לבדה היא אורגת

פתח דבר

ספרות הילדים נתפסה במשך מרבית המאה העשרים כמצויה בשולי המערכת הספרותית, והעיסוק המחקרי בה זכה ללגיטימציה רק לקראת סוף המאה. עבודתי בהכשרת מורים הפגישה אותי בשנות השמונים עם ספרות הילדים. עד אז הכרתי ספרות ילדים בהיותי ילדה או אם, אולם משהתחלתי ללמד אותה – החילותי להתבונן בה בעיני חוקרת ספרות. ביקשתי ללמוד וללמד ספרות ילדים מתוך עיסוק במאפייניה האמנותיים־ספרותיים דווקא, ובתור נקודת מוצא לחשיבה עליה בהקשר הרחב יותר: התפתחותו הריגושית והקוגניטיווית של הילד שהיא פונה אליו, ההקשר החינוכי וההקשר התרבותי. התעניינתי במיוחד ביצירתם של משוררים שכתבו, נוסף על שירה למבוגרים, שירה לילדים: חיים נחמן ביאליק, זלמן שניאור, רחל, לאה גולדברג, מרים ילן־שטקליס, אנדה עמיר־פינקרפלד, נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי, נתן יונתן, יהודה עמיחי ורבים אחרים. היו בהם מי שכתבו בעת ובעונה אחת לילדים ולמבוגרים. ניסיתי לבחון את הייחודי בשירתם בהתאם לנמענים שהיא פונה אליהם; חקרתי באיזו מידה יש לראות בכתיבתם לילדים ובכתיבתם למבוגרים שתי מערכות נפרדות, וכיצד אפשר לזהות את המאפיינים של כל אחת מהן; בחנתי מהם מאפייניה של כל מערכת מבחינה תמטית, פואטית, לשונית ומבחינת הסוגה. בתהליך זה הגעתי גם לשיריה של נורית זרחי. העיון בהם היה מרתק במיוחד: פגשתי עולם פואטי מסקרן, מאתגר ומערער, אשר התריס כנגד מוסכמות בפואטיקה של ספרות הילדים. מהקריאה בשיריה לילדים ובשיריה למבוגרים למדתי על קרבה רבה בין שתי המערכות, ולעתים קרובות על טשטוש גבולות, ועם זאת – על שונות גדולה ביניהן. יצירתה של זרחי מציעה לקוראים בה "שיוט" בין־גילי או על־גילי – שהוא מקור למורכבות ולהנאה המיוחדת שהיא מעניקה לקוראים בה.

הספר שלפניכם נועד להפגיש קוראים המתעניינים בספרות ובספרות ילדים עם יצירתה של נורית זרחי. אף כי ספרה הראשון של זרחי ראה אור לפני 40 שנה, טרם פורסמה מונוגרפיה העוסקת ביצירותיה ובעולמה כיוצרת. ספר זה עוקב אחר התפתחותה של נורית זרחי המשוררת והסופרת לילדים ולמבוגרים, מתוך התבוננות בתחומי הפעילות הספרותית שלה ובמאפייני כתיבתה ב־40 השנים האחרונות. העיון בספרות הילדים נעשה בכלים ספרותיים מובהקים מתוך זיקה להיבטים תרבותיים. המתודה העיקרית שבה כתוב ספר זה היא קריאה אינטרטקסטואלית במבחר מיצירותיה, אלה שנכתבו לילדים ואלה שנכתבו למבוגרים. הקריאה נעשית מתוך הארת הזיקות שבין כתיבתה למבוגרים לכתיבתה לילדים, וכן מתוך חשיפת זיקות שיש ביצירות זרחי לעולם תרבותי רחב: ספרות קלסית, ספרות פופולרית, קולנוע, טלוויזיה, ציור, איור ועוד. התבוננות זו ממחישה את הגבולות הרופפים בין מערכות ספרות שונות, כמו ספרות ילדים, ספרות לגיל ההתבגרות, ספרות למבוגרים, ומאפשרת לקרוא ולהורות יצירות אלה ברמות שונות ובגילים שונים. הקריאה הצמודה בשירים ובסיפורים מאת זרחי מציעה לקוראים לבחון מחדש את עמדותיהם במגוון שאלות, למשל, שאלות של מגדר, מבעד לאופן שבו מציגה זרחי את שאלת זהותה ותפקידה של האישה בכלל ושל האישה היוצרת בפרט.

היצירות שנבחרו לצורך הדיון בספר הן ממיטב יצירותיה של זרחי, אך אינן מקיפות את כל עולמה. הן מבטאות את בחירתי האישית בלבד. לספרות גיל ההתבגרות כמעט לא התייחסתי, זהו נושא הראוי לספר בפני עצמו. לזרחי יצירות נוספות ראויות לדיון, ואני מקווה שאצליח לעסוק בהן בעתיד.

הספר נכתב במהלך שיח מתמשך שאני מנהלת עם יצירותיה של נורית זרחי לילדים ולמבוגרים, שיח שהצטרפו אליו הסטודנטיות והסטודנטים שלי במכללת לוינסקי לחינוך. תודתי נתונה לסטודנטים בחוג לספרות ובחוג לספרות ילדים במכללה על מה שלמדתי בזכותם. ראשית התהוות הספר במאמרים שראו אור בכתב העת דפים במכון מופ"ת וכן בכתב העת עיונים בספרות ילדים במכללת לוינסקי לחינוך. תודתי לעורכי כתבי העת על התמיכה והעידוד שהעניקו לי. הדברים נכתבו מחדש לספר זה, ונוספו להם פרקים אשר נכתבו במיוחד עבורו. מבחינת צורת כתיבתו, הספר מאפשר לקרוא כל פרק בפני עצמו, או לראות בו מסכת אחת, הפורשת לפני הקורא את עולמה הספרותי של נורית זרחי.

תודה לנורית זרחי, על שליוותה בברכתה את הספר מרגע הגיית רעיון כתיבתו, וכן על השיחות שקיימנו בינינו. חלקים משיחותינו הובאו בפרק האחרון. מבעדם תהיה לקוראים הזדמנות לפגוש את הסיפור שמאחרי הספרים: להקשיב לקולה של המשוררת, האישה והאם, להאזין לסיפורה ולתהות על המורכבות האנושית שבדמותה. קטעים משיחותינו משולבים בפרקי הספר.

ולבני משפחתי, שאהבתם תמיד אתי, גם בשעות כתיבה – תודה, הספר הזה הוא גם שלכם.

[1] במהלך כתיבת הספר קיימנו שני ראיונות ארוכים. הראיונות הוקלטו ושוקלטו. תאריכי הראיונות: 11.1.2005; 5.3.2005. נוסף עליהם, הסתמכתי על שיחות שקיימנו במהלך שנים של עבודה משותפת בהוראה במכללת לוינסקי לחינוך, ועל דברים שאמרה נורית זרחי ביום עיון שערך לכבודה מרכז לוין קיפניס לספרות ילדים, בדצמבר 2003. [חזרה]