פרק ראשון
מברק סודי ביותר
תוך ציפייה ועצבים מתוחים מאוד חיכו נערי "חסמבה" לקריאתו הטלפונית של ידידם הוותיק הומר אוברין, או ראובן כרמלי שעה שלא היה בתפקיד.
כל בני החבורה נמצאו כאן, במשרד שהותקן בבניין הגדול ממול לאופרה מוגרבי, ועל פִתחו שלט מסחרי רגיל, להסוואה.
אהוד השמן ניצב בסמוך לחלון והאזין לשאגות מוכרי העיתונים הרצים בחיפזון לאורך רחוב אלנבי:
הו־צאה מיוחדת!... שוב נעלם מטוססס!...
"זהו המטוס החמישי שנעלם או התרסק תוך חודש ימים!" מלמל ירון זהבי.
"ושני מטוסים שנפלו לים?" אמר משה ירחמיאל.
"איום!" נאנחה תמר, סגנית מפקד "חסמבה", ועיניה האפורות העלו דוק של עצבות.
"והטייסים טבעו בים," העיר עוזי הרזה, בנו של הרוקח שחורי. "המטוס נפל למים... זה מרגיז, בחיי!" ועוזי חרק שיניים. "הומר אוברין דאג לצייד את חבורת 'חסמבה' במשרד מסתורי, מערכת טלפונים, משדרי אלחוט, ארון פלדה לרובים ולאקדחים..."
"ובכן?" התרגז אהוד השמן. "מה שייך? פתאום אתה משתתק כאילו בלעת צנצנת חרדל..."
"נמאס לי לחכות, זהו!" השיב עוזי הרזה. "אני יושב ממש על מחטים. מתי, לכל הרוחות והשדים, נתחיל לפעול?!"
"סבלנות," אמר ירון זהבי. "נתחיל לפעול כאשר יודיעו לנו. בינתיים התקרבו לכאן וננקה את האקדחים."
"מתי נתחיל לטוס?" שאל מנשה התימני את ירון והחל לפרק אקדח פַּרַבֶּלוּם.
"ייתכן שעוד השבוע," השיב ירון זהבי.
הוא ידע, כי הנערים להוטים ללמוד טַיִס, אולם לא היתה ברירה אלא לחכות בסבלנות לקריאתו של הומר אוברין.
"אם נלמד לטוס," הרהר דני בקול רם, "נוכל לאחר זמן לא רב להיות מדריכי טיס..."
"יופי!" צרח אהוד השמן. "נהיה מדריכים!"
לפתע נשתתקו. קולות מוכרי העיתונים נשמעו שוב בחדר:
הו־צאה מיוחדת!... שוב נעלם מטוססס!...
"המרגלים הארורים!" רטן עוזי הרזה. "אילו הייתי תופס אחד מאלה המחבלים במטוסינו, הייתי מקצץ אותו לקציצי־קציצות..."
- הו-צ-אה מיוחדת!... שוב נעלם מטוס!...
"שמן היטב," אמר דני למנשה, שניקה את חלקי הפּרבלוּם. "הקפיצים של המחסנית חייבים להיות משומנים היטב."
"אל תשוויץ," ענה לו מנשה. "יודעים גם בלעדיך."
"ואני רוצה לטוס," אמר דני בלי לשים לב להערה של מנשה. "לטוס היטב כל־כך, עד שאהיה מדריך."
"מצחיק," התערב בשיחה משה ירחמיאל, "דני הקטן רוצה להשוויץ בתור מדריך טיס."
"ומדוע לא?!" ניפח אהוד את לחייו. "מדוע לא? מובן שמוטב להשוויץ בתור טייס מאשר להשוויץ סתם, כמו אחד שלא עשה שום דבר בחייו מלבד אכילת לבנייה ובננות מטוגנות. אנחנו נלמד ונזיע, לא? אנחנו נטוס באוויר, לא? אנחנו נמריא במטוסי סילון ונוכל להבריק כל קרחת, מלמעלה למטה, לא? ובכן, אם נוער עברי איננו מתנדב לחיל־האוויר, אז בשבילי איננו נוער אלא חמור שאינו שווה אפילו את העטיפה של ארטיק. דני, אני נותן לך נשיקה על המצח כמזכרת נצח! אם נהיה פעם מדריכי טיס, 'נרכב' חזק על כל החניכים!" סיים אהוד את נאומו הארוך.
"הסיסמה של 'חסמבה'," העיר ירון בכובד ראש, "היתה ותהיה רצינות, אחריות וחברות טובה, ולא 'רכיבה' ושוויצריות."
"כן, מפקדי!" אמר אהוד השמן, והצדיע בהרמת יד, וירון חייך אליו בחביבות. לאחר כל ההרפתקאות שעברו עליהם יחד הכיר את אהוד השמן היטב, על אומץ־לבו הראוי לשבח ועל חברותו הנאמנה.
"מילא, יחי השוויץ," צחק ירון זהבי, שהיה אף הוא נער והבין ללב הנערים המחבבים את ההפרזה.
צלצול הטלפון השתיק את הנערים.
"הלו, ירון?" היה זה הומר אוברין בקצהו השני של הקו.
"מדבר," השיב מפקד "חסמבה".
"הלילה תצאו לשדה־התעופה המסומן במפה הסודית בסימן 79X," היו הוראותיו של איש הבולשת.
"כן," השיב ירון ולבו החיש פעימותיו.
"תכינו את הנשק," הוסיף הומר אוברין.
"מה המצב?" שאל ירון.
"חמור," השיב הבלש.
"ידועים פרטים על האויב?" שאל ירון.
"כן, אולם לא הכול ברור עדיין," השיב הומר אוברין. "נראה שקיימות שתי חבורות מרגלים."
"שתיים?" תמה ירון.
"כן," השיב אוברין. "ונוסף לכך מעורבים בפרשות אלו גם קציני הריגול שלנו. יהיה עלינו לתאם את המלחמה עם שאר הגופים..."
"כוונתך?" שאל ירון.
"כוונתי לקציני הביטחון של שדות־התעופה, לשירות הריגול שלנו, לקציני המשטרה ולכמה טייסים. מובן?"
"מובן," השיב ירון קצרות.
"החבורה מוכנה?" שאל הומר אוברין.
"כן, הומר. הם נושכים ממש את הרתמות," ענה ירון בחיוך והביט לעבר חבריו שעמדו סביבו, מחכים בקוצר רוח לסיום השיחה.
"מה הוא אומר?" שאלה תמר.
"הוא שואל אם אנחנו מוכנים להרפתקה חדשה," צחק ירון וחשף שיניו בהנאה.
הלו, הומר? מדבר אהוד השמן...
"תן לי לדבר איתו, אני צריך להגיד לו משהו," הפציר אהוד השמן בירון.
"טוב, אולם מהר. עלינו לבדוק את הנשק," אמר ירון ומסר את השפופרת לאהוד.
"הלו, הומר? מדבר אהוד השמן. לא, לא, ממש אהוד השמן. זה לא עוזי. עוזי יכול להגיע אליך בזחילה דרך חוט הטלפון, אבל אני, לא! מתי מתחילים לטוס? שמע, הומר, אל תמתח אותי. אם אנחנו לא נעביר אליכם במשך כמה שנים אלפי בני־נוער שיקדישו את חייהם לטיס ולאווירונים, אז אני בולע חמש מאות שבעים ושניים קילו מסמרים. זהו־זה. נוער בריא שאיננו חולם להיות בחיל־האוויר הוא בשבילי אוויר. אני פשוט לא רואה אותו, לא אומר לו שלום ולא מתחלק איתו באבטיחים. שמע, הומר, אל תצחק. אני מסביר לך שעוד תטוס בשמים האלה להקת אווירונים בשם להקת 'חסמבה', וכל החסמבאים האמיתיים ינהגו במטוסים - או שאני קוּגל־לָאגֶר. רגע. מה? הההה... טוב, ירון, הומר אומר שאין לו פנאי לנאומים, והוא מסכים איתי בכול. שלום הומר אוברין. אני נותן לך את ירון."
"מה?" צעק ירון לתוך השפופרת. "מה אמרת? הגיע מברק משדה־התעופה? כן, אני שומע. רגע. תנו לי נייר ועיפרון..."
וירון זהבי רשם לפניו את אשר הקריא באוזניו הומר אוברין:
מאחא/88/77/66 - 153028052
סודי ביותר. הלילה יישרף אווירון בשדה־התעופה 79X. ננקטו אמצעי ביטחון. המודיע נבוכדנצר. שלום לבלשאצר. הגיעו מים עד נפש. ארבעת האיקס־מיקס במקום בטוח. הכלב הקטן לקה בנזלת. הרוג אחד. במצנפת התורכי נמצאה המפה המסומנת. הגלגלים. הצמיגים. עומק הבאר 57 מטר. הפתח מימין. האשנב מסורג. איש קטן בעל שפם גדול. הלילה תייבב הסירנה. רעידת אדמה קלה. הכתב הסודי 5־4־3־999־1. פענוח הצופן תיק 737.
עוזי, שהסתכל מעבר לכתפו של ירון כאשר כתב, שרק שריקת התפעלות.
"יה חביבי!" התלהב עוזי. "איזה מברק! אפשר ממש להתבלבל. 'במצנפת התורכי נמצאה המפה המסומנת'. מה העניינים, מה! מי הוא התורכי?"
"ולמה תייבב הסירנה?" תמה מנשה התימני, שניגש גם הוא והסתכל בנוסח המברק.
"מעניין," המהם משה ירחמיאל, "מעניין מה צפוי לו בחיק העתיד."
"נפגוש את מנחם תבורי אמיץ־הלב," אמר ירון. "מנחם תבורי הוא קצין הביטחון האחראי לביטחון כל שדות־התעופה בארץ."
"אדיר!" קרא משה ירחמיאל בהתלהבות.
"מתי נוסעים לשדה־התעופה?" שאלה תמר במתיחות.
"הלילה," השיב מפקד "חסמבה", "הלילה נתחיל בפעולה נגד המרגלים בחיל־האוויר. מוכנים, חברים?" פנה בשאלה לאלה ששרדו ונשארו בחיים לאחר ההרפתקאות הנועזות.
"חסמבה! חסמבה! חסמבה!" עלתה התשובה האחת והיחידה - סיסמת הקרב המפורסמת.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.