פרק ראשון
ג'ינג'י בא
היה זה בחופש הגדול, לאחר מלחמת השחרור, בה הִכתה ישראל בשבע מדינות ערב וניצחה אותן, וירון זהבי, מפקד חסמבה, ישב אל השולחן וקרא בעיון רב בספר "חסמבה - חבורת סוד מוחלט בהחלט". לפתע פרץ בצחוק אדיר והחל מרקד על כיסאו כמי שאחזה בו רוח תזזית.
"מה פשר הצחוק, ירון?" שאלה דבורה אמו בעומדה בפתח המטבח ומחבת מלאה שמן מבעבעת בידה.
"כותבים עלייך בספר הזה, אמא. כותבים עלייך בספר. זה א-די-ר!"
"עלי? מה פתאום?" תמהה דבורה וכמעט שמטה את המחבת ארצה.
"משה ירחמיאל שלנו סיפר את כל קורות חסמבה לאיזה סופר בשם יגאל מוסינזון והלה הדפיס ספר בשם 'חסמבה - חבורת סוד מוחלט בהחלט'. הנה הביטי, אמא. כאן מסופר כיצד הצלחנו לאסור את הבלש ג'ק סמית ('החיפושית האדומה') וכיצד הבאנו אותו למערה החשמלית. את רוצה שאקרא באוזנייך את הפרק: 'מי יציל את ירמיהו?'"
"אשמח מאוד, ירון, אבל לא עכשיו. שכחת, כנראה, שכל ילדי חסמבה מוזמנים אל שולחננו לארוחת הצהריים. עלי להכין לזוללים הללו ארוחה טעימה ביותר."
"העיקר, אמא, פודינגים!"
"דומני שבבית-האסורים לא אכלתם פודינגים," אמרה האם כשבת-צחוק מרחפת על שפתיה.
"זהו מה שאני טוען," לגלג ירון. "כיוון שבבית-הסוהר לא אכלנו פודינגים, הרי עכשיו אנו ראויים למנה כפולה ומכופלת..."
ירון לא סיים דבריו, כי מצילת הכניסה התיזה שלושה צלצולים לחלל החדר.
אמו של ירון צעדה אל הכניסה ופתחה את הדלת.
"שמי ג'ינג'י."
"ושמי יוסי."
"ושמי רחל. אנחנו ילדי קיבוץ רגבים."
דבורה הופתעה מאוד. הם הציגו עצמם במהירות של מאה קילומטר לרגע.
"האם כאן גר ירון המפורסם, מפקד חסמבה?" שאל הג'ינג'י וכבר עמד בסמוך למטבח ורחרח באפו.
"אנו זקוקים למפקד חסמבה באופן דחוף ביותר," אמר יוסי בחשיבות רבה ובחש בשערו הצהוב, המתולתל.
"העניין הוא בכך..." ביקשה רחל להסביר, אך עיני הנערים נלטשו אליה כחרבות שלופות ובזעם רב והיא השתתקה מיד.
דבורה הופתעה מאוד
"שכחת שזה סוד?" נתכעס יוסי.
"תמיד אמרתי שילדות אינן יודעות לשמור סוד," רטן ג'ינג'י.
"כמובן. סוד חייבים לשמור בסודי-סודות," נענתה אמו של ירון. "היכנסו, בבקשה, לחדר-האורחים. ירון קורא עכשיו בספר..."
שלושת ילדי הקיבוץ מיהרו אחרי דבורה לחדר-האורחים.
"ירון, באו אליך אורחים."
"אלי?"
"שמי יוסי."
"ושמי ג'ינג'י."
"ושמי רחל. אנחנו מקיבוץ רגבים."
"ויש להם דבר סוד אליך," לחשה דבורה. "ובכן, ילדים, היות וילדי חסמבה מוזמנים לארוחת צהריים בביתנו, מקווה אני שגם אתם תואילו להיענות לבקשתי ולסעוד עמנו."
"ב-ט-ח!" פרצה קריאה מפי יוסי, אך מיד הציץ בו ג'ינג'י מזווית עינו בהתראה חריפה, כאומר שאין זה מן הנימוס להסכים מיד להזמנה מעין זו.
"אין בכך כל טרדה, ילדים. ילדי חסמבה ישמחו להכירכם, ואני אשמח לארח אתכם בביתי. בין כה וכה הכינותי מנות כפולות, כיוון שילדי חסמבה בורכו בתיאבון גדול."
"נו, אם כך הוא הדבר," נענה ג'ינג'י, שרעבונו גבר לנוכח הריח הנעים שבא מן המטבח, "אם כך הוא הדבר, הרי לא נסרב להזמנה."
בסתר לבם שמחו מאוד להזדמנות זו לשבת בצוותא עם ילדי חסמבה המפורסמים. הם יזכו לראות את אהוד השמן, שהציל את ירמיהו ממאסרו בתחנת המשטרה בצפון תל-אביב; את תמר, הסגנית של ירון; את מנשה, שקשר בעבותות את השוטר תומס טומפסון (יס, סר!). בקצרה, הם יזכו לחוויה מופלאה ביותר.
ירון הוציאם מהרהוריהם.
"אולי תואילו לשבת?" אמר ירון בנימוס.
"אצלנו מזמינים אחרת," לגלג יוסי. "אצלנו אומרים: 'קח כיסא - ושב על הארץ'."
ילדי הקיבוץ נתרווחו על כיסאותיהם והציצו בפני ירון בסקרנות גלויה. ובכן, אמרו בלבם, זהו המפקד הנודע! הוא-הוא אשר עזר לחברי "ההגנה" ונלחם בבלשים האנגלים! לכאורה ילד ככל הילדים - וכמה עלילות גבורה נרקמו סביב שמו וסביב חבורת הילדים חסמבה!
ילדי הקיבוץ נתרווחו על כיסאותיהם
"ובכן, רבותי," נקט ירון לשון חשיבות, "מה הביאכם אלי?"
"שמי ג'ינג'י, וילדי קיבוץ רגבים בחרו בי בתור ראש המשלחת..."
"לא בדיוק," רטן יוסי, "לא בדיוק כך, ואל 'תשוויץ'. לא בחרו ראש ולא בחרו זנב. רק החליטו שמשלחת נבחרת של ילדי הקיבוץ תיפגש עם מפקד חסמבה. זהו. ואל 'תשוויץ' כאן..."
"תמיד אתם מוכרחים לריב?" שאלה רחל בקפידה. "מספיק שאתם רבים בקשר ליונים, ובעניין העפיפונים, ואיך להסתיר את חלקת האבטיחים... באמת אינני מבינה אתכם..."
"טוב, טוב, די. את שוכחת כבר לסגור את הממטרות! אני לא 'משוויץ' יותר, ודי!" התגונן ג'ינג'י ברוח נמוכה. "ועכשיו, ירון, עלינו לגלות לך את מטרת בואנו."
"אין צורך לגלות, אני יודע מדוע באתם אלי," אמר ירון בצניעות ראויה לשבח.
"אתה יודע?"
"כיצד ידעת?"
"אבל, אינני מבינה... כיצד הנך יודע את מטרת ביקורנו ועדיין לא סיפרנו לך דבר וחצי-דבר?" שאלה רחל והיא מוכת תימהון והתפעלות.
"אין הדבר מסובך ביותר, ומיד אסביר לכם כיצד הבינותי דבר מתוך דבר, מבלי שנאמר דבר." ירון שלף את מגירת השולחן, הוציא מתוכה עיפרון מחודד וגיליון נייר. במרכז הגיליון העביר קו מקצה אל קצה. ילדי הקיבוץ נתקרבו לראות במעשהו.
"ועכשיו אכתוב בסמוך לקו את המילה 'גבול', ילדים."
"נכון. אנחנו שוכנים בסמוך לגבול."
"ובסמוך למילה 'גבול' אכתוב מילה נוספת: 'מסתננים'."
"א-ד-י-ר!"
"יופי!"
"זה נכון. באמת באנו בגלל המסתננים," אמרה רחל. "המסתננים הערבים הופכים את חיינו לגיהנום, גונבים בשדות ובחצר המשק. אנשי הקיבוץ חייבים לעבוד ביום ולשמור בלילה, ואין קץ לדבר. הם עייפים מאוד."
"הם נופלים מרגליהם ממש מרוב עייפות," אישר ג'ינג'י את דברי רחל.
"ולכן באנו אל חסמבה. אתם יכולים לעזור לנו. אתם הרי מומחים ב'עניינים' כאלה!"
"כן, כמובן," אמר ירון ברוב צניעות ושיעול תקף אותו בתוך כך. "אנחנו 'קצת' מומחים, אם לדבר באופן כללי ביותר."
"אגב," שאל ג'ינג'י, "כיצד ידעת את מטרת בואנו?"
"פשוט מאוד. ראשית, ידעתי שקיבוץ רגבים סובל מ'מחלת המסתננים'. והשנית, מכיס מכנסיך מבצבץ עיתון והכותרת הנראית בו היא: 'מסתננים...' הבינותי, משום שהעיתון מקופל במדוקדק, כי כוונתכם היתה להראות לי את הידיעה בעיתון."
"הפלא ופלא!"
"אַייזן!"
"ועליכם לעזור לנו, לילדי הקיבוץ," אמרה רחל. "אני יודעת שהנכם מסוגלים לעזור. חברי הקיבוץ עייפים מאוד, וגם עלינו, הילדים, לתת כתף ולשאת בעול, ואנחנו זקוקים לעזרתכם ולעצתכם. אגב, מה שלומו של אהוד? אמור לי, זה באמת ילד של ממש ולא סתם המצאה שכזו?"
ירון צחק בכל פה.
"כמובן שאהוד הוא ילד של ממש. כאשר תראו ברנש אשר קשה לו להיכנס ולעבור בפתח הדלת, מרוב הבשרים אשר מראשו ולמטה, תכירוהו מיד: זהו אהוד השמן בכבודו ובעצמו."
"וכל מה שמסופר בחסמבה הוא אמת לאמיתה?" הקשה יוסי.
"אם אינכם מאמינים, למה באתם לבקש את עזרתנו?"
ירון שילב ידיו מאחורי גבו והחל מהלך בחדר כאדם מבוגר ומהורהר. לבסוף, לאחר שעבר את החדר לאורכו ולרוחבו בפסיעה מתונה, נעצר ופשט ידו האחת לפנים ואמר מילה אחת בלבד, אולם בצורה מאורכת מאוד: "ב-ט-ל-נ-י-ם!"
ג'ינג'י קפץ ממקומו כנשוך נחש:
"מי בטלן? זאת אומרת: מי הוא הבטלן?"
"אתה!" הטיח ירון לעומתו. "ואל תתרגש כמו ינשוף זקן וקירח. שב בנחת. הגד: מפה הבאת?"
"איזו מפה?" תמה ג'ינג'י. "מה פתאום מפה?"
"כוונתי למפה טופוגרפית המסמנת את מקום חניית המסתננים; את מקומות המפגש שלהם; את המערה הסודית בה הם נוהגים להחביא את השלל. הבאת מפה כזאת?"
"לא, באמת שלא," השיב ג'ינג'י הנכלם. "לא עלה בדעתי שיש צורך..."
"ובכן, צדקתי באומרי ב-ט-ל-נ-י-ם! והשנית: לבטח צלצלתם בפעמון הקיבוץ והכרזתם בקולי-קולות: 'אנחנו נוסעים לבקש את עזרת חבורת חסמבה! תראו שילדי חסמבה ייחלצו לעזרתנו'. האומנם לא אמת דיברתי? האם לא הקימותם רעש ומהומה עד שכל הקיבוץ כולו יודע על בואנו?"
"הצדק איתך," השיב יוסי. "אנחנו באמת סיפרנו, כי אנו נוסעים לבקש את עזרתכם."
"אתה צודק, ירון, שטות עשינו."
"נכון מאוד. דבר כזה חייבים לשמור בסודי-סודות ולא לפטפט עליו כמו תוכי."
"ובכל זאת, מה יהיה עלינו?" שאלה רחל. "הרי לא נניח למסתננים לשדוד את פרי עבודתנו, את סוסינו... את..."
"עשינו אמנם משגה גדול," החרה יוסי אחר רחל. "אולם פשוט לא היה לנו ניסיון מספיק. שכחנו בכלל כי יש צורך לשמור על סוד מוחלט."
ירון ניצב ליד החלון הפתוח וגבו אל הדוברים. ילדי הקיבוץ מצאו חן בעיניו. הנה, הם שגו ומיהרו להודות בשגיאתם. אכן ילדים נבונים הם. וכי חבורת חסמבה לא שגתה מעולם?
ירון היה מהרהר. הוא קימט מצחו ונתייגע למצוא תחבולה כיצד לבוא לעזרת הקיבוץ. לבסוף צידד מבטו אל עבר ילדי רגבים ואמר בפסקנות:
"ילדים, לאחר הארוחה תיסעו הביתה. חסמבה מסרבת לבוא לעזרתכם!"
"מסרבת?"
"מדוע?"
"למה?"
"ומה נאמר לילדי הקיבוץ? בושה וכלימה! הרי אנחנו משלחת..."
בקול צרוד חזר ירון על דבריו:
"ילדים, תיסעו הביתה, לקיבוץ, ותודיעו שחסמבה עסוקה עכשיו בעניין סודי, ואינה יכולה להתפנות ולבוא לקיבוץ רגבים."
דממה. דממת אכזבה וצער. ילדי הקיבוץ השפילו מבטם והסתכלו בחרטומי נעליהם.
"אבל מדוע?" בקע לפתע קולו של יוסי. "באמת אינני מבין. מדוע תסרב, ירון? אולי תסביר לנו?"
עיניו הכחולות של ירון העלו דוק חיוך. הוא קרץ בעינו השמאלית קריצה רבת-משמעות וסבר.
"תאמרו בקיבוץ שחבורת חסמבה עוסקת בגילוי אוצר הזהב שהטמין המלך הורדוס בחוף הכנרת, ואין לה פנאי. מובן?"
"עדיין לא."
"ובכן, אסביר לכם. כדי שהפעולה נגד המסתננים ושודדי הסוסים תצליח, עלינו לפעול באופן סודי ביותר. אסור לאיש מלבדכם לדעת על בואנו. יסוד ההפתעה הוא החשוב ביותר בפעולה כגון זו. מקלט גדול יש לכם?"
"עוד איזה!"
"אפשר לנסוע בתוכו בקומביין!"
"ובצדו הימני מאחסנים חבילות חציר לרפת..."
"ובכן, המקלט ישמש לנו בסיס לפעולותינו. עליכם לדאוג שיביאו למקלט אוכל ומים, אבל רק בעיצומו של לילה. עליכם לדאוג לכך שאיש מחברי הקיבוץ לא יתבשר על בואנו. עליכם 'לסלק' כל ילד אשר ינסה להסתובב בקרבת המקלט. מובן?"
"מובן!" ענו השלושה כהד.
"ועליכם להכין עוד הלילה מפה טופוגרפית ולסמן עליה את כל המקומות שיש להם ערך במלחמה עם שודדי הסוסים."
"עוד הלילה?"
"כן. כי עוד הלילה נהיה ברגבים!"
"יופי!"
"מאה אחוז!"
"תמיד אמרתי שאתם חבר'מנים!"
"אתם מבינים," הסביר ירון, "חסמבה אינה מחבבת השהיות ועיכובים. אומרים ועושים. אגב, הידועים לכם שמות השודדים הפועלים בסביבתכם?"
"סעיד דנגוּר!"
"איברהים פלפל!"
"מוּסטפה ג'מאַלי!"
ירון קימט מצחו. השמות היו מוכרים לו, והוא ביקש לזכור היכן ואימתי נפגשו על דרכו.
"למוסטפה ג'מאַלי חרוטה צלקת לאורך לחיו מן הסנטר אל העין?"
"כמובן," צרח ג'ינג'י בהתפעלות. "לפני מלחמת השחרור היה נוהג לבוא מדי פעם בפעם למכלאת הצאן ולקנות טלאים. בינתיים היה מסתובב בחצר הקיבוץ, ובלילה היה בא וגונב... אתה מכיר אותו?"
"אני מכיר את השודדים הללו. נזכרתי בדבר. שלושת השודדים ישבו עמנו בכלא יפו."
מבחוץ עלו שריקות חדות.
"נדמה לי שהחבורה באה," אמר ירון ומיהר לחלון הבית. "כמובן. החבורה באה לארוחת הצהריים. היכנסו! היכנסו!"
ירון פסע למרכז החדר ופנה אל המשלחת בזו הלשון:
"הם באים, ואתם נהגו כאילו אינכם מתפעלים מהם כלל ועיקר."
"גם הסגנית שלך באה?" שאלה רחל ועיניה הנוצצות גילו את סקרנותה. "אני מתכוונת לזו בעלת הצמות."
"הה, לתמר! כן, גם תמר באה. כל חבורת חסמבה באה עכשיו."
בפרוזדור כבר עלו צווחות וברכות שלום וקולה של דבורה ניסר בחלל:
"היכנסו ילדים, ושבו אל השולחן. מיד אגיש ארוחה טעימה ומפונדגת!"
"היא אומרת 'מפונדגת' ומתכוונת לפודינג," הסביר ירון לילדי הקיבוץ.
לאחר רגע כבר ישבו כל ילדי חסמבה אל השולחן בביתו של המסגר שמעון זהבי, איש "ההגנה" לשעבר.
אהוד ישב, כרגיל, על שני כיסאות. דני ביקש לנמנם קמעה. עוזי הרזה כמו פלפלון ואוכל כמו פיל חיכה בקוצר-רוח לתבשיליה הערבים לחיך של דבורה. משה ירחמיאל תיקן את משקפיו השמוטים אל קצה אפו, הוציא את פנקסו המפורסם ורשם, כשברכו משמשת משענת לפנקס, מבלי שילדי הקיבוץ ירגישו בכך: "שלושה ילדים באו לבקר את מפקדנו. אנחנו לא נסכים לצרף לחסמבה סתם ילדים שלא עמדו במבחנים קשים וחמורים. בגדו של הילד הג'ינג'י מסומן ב.ס. - - ראשי-תיבות של בית-ספר. כלומר שילדי קיבוץ הם. אני מתאווה לדעת מה הביאם אל מפקדנו!" לאחר שרשם שורות אלו, סגר את פנקסו וחזר להיות אדם מן היישוב, מנומס ומסתכל באורחים מתוך יישוב הדעת.
ירון הציג את האורחים בפני ילדי חסמבה, אולם האוכל שהגישה דבורה הפסיק את הטקס הרשמי וכל הילדים, בלי יוצא מן הכלל, היו שקועים באכילה וכרסמו וגרסו ולעסו כפי שנוהג כל ילד בריא ובעל תיאבון.
לבסוף, כאשר לעטו אף שלוש מנות של פודינג טעים, ואמו של ירון פינתה את השולחן (בעזרת תמר ושולמית), פתח ירון ואמר:
"ילדי חסמבה, יום גדול לנו היום הזה!"
"מה אירע?"
"מה קרה?"
"מה פתאום יום גדול? זה יום רגיל בהחלט..."
"הקשיבו ואל תשסעו את דברי," גער בהם ירון. "אנו נילחם במסתננים!"
"במסתננים?"
"באמת?"
"נילחם בשודדי הסוסים!" אמר ירון בפסקנות ובתקיפות.
למשמע מילים אלו מפי מפקדו, תקפה התפעלות רבה את אהוד השמן וכמעט בלע כפית אשר החזיק בידו.
"מלחמה במסתננים זהו 'העניין בגוש'," נענה רפאל כדורי מגימנסיה "הרצליה". "קראתי בעיתונים שהמסתננים הללו גונבים פרות וסוסים ולעתים אף פותחים ביריות על שומרי המשקים."
"מוּש עלָא זוֹקי" (לא לפי טעמי), לחש מנשה בערבית. "המסתננים אינם מוצאים חן בעיני. הם גוזלים עמל אחרים ויש להילחם בהם עד חורמה."
"ויודעים אתם מי הם ראשי החבורה?" שאל ירון והשעין מרפקיו בקצה השולחן.
"לא!"
"מי הם?"
"סעיד דנגוּר, למשל."
"הרי הוא ישב בכלא יפו!"
"נכון מאוד. ובכן ראשי חבורת השודדים הם: סעיד דנגור, איברהים פלפל ומוסטפה ג'מאַלי."
"זה אותו ג'מאלי בעל הצלקת?"
"כן. הוא ולא אחר."
"ואיברהים פלפל עיוור בעינו הימנית?"
"הוא. שודדים מסוכנים מאוד."
נשתררה דממה. הילדים הרהרו בסכנות, במאמץ ובאחריות הגדולה שהם נוטלים במשימה זו.
קולו של ירון בקע את הדממה:
"ובכן, חברי חסמבה, האם מוכנים אתם לצאת לקרב על המסתננים?"
"חסמבה! חסמבה! חסמבה!" עלתה הקריאה מפיות בני החבורה.
"אם מי מכם מהסס או חושש, יקום מיד!" פקד ירון.
הם הציצו זה בזה. בחנו זה את זה. מי יקום? היש ירא בבני חבורת חסמבה?
"ובכן, בשם חבורת חסמבה רשאי אני לומר לכם, ילדי הקיבוץ, כי משאלתכם תקוים. אנו נבוא לעזרתכם. אולם: סוד!"
"כן. אנו לא נגלה דבר."
"ועליכם להכין את המקלט."
"בסדר."
ומשה ירחמיאל רשם בפנקסו את הדברים הבאים:
"הנה נפל הפּוּר. ימים קשים נכונו לנו. מי יֵדע מה יֵלד יום? אולם אני חזרתי ושאלתי את נפשי, אם רשאי אני לסלק ידי מחבורת חסמבה, ולא לעזור במלחמה עם המסתננים, והתשובה היתה: אינך רשאי! חובתך היא ותעשינה. ועוד סיבה חשובה מאוד להליכתנו לעזרת הקיבוץ: עלינו להכיר את עובדי האדמה מקרוב. הן לא ייתכן שגם כאן, בישראל, נמשיך להיות רק עם של סוחרים וחנוונים. מי יזרע חיטה? מי יזרע שעורה? אפשר וברבות הימים, כאשר נגדל, נתיישב על הקרקע. אולם בינתיים, עוד חזון למועד. מלחמה לנו בשודדי הסוסים! חסמבה! חסמבה! חסמבה!"
וכך החלה אותה פרשה מופלאה ומעניינת של המלחמה בשודדים.
בלילה פסעו דמויות מוזרות בשביל העולה לקיבוץ רגבים. הדמויות נהגו בזהירות רבה, התגנבו בחשאי דרך פרצה בגדר התיל וירדו למקלט הגדול מבלי שאיש מחברי המשק יחוש בדבר.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.