנות רבה. הלה ישב כמו פסל, ללא ניע וללא זיע, והקוף שעל כתפו היה פוער פיו וסוגר אותו כאילו צד זבובים.
'למדתי ערבית,' הרהר אהוד, 'אבל חבל שאי־אפשר ללמוד קופית. אילו ידעתי קופית, הייתי אומר לקוף שיסגור את פיו...'
"אם אין שאלות," אמר ירון זהבי, "הרי חייבים אנו לסיים את הפגישה. אני ותמר נסור בלוויית שייח' חליל חמדן אבו־עלי למערה החשמלית, כדי לערוך סידורים אחרונים לקראת נסיעתנו מחר. אנו נוסעים בג'יפ עד סמוך לגבול. שולמית!"
"כן מפקדי!" השיבה שולמית.
"את תישארי במערה החשמלית ותהיי ממונה על האלחוט."
"בסדר, המפקד."
"ואשר לך דני, תסור אלי מחר בשעות הצהריים. עלינו לשוחח."
ירון זהבי עדין־הנפש לא רצה לבייש את דני בנוכחות חבריו. נתחוור לו כי דני אינו ראוי להיות חבר "חסמבה" ומחר ישוחח עמו על כך. דני יחדל מהיות חבר "חסמבה". אפשר כי לא יצטער על כך, אולם ירון ידע כי מאות ילדים מוכנים בכל לב לתפוס את מקומו של דני בחבורה.
"כולכם נושאים אקדחים?" שאל ירון וקם ממקומו.
"כן," השיבו כולם.
"לפני שניפרד עלי לחזור ולהזהירכם," אמר ירון. "אסור לשום איש לדעת כי אנו יוצאים אל ארץ האויב. כל פטפוט מיותר עלול לסכן את חיינו. בגבול אין ערכם של חיי אדם רב ביותר - כדור אחד או אלף כדורים... יורים שם הרבה. יש שבילים ממוּקשים. מאחורי כל סלע עלול להופיע האויב. ובכן - יד לפה! אגב, הנכם בניו של שייח' חמדן..."
"מה?" צעק אהוד השמן. "ומה יגיד אבי האמיתי?"
"חדל להתלוצץ," אמר ירון. "עכשיו אין 'הסבתא של אפרים'. עכשיו מדברים ברצינות."
"אם כך - בסדר," השיב אהוד בענווה. "אני מוכן להיות בנו של השייח'."
"והסיסמה הסודית היא: מא תקוּל פוּל תא תחוֹט פיל עוּדוּל."
"מה פירוש המילים?" שאלה שולמית, שלא נתייגעה בלימוד השפה הערבית.
"אל תאמר פוֹל לפני שהכנסת אותו לשקים," הסביר ירון. "הכוונה היא: אל יתהלל חוגר כמפתח. אנו מכניסים ראשינו לסכנה גדולה שעדיין לא ידענו כמותה. מא תקוּל פוּל תא תחוט פיל עודול. שיננתם כבר בעל־פה?"
"מא תקוּל פוּל תא תחוֹט פיל עודול!" נשמעה מקהלת קולות לשמחתו הרבה של ירון זהבי, ואילו שייח' חמדן שתק כמו קיר, ורק זקנקנו הקטן והאפור הרעיד קמעה.
"מה שם הקוף?" שאל אהוד את ירון. פחד סתום תקפהו למראה השייח' הזועף והשתקן, והוא חשש לשאול אותו.
"שמו 'מַג'נוּן'," השיב ירון.
"מג'נון פירושו משוגע," אמר מנשה. "הוא משוגע?"
"לא. אולם ברגע שיקבל פקודה משייח' חמדן, הוא משתולל כמו מטורף ועלול לכרסם אוזן או חוטם. אם תראו בעבר־הירדן אדם בלי אוזן או חוטם, ייתכן שהוא אחד מקורבנותיו של מג'נון."
"פחד!" קרא אהוד השמן. "מוטב להיות איתו ביחסים טובים. הוא אוכל בוטנים?"
"בטח!"
"טוב. אני קונה מחר טון וחצי בוטנים. תארו לעצמכם את אהוד השמן בלי אוזניים! פחד! מה דעתך על החיים, מַג'נון?"
שני אנשים רבצו בינות למצבות והאזינו כל העת לשיחה. היתה להם מכונת הקלטה זעירה וכל ששמעו הוקלט.
איש לא הרגיש בהם, ומיד לאחר שהלכו הנערים ופנו איש־איש לדרכו, קמו שני האנשים המסתוריים ונבלעו אף הם בחשכת הסִמטאות האפלות.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.